נאציזם וזנות

היטלר כתב במיין קאמפף שהזנות היא "חורבן מוסרי", "בושה לאנושות", "מגפה מעוררת אימה", "הרעלה נוראה של גוף האומה" ו"שורש הריקבון של גרמניה, עקב ההשתלטות היהודית על חיינו הרוחניים". כן, שוב הזונות והיהודים אשמים בכול. גם גרינג חשב כך, וטען שמיסוד הזנות נועד "להגדיל את הרווחים של אנשי עסקים יהודים".

כשהנאצים עלו לשלטון, הם הפלילו מחדש נשים שעבדו בזנות רחוב, ועשרות אלפים מהן נעצרו על-ידי המשטרה. כמה שנים מאוחר יותר, לקראת אולימפיאדת ברלין 1936, הנאצים החליטו לנקות את הרחובות לכבוד המבקרים הזרים. הם קיבצו "אזרחים א-סוציאליים" ושלחו אותם מברלין לדכאו. רבות מאותם "אזרחים א-סוציאליים" היו זונות.

תחת השלטון הנאצי, גופם של האזרחים היה שייך למדינה. גברים היו אמורים להיות חיילים ולהקריב את גופם למען המאמץ המלחמתי; נשים היו אמורות להיות אימהות ולהקריב את גופן למען לידת ילדים אריים טהורים. נשים שעבדו בזנות סירבו להקריב את גופן למען המדינה, ולכן לא היו ראויות לזכויות אזרח. מין היה אמור למלא מטרות לאומיות, לא לספק הנאה. גברים לא נשואים וזוגות חסרי ילדים ש"סירבו להתרבות" נדרשו לשלם תוספת מס בגובה 10% ממשכורתם.

הדרישה לפריון התגברה לאחר פרוץ המלחמה. חיילים גרמנים מתו ונוצר צורך להתרבות במהירות כדי לספק להם תחליפים. הימלר המודאג הוציא את ההוראה המתבקשת במצב הזה: "גרמנים פטריוטיים צריכים להפיק כמה שיותר ילדים ממזרים, כדי לחזק ולחדש את האומה הלוחמת". אמהות יחידניות זכו ליותר ויותר הערכה וזכויות, וב-1941 הנאצים הוציאו מחוץ לחוק את כל אמצעי המניעה מלבד קונדומים.

ובכן, הנשים הגרמניות נשארו בבית וייצרו חיילים. החיילים הגרמנים יצאו בינתיים לשעבד עמים, ובשביל זה הם היו צריכים כוח. הנאצים האמינו שחיילים יכולים לשאוב כוח ממפגשים מיניים, שמאפשרים להם להילחם במרץ מוגבר. הימלר היה משוכנע שהחיילים הטובים ביותר, אלה שזקוקים לסקס בגלל האנרגיות הגבריות האדירות שלהם, יהיו גם האזרחים הפוריים ביותר כשיחזרו הביתה לנשותיהם.

עד שהחיילים האלה יחזרו הביתה לעשות ילדים אריים עם הנשים שלהם, הם היו צריכים לעשות סקס כדי לצבור כוח. הסקס הזה לא היה יכול להיות מין רומנטי עם נשים מקומיות, מפני שהוא היה עלול להוביל לילדים לא טהורים גזעית. הוא גם היה עלול להוביל למחלות מין: בכל זמן נתון במהלך המלחמה, 7,000 חיילים גרמנים, סדר גודל של 14 גדודים, סבלו ממחלת מין שגרמה להם להיעדר מהחזית. וזאת לא היתה הבעיה היחידה, תשאלו את הימלר: "לא רק שמחלת מין משמעה פציעה אישית, היא גם גורמת לאיבוד הפוריות, ואיבוד הפוריות יוביל למותו של העם".

הפיתרון היה פשוט: זונות. איתן לא מנהלים קשרים רומנטיים ומהן אפשר לדרוש להשתמש בקונדומים. כך, בזמן שהנאצים רדפו את הזונות במולדתם כדי שלא יפגעו במאמץ הילודה המלחמתי, הם מיסדו את הזנות במדינות אחרות כדי לחזק את מאמץ הכיבוש המלחמתי.

היו גם סיבות נוספות למיסוד הזנות. מבחינה צבאית, הפיקוד העליון של הוורמאכט הצהיר כבר ב-1936 שבתי זונות צבאיים הם "צורך דחוף", ודרש שרשויות הבריאות לא יעצרו זונות שעשויות לשמש למטרה זו. מבחינת העדפות מיניות, הימלר הצהיר שצריך להיות סובלניים כלפי הזנות: "אי-אפשר מצד אחד לקוות למנוע מכל החיילים הצעירים לסטות להומוסקסואליות, ומצד שני לא להשאיר להם שום אפשרות אחרת". כמו שגופן של נשים אחרות הוקרב למען הרחבת הגזע הארי, גופן של הזונות הוקרב כדי לשרת את צרכי האומה.

גרמניה הציגה למען המטרה את ה-Einsatzfrauen, "נשות משימה", נשים במכונים ניידים שליוו את הצבא הגרמני במסעותיו כדי "לספק את הצרכים המיניים של חיילים גרמניים" (ושמן היווה מקבילה מצמררת לאיינזצגרופן, "קבוצות משימה", יחידות החיסול שליוו את הצבא הגרמני במסעותיו על-מנת למגר את היהודים ומיעוטים אחרים).

הנאצים הציבו לנשים שהיו רשומות כזונות "בחירה": תתנדבו לשרת במכונים הניידים, או שתישלחו למחנות עבודה. מפקדי הצבא היו אחראיים לפיקוח על הנשים ולתזונה שלהן, כמו גם לניקיון, קונדומים ולובריקנטים. כל חייל גרמני היה זכאי לחמישה ביקורים בחודש, וחיילים מצטיינים קיבלו תוספת ביקורים.

כמו שנשים גרמניות שהולידו ילדים זכו להטבות סוציאליות, גברים גרמנים שנלחמו כראוי זכו לתגמול מיני. המדינה הקפידה על טוהר הגזע אפילו בבתי האונס האלה, תחת הסיסמה "זונות אריות לחיילים אריים", על-מנת שהחיילים לא יפרו חס וחלילה את חוקי נירנברג. אבל כשהתברר שהביקוש של הוורמאכט לנשים עולה על ההיצע, הנאצים החלו לגייס גם נשים מקומיות, רצוי בלונדיניות עם עיניים כחולות שיוכלו לשמור על האשליה של חוקי הגזע.

הימלר, תמיד מתחשב בכולם, החליט שלא רק החיילים ראויים לסיפוק הצרכים המיניים שלהם. הוא החל להקים מכונים גם במחנות הריכוז ובמחנות העבודה, בתקווה שהם "יספקו תמריצים לעובדים" (רשומה קרובה תעסוק בנושא בהרחבה). הימלר גם קיווה להגן בעזרת המכונים על הנשים הגרמניות "מפני הסכנה המינית של גברים זרים", לאור התופעה המדאיגה של נשים אריות טהורות ששכבו להנאתן עם עובדי הכפייה הזרים. בברלין לבד הקימו הנאצים עשרים ושמונה "בורדלים" כאלה.

דמן של הנשים הגרמניות נשאר טהור, והן יכלו להמשיך להוליד ילדים אריים עבור מכונת המלחמה הגרמנית. אם רק המלחמה היתה נמשכת קצת יותר זמן, הילדים האלה היו יכולים להיות חיילים טובים מספיק כדי לזכות בביקור במכוני האונס של הוורמאכט.

הרשומה מבוססת על המקורות הבאים:

 The Most Emblematic of all Deviants / Catherine Crooks

Sex with a Purpose: Prostitution, Venereal Disease, and Militarized Masculinity in the Third Reich / Annette F. Timm

Gender and Sexuality in Nazi Germany / Nicole Loroff

Sexuality and Nazism: The Doubly Unspeakable? / Elizabath D. Heineman

רשומה קשורה: זנות בגרמניה בין שתי מלחמות העולם

רגולציה, חינוך מחדש, דמוקרטיה ונאציזם: זנות בגרמניה בין שתי מלחמות העולם

הן היו נשים רגילות. כמו רוב הנשים בגרמניה באותה תקופה, הן הגיעו ממעמד הפועלים, לא היתה להן השכלה גבוהה ולא היו להן הרבה אפשרויות עבודה. זנות היתה חלק מההתמודדות הזמנית שלהן עם מצב כלכלי קשה, וכמו נשים אחרות, גם הן עזבו את עבודתן אם התחתנו או מצאו עבודה טובה יותר. 

הן חזו בקריסת הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, בדמוקרטיה האופטימית של רפובליקת ויימאר, במשבר הכלכלי ובעליית הנאצים לשלטון. תחת כל צורת שלטון וכל רגולציה חדשה שהונחתה עליהן, הן המשיכו לעשות את מה שהיו צריכות לעשות כדי לשרוד. ויקטוריה האריס כתבה עליהן ספר.

  

הנשים שעבדו בזנות היו נשים רגילות, אבל הרשויות הפרידו בינן לבין שאר הנשים מאז המאה ה-19. הן חויבו להירשם במשטרה, לעבוד רק ברחובות מסוימים או במכונים חוקיים, ולפעמים גם לגור אך ורק בתחומי הרחוב או המכון שבו עבדו. הן היו מחויבות להתייצב לבדיקות רפואיות שבועיות ולאפשר למשטרה להיכנס לבתיהן בכל זמן. נאסר עליהן לחלוק חדר עם שותפות, לצאת לרחוב אחרי תשע בערב, לשבת על ספסלים ציבוריים ולהצטלם עם גברים.

זונות נגד הרגולציה והקפיטליזם

אחרי מלחמת העולם הראשונה ועליית הדמוקרטיה, האווירה הציבורית השתנתה ונשים החלו לדרוש זכויות. זאת היתה תקופת פריחה לפעילות הציבורית של נשים בכלל וזונות בפרט. בשנות העשרים הקימו זונות רשומות את "איגוד הזונות החוקיות של המבורג ואלטונה". המארגנות הקומוניסטיות של האיגוד קיוו לקדם את האינטרסים שלהן מול המדינה, ומטרתן הסופית היתה למגר את הגורמים הכלכליים שמאלצים נשים לעבוד בתעשיית המין, ולאפשר להן למצוא עבודות אחרות. לאיגוד היה עיתון משלו, Der Pranger, שזכה להצלחה מפתיעה, בין השאר בזכות הרעש שעשה הניסיון של המדינה לצנזר את העיתון ולאסור על הפצתו.

מלבד הביקורת נגד הקפיטליזם, העיתון היה כלי לחשיפת החוויות והשאיפות של הזונות. אחת הכותבות הסבירה שהניסיון לסגור את המכונים רק ידרדר את המצב, מפני שלנשים אין אפשרויות עבודה אחרות והסגירה תשאיר אותן חסרות הגנה. היא הציעה להשאיר את המכונים במקומם, תוך מתן אוטונומיה לעובדות לנהל אותם באמצעות ועדות נבחרות.

הכותבות מחו גם נגד ההגבלות על חופש התנועה שלהן: "כל מי שרוצה למכור משהו יכול לקחת את המוצרים שלו החוצה. רק לזונות אסור, אפילו ברחובות שהן עובדות בהם". אחת הכותבות סיפרה על זונה שנאסרה אחרי שיצאה מהמכון לברך את בעלה לשלום. אחרת התלוננה שבעיני המדינה נשים מפוקחות אינן נחשבות לבני אדם, והדגישה שהן ימותו ברעב אם לא יוכלו לעמוד מחוץ למכון כדי להשיג לקוחות. כותבת נוספת מחתה נגד הדרישה לשים וילונות על החלונות כדי להסתיר את המתרחש בפנים מעיני העוברים ושבים, הוסיפה בציניות: "כנראה שנשים מפוקחות לא צריכות אוויר", וביקשה: "תנו לנו קצת קרדיט, אנחנו הרי לא מתכוונות להסתובב ערומות מול החלון".

ב-1921 שלחו 52 חברות ארגון "הזונות החוקיות של רחוב שוויאריג" מכתב לסנאט של המבורג, בבקשה לא לסגור את המכון שעבדו בו: "ביום שבו נאבד את החדרים שלנו, נצטרך לחפש קורת גג ומזון. האם הסנאט המכובד אינו יכול לעשות משהו עבורנו ברגע האחרון, כדי שלא יגרשו אותנו ממשכננו?" המכתב נענה בחיוב והמכון לא נסגר.

פמיניסטיות נגד זונות

הזונות דרשו לייסד בערים רובע של חלונות אדומים. הן האמינו שברובע כזה יהיה להן יותר חופש, מאחר שהן יוכלו לגור ולנוע בחופשיות ברחובותיו בלי שיאשימו אותן שהן פוגעות בסביבתן. אבל הזכויות שדרשו הזונות היו בדיוק הזכויות שהפמיניסטיות התנגדו להן. בזמן שהפמיניסטיות של שנות העשרים טענו שהרגולציה על זנות היא ניצול, הזונות טענו שהיא משפרת את יכולתן לחיות חיים נורמליים. בזמן שהפמיניסטיות ניסו לסגור את רחוב החלונות האדומים של העיר ברמן, הזונות בו מחו והדגישו שהן עובדות מרצונן. הפמיניסטיות כעסו על גישת הזונות, וטענו שהן מדברות ככה רק כי הן לא מכירות אפשרויות טובות יותר. הפמיניסטית הסוציאל-דמוקרטית אנה שטייגלר אפילו האשימה את זונות הרחוב בטיפוח ערכים בורגניים.

הזונות לא ראו במכונים משהו בורגני. הן ראו בהם ביטחון כלכלי ועצמאי. אחת מהן, מרגרט, סיפרה שהן מתעוררות לקראת הצהריים ואוכלות ארוחת בוקר ביחד, שאחריה הן יכולות לצאת החוצה, "מתי שאנחנו רוצות. הדלת תמיד פתוחה. אני לא מרגישה מנוצלת".

ההיפר-אינפלציה של 1923 צמצמה את היקף הזנות, מפני שכל הרעיון של זנות, מין תמורת תשלום, לא היה הגיוני בתקופה שבה הכסף לא שווה דבר. נשים העדיפו פשוט לגנוב מצרכים בסיסיים. עם התייצבות הכלכלה, ולאחר שהחיילים חזרו מהצבא לעבודותיהם הקודמות והנשים שעבדו בהן פוטרו, היקף הזנות עלה שוב.

עובדות סוציאליות נגד זונות

היקף הזנות לא היה הדבר היחיד שעלה באותה תקופה. כוחן של עובדות הרווחה עלה גם הוא ברפובליקת ויימאר. בניגוד למשטרה, שהתעסקה בעיקר בפיקוח על זונות ובהענשתן, עובדות הרווחה החדשות התמקדו ב"גאולה" של נשים שעבדו בזנות או כאלה שניהלו אורח חיים ש"העמיד אותן בסכנה מוסרית". נשות הרווחה, שהגיעו מהמעמד הבינוני-גבוה, רצו להשליט את הערכים המוסריים שלהן על הזונות מהמעמד הנמוך. הן לא רצו להעניש את הזונות, הן רצו לשקם מוסרית את הנשים המעורערות האלה.

במקום לשלוח את הזונות למכוני ליווי מפוקחים כמו שעשתה המשטרה, העובדות הסוציאליות פיקחו בעצמן על הזונות. הן האמינו שזונות אינן מסוגלות לשפוט נכון את המצב, ושמחו לשפוט בעצמן את הזונות ולחקור בדקדקנות את אורח חייהן ומשפחתן. אם הזונות לא צייתו ל"המלצות" הרווחה לגבי מגורים ותעסוקה, הן נכלאו בכלא או במוסד שיקומי.

שנות העשרים היו שנים של מאבקים בין המשטרה לבין העובדות הסוציאליות, וכל אחד מהצדדים רצה לשלוט בזונות. עובדות הרווחה רצו לבטל את הרגולציה; מפקד המשטרה בעיר ארפורט הזהיר שהביטול יוביל ל"זונות רחוב שיצוצו מהאדמה כמו פטריות". העובדות הסוציאליות הביאו לסגירת המכונים; המשטרה הביאה לחקיקת החוק נגד הפצת מחלות מין. עכשיו הזונות סבלו פעמיים: הן איבדו את ביתן בעקבות סגירת המכונים, ונאלצו להירשם אצל רשויות הבריאות בתור "סכנת הדבקה". אם נמצא שהן חולות במחלת מין, הן עברו טיפול בכפייה בבית-החולים, שבו הן נכלאו לתקופה של כמה ימים או שבועות ללא קשר עם העולם. אחרי שהבריאו ושוחררו, הן נאלצו לעבוד עבור המדינה כדי להחזיר את הוצאות הטיפול בהן.

המאבק בין העובדות הסוציאליות למשטרה נמשך. המשטרה רצתה להוכיח את נחיצותה ועצרה זונות במעצרים המוניים, בניסיון להציג מצג שווא כאילו סגירת המכונים הובילה לעלייה במספר הזונות. העובדות הסוציאליות מצידן הגדירו יותר ויותר נשים כ"נמצאות בסכנה מוסרית", כדי להציג מספרים גדולים יותר של נשים שצריכות עזרה. עכשיו משרד הרווחה לא פיקח רק על זונות, אלא על כל מי שנקבע שהיא "זונה פוטנציאלית". עובדות סוציאליות החלו להגדיר כל אישה שעברה על הנורמות המגדריות המסורתית כ"סכנה מינית" ושלחו אותה להסגר.

נאצים נגד זונות

עליית הנאצים לשלטון ב-1933 החזירה למשטרה את השליטה על הזונות. הפעם העובדות הסוציאליות שמחו לשתף פעולה – גם הן קיבלו יותר כוח כדי "לטפל" בגורמים הא-סוציאליים, וניצלו את כוחן החדש בהתלהבות.

נשים א-סוציאליות נשלחו למוסדות סגורים לתקופה של כשישה חודשים, כדי "להגן עליהן מפני גורמים חברתיים שליליים" וגם כדי להגן על החברה מפני חוסר המוסריות שלהן. במוסדות הן נאלצו לעבוד בכביסה, תפירה וחקלאות. המטפלות השגיחו עליהן עשרים וארבע שעות ביממה, ומי שנחשבו לבעייתיות – זונות, אלכוהוליסטיות ו"פסיכופתיות" - הופרדו משאר המטופלות. 

הטיפול במוסדות היה קשוח. על הנשים נאסר לדבר זו עם זו מלבד שעה אחת בצהריים ושעה אחת בערב, והן נענשו באכזריות על כל דבר קטן. כלאו אותן במרתפים חשוכים; מנעו מהן אוכל; אילצו אותן לעשות מקלחות קרות; והשפילו אותן לפני חברותיהן. רבות מהן עברו עיקור כפוי. מי שניסו לברוח נשלחו למאסר או למחנה עבודה. אחרי שחרורן הן יכלו לבחור בין עונש מאסר לבין "השגחה מונעת" על חייהן. כך שירותי הרווחה יכלו לטעון שהמטופלות בחרו בהשגחה מרצונן.

ב-1937 נקבע שכל הזונות הן בהכרח א-סוציאליות, וב-1939 נקבעו חוקים מחמירים נגד "עבירות מין", וביניהן זנות. הזונות לא תרמו לכוח העבודה הדרוש למלחמה ולכן לא היה בהן צורך, בדיוק כמו נוודים, אלכוהוליסטים, מהמרים וחסרי בית. יותר ויותר זונות נשלחו למוסדות לחינוך מחדש או למחנות ריכוז. רשומות עתידיות בבלוג יעסקו במצבן במחנות הריכוז, כמו גם ביחסם המשתנה של הנאצים לזנות במשך תקופת שלטונם.

רשומות דומות:

המיסוד בגרמניה כיום

זנות בגרמניה המזרחית

צרפת: סוד התקציב הנעלם

שנה ושמונה חודשים עברו מאז כניסת החוק להפללת הלקוח לתוקף בצרפת, ורק שלושים נשים זכו להיכנס לתוכניות הסיוע ליציאה מהזנות. איך קרה שרק שלושים מתוך עשרות אלפי עובדות המין בצרפת מקבלות סיוע, ומה הסיוע כולל? כל הפרטים כאן.

התקציב

לפני כניסת החוק לתוקף: יוזמת החוק, השרה לענייני נשים נז'את ואלו-בלקאסם, הבטיחה עשרים מיליון יורו לתוכניות הסיוע.

אפריל 2016: החוק נכנס לתוקף, כספי הסיוע לא. הסיבה: תקציב המדינה לשנת 2016 כבר נקבע ואינו ניתן לשינוי.

אפריל 2016 – דצמבר 2016: אין תקציב ולכן לא נפתחות תוכניות סיוע.

ינואר 2017: תקציב הסיוע עובר בסנאט, אבל מקוצץ בשני שלישים וכולל רק 6.5 מיליון יורו.

ינואר 2017 – ספטמבר 2017: עכשיו יש תקציב, רק צריך להחליט מי יהיו הארגונים שיקבלו אותו ולהכשיר את העובדים שלהם. התהליך אורך תשעה חודשים. רוב הארגונים הנבחרים הם ארגונים נגד זנות, שהעיקרי ביניהם הוא הארגון הקתולי Mouvement Du Nid, אחד התומכים הגדולים בחוק.

אוקטובר 2017: שנה וחצי אחרי כניסת החוק לתוקף, סוף סוף נפתחות תוכניות סיוע, אם כי רק בחמישה מחוזות. הסיוע המוצע לנשים הוא 333 יורו לחודש, פלוס 105 יורו על כל ילד (עד שני ילדים) וגישה לדיור חירום. אגב, שכר המינימום בצרפת הוא בסביבות 1,500 יורו לחודש.

כאמור, שלושים נשים בלבד קיבלו את 333 היורו החודשיים. שאר הכסף נשאר בידי הארגונים עבור משכורות לעובדים והוצאות משרדיות. בהערכה גסה, מתוך תקציב הסיוע הכולל של 6.5 מיליון יורו:

נשים שרצו להפסיק לעבוד בזנות קיבלו 100,000 יורו.
ארגונים נגד זנות קיבלו 6,400,000 יורו.

התנאים לקבלת סיוע

נשים מעטות בלבד פנו לקבלת סיוע, אולי כי 333 יורו לחודש לא מספיקים לקיום. גם בין הנשים שכן פנו לארגוני הסיוע, רובן נדחו בגלל התנאים הנדרשים:

ידיעת צרפתית ברמה גבוהה: הנשים חייבות להוכיח שהן יודעות צרפתית טוב מספיק על-מנת שיוכלו למצוא עבודה. תשעים אחוזים מעובדות המין בצרפת הן מהגרות.   

הפסקת העבודה בזנות: הנשים חייבות להראות שהן הפסיקו לעבוד בזנות במשך תקופה מסוימת, כדי להוכיח שהן רציניות ולא מנסות לנצל את המערכת.

קבלת אשרת שהייה זמנית: ממשלת צרפת הבטיחה להעניק אשרת שהייה זמנית למהגרות לא חוקיות, בתנאי שיפסיקו לעבוד בזנות וייכנסו לתוכניות סיוע. אולם מושלי המחוזות השונים בצרפת, שחתימתם נדרשת כדי להעניק תוקף לאשרה, אינם מעוניינים במהגרות לא חוקיות במחוז שלהם ומסרבים לחתום על האשרות.

קבלת אישור מארגון הסיוע עצמו: הארגונים רוצים לשמור על אחוזי הצלחה גבוהים, ולכן מסננים את הפניות אליהם ומקבלים רק את בעלות הסיכוי הגבוה ביותר להצליח.

פיקוח, מעקב והפללה

כאמור, רוב עובדות המין בצרפת ממשיכות לעבוד בזנות ואינן נכנסות לתוכניות הסיוע. כדי לשכנע אותן להפסיק, הרשויות ממשיכות להפליל אותן.

הפללת זנות רחוב: החוק להפללת הלקוח אמנם ביטל את הקנסות המוטלים על הנשים העובדות בזנות רחוב, אך מועצות מקומיות חוקקו חוקי עזר עירוניים נגדן. נשים ממשיכות להיעצר בעוון "הפרעה לסדר הציבורי" ו"מטרד לציבור", ומהגרות לא חוקיות מקבלות צווי גירוש במקום קנסות.

הפללת עבודה בדירות: נשים שעובדות בזנות ביחד נחשבות לסרסוריות. כמו כן, החוק אוסר על השכרת דירה לעובדות מין, ושוטרים נוהגים לעקוב אחרי עובדות מין, לתעד את פעילותן ולאיים על בעלי הדירות שיואשמו בסרסרות אם לא יזרקו את הנשים מהדירה.

הרשעות על "עבודה בשחור": המשטרה צופה על עובדות מין כדי להעריך כמה לקוחות יש להן וכמה כסף הן מרוויחות, ואז הן נתבעות בבתי המשפט בגין העלמת מס. 

מעקב אחר עובדות המין בתוכניות הסיוע: ארגוני הסיוע משתפים פעולה עם המשטרה, שעוקבת אחרי הנשים בתוכניות הסיוע. אם הן נתפסות עובדות בזנות, הסיוע שהן מקבלות מופסק מיידית והן נזרקות מהתוכנית. אם אינן נתפסות, עליהן לעמוד בכל שישה חודשים בפני ועדה המורכבת מנציגי המשטרה, הרשויות וארגונים נגד זנות, והוועדה קובעת אם הן ראויות להמשיך לקבל סיוע.

בסופו של דבר, החוק הצרפתי הוא סוג של נאו-קולוניאליזם: נשים קתוליות לבנות שולחות שוטרים לבנים כדי לפקח על התנהגותן של נשים לא-לבנות. אם הנשים הלא-לבנות היו ילדות טובות והתנהגו יפה, הן יקבלו דמי כיס. אם לא, הן ייענשו.

רשומות קשורות:

עובדות המין בצרפת הזהירו מראש שזה מה שיקרה

אולי כי זה בדיוק מה שקרה בשבדיה

וגם בשאר העולם

טוב, עובדות המין בצרפת כבר רגילות לדיכוי. הן נלחמות על זכויותיהן עוד מאז המהפכה הצרפתית

התקווה של טרוחיו

גיבורת הרשומה האחרונה בסדרה על נשים טרנסיות שעבדו בזנות ועברו לפוליטיקה היא לואיסה רֶבִייה, חברת מועצת העיר טרוחיו בפרו, שדווקא הרגיזה את עובדות המין. היא דרשה להרחיק אותן ממרכז העיר, מאחר ש"כל עוד הזנות קיימת, צריך להיות סדר. הזנות אינה מופללת ולכולם יש זכות לעבוד, אבל לא במרכז ההיסטורי של טרוחיו, שאנחנו רוצים שיהיה מרכז מורשת תרבותית של האנושות. [...] אנחנו פועלים לשנות את התדמית החברתית של הקהילה הטרנסג'נדרית, ולא רוצים שאנשים מהקהילה שלנו יהרסו את התדמית החיובית שאנחנו מנסים לבנות".

עובדות המין הטרנסיות כעסו על הטענה שהן פוגעות בתדמית של הקהילה הטרנסג'נדרית, ועובדות המין בכלל כעסו על הטענה שהן מטרד עירוני שצריך להסתיר. הן לא היחידות שכועסות על רבייה. היא הרגיזה גם את קהילת הלהט"ב השמאלנית בטרוחיו, אחרי שרצה בבחירות מטעם מפלגת הימין השמרנית ואמרה שמפלגות השמאל מושחתות מדי. להערכתה של רבייה, רק 40% מהלהט"ב בעיר הצביעו בעדה.

Luisa Revilla

למרות הביקורות, רבייה נבחרה ב-2014 למועצת העיר עם 14,800 קולות, וזה עוד תחת שמה המקורי, "לואיס רבייה אורסיה", מכיוון שבפרו היה בלתי אפשרי להחליף מין ושם בתעודת הזהות בלי לעשות קודם ניתוח להתאמה מגדרית. אחת ממטרותיה הייתה לשנות את החוק: "אני לא מכחישה שאני זכר, אבל המגדר שלי הוא נשי, אני מרגישה אישה, ואני רוצה שיקראו לי לואיסה. אני לא צריכה ניתוח כדי לדעת שאני אישה", וגם את הדעות הקדומות: "הניצחון האמיתי הוא של הציבור, מכיוון שאני משוכנעת שאם לא תהיה אפליה, אם תהיה סובלנות, אם יהיה ייצוג לכולם, לא תהיה יותר אלימות". לפני חודש וחצי היא זכתה סוף סוף לשנות את שמה ל"לואיסה". אולי לא מפתיע שהיא נבחרה למועצה בתור נציגת רובע La Esperanza, "התקווה".

"מין: אישה"

רובע אספרנסה הוא רובע פחונים עני, בלי תשתיות חשמל ומים, בדיוק כמו המקומות שבהם לואיסה הסתובבה בילדותה. אביה נטש אותה בילדותה, והיא ואמה נאלצו לחיות "כמו צועניות", נודדות ממקום למקום, מחפשות בתים שבהם יוכלו לחיות למרות עוניין. "הייתי עצובה כי רציתי משפחה 'מסורתית', עם אבא שיגן עליי נגד ההצקות שסבלתי מהן בגלל ההעדפה המינית שלי. [...] הייתי עובדת מין בעיר לימה בגיל 16. לא זנות, עבודת מין. זה אותו דבר בעצם, אבל עבודת מין נשמעת יותר אלגנטית... הערצתי את הנשים שהיו מעורבות בזה. את לומדת לשרוד. את לומדת שיש אנשים טובים בדיוק כמו שיש אנשים רעים. אבל הבנתי שהעולם הזה לא בשבילי. זה היה נורא, נורא. הכי נמוך שהגעתי. הרגשתי מלוכלכת, מגונה, חסרת ערך. הקשבתי ללבי, חזרתי לטרוחיו ונרשמתי לסמינר קתולי". 

רבייה מתנגדת מאז עקרונית לזנות, אם כי מדגישה את זכותן של נשים לעבוד בה. ב-15 השנים האחרונות היא ניהלה עסק מצליח למשחקי וידאו, התחילה לחיות בגלוי כאישה והנהיגה ארגון להט"ב. לפני שלוש שנים, בגיל 43, החליטה לרוץ למועצת העיר טרוחיו. כיום היא מזכ"ל העירייה, חברת מועצת העיר ומרכזת פרויקט Juves לשיפור הביטחון בשכונות. "אני לא אוהבת לשבת במשרד. אני אוהבת את עבודת השטח, הפעילוּת, יצירת קשר עם אנשים. יש הרבה דברים לעשות". אנשי הרובע שלה כבר מכירים אותה, מקשיבים לה ומוכנים לפתור כל בעיה שהיא מציגה. עבודות התשתית בשכונה מתקדמות בקצב מהיר, לצד בניית בית-ספר, שוק ומתחם ספורט ופנאי. רבייה אולי מרגיזה לפעמים, אבל כמו שהיא אומרת, "בטוח שבבחירות הבאות לא תהיה רק לואיסה רבייה אחת. יהיו כל מיני בחורים ובחורות שונים נוספים. אם כאן, בעיר הכי שמרנית של פרו, הצלחתי להיבחר, זאת דוגמא והזדמנות לכולם".    

"תשאירו את הפחד בארון"

רשומות קודמות על נשים טרנסיות שעבדו בזנות ועברו לפוליטיקה: דיאנה רודריגז באקוואדור, סוליאנה אראייה בצ'ילה.

הצ'יצ'ולינה של ולפראיסