זנות והתעללות מינית בילדות: סקירת מחקרים

כידוע, הנתונים מראים שרוב הנשים בזנות סבלו בילדותן מהתעללות מינית. עובדה: יוזמות הצעת החוק להפללת לקוחות זנות, חברות הכנסת זהבה גלאון ושולי מועלם, אמרו את זה, כמו גם חברות הכנסת תמר זנדברג ומרב מיכאלי, ומטה המאבק בסחר בנשים ובזנות, שכתב את הצעת החוק. כמעט כל מאמר על זנות מזכיר את העובדה הזאת, ועיתון "הארץ" חזר עליה השבוע. פעמיים.

עם זאת, יש שלוש בעיות עם הנתונים: (1) הם רומזים שנפגעות תקיפה מינית אינן מסוגלות לקבל החלטות רציונליות. (2) הם רומזים שיש קשר סיבתי בין התעללות מינית בילדות לבין זנות. (3) הם לא קיימים.

למעשה, אין אף מחקר מקיף על זנות שמצא כי רוב עובדות המין סבלו מהתעללות מינית בילדות. כל המחקרים מצאו שבין 14% ל-43% מעובדות המין עברו התעללות מינית בילדותן. המחקרים היחידים עם נתונים אחרים מדברים על זנות קטינות וזנות רחוב לא חוקית בלבד. אין מחקרים סותרים בנושא.

אם כך, על מה מתבססות הטענות ש"כל המחקרים מראים כי בין 70%-90% מהנשים בזנות עברו התעללות מינית בילדותן", כפי שטוענת זהבה גלאון על-סמך הנתונים של מכון תודעה? החלטתי לבדוק את "כל המחקרים" המדוברים. 

Farley & Barkan: מחקר שנערך על זנות רחוב לא חוקית בסן-פרנסיסקו.

Silbert & Pines: זנות רחוב לא חוקית בסן-פרנסיסקו. 60% מהמשתתפות היו מתחת לגיל 16.

Ruth Parriot: זנות לא חוקית במינסוטה וסנט לואיס (ארה"ב). המשתתפות במחקר הגיעו רק מבתי מחסה, מוסדות טיפוליים, מקלטים לנשים מוכות, מרפאות ציבוריות ומתקני כליאה.

Susan Kay Hunter: מאמר על זנות לא חוקית בארה"ב, שהנתונים בו נלקחו ממחקר שלא פורסם.

Melissa Farley: מחקר שנערך רק על סוגי הזנות הגרועים ביותר בתשע מדינות שונות: זנות רחוב לא חוקית בקנדה ובארה"ב, מוסד שיקומי באזור הנחשל ביותר בתאילנד, נשים במקלט למכורות לסמים בגרמניה, נשים שנעצרו על-ידי המשטרה בטורקיה, ונשים בזמביה, דרום אפריקה, מכסיקו וקולומביה. רק בזמביה ובזנות רחוב בקנדה שיעור ההתעללות המינית בילדות היה מעל ל-67%. בשלוש מדינות הוא בכלל היה פחות מחמישים אחוז (לא שהנתונים מעודדים. גם 48% זה נתון מחריד, שמראה כמה גרוע מצבן של נשים בזנות רחוב ו/או מכורות לסמים).

אלה כל המחקרים שמציג מכון תודעה. הם בהחלט מוכיחים שנשים בזנות רחוב לא חוקית בארה"ב סבלו מהתעללות מינית בילדותן. הם לא מתייחסים לכל שאר סוגי הזנות.

טענות אחרות ביחס להתעללות מינית מתבססות על מאמר של ד"ר ענת גור, שמזכיר כמה מחקרים (שאינם מופיעים בביבליוגרפיה שלו, כנראה מפני שהם פשוט הועתקו ממקור אחר). בדקתי את כל המחקרים המוזכרים במאמר:

Belton בכלל אינו מחקר. מראה המקום הוא הרצאה כלשהי שניתנה ב-1992. כמוהו גם Giobbe, שאינו מחקר אלא תוכנית חינוכית של ארגון נגד זנות בארה"ב.

Bagley & Young הוא המחקר היחיד שלא נערך בארה"ב אלא בקנדה, על נשים שהיו בעבר בזנות. שמו של המחקר, "זנות נוער והתעללות מינית בילדות", אמור לרמוז שלא מדובר במדגם מייצג של עובדות מין. ואכן, כל 45 הנשים שהשתתפו במחקר היו בזנות כקטינות, שני שלישים מתוכן לפני גיל 15. 95% מתוכן בזנות רחוב (עמודים 18-17). כלומר, המחקר מראה קשר בין התעללות מינית בילדות לבין זנות רחוב של קטינות. 

גם במקרה של Simons & Whitbeck, שם המחקר היה אמור לרמוז על מהותו: "התעללות מינית כסימן מקדים לזנות ולקורבנוּת בקרב בנות נוער ונשים חסרות בית". הוא בדק אך ורק נערות ונשים חסרות בית, בזנות לא חוקית באיווה, ארה"ב.

James & Meyerding אינו מחקר ראשוני על התעללות מינית בילדות, אלא מאמר שמדבר על שני מחקרים אחרים. שניהם נערכו על זנות לא חוקית בארה"ב, ושניהם כללו אך ורק אסירות ונשים בזנות רחוב. גם המחקרים של ענת גור עצמה נעשו רק על אסירות ונשים שעבדו בזנות רחוב.

המחקרים אינם משאירים מקום לספק: רוב הקטינות בזנות סבלו מהתעללות מינית בילדותן, וכמוהן גם הנשים העובדות בזנות רחוב לא חוקית בארה"ב. הם לא אומרים הרבה על המצב בישראל, שבה הזנות חוקית ו-93% מעובדות המין לא עובדות בזנות רחוב. ובכן, מה אומרים המחקרים על זנות שאינה זנות רחוב?

במחקר שנערך בישראל בתקופת השיא של הסחר בנשים, על נשים שהוברחו למדינה ועבדו כאן בזנות, 33% מהמשתתפות סבלו מהתעללות מינית בילדותן.

במחקר על עובדות בזנות הממוסדת בהולנד, נמצא ש-24% סבלו מהתעללות מינית חמורה בילדותן, 9% מהתעללות בינונית ו-9% מהתעללות "קלה".

מליסה פארלי מצאה שבזנות הממוסדת בנבאדה, 33% מהנשים סבלו מהתעללות מינית בילדות (עמוד 33 בספר).

מחקר בקווינסלנד, אוסטרליה, שבה הזנות ממוסדת, מצא ש-41% מעובדות המין עברו התעללות או תקיפה מינית כלשהי בילדותן (ו-79% מהנשים שעבדו בזנות רחוב, נתון שמדגיש את ההבדל בין זנות רחוב לבין שאר סוגי הזנות).

במחקר מקיף בקנדה נמצא שבין 10.3% ל-13.8% מעובדות המין סבלו מהתעללות מינית בילדותן.

מחקר שנערך בדרום אפריקה, אך ורק על עובדות מין שנוהגות לשתות אלכוהול בקביעות, מצא ש-37.6% מהן עברו אי-פעם התעללות או תקיפה מינית כלשהי (לאו דווקא בילדותן).

במחקר בהשתתפות שחקניות פורנו, 36% עברו התעללות מינית בילדותן (לעומת 29% בקבוצת הביקורת, שנכללו בה נשים שלא עבדו בתעשיית המין).

[אלה כל המחקרים שמצאתי בנושא, וגם הם כמובן לא לגמרי מייצגים. אשמח אם תעדכנו אותי על מחקרים נוספים]

בוודאי תגידו, בצדק, שהמחקרים לא בהכרח משקפים את המציאות, הרי לא כל אישה תמהר לספר בשאלון אנונימי על התעללות מינית. אכן, כל הכבוד על הספקנות. הלוואי שגם מי שטוענים שרוב עובדות המין עברו התעללות מינית היו ספקנים כאלה. עם זאת, מחקרים על זנות רחוב לא חוקית דווקא כן הראו שיעור גבוה של התעללות מינית בילדות, כך שהמשתתפות במחקרים לא בהכרח מסתירות אותה. בכל מקרה, הטענה שמחקרים מראים שרוב הנשים בזנות סבלו מהתעללות מינית בילדותן פשוט אינה נכונה. כל המחקרים מראים שרוב עובדות המין לא סבלו מהתעללות מינית בילדות.

תגידו, ושוב בצדק, שהנשים בזנות שמגיעות לסלעית ולתוכניות סיוע אחרות כן עברו ברובן התעללות מינית בילדות. זה נכון, וזה גם תואם לחלוטין למחקרים. 10% מעובדות המין בישראל נמצאות בטיפול של אחד מארגוני הסיוע, הן אלה שנמצאות במצב הקשה ביותר וסביר להניח שסבלו מהתעללות מינית בילדותן. הסטטיסטיקה נכונה לגביהן. היא אינה קשורה לשאר ה-90%, שרק אחוז אחד מתוכן נמצא במסגרת טיפולית כלשהי. בדיוק כמו שרוב המשתמשים בקנאביס אינם מתמכרים אליו, אבל למוסדות הגמילה מגיעים רק אלה שכן התמכרו.

אי-אפשר לדעת בוודאות מה שיעור עובדות המין שעברו התעללות מינית בילדות, והוא גם לא אמור להיות חשוב במיוחד. מה שחשוב יותר הוא הנזק שנגרם בגלל השימוש התכוף בטענה שרובן עברו התעללות מינית. שורדת הזנות דנה לוי כתבה בחוכמה: "הנשים בזנות ונפגעות גילוי עריות אלה שתי קבוצות אוכלוסיה שסובלות מסטיגמות איומות וחיות בשולי השוליים של החברה, אתן רוצות לעשות ערבוביה ביניהן? לא מספיק לי לחיות כל החיים בארון, עם פחד לספר על עברי בזנות אפילו לפסיכולוגית, שאני צריכה עכשיו לשאת על גבי גם את הפחד שיחשבו שאבא שלי אנס אותי?"

דנה לוי תומכת בהפללת הלקוח, ומוכיחה שאפשר לעשות זאת בלי להמציא נתונים. הנתונים המסולפים משתיקים לא רק אותה, אלא גם עובדות מין שמתנגדות להפללת הלקוח. המשתמשים בהם מניחים שאם מישהי עברה התעללות מינית בילדותה, היא הופכת לאישה לא רציונלית ואין טעם להקשיב לה. הם טועים. התעללות מינית לא הופכת נשים לפגומות. עובדות מין רבות, יותר מנשים אחרות, סבלו מהתעללות מינית בילדותן. זה לא אומר שהן סובלות מתודעה כוזבת. שרה מאן, ז'קלין מונטרו, ג'נט מוק ואחרות מוכיחות זאת שוב ושוב.

יותר מהכול, הטענה שרוב עובדות המין סבלו מהתעללות מינית בילדות היא שיימינג לעובדות המין ולנשים בכלל. במילותיה של עובדת המין שרה מאן: "מתנגדי הזנות הופכים עובדות מין לקורבנות, בכך שהם קוראים לצורך שלנו בפרנסה 'תגובה פתולוגית להתעללות מינית בילדות'. הטענה הזאת פוגענית כלפי עובדות מין שסבלו מהתעללות מינית, כלפי עובדות מין שלא סבלו מהתעללות מינית, וכלפי כל אדם שעבר התעללות מינית. תגובה פמיניסטית לאונס לא מתארת שורדות כסחורה פגומה, ולא מגדירה בשבילן את התקיפות המיניות שעברו."

רטוריקת השנאה של הלובי להפללת לקוחות זנות

"כל עוד ישנה אישה אחת למכירה, כולנו למכירה."

אם בעבר הלובי להפללת לקוחות זנות התרכז בדאגה לכאורה לנשים בזנות, הרי שבימינו הוא עבר לדאוג למוניטין של שאר הנשים. הלובי אינו מדבר על השפעת העוני המוביל נשים לעסוק בזנות, אלא על השפעת העיסוק של נשים בזנות על נשים אחרות. הוא אינו מתנגד לאלימות המשטרתית והממסדית נגד הנשים העוסקות בזנות, אלא דורש לחזק את כוחם של המשטרה והממסד כדי "למגר את הזנות". לובי ההפללה מתלונן שבגלל הזנות גברים מתייחסים לכל הנשים כמו זונות, אבל בעצמו מתייחס לזונות כמו נשים פגומות שצריך לתקן.

כמובן, רטוריקת השנאה אינה מופנית ישירות כלפי עובדות המין, אלא כלפי הלקוחות. אבל כמו שאנסה להראות במאמר זה, המותקפות האמיתיות הן הנשים העוסקות בזנות.

"העובדה שהאנושות מכנה את העסקה האפלה הזו בשם 'מקצוע,' מעידה על מנגנון הרוע שמשרת את הזנאות," טוענת אחת ממנהיגות "הלובי נגד הזנאים". אולם מי שהמציאה את המונח המקצועי "עבודת מין" היתה עובדת המין האקטיביסטית קרול ליי. לפי לובי ההפללה, קרול ליי היא כנראה חלק ממנגנון הרוע שמשרת את הזנאות, בדיוק כמו ז'קלין מונטרו, מנהיגת איגוד עובדות המין ברפובליקה הדומיניקנית, שנבחרה לאחרונה לפרלמנט כדי לפעול למען זכויות עובדות מין ומיעוטים מיניים אחרים. זה מה שחברות הלובי חושבות כנראה גם על 60,000 עובדות המין החברות באיגוד עובדות המין של קולקטה, על 25,000 החברות ב-Empower, איגוד עובדות המין בתאילנד, ועל מאות-אלפי עובדות מין אחרות ברחבי העולם. כל אלה ורבות אחרות מתייחסות לזנות בתור "מקצוע" ו"עבודה". מי שתוקף את השימוש במושגים האלה תוקף אותן, לא את הלקוחות, שספק אם בכלל מכירים את המונחים האלה.

"כל עוד ישנה אישה אחת למכירה, כולנו למכירה". נשים שאינן עובדות בזנות אינן באמת למכירה. יש להן את הפריווילגיה לסרב. לעומתן, הנשים העובדות בזנות צריכות לשרוד. בזמן שחברות הלובי טוענות שעובדות המין הן חלק ממנגנון הרוע שמשרת את הזנאות, עובדות המין טוענות שהמנגנון המשרת את הזנות הוא העוני, שגורם לנשים לעבוד בזנות בגלל מחסור באפשרויות טובות יותר. 

השתקת נשים

הרטוריקה של לובי ההפללה מתאפיינת במחיקה של עובדות המין. לקראת מחאת "באות ובאים לזנאים", שבמסגרתה הגיעו חברות הלובי להפגין מול מועדון חשפנות, פורסמו מאמרים רבים פרי עטן. באף אחד מהמאמרים לא הייתה התייחסות לרצונן של החשפניות עצמן. ברטוריקה של הלובי הן לא באמת קיימות. אחת מחברות הלובי כותבת: "הימכרות כחפץ חסר חיים, משל את גופה ללא בעלים, בעודך בחיים - אינה מקצוע. [...] הנקרופיליות נתפסת כמעשה מגונה, דוחה, מכוער ומעוות. אבל מדוע החברה מסבה את פניה כשהופכים אישה לגופה בעודה בחיים, כופים עליה את תפקיד הגופה בפשע הנקרופיליות, ומאלצים אותה לחוות את הפשע הזה ואת תוצאותיו ההרסניות על הגופנפש שלה?" לכאורה היא תוקפת את הלקוחות, שמתייחסים לאישה כגופה. למעשה היא עצמה מתייחסת לעובדות המין כגופות, בדיוק כמו הלקוחות. רצונן של עובדות המין עצמן אינו מעניין אותה. מבחינתה הן גופות שאין להן רצון עצמאי ואין צורך לשאול לדעתן. 

כשעובדות המין מעזות להביע רצון עצמאי, הלובי עושה להן סלאט-שיימינג כדי שלא יקשיבו להן. מדי פעם מדובר בתקיפה ישירה לפיה "רואים עליהן את נזקי הזנות", או בטענה שהן סובלות מתודעה כוזבת. במקרים אחרים מדובר בהפיכתן לנשים פגומות באמצעות נתונים מזויפים כמו "גיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 14" ו"90% מהנשים בזנות עברו התעללות מינית בילדותן". כך הופכים את הצורך של נשים בפרנסה ל"תגובה פתולוגית להתעללות מינית בילדות". הנתונים המפוברקים הללו מופיעים כמעט בכל מאמר נגד זנות, כולל של חברות הכנסת שיזמו את הצעת החוק להפללת הלקוח, שולי מועלם וזהבה גלאון, ושל כותבת הצעת החוק, עו"ד מיכל לייבל. 

כשח"כ לשעבר אנסטסיה מיכאלי טענה ש"רוב ההומואים זה חבר'ה שעוברים חוויה מאוד קשה של הטרדות מיניות מגיל צעיר מאוד וזה הולך ומידרדר הלאה", היא ספגה בצדק קיתונות של בוז. כשחברות כנסת משתמשות באותן טענות כדי להשמיץ עובדות מין, הן מקבלות מחיאות כפיים.

האשמת נשים

"כל עוד ישנה אישה אחת למכירה, כולנו למכירה." האם זה אומר שאם אישה אחת מקיימת יחסי מין בחינם, כל הנשים זמינות ליחסי מין בחינם? אם אישה אחת מולידה ילדים, כל הנשים זמינות להולדה? "אם אישה אחת להפרייה, כולנו להפרייה"? העובדה שאישה מסוימת הסכימה לשכב עם גבר מסוים בזמן מסוים תמורת תשלום מסוים, אינה אומרת דבר על שאר הנשים. אם כבר, ההאשמה צריכה להיות מופנית כלפי כל מי שעובד בשכר, מכיוון שאם אנשים מוכנים לעשות דברים בשביל כסף, תמיד יהיו כאלה שמוכנים גם לקיים יחסי מין תמורת כסף. אבל ההיגיון אינו מפריע לחברות הלובי להאשים את עובדות המין במכירת המין הנשי כולו, וביחד איתן גם את כל מי שמעזה לתמוך בהן. נוסף על ההאשמות הרגילות לפיהן כל מי שתומך בזכויות אדם לעובדות מין הוא זנאי שתומך באונס, חברת הלובי טוענת שמי שמקשיבה לעובדות מין מעודדת אונס, ודף הפייסבוק When He Pays שולח לגיהינום את כל מי שתומכת בשחקניות פורנו פמיניסטיות. 

נראה שחברות הלובי ישמחו אם גם עובדות המין עצמן יגיעו לגיהנום, או סתם ימותו. אחרת קשה להסביר את השמחה על כך שבשבדיה היתה ירידה של 50% בזנות הרחוב, כשאף אחת לא חושבת לבדוק לאן נעלמו אותן ארבע-מאות נשים שעבדו ברחוב. האם הן גורשו מהמדינה? עברו לעבוד בדירות או במדינות אחרות? מתו? אף אחת לא יודעת, ולא נראה שלמישהי אכפת. ח"כ שולי מועלםקבעה  שהממצאים של הדו"ח השבדי מ-2010 על הפללת הלקוח "חיוביים באופן גורף", מאחר שהם הצביעו על ירידה בזנות הרחוב. מבחינתה, העובדה שבדו"ח עצמו נכתב שעובדות המין נרדפות על-ידי המשטרה היא כנראה ממצא חיובי. זה לא מקרי: המודל הנורדי של החוק להפללת לקוחות זנות, שאותו מקדם הלובי, נועד באופן מוצהר לרדוף את עובדות המין עצמן.

רדיפת נשים

בדיוק כמו הרטוריקה של הלובי, גם החוק עצמו פועל לכאורה נגד הזנאים, אך למעשה פועל נגד עובדות המין. החוק מונע מעובדות מין לשכור דירה באופן חוקי, מפליל בסרסרות נשים שעובדות ביחד ומאפשר לשוטרים לעקוב אחרי נשים, לפרוץ לבתיהן של נשים שנחשדות בזנות בזמן שהן מקיימות יחסי מין, לערוך חיפוש עליהן ובדירתן, ואפילו להחרים להן קונדומים בתור ראיות (עמוד 50). 

חברת "הלובי נגד הזנאים" מתלוננת: "החברה הזנאית השכילה ליצור בתוכה תת קבוצה שעליה לא חלים חוקי אנוש; קבוצת נשים (בזנות) שלא עומדת בקריטריון ההומאני, קבוצת נשים שמותר לשלוט בהן ולהתעלל בהן, להפקירן ולפרוץ אליהן ולהתעלל בהן בתשלום". אבל מי שחושבות שעובדות מין הן תת קבוצה שאינה ראויה לזכויות אדם הן דווקא חברות הלובי עצמן. מבחינתן נשים ראויות לזכויות אדם רק כל עוד אינן עובדות בזנות. חברות הלובי מבטיחות: "כל אישה שתרצה לצאת מהזנות תוכל לעשות זאת ברווחה ובצורה מכובדת", אבל נשים שאינן רוצות או יכולות לצאת מהזנות ייענשו בחומרה ויאבדו את זכויות האדם שלהן: זכותן לדיור (אסור להן לשכור דירה), לבריאות (קונדומים עלולים לשמש כראיות), לפרטיות (למשטרה מותר לפרוץ לביתן), לשוויון בפני החוק (הן לא יכולות להתלונן במשטרה כדי לא לחשוף את כתובתן) ולביטחון (אסור להן לעבוד ביחד או לשכור מאבטח). השוטרים הם אלה שיידרשו לשלוט בהן ולהתעלל בהן, להפקירן ולפרוץ אליהן ולהתעלל בהן בתשלום. זכויות האדם של הלקוחות דווקא יישמרו, הם רק יצטרכו לשלם קנס ולהשתתף בסדנת חינוך, כאילו עברו עבירת תנועה. 

"כל עוד ישנה אישה אחת למכירה..." האם עובדות מין באמת מוכרות את גופן? עובדת המין מגי מקניל כבר ענתה: "לא רק שהטענה הזאת אבסורדית מבחינה לוגית (הייתי זונה במשך שנים, אבל הגוף שלי עדיין ממש כאן איתי), היא גם לגמרי סקסיסטית. היא מתבססת על ההנחה שהמיניות של אישה היא כל הערך שלה. האמונה מאחורי הביטוי הזה היא שלאישה אין דבר בעל ערך להציע מלבד המיניות שלה, ולכן אם היא 'מכרה' את המיניות שלה אז היא מכרה את עצמה, וכלום לא נשאר. זה אומר הרבה על מי שמשתמשים בטענה הזאת".

מכון תודעה: על נתונים, כסף וחינוך מחדש

ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 21.6.2006:

- עידית הראל-שמש, דוברת מכון תודעה: להערכתנו יש בארץ כ-10,000 נשים וגברים בזנות.

-  היו"ר גדעון סער: איך הגעתם לנתון של 10,000 איש ואישה?

- עידית הראל-שמש: האמת היא שאין נתונים, האנשים שקופים ואנחנו גם לא רוצים לראות אותם. אבל הסתכלנו על הערים הגדולות. זה קיים בכל הערים. באילת שמים על המכונית מדבקות של נערות ליווי ומסז'יסטיות. בחיפה יש צימרים, גם בבאר-שבע ובתל-אביב יש זנות. פותחים עיתונים ורואים את כמויות הנשים שנמצאות שם. המספר הזה הוא הערכה גסה מאוד, כי אין נתונים, אבל זה המספר. 

ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 9.12.2014. עידית הראל-שמש, אז כבר מנהלת מכון תודעה, בעקבות הנתון לפיו 54% מתושבי ישראל תומכים במיסוד הזנות:

"יש לי רק בקשה. הנתונים האלה, גם נתקלנו בהם, היו פרסומים בתקשורת, ואני לא הולכת להגיד שהציבור מטומטם חס וחלילה, אבל כמי שכבר עשר שנים עוסקת בשינוי תודעה, יש בורות ומיתוסים שהציבור מחזיק בהם והם באים לידי ביטוי בסקר עמדות. כולנו החזקנו במיתוסים וגם אני החזקתי במיתוסים. מישהו מתקשר ושואלים אותו לגבי עמדותיו על מיסוד, זה נשמע לו נורא הגיוני. אם זה כבר שם, בואו נדאג להם שלא יהיו להן מחלות, אלימות וכולי. לכן אני חושבת שצריך מאוד מאוד להיזהר בנתונים שמציגים החוצה כלפי התקשורת."

כך עובד מכון תודעה: הצגת נתונים חסרי בסיס, לצד ניסיון להסתיר נתונים מבוססים. המידע באתר המכון מיישם בדיוק את התנאים הללו. הנה כמה דוגמאות:

- באתר נכתב: "הגיל הממוצע לכניסה לזנות עומד על 14!" לצד הערכה חסרת בסיס זו, שמכון תודעה אינו מציג לה מראה מקום ואין אף מחקר שמגבה אותה, יש התעלמות מכל המחקרים שמראים שגיל הכניסה לזנות הוא בין 18 ל-25. 

- המכון טוען שהיקף התמותה של נשים בזנות הוא פי 40 מהאוכלוסייה הכללית, על-סמך מחקר קנדי שבכלל אינו קיים.

- בניו-זילנד נערכו מספר מחקרים מקיפים על מצב עובדות המין אחרי הדקרימינליזציה (אי-הפללה) של זנות. מכון תודעה לא מזכיר אותם באתרו, כדי שהגולשים לא יגלו שמצב עובדות המין שם השתפר. ומה מכון תודעה כן כותב על ניו-זילנד? באתר מופיע מאמר מתורגם מתוך אתר ניו-זילנדי מפוקפק, שהטענה הראשונה בו היא: "המיסוד מפתה מספרים הולכים וגדלים של נשים צעירות 'נואשות' אל תוך הזנות". האתר מביא שני מראי מקום לטענה: הראשון הוא ידיעה בעיתון על ארבע צעירות שהתחילו לעבוד בזנות; השני הוא בכלל ידיעה בעיתון אירי על מצב הזנות באירלנד... כך נראים גם שאר הנתונים במאמר, שיכול לשמש כמבחן לקריאה ביקורתית לתלמידים מתחילים. 

- האתר מציג "נתונים סטטיסטיים לגבי התעללות בילדות", וקובע: "כל המחקרים מראים כי בין 90%-70% מהנשים בזנות עברו התעללות מינית בילדותן". למעשה, אף אחד מהמחקרים שמציג מכון תודעה אינו מראה זאת, ומחקרים רבים מראים נתונים אחרים.

- למעשה, כמעט כל הנתונים שמוצגים במכון תודעה נלקחו ממחקרים על זנות לא חוקית, זנות רחוב וזנות במדינות עולם שלישי, תוך התעלמות מכל המחקרים שנערכו במדינות אחרות על כל סוגי הזנות. 

אפשר להמשיך ולהראות את שאר הנתונים המסולפים של מכון תודעה, ואת כל המחקרים החשובים שהוא מתעלם מהם, אך הנקודה ברורה. מבחינת מכון תודעה, כל האמצעים כשרים כדי להשיג את מטרתו. 

המטרה של מכון תודעה היא לקדם את החוק להפללת צרכני זנות. בדיוק כמו שהמכון מסלף את הנתונים על מצב עובדות המין, הוא מסלף גם את מטרת החוק. בזמן שמכון תודעה טוען שהחוק נועד לעזור לעובדות המין, החוק דווקא נועד לפגוע בעובדות המין, וזאת גם מטרה מוצהרת שלו בכל מדינה שבה הוא נחקק. היה אפשר לחשוב שמכון שתומך כל כך בחוק להפללת הלקוח, לפחות יספר לציבור מה החוק כולל. למרבה הצער, זה לא קורה. 

מה כן קורה? בין 2010 ל-2014, מכון תודעה קיבל תרומות בסך כ-561,715 ₪. מתוך סכום זה, כ-384,596 ₪ הלכו למנהלת המכון. כן, זאת לא טעות: 68% מהתקציב של המכון שמתיימר לעזור לנשים בזנות, הלכו למנהלת המכון בתור תשלום על הרצאות שבהן היא מפיצה נתונים לא נכונים על נשים בזנות. בנוסף, 21% מהתקציב הלכו להוצאות משרדיות של המכון (נסיעות, טלפונים, וכמובן אתר האינטרנט הנ"ל). רק 11% הלכו לתמיכה, שאין לי מושג מהי אבל אפשר לקוות שמדובר בעזרה לעובדות המין. התמיכה הזאת ניתנה כמעט כולה ב-2014. בארבע השנים שלפניה, סך כל התמיכות הסתכם ב-8,400 ₪, 2.3% מתקציב המכון באותן שנים. 

החברות במכון תודעה אפילו מצהירות בפייסבוק: "מהכרות מקרוב עם שורדים ושורדות, וגם עם נשים שעדיין שם, עוד כסף לא יעזור להן לצאת מהזנות. הזנות היא מלכודת שכדי לצאת ממנה צריך תעצומות נפש כבירות. מה שיכול לסייע להן זה כמובן - אופציות קיום אלטרנטיביות, וגם טיפול, שיקום, ולרוב גמילה מחומרים". מבחינת מכון תודעה, עובדות מין לא צריכות כסף, אלא "טיפול" ו"שיקום". על זה כבר אמרה פעם מורגן פייג', אקטיביסטית טרנסית, אמנית ועובדת מין: "תוכניות 'שיקום' ממסגרות עבודת מין בתור כישלון מוסרי, שהתיקון שלו הוא חזרה לתפקידים הנשיים המסורתיים (תפירה, ניקיון וכדומה)."

כאן אנחנו מגיעים למטרה האמיתית של מכון תודעה והחוק להפללת הלקוח, והמטרה היא להכריח את עובדות המין להפסיק לעבוד בזנות. הנה דבריה של יו"ר הוועד המנהל של המכון, מיכל בינט-הורוביץ, בוועדת הנשים של הכנסת: "צריך להיות פרק שיהיה כתוב בו שזונה צריכה ללכת ולקבל טיפול. היא צריכה ללכת לאיזשהו מוסד, היא צריכה לעשות פגישות עם עובדת סוציאלית. [...] אפשר להקים מוסד שהוא רשות נפרדת מהמשטרה שהרישומים שלה חסויים בפני הציבור ואף אחד לא יודע שזונה נרשמה באותה רשות, אבל אותה רשות תהיה מחויבת לפנות את הזונה ולהציק לה ולהוציא אותה משם ולהביא אותה. [...] החברה צריכה להגיד גם לזונה איזושהי אמירה ברורה שאומרת: אומנם את לא אשמה במה שאת עושה ואומנם אין לך שום כתם פלילי בשום מקום שהוא, להיפך, אנחנו נגדיר למשטרה ולרשויות החוק שאת היא הקורבן. אבל עדיין תהיי מחויבת, כמו שיש דוגמאות אחרות בחוק למקרים כאלה, לקבל עזרה ולעשות את הצעדים הדרושים כדי לצאת ממעגל הזנות." [פרוטוקול מס' 11, ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים, 16.10.2007]

חברות מכון תודעה פועלות לכאורה נגד הלקוחות, אך למעשה הפעילוּת שלהן מופנית גם נגד עובדות המין. אם אישה מתנהגת בצורה לא נורמטיבית מספיק לטעמן, יש לחייב אותה לעבור חינוך מחדש. למעשה, מכון תודעה דרש מהממסד למשטר בכוח את עובדות המין, לא למענן אלא למען האג'נדה האישית של חברות המכון. כמו שאמרה בינט-הורוביץ באותה וועדה:

"אנחנו צריכים לבוא לזונה ולהגיד לה: אנחנו רואים אותך כבעיה, עם סיבות, עם כל הסיבות בעולם. אין לנו עלייך שום ביקורת ושום האשמה אבל יש לך בחירה חופשית. מושיטים לך יד ואת צריכה לנצל את זה. את צריכה ללכת, את צריכה ללמוד, את צריכה לקבל את העזרה שמציעים לך בצורה חיובית וללא בצורה שלילית. אני חושבת שכשמציגים את החוק בצורה כזו אז הגברים בחדר לא חושבים שהם צריכים לטפל בזונה ולברוח והם מבינים שמסתכלים על זה כתופעה חברתית.

"כשאני אומרת שאני רוצה לשלול את מוסד הזנות, אני לא עושה את זה רק בגלל זכויות האדם הספציפיות של אותה זונה. אני עושה את זה בגלל שאני אישה שלא זונה ומפריע לי שיש זונות. אם אני בתור אישה שלא זונה רוצה לדאוג למצב שלא יהיו זונות משום שאני חושבת שזה פוגע בזכות שלי לשיוויון, השאלה אם אישה בוחרת לעסוק בשירותי זנות לא יכולה להיות רק החלטה שלה ללא שום אמירה חברתית על הנושא הזה."

במכון תודעה כנראה הבינו שזה לא פוליטיקלי קורקט לכפות על עובדות המין לעבור "טיפול", ולא חזרו על הדרישה הזאת לאחרונה, אבל הגישה נשארה בדיוק אותה גישה.

אינדקס רשומות

הבלוג צובר יותר ויותר רשומות. למען הנוחיות ערכתי כאן אינדקס רשומות עם מעבר מהיר לבלוג.

מאמרים מתורגמים

"מכתב פתוח למתנגדי הזנות, או: האם אינני אישה?"
על בחירה וחוסר בחירה בזנות
"בברזיל מסוכן יותר להיות אישה נשואה מאשר זונה"

מורגן מרטיי, חברת איגוד עובדות המין הצרפתי: "עבודת מין נגד עבודה"
אמארה מוירה היא דוקטורנטית, טרנסית וזונה. והיא רוצה שתקשיבו לה
על הישרדות / קייטי סימון
"להכתיב בעצמי את תנאי החיים שלי" / לורה להמון
ציטוטים שימושיים

הפללה, אי-הפללה ומיסוד

הפללת הלקוח בשבדיה ונורבגיה

מה אומר המודל השבדי
תוצאות הפללת הלקוח בשבדיה
מה אומרות עובדות המין בשבדיה

הגורמים להפללת הלקוח בשבדיה

המודל הנורדי, אמנסטי והמשטרה השבדית
המודל הנורבגי: איך לצמצם עובדות מין

תוצאות הפללת הלקוח בנורבגיה

בוטות מדי, בולטות מדי, שחורות מדי: עובדות מין בנורבגיה

הפללת הלקוח במדינות אחרות

הפללת הלקוח: מיתוסים מול מציאות

הפללת הלקוח בישראל
הפללת הלקוח באירלנד
הסיבות להפללת הלקוח באירלנד
הפללת הלקוח בקנדה
צרפת, שנה וחצי אחרי: סוד התקציב הנעלם
צרפת: מה אומרות עובדות המין?
מי כאן הפושעים?

אי-הפללה

דה-קרימינליזציה (אי-הפללה) בניו-זילנד

עוד על אי-הפללה בניו-זילנד
דה-קרימינליזציה (אי-הפללה) באוסטרליה
עובדות מין מהגרות בניו-זילנד ובאוסטרליה

מיסוד

מיסוד הזנות בהולנד
ויקטוריה, אוסטרליה
קווינסלנד, אוסטרליה
נבדה, ארה"ב
גרמניה
ההבדל בין מיסוד לאי-הפללה

נשים יוצאות דופן

עובדות מין טבעוניות

מריה ראיוט, חופש לנשים, חופש לבעלי חיים
נטליה פרארי
אנקה נקרו עושה את המוות
אמרנה מילר לא נכנעת לצביעות החברתית
מירה סוליי-רוס: הן לא חתיכות בשר
ואלרי מיי: איברים קדושים ואיברים אחרים

אמריקה הלטינית: פוליטיקאיות, טרנסיות ועובדות מין לשעבר

דיאנה רודריגז עושה מהפכה באקוואדור
הצ'יצ'ולינה של ולפראיסו
ז'קלין מונטרו מנפצת את הסטריאוטיפים ברפובליקה הדומיניקנית
התקווה של טרוחיו

אקטיביזם באמריקה הלטינית

גבריאלה לייטה, ברזיל
רות מרי קלי, ארגנטינה
קיטו, אקוואדור: המאבק על הרחוב
החמניות של ניקרגואה

עובדות מין אקטיביסטיות

"להציל אותנו מהחדירה" / ג'ט יאנג

Melissa Gira Grant / Playing the Whore

Unrepentant Whore: Collected Works of Scarlot Harlot / Carol Leigh
נורמה ג'ין אלמודובר: זנות, משטרה ופוליטיקה
קרול קווין, רק אל תקראו לה "נורמטיבית"
מונטסה ניירה, אישה רעה

זונות עושות היסטוריה, חלק א' / ניקי רוברטס

זונות עושות היסטוריה, חלק ב' / ניקי רוברטס

Janet Mock / Redefining Realness
עובדת מין? אין דבר כזה / Jo Doezema
וירז'יני דפנט, תאוריית קינג קונג
לזכרה של לורה לי

pread$, מגזין עובדות המין

לא רק הישרדות, מקומם של סיפורים עצובים במאבק למען זכויות / שרה מאן
כריסטינה פאריירה, עובדת מין ליברטריאנית
ג'ורג'ינה באייר האוסטרלית, חברת הפרלמנט הטרנסג'נדרית הראשונה בעולם

סיכומי מחקרים

נתונים מול מיתוסים

זנות והתעללות מינית בילדות
גיל הכניסה לזנות
היקף התמותה ותוחלת החיים של נשים בזנות
סחר בנשים: סטטיסטיקות מזויפות ונשים אמיתיות
עוד נתונים ומיתוסים על זנות
נתונים ומיתוסים על זנות
המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות

הנתונים של מכון תודעה

המחקרים המסולפים של מליסה פארלי

מחקרים

מהגרות באוסטרליה

זנות ועבודת מין בבריטניה
זנות סטודנטים בבריטניה
בריטניה: יתרונות האינטרנט
זנות ועבודת מין בדנמרק
עבודת מין ואיידס, קשר לא מחויב המציאות
נוער להטב"קי בניו-יורק
ארה"ב: עובדות מין טרנסיות

מאמרים, ספרים וסיכומים

Melinda Chtaeauvert / Sex Workers Unite [על ההיסטוריה של התנועה לזכויות עובדות מין בארה"ב]

בגדים, מין וסחר בנשים / אן אליזבת מור
הסחר בנשים / אמה גולדמן, "שלוש גיניאות" / וירג'יניה וולף

זונות בבית האלוהים/ סלמה ג'יימס
תעשיית ההצלה: איך להציל בכפייה נשים מהגרות / לורה קונלי
Laura Agustin / Sex At the Margins

Elizabeth Pisani / The Wisdom of Whores
בפינת הרחוב של הנישואים והשוק / אן מקלינטוק
Elisabeth Bernstein / Temporarily Yours

טרילוגיה מכסיקנית

צדק חברתי בנוסח מכסיקו המהפכנית

מכון הליווי הממשלתי של מכסיקו

מין מסחרי במכסיקו: נתונים ומחקרים

השביעייה ההודית

אליטות, פמיניזם ועובדות מין: השיח הציבורי על זנות בהודו
מניפסט עובדות המין של הודו
משטרה, הצלה ובריאות
נאליני ג'מילה / אוטוביוגרפיה של עובדת מין
קולוניאליזם
נפאל / Badi
הקורטיזנות של לאקנאו

הפרויקט האולימפי: סדרת מאמרים לכבוד אולימפיאדת ריו 2016

הגביע העולמי ומבצעים נגד זנות בברזיל
ספורט, נשים ועבודת מין

ברונה סורפיסטיניה: אוטוביוגרפיה של זונה ברזילאית

אהבה של גרינגו: תיירות מין בנאטאל

עובדי מין גברים בברזיל

טרווסטי

אגדות על סחר בנשים

הסוציאליזם הקובני והקפיטליזם הדומיניקני

"נערות שהן בושה למדינה": סוציאליזם וזנות בקובה
מחיר הכבוד של קובה: תרבות הצריכה וזנות בקובה 
"נוצרה על-ידי תשוקה עבור תשוקה": גזענות וזנות בקובה
"אף הומוסקסואל לא מייצג את המהפכה": מגדר וזנות בקובה
כלכלת התשוקה: תיירות מין בקובה וברפובליקה הדומיניקנית
אלה החיים שלנו: עובדי מין ברפובליקה הדומיניקנית

זנות וקומוניזם

הגישה המרקסיסטית לזנות
ברית המועצות
צ'כוסלובקיה
גרמניה המזרחית
קובה
הגישה הקומוניסטית לזנות
אנרכו-קומוניזם וזנות


זנות ונאציזם

היחס של המשטר הנאצי לזנות
הכיבוש הנאצי בבלגיה
"בורדלים" במחנות ריכוז

אפריקה

אקטיביזם באפריקה: To live Freely in this World
עובדות המין בדרום אפריקה עדיין מחכות לסיום האפרטהייד

אוגנדה

זכויות נשים ועובדות מין באוגנדה
חוק חצאיות המיני וחוקים אחרים
פמיניזם באוגנדה
הנשים הכי גרועות באוגנדה

קניה

עיזים, נשים ונדל"ן בקניה הקולוניאלית
לילות ניירובי
No Sex For Fish

היסטוריה

זנות בגרמניה בין שתי מלחמות העולם
זנות בצרפת מאז המהפכה ועד ימינו
Kirsten Pullen / Actresses and Whores
המועדון הכי יוקרתי באמריקה
מחוץ לחוק בארה"ב
איך המארחות הקוריאניות נאלצו להציל את היחסים עם ארה"ב

פורנו

פורנו חיובי: Coming out like a Porn Star
A taste for Brown Sugar, Black Women in Pornography / Mireille Miller-Young
ברי אולסון, גברת חסה

מזרח אסיה

הגיהנום של קמבודיה
עוד קצת קמבודיה: בנות זוג מקצועיות
"אנחנו לא לגמרי רעות": זנות בבנגלדש
וייטנאם: "ככה הווייטקונג משחקים"
סין: דיכוי בכל מקום
ההשלכות של חוקים נגד סחר בנשים בתאילנד
עבודה בברים לזרים בתאילנד

הגירה וסחר בנשים

המודל השבדי להפללת מהגרות
סחר בנשים בנורבגיה ובדנמרק
הודו: איך עובדות מין נלחמות בסחר בנשים
הודו: איך המדינה גורמת לסחר בנשים

מסביב לעולם

פפואה ניו-גינאה: Passenger Women
הפללת הומוסקסואליות וזנות בפפואה גינאה החדשה
ארה"ב: הדמוקרטיה לא כוללת עובדות מין
קנדה

רומניה
הכסף הגדול של המלחמה בסחר בנשים
מצעד הנשים
האיטי
כרמן של ניו-זילנד
רוסיה

פקיסטן

ביקורות ספרים ותקשורת

עיתון הארץ נגד עובדות המין

נשים מופקרות / שולמית אלמוג

מופקרות / ענת גור
הנתונים המזויפים של משרד הבריאות ומרפאת לוינסקי

שונות

מהפכה ברוז'אבה

ההיסטוריה של כדורגל הנשים הבריטי
Juliette Jack / Trans: a memoir

ז'קלין מונטרו ניצחה את הסטראוטיפים

הסיפור של ז'קלין מונטרו הוא הסיפור הרגיל של נשים בזנות: היא סבלה מהתעללות מינית בילדות, התחתנה עם גבר מכה, סבלה מאלימות של לקוחות, ונבחרה לפרלמנט.

טוב, אולי הסיפור של מונטרו לא לגמרי רגיל.

ז'קלין מונטרו נולדה ברפובליקה הדומיניקנית ב-1970, ובגיל שש עברה לגור אצל דודתה. בן-זוגה של הדודה, איש צבא, התחיל להתעלל מינית בז'קלין כשהיתה בת תשע. היא אומרת היום: "אם לא היו מתעללים בי מינית כשהייתי ילדה, ואם המבוגרים היו מאמינים לי, לא הייתי עובדת מין".

אלה לא היו הצרות היחידות של מונטרו. "אני יודעת כמה קשה לשרוד כשלמשפחה שלך אין אוכל; כשאין אוכל בבית, את יוצאת עם הגבר הראשון שאת פוגשת." בגיל 16 היא התחתנה עם גבר שהתעלל בה והיכה אותה במשך שנים. כדי לברוח ממנו, היא החלה בגיל עשרים לעבוד בעבודת מין.

החיים כעובדת מין לא היו קלים יותר. מונטרו סבלה מאלימות של שוטרים, פושעים ולקוחות. בגיל שלושים, אחרי עשור של עבודה קשה, נמאס לה. הקש ששבר את גב הגמל היה לקוח שהיכה אותה כשדרשה ממנו להשתמש בקונדום, ותאונה שעברה והשביתה אותה לשמונה חדשים. היא החליטה שהגיע הזמן להמשיך הלאה. "תראו את הצלקות, תראו את האצבע השבורה הזאת. אבל את הפצעים הכי גרועים אי אפשר לראות, הם בתוך הנשמה." 

ז'קלין החלה ללמוד סיעוד כדי להיות אחות מוסמכת, והמשיכה לעבוד במקביל בעבודת מין כדי לממן את הלימודים. הלימודים העצימו את בטחונה העצמי, והיא החלה להיות מעורבת באיגוד עובדות המין MODEMU, ובמרפאה שטיפלה בעיקר בעובדות מין חולות איידס.

ב-15 השנים האחרונות השתנו חייה של ז'קלין. היא הפסיקה לעבוד בזנות ונהפכה לפעילה חברתית, למען זכויות של עובדות מין ולהט"ב. כנוצרייה אדוקה, היא השלימה תואר בתיאולוגיה. היא התחתנה עם לקוח לשעבר, "שאף פעם לא התייחס אליי כמו אל עובדת מין". היא מגדלת איתו 15 ילדים: אחד משותף, שניים מלקוחות לשעבר, ועוד 12 ילדים שהיא אימצה, ילדיהן של עובדות מין שחלו באיידס. אם זה לא מספיק, היא נשיאת איגוד עובדות המין הדומיניקני, שכולל בסביבות 5,000 נשים.

ב-2010 הקים האיגוד מרכזים להכשרה מקצועית של סטייליסטיות, ספריות ומאפרות. כמעט אלף נשים, עובדות מין ולא עובדות מין, כבר קיבלו הכשרה במרכזים האלה. מונטרו הגיעה להסכם עם אחד הבנקים למתן הלוואות קטנות, שיאפשרו לנשים לפתוח עסקים עצמאיים. יותר מ-300 נשים כבר נעזרו בו.

בשנים האחרונות החליטה מונטרו לקחת את הפעילות החברתית שלה לפוליטיקה. זה לא היה קל. פוליטיקאים גברים זלזלו בה, פוליטיקאיות נשים ראו בה מתחרה וניסו להציב לה מכשולים. הן נהגו ללכת לתושבים ולהגיד להם: "אם אתם אנשים רציניים, אל תלכו לאסיפות של מונטרו, היא עובדת מין."

מונטרו עצמה מתלוננת: "ברגע שאני אומרת Modemu [איגוד עובדות המין], ישר אומרים, 'אה, אלה הזונות'. יש עלינו כל כך הרבה הגבלות". אבל היא זוכה לתמיכה בקרב האנשים החשובים באמת: "בכל מקום יש עובדות מין, טרנסג'נדרים, הומואים. אנשים שמבינים שמפלים אותי כי אני שונה, אז הם שמחים לבוא לאסיפות שלי. יש לי הרבה תמיכה, יש מי שמקבלים אותי. אנשים שלא חושבים שאני טאבו."

"למען שוויון בין גברים ונשים, וכיבוד זכויות אדם"

האג'נדה של מונטרו פשוטה:

1. יצירת אפשרויות עבודה עבור נשים צעירות, על-מנת למנוע מהן לעבוד בזנות.

2. מתן זכויות אדם למי שכבר עובדות בזנות. "אני רוצה שלעמיתות שלי יהיה ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, זכויות פנסיה." נוסף על כך, מונטרו רוצה להקים מרכזים של הכשרה מקצועית וסיוע חוקי ופסיכולוגי, כדי שעובדות מין יוכלו לקבל אפשרויות חדשות ולהפסיק לעבוד בזנות.

הדרישות נשמעות כה הגיוניות, שלא ברור איך אפשר להתנגד להן. ובכל זאת, יש להן מתנגדים רבים:

- המדינה, שרוצה למשטר את עובדות המין ולהקים מתחמי אורות אדומים. מונטרו מתנגדת: "המדינה אומרת שבמתחמים האלה המשטרה תוכל להגן עלינו, אבל השוטרים הם אלה שתוקפים אותנו שוב ושוב."

- הלקוחות, שלא אוהבים לשמוע את האמת על מצבן של עובדות המין במדינה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדבריה של מונטרו: "אין לנו חיים שמחים, אלה לא חיים שאנחנו בוחרות כדי ליהנות; אלה חיים נוראיים".

- חברות פרלמנט אחרות, שלא מרוצות שנשים עניות מגיעות ודורשות תפקידים וזכויות שהיו שייכים עד עכשיו רק לנשים עשירות.

- מנהיגים דתיים, שמתנגדים להכרה חוקית בעבודת מין. הם דורשים את החוק להפללת הלקוח, שעליו אומרת מונטרו: "איך אפשר להוציא נשים מעבודת המין, אם אי אפשר להציע להן עבודה אחרת?"

מונטרו יודעת שהיא מגיעה לפרלמנט בתור הנציגה של המיעוטים, של עובדות המין, הלהט"בים וחולי האיידס. הארגונים החברתיים מאמינים בה: "היא מייצגת רעיון של שוויון מגדרי, של השתתפות חברתית שווה של גברים ונשים, נגד האפליה והדיכוי". היא יודעת שמצפה לה קרב קשה. "אני כבר חסינה לדיכוי. אני מגיעה לפרלמנט מוכנה."

במי נאבק המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות?

מטה המאבק בסחר בנשים ובזנות נמצא בכל הצמתים המרכזיים של החוק להפללת הלקוח. חברות המטה פעלו לקידום הנושא בכנסת; הצעת החוק נכתבה על-ידי מנהלת המטה דאז; ומנהלות המטה כיום מפעילות לחץ ציבורי לאישור ההצעה. מנהלות המטה נהנות מאהדת התקשורת כלוחמות נגד הזנות. בחינה של הצעת החוק והרטוריקה שמאחוריה מגלה שהן נלחמות דווקא נגד הנשים העובדות בזנות.

המטה הגדיר את המודל השבדי כ"הצלחה כבירה", לאור הירידה במספר הנשים העובדות בזנות רחוב. כידוע, רוב העובדות בזנות רחוב בשבדיה הן מהגרות והן מגורשות מהמדינה, ורק כמה עשרות נשים מקומיות מקבלות טיפול בכל שנה. למטה המאבק לא אכפת מה עלה בגורלן של מאות הנשים שנעלמו מהרחובות. גירוש מהגרות הוא מבחינתו "הצלחה כבירה", ונשים שעובדות בזנות הן רק מספרים שצריך להוריד. 

המסמך שכתב המטה על נורבגיה הוא דוגמא נוספת לכך. המסמך חוגג נתונים מפוקפקים על ירידה במספר העובדות בזנות, ומתעלם מכל מה שאינו קשור למספרים: גירוש מהגרות; סחר בנשים; גירוש של רוב קורבנות הסחר; החרמת קונדומים בתור ראיות (עמוד 50); לקוחות מסוכנים יותר שהנשים נאלצות לקבל; ו"מבצע הומלס" של משטרת נורבגיה, שמטרתו המוצהרת היא לזרוק את עובדות המין מדירותיהן לרחוב. למי אכפת? העיקר שמספר הזונות ירד!

כמו ברוב המדינות שאימצו את המודל השבדי, כבר היום החוק בישראל מגרש מהגרות שעוסקות בזנות, מפליל עובדות מין על "החזקת מקום לשם זנות", ומרשיע בסרסרות את מי ששוכרת דירה ועובדת בה עם נשים נוספות. הצעת החוק של המטה אינה מבטלת אף אחת מהעבירות האלה, מה שלא מפריע לאחת ממנהלות המטה, עו"ד ניצן כהנא, לטעון: "החוק קובע שהאישה בכלל לא עוברת על החוק".

עובדות המין פשוט חסרות משמעות מבחינת המטה. לפי הצעת החוק שלו, צוות הרשות הלאומית לטיפול בתחום הזנות לא יכלול אפילו עובדת מין אחת, כאילו דעתן של נשים שעובדות בזנות לא ראויה להישמע. גם דעתן של נשים שכבר אינן עובדות בזנות בקושי תישמע: הצוות יכלול שורדת זנות אחת, והוועדה המייעצת תמנה שני שורדי זנות בלבד מתוך עשרים חבריה.

המטה מנהל כבר שנים רבות קמפיין נגד עובדות מין. מנהלת המטה לשעבר, עו"ד מיכל לייבל, מי שכתבה את הצעת החוק, טוענת בין השאר: "מרביתן התגלגלו אל הזנות בגילים 14-12", "הסטטיסטיקה מראה שכמעט תמיד מדובר בילדות ובילדים שכבר עברו התעללות מינית". עו"ד כהנא חוזרת על אותם נתונים: "90% עברו פגיעות מיניות", "גיל הכניסה הוא 13". כל הסטיגמות האלה אינן נכונות, כפי שמסבירה גם שורדת הזנות דנה לוי. אפילו המחקרים הבעייתיים בישראל, שהמטה מסתמך עליהם בכל הזדמנות אחרת, מצאו שגיל הכניסה החציוני לזנות הוא בין 20 ל-26. זה לא מונע מהמטה להפיץ סטריאוטיפים מכוערים על-מנת להציג את עובדות המין כנשים חסרות ישע שאין טעם להקשיב להן.

אלה אינם הנתונים המסולפים היחידים שמפיץ המטה. במסמך בשם "הזנות בישראל - אוסף נתונים", טוען המטה כי "היקף התמותה בקרב נשים ונערות בזנות גדול פי 40 משאר האוכלוסייה", על סמך מחקר שלא נערך בישראל ובכלל לא בדק את היקף התמותה, וכי "67% מהנשים בזנות סובלות מתסמונת פוסט-טראומטית", על-סמך מחקר שמצא ש-17% מהנשים בזנות סובלות מתסמונת פוסט-טראומטית. הנתונים על אלימות בישראל מגיעים ממחקר על נשים במוסדות טיפוליים בלבד, הנתונים על נזקים פיזיים מגיעים ממחקר על אסירות קטינות שעבדו בזנות לא חוקית בארה"ב, והנתונים על מחלות מגיעים ממאמר אמריקאי על זנות רחוב לא חוקית.

נשים טרנסיות שעובדות בזנות לא זוכות אפילו לכך שהמטה יפיץ עליהן נתונים מסולפים. כידוע, שיעור גבוה של נשים טרנסיות נאלצות לעסוק בזנות בגלל האפליה החברתית והתעסוקתית נגדן. למרות זאת, המטה אינו ממליץ למנות אישה טרנסית כלשהי בין עשרים חברי הוועדה המייעצת. נוסף על כך, המטה מתנה את הסיוע לעובדות מין, כולל נשים טרנסיות, בכך שיעברו הכשרה מקצועית או "טיפול פסיכוסוציאלי". מבחינתו, לא החברה הכללית צריכה לעבור טיפול כדי לטפל בטרנספוביה שלה, אלא נשים טרנסיות זקוקות לטיפול כאילו הבעיה היא אצלן. לא פלא שכאשר המטה מביא טענות כלליות נגד זנות, הוא בוחר לצטט טרנספוביות ידועות לשמצה כמו ג'ניס ריימונד וג'ולי בינדל.

נשים שבדיות דווקא כן זוכות לנתונים מסולפים מטעם המטה, שמסתמך על המודל השבדי אך לא טרח לבדוק מה קרה שם בעשור האחרון. המטה מתגאה בכך שמספר עובדות המין בשבדיה ירד (בהסתמך על מידע לא מבוסס מ-2008, ובניגוד לנתונים המעודכנים), שמספר הלקוחות ירד (בהסתמך על מחקר שאומר בעצמו שתוצאותיו אינן אמינות מפני שגברים צעירים סירבו להשתתף בו), ושהיקף הסחר בנשים ירד (על-סמך האזנות סתר מ-2003 לשלושה סוחרי נשים. מאז עברו 15 שנה ולשבדיה אין מושג מה היקף הסחר בנשים בה). המטה אף טוען שבדנמרק הייתה עליה במספר עובדות המין, ואילו האמת היא שמספרן דווקא ירד (עמוד 9). אנחנו בשנת 2018, והמטה עדיין משתמש בנתונים מסולפים מ-2008. 

מטה המאבק מוביל את מאבק ההפללה על-סמך נתונים מוטעים בקשר לזנות ועל סמך נתונים מוטעים בקשר לפיתרון שהוא מציע. הצעת החוק שלו כוללת תמיכה בארגוני הסברה נגד זנות, אבל אינה כוללת תקציב סיוע כלשהו לנשים שעובדות בזנות, רק הקמת ועדה שתגיש המלצות שמונה חודשים אחרי כניסת החוק לתוקף, ומי יודע מה יקרה להן עד אז. מבחינת המטה זה לא משנה: אם מספיק עובדות מין יגורשו, יופללו או סתם לא ישרדו, הוא יוכל להכריז בגאווה שהחוק הצליח והזנות בישראל צומצמה.


* פניותיי לקבלת תגובה מהמטה לא זכו למענה.

מכתב פתוח למתנגדי הזנות, או: האם אינני אישה?

שרה מ. היא עובדת מין קנדית. שרה שונאת לעבוד בזנות, אבל מאמינה שגם מי שסובלות מעבודתן ראויות לזכויות אדם. ב-2011 היא כתבה מאמר חשוב על עבודת מין, וקיבלתי אישור לפרסם אותו כאן. הרשומה הזאת היא תרגום מקוצר שלו. 

מתנגדות הזנות תוהות מדוע עובדות המין אינן מוכנות להיכנס לדיון איתן. אנחנו לא יכולות להיכנס לדיון שלהן כי אנחנו לא יכולות לדבר בתוכו, בגלל ההגבלות שהן מטילות על מה שמותר וראוי להגיד. אם הדיון הוא בין פמיניסטיות לבין "הלובי של תעשיית המין", איך אני יכולה לטעון טיעון לגיטימי בשמי?

לעובדות המין אין פריבילגיה של לוביסטים; מה שיש לנו זה סט כישורים שרכשנו בעבודה קשה כדי להשתמש בו נגד הסטיגמה והאלימות המערכתית. במציאות שלי, הממשלה לא מקשיבה לעובדות המין, אפילו לא קצת.

אם מישהי אומרת לי שיש לה בעיה פמיניסטית לגבי עבודת מין, כשהיא יודעת שעבודת המין היא הפיתרון היחיד שלי לעוני, יש לי בעיה לקחת את הפמיניזם שלה ברצינות, מפני שהיא לא לוקחת את מציאות החיים שלי ברצינות. להכיר בכך ש"יש דרך טובה יותר" זה לא מספיק טוב. אני צריכה לא לחיות בעוני, ולא אחרי המהפכה, אלא עכשיו. בינתיים, עובדות המין נשארות לבד בהתמודדות עם עוני, מחסור בדיור, אלימות משטרתית, מצלמות ביטחון באזורים ציבוריים, קיצוצים בביטוח בריאות, בחינוך, ברווחה ובקצבאות נכות, וכן, גם האלימות הפיסית והמינית הרגילה.

בואו נסתכל על תנאי העבודה של עובדות מין, שרוצות כמוני לצאת מתעשיית המין. לא כל עובדות המין רוצות לעזוב – אני לא יכולה לדבר אפילו בשמן של כל אלה שרוצות (למעשה, אם יש רק דבר אחד שהקוראות ייקחו מהמאמר הזה, אני מקווה שזאת תהיה ההכרה בכך שאין עובדת מין אחת מייצגת). אבל אני יכולה להוסיף כמה מחשבות.

ראשית, שאיפת היציאה מזנות דורשת מקור הכנסה נוסף. כן, אם כל הלקוחות שלי ייזרקו לכלא, אני אפסיק להיות עובדת מין, אבל אני גם לא אוכל לשרוד. גם אם נתעלם מהעובדה שהטקטיקה הזאת היא פטרונית ולא יעילה, החוק השבדי לא מתאים לקנדה מפני שאין לנו את מערכת הרווחה הדרושה להתמודדות עם אובדן הכנסה מוחלט של כל עובדי ועובדות המין. הטיעון הזה כשלעצמו אינו נגד המודל השבדי – צריכה להיות לנו מערכת רווחה טובה יותר – הוא פשוט עובדה.

נוסף על כך, לקרוא לעבודת מין "משפילה" זה להכחיש שכל עבודה היא משפילה, כולל העבודה של מתנגדי הזנות וכולל העבודות השונות של הלקוחות שלי. כל עבודה תמורת כסף היא "משפילה". העובדה שהמקצועות של כולם משפילים אינה אומרת שעבודת מין היא מעצימה. זה רק אומר שעבודת מין אינה יוצאת דופן. בין אם חושבים שנשים צריכות לעסוק בעבודת מין ובין אם לא, נשים רבות הן עובדות מין, ורבים מתנאי העבודה שלהן הם רעים. עובדות מין לא רוצות להפוך את הזנות ל"עבודה ככל עבודה אחרת". זאת כבר עכשיו העבודה שלנו. כל עוד קצבאות ועבודה בשכר מינימום, שלא מספיקה כדי לכלכל את עצמך, הן האפשרויות האחרות היחידות שלנו, אנחנו נמשיך לעשות עבודת מין. באופן חוקי או לא חוקי, בגלוי או במחשכים, במקומות בטוחים או מסוכנים, תלוי במשתנים האחרים שיקבעו איך נעשה את עבודתנו. כי עבודה קשורה לכסף.

נתקלתי בהרבה ארגונים ששאפו לעזור לי, אבל הארגון היחיד שנתן לי סיכוי קלוש לעזוב בעתיד את עבודת המין, היה האוניברסיטה שלי. ותנחשו איך אני מממנת אותה! 

גם במקרה הזה, היה לי את המזל להיתקל באנשים שהיו מוכנים לעזור לי כלכלית כדי לשלם את שכר הלימוד, כמו גם את התמיכה הרגשית הנחוצה, בסביבה שבה הטרדות מטעם פמיניסטיות רדיקליות הן שכיחות.

עובדות מין צריכות תמיכה קבועה ומקור הכנסה בר קיימא. אנחנו גם צריכות שתבינו את האופן המעשי של חיינו: הדברים היומיומיים שאינם כרוכים בנרטיבים עקובים מדם או מרגשים של אלימות ומין. במילים אחרות, הנרטיב חסר הייחוד והרגיל לגמרי של עובדים מדוכאים תחת הקפיטליזם הניאו-ליברלי; הסיפור הרגיל של נשים וקווירים תחת הפטריארכיה; והסיפור הישן על גזענות וקולוניאליזם נגד אוכלוסיות מיעוטים.

הדרישה למיגור הזנות, במתכונתה הנוכחית, היא פשוט דרישה מהמדינה לממש שליטה ישירה וכפויה על גופן של נשים ובחירותיהן. היא בעצמה סוג של אלימות, אפילו אם היא נעשית בשם ההתנגדות לשליטה הסמלית של גברים בנשים (טענה שעובדות מין רבות לא מסכימות עם הפרשנות שלה על יחסיהן עם הלקוחות). אבל בכנות? לא אכפת לי. תעשו את הדברים הנכונים בשם הסיבות הנכונות או בשם הסיבות המוטעות. רק תתרכזו במה שבאמת צריך לעשות: דיור ציבורי, שכר הוגן, מקומות עבודה בטוחים וחינוך. תתנו את המשאבים האלה ישירות לעובדות המין, ותנו לנו להשתמש בהם בשביל עצמנו. אנחנו נוכל להתמודד עם חילוקי הדעות הפמיניסטיים בינינו, אחרי שכל הפמיניסטיות יכירו בבעיות המעשיות שעובדות מין נתקלות בהן יומיום ויעזרו להן לפתור אותן.

הגיע הזמן לדרוש מהפמיניסטיות להסביר מדוע הן כה מאוימות מקולותיהן של עובדות המין. עבור חלק מהפמיניסטיות הרדיקליות, בעיקר הלבנות, המבוססות והפריבילגיות מביניהן, הזנות היא כבר לא ניסיון חיים אמיתי של נשים מסוימות, אלא סמל לדיכוי של כל הנשים. הרטוריקה של פמיניסטיות רדיקליות לא מאפשרת לעובדות המין לתאר ולהגדיר את החוויות של עצמן. הרטוריקה גם מאפשרת לפמיניסטיות לדבר על זנות ועל חיסול הפטריארכיה, בלי לקחת בחשבון איך מילותיהן ואמונותיהן ישפיעו על המציאות של עובדות מין.

פמיניסטיות מסוימות רוצות שגברים יפסיקו לראות בכל הנשים זונות. ובכן, עובדות מין רוצות שכולם יפסיקו לראות בזונות כל דבר שהוא לא אישה, או אדם. המטרות האלה אינן אותן מטרות, ופמיניסטיות רדיקליות אינן עוזרות לנשים בזנות כל עוד הן מציגות אותנו כמשהו אחר מאדם שלם.

חוויות עבודת המין שלי כוללות חיים של עוני, אלימות גברית, והתמודדות יומיומית עם השנאה והאטימות של חברי הקהילות הרחבות שאני חיה בהן, שהם במקרים רבים אנשים שיש להם שליטה ישירה על הגישה שלי לדיור, חינוך או הכנסה. לעובדות מין רבות יש חוויות טובות והן אוהבות את עבודתן, אבל אני חד משמעית מתעבת את עבודת המין שלי, ואני בהחלט לא מאמינה שלקוחות או בוסים ראויים ל"זכויות". אני תומכת באי-הפללה מפני שאני יודעת עם איזה סיכונים אני מתמודדת ומה אני צריכה כדי להיות בטוחה.

מתנגדי זנות הופכים עובדות מין לקורבנות, כשהם קוראים לצורך שלנו בהכנסה "תגובה פתולוגית להתעללות מינית בילדות". מבחינתם, כל מי שלא מסכימה איתם צריכה לחוות עוד יותר התעללות – למעשה, לסבול יותר בזנות כדי שלא תהיה עדיפה על עבודות אחרות – ואז היא תתעשת ותפסיק לעבוד בזנות. הטענה הזאת פוגענית כלפי עובדות מין שסבלו מהתעללות מינית, כלפי עובדות מין שלא סבלו מהתעללות מינית, וכלפי כל אדם שעבר התעללות מינית. תגובה פמיניסטית לאונס לא מתארת שורדות כסחורה פגומה, ולא מגדירה בשבילן את התקיפות המיניות שעברו.

אני מסרבת להקשיב למתנגדות הזנות. לא בגלל שאני לא מסוגלת להבין מה הן אומרות, אלא דווקא בגלל שאני מבינה בדיוק מה הן אומרות.        

זנות ועבודת מין בקנדה

הרשומה הקודמת עסקה בהפללת הלקוח בקנדה. הרשומה הזאת תעסוק בעובדות המין הקנדיות עצמן. לא מעט מחקרים נערכו על עבודת מין בקנדה עוד לפני החוק להפללת לקוחות, והם מראים את המגוון הרחב של חוויותיהן וחייהן של עובדות המין. אחת מהן, איזבלה, מגדירה היטב: "תעשיית המין היא פרדוקס. היא מלאת סתירות, היא דברים שונים לאנשים שונים. המוח שלנו לא אוהב פרדוקסים, אנחנו אוהבים דברים ברורים ופשוטים, שחור ולבן. אבל אני חוששת שזאת ה'אמת' היחידה לגבי עבודת מין".

הנתונים ברשומה מתבססים על חמישה מחקרים:

1. מחקר משנת 2001 של ד"ר ססיל בנואה וד"ר אליסון מילר, בהשתתפות 201 עובדי ועובדות מין מהעיר ויקטוריה וסביבתה. שקלתי לוותר עליו כי הוא לא בהכרח מעודכן וגם ככה יש יותר מדי נתונים ברשומה, אבל הנתונים בו הם הקשים ביותר ולא רציתי להתעלם מהם.

2. מחקר של ארגון עובדות המין POWER באוטווה, בהשתתפות 43 עובדות ועובדי מין ב-2010. המשתתפות כללו 24 עובדות בזנות רחוב ו-19 שעבדו בבית או בליווי.

3. דו"ח מיוחד על זנות שהוגש לפרלמנט הקנדי ב-2006. הדו"ח הוכן על-ידי ד"ר ז'קלין לואיס וד"ר פרנסס שייבר, חברות בארגון למען עובדות מין במדינה, בהשתתפות 120 עובדות מין במונטריאול וטורונטו.

4. מחקר שהתפרסם ב-2014 על שישה אזורים עירוניים שונים: קלגארי, ויקטוריה, סנט ג'ון, מונטריאול, ווד בפאלו וקיצ'נר. השתתפו בו 218 עובדות מין, 258 לקוחות, 55 מנהלי עסקי זנות שונים ו-106 עובדי רווחה, שוטרים ופקידי ממשל. זהו המחקר המקיף ביותר וממנו יגיעו רוב הנתונים ברשומה.

5. עבודת דוקטורט מ-2015 על זנות בוונקובר, על כל סוגי הזנות שאינם זנות רחוב. החוקרת תמרה או'דוהרטי ערכה את המחקר בהשתתפות 109 נשים שענו על שאלונים ועוד 42 נשים שהשתתפו בראיונות עומק. 

כן, הולכים להיות הרבה נתונים סטטיסטיים ברשומה הזאת. למרבה המזל, עבודת הדוקטורט מספקת גם הרבה ציטוטים מעניינים שילוו את הנתונים האלה.

89% מעובדות המין בקנדה הן קנדיות. 99% מהמשתתפות במחקר בוונקובר הגדירו את עצמן כ"עובדות מין", אם כי הן הוסיפו גם מונחים אחרים.

הגיל הממוצע: בין 32 ל-34.

גיל הכניסה הממוצע לזנות: 22.

השכלה: 67% סיימו תיכון. ל-15% היתה השכלה גבוהה, בהשוואה ל-24% באוכלוסייה הכללית.

בני זוג: לקצת יותר ממחצית המשתתפות במחקר שש הערים היה בן זוג רומנטי, ו-70% אמרו שהן מרוצות או מרוצות מאוד מהיחסים איתו.

הכנסה חציונית: 39,000 דולר קנדי, לעומת הכנסה חציונית של 30,180 דולר קנדי בשאר האוכלוסייה (נכון ל-2001). היחס נשאר דומה גם ב-2015. לפי המחקר על זנות תחת קורת גג בוונקובר, ההכנסה השנתית של עובדות המין היתה 68,400 דולר קנדי, כשהמשכורת הממוצעת בקנדה היא 45,084.

תנאי העבודה: בין 58% ל-74% מעובדות המין אמרו שיש להן יכולת מלאה או רבה לסרב לקבל לקוחות, לעומת בין 6% ל-24% שאמרו שאין להן בכלל יכולת לסרב ללקוחות. באוטווה רק חמש נשים עבדו תחת צד שלישי, כל השאר היו עצמאיות ואף אחת מהמשתתפות לא היתה קורבן של סחר בנשים. לפי המחקר בוויקטוריה, לפחות 78% מהרווחים נשארו בידי העובדות.

במחקר בשש הערים, 70% מהעובדות אמרו שהן מרוצות מעבודתן. 82% אמרו שהן זוכות לתגמול הוגן עבור עבודתן, ו-68% אמרו שהן נהנות מרמה גבוהה של ביטחון אישי.

במחקר בוונקובר כל הנשים עבדו בזנות בהחלטה אישית, מלבד שתיים שהיו קורבנות סחר ושתיים שגויסו על-ידי סרסורים. אחת העובדות אומרת:

"אני רוצה להדגיש את העובדה שאני עובדת במשרה מלאה בבית-חולים לרפואת חירום, והגסות והאלימות המילולית שנאלצתי להתמודד איתן גרועות בהרבה ממה שאני חווה בתעשיית המין. כשהייתי נערת ליווי, תמיד ידעתי שיש לי את הכוח להצביע על הדלת ברגע שמישהו מתחיל להראות יחס רע. בבית החולים הלקוחות נותנים לך יחס רע כל היום, וכל מה שאת יכולה לעשות זה לענות 'אני מצטערת שאתה מרגיש ככה,' לחייך ולהיות מנומסת."

עם זאת, 27% עדיין מתלוננות על ניצול מטעם ההנהלה:

"מקום העבודה שלי מופלל. מקומות העבודה שלי סבלו מפשיטות משטרתיות אלימות. אני חוששת מפשיטה בכל רגע ובכל דקה שאני עובדת. אני פוחדת שישתמשו במקצוע שלי נגדי בעתיד. אני חיה בפחד מתמיד מפני החוק למרות שאני לא עושה משהו לא חוקי. החוקים מקוממים ולא אנושיים. הם דוחפים את כל עולם עבודת המין למחתרת, ככה שאי-אפשר לדון במין בטוח, מה שמוביל למין לא בטוח. מקומות עבודה לגיטימיים לא יכולים להתקיים, מה שמוביל לניצול עובדים. החוקים תורמים לחוסר הערך החברתי של עבודת מין, מה שמוביל לחוסר ביטחון של העובדים בכל היבט אפשרי. החוקים האלה משפיעים על העבודה שלי בכל מובן". 

81% מעובדות המין בשש הערים אמרו שהן אלה שקובעות את תנאי המין בתשלום. 66% אמרו שבמקרה של חוסר הסכמה עם הלקוח, הן אלה שאומרות את המילה האחרונה. רק 12% מעובדות המין ו-24% מהלקוחות אמרו שללקוח יש יותר כוח ביחסים ביניהם.

נתונים דומים נמצאו בוונקובר, שבה על 58% מהנשים הופעל לחץ על-ידי לקוחות לבצע פעולות שלא היו כלולות בהסכם; 70% מתוכן לא נענו ללחץ הזה.

אלימות: 66% מהנשים בוונקובר ו-75% מהגברים מעולם לא סבלו מאלימות.

22% מהנשים הותקפו מינית, 17% הותקפו פיסית ו-2% נכלאו או נחטפו. לקוחות היו אחראים לכמחצית ממקרי האלימות האלה, עמיתים ועמיתות לעבודה ל-15% מהם, בני זוג ל-12%, המשטרה ל-10% והסרסורים ל-10% נוספים.

הממצאים היו קשים בהרבה במחקר שש הערים. 40% מהמשתתפות במחקר אמרו שהן סבלו מאלימות בשנה האחרונה: 18% נשדדו, 24% הותקפו פיסית ו-29% הותקפו מינית. רק 22% ממי שהותקפו פנו למשטרה.

בוויקטוריה אף אחת מהמשתתפות לא הביעה אמון במשטרה שתעזור לה במקרה הצורך, וכולן אמרו שלא יפנו למשטרה בתור מקור לעזרה. 39% הרגישו שהמשטרה זלזלה בהן בעבר ו-23% אמרו שהמשטרה גרמה להן לחץ נפשי.

25% מעובדות המין תחת קורת גג בוויקטוריה סבלו מאלימות פיסית אי-פעם במהלך עבודתן. 30% סבלו מאלימות מינית (כולל חוסר תשלום של הלקוחות). בזנות רחוב המצב כמובן גרוע יותר: 78% סבלו מאלימות פיסית אי-פעם במהלך עבודתן, ו-59% סבלו מאלימות מינית.

אליזבת, עובדת מין בוונקובר, מסכמת: "אני מרגישה מוערכת מאוד על-ידי רוב הלקוחות שלי. כמובן, כשהזמנים קשים יש למניאקים יותר מרחב. את באמת יכולה להתחיל לשנוא גברים כשהמניאקים תופסים נוכחות. זאת אומרת, אלה הסיפורים שאת זוכרת, הסיפורים הקשים. לשליליות יש השפעה גדולה יותר".

התעללות מינית בילדות: בין 10% ל-14% מהמשתתפות במחקר בשש הערים סבלו מהתעללות מינית בילדותן. כמו כן, 10% סבלו מהתעללות פיסית ו-13% מהתעללות נפשית.

בוויקטוריה המצב עצוב יותר. 55% סבלו מהתעללות מינית, ברוב המקרים בידי האב או קרוב משפחה אחר. 90% מהמשתתפות והמשתתפים סבלו מהתעללות פיסית, רגשית או מינית בצעירותם. המשתתפות עברו לחיות לבד כבר בגיל 16 בממוצע, ו-57% חיו בשלב כלשהו עם משפחה אומנת או במוסד של המדינה.

בעיות פיסיות ונפשיות: 20% מעובדות המין בשש הערים הגדירו את עבודתן כמלחיצה מאוד. דווקא בחייהן האישיים הן סובלות מלחץ גדול יותר, ו-43% מהן הגדירו את חייהן האישיים כמלחיצים מאוד.

80% הגדירו את בריאותן הפיסית כטובה עד מצוינת. בריאותן הנפשית פחות טובה. 19% סבלו מדיכאון כלשהו בשבועיים הקודמים למחקר ו-40% סובלות מפוסט-טראומה. 35% חיות עם מוגבלות או נכות ארוכת טווח, לעומת 14% באוכלוסייה הכללית.

בוויקטוריה המצב גרוע יותר. 36% מעובדות המין בעיר אושפזו בעבר בגלל פציעות שנגרמו במהלך עבודת המין שלהן. 50% סבלו או סובלות מדיכאון, 13% סובלות ממחלת נפש ו-9% ניסו להתאבד. 45% סבלו מהתקף חרדה או פאניקה, 43% מטראומה רגשית, 36% מבעיות שינה, 32% מפלאשבקים, 27% ממיגרנות. 12% סבלו מהפרעות אכילה, לעומת 2.5% באוכלוסייה הכללית בקנדה.

למרות הצרות, עובדות המין שומרות על בריאותן. כל עובדות המין באוטווה משתמשות בקונדומים. בשש הערים 69% משתמשות בהם תמיד, ועוד 16% ברוב הפעמים. בוויקטוריה 91% תמיד משתמשות בקונדום למין וגינאלי, 95% למין אנאלי ו-83% למין אוראלי. 3.5% חולות וחולים באיידס, מתוכם רק אחת נדבקה במהלך העבודה בזנות, והשאר נדבקו בגלל הזרקת סמים או מפרטנר רומנטי. 

54% סבלו ממחלות מין בעבר או סובלות מהן כיום, אולי בגלל הבעיות החוקיות. לפי המחקר באוטווה, מאחר שעבודת מין בבתים אינה חוקית, לקוחות מאיימים לפעמים על העובדות שישכבו איתם בלי קונדום, אחרת ידווחו עליהן למשטרה. 

אין הבדלים משמעותיים בתכיפות צריכת האלכוהול בין עובדות מין לבין שאר האוכלוסייה. סמים לעומת זאת היו נפוצים: בשש הערים הגדולות, 38% השתמשו במריחואנה לפחות פעם בשבוע. באוכלוסייה הכללית רק 6% משתמשים במריחואנה.

בוויקטוריה כרגיל המצב קשה יותר, ו-48% מעובדות המין שם השתמשו בקראק או בקוקאין בששת החודשים הקודמים למחקר, 37% בהרואין ו-10% בקריסטל מת' או בספיד. רבות מהן עשו זאת כדי לשרוד את העבודה.

מבחינת עובדות המין, הבעיה היא העבודה עצמה ולא הלקוחות. רוב מוחץ של עובדות המין באוטווה אמרו שהיחסים עם הלקוחות חיוביים, ושהלקוחות שלהן הם אנשים רגילים. כך גם בוונקובר, שם עובדות המין אומרות שרוב הלקוחות דווקא נחמדים. 48% מהנשאלות בוונקובר אמרו שהן נהנות מהעבודה: "אני אוהבת את העבודה שלי. החופש והכסף הם יתרונות גדולים. החיסרון הוא שכל שאר האנשים מנסים לשכנע אותי שהדרך שבחרתי מוטעית".

עדיין, הבעיה האמיתית היא החוקים והמשטרה: 33% מהמשתתפות באוטווה אמרו שהבעיה הגדולה ביותר שלהן היא המשטרה. 62% הותקפו פיסית על-ידי שוטרים, שנוהגים להחרים להן קונדומים כדי להוכיח שקיימו יחסי מין בתשלום. אם זה לא מספיק, המשטרה נוהגת לדווח לקרוביהן ולמכריהן שהן זונות, רק כדי להשפיל אותן. בערים אחרות המשטרה אינה אלימה ועוינת עד כדי כך, אבל החוק הוא תמיד בעיה. עובדת מין בוונקובר אומרת: "ההפללה והסיכון החוקי הם הדאגות הגדולות שלי, יותר מכל לקוח. אני חוששת לקבל תיק פלילי; אני לא יכולה לקבל לקוחות בבית שלי ללא הסיכון שהנכסים שלי יילקחו ממני על-ידי המשטרה. עושה לי בחילה לחשוב על זה."

כל המחקרים הגיעו למסקנה שלאור היחס של המשטרה והבעיות הכלכליות, אי-הפללה היא הפיתרון הטוב ביותר כדי לשפר את מצבן של מי שנאלצות לעבוד בזנות. כך חושבות גם עובדות המין עצמן. אף משתתפת במחקר בוונקובר לא תמכה בהפללת הלקוח, למרות שהן הדגישו שאסור לייפות את תעשיית המין ושהיא לא כיף גדול. אנה היא אחת מהן: "הרבה מהעניינים הבעייתיים בתעשייה אינם שייכים רק לה. הם חלק מעניינים תרבותיים רחבים יותר של מיזוגניה, שעבודת מין חושפת אותם. אף אחד מהם אינו קשור מיסודו לעבודת מין. אם היינו נוהגים בנשים כשוות באמת, בנות אדם עם אייג'נסי משלהן, אז עבודת מין היתה משתפרת ביחד עם כל השאר." עובדת מין אחרת מוסיפה: "זאת לא העבודה שלנו שמסוכנת מיסודה, אלה החוקים והתרבות החברתית שבמסגרתם אנחנו צריכות לעבוד".

58% מהנשים בוונקובר אמרו שההפללה של עבודת מין היא הסכנה הגדולה ביותר לביטחונן – וגם ליחס כלפיהן: "אני יכולה להגיד בכנות שאף-פעם לא הייתי במצב שבו דאגתי לביטחוני או הרגשתי שלא מכבדים אותי. לא מהלקוחות. האנשים שגורמים לי להרגיש כמו קורבן הם אלה שטוענים שהם יודעים מה הכי טוב בשבילי. במקום להקשיב לי, הם מחליפים את המציאות שלי עם הגרסה המעוותת, המסולפת והמבחילה של עצמם על החיים שלי, על החוויות שלי ועל מי שאני. השיימינג והביטול שמכוונים אלינו הופכים אותי לקורבן. האנשים האלה רק משתמשים בעובדות מין כדי לקדם את האג'נדה של עצמם, ולא אכפת להם במי הם פוגעים. אם זה לא היה המקרה, הם היו מכבדים את הבקשה שלנו, פונים אלינו כאל עובדות מין ומתביישים לדבר עלינו, על עצם הנוכחות שלנו אפילו, כ'נשים בזנות' [prostituted women]. הגברים והנשים האלה מקרבנים ומנצלים עובדות מין הרבה יותר מאשר הלקוחות. זאת הדרך שבה חוויתי קורבנוּת – אנשים אחרים שטוענים שהם יודעים יותר טוב ממני ומדברים בשמי, בזמן שהם עושים כל מה שהם יכולים כדי להשתיק אותי".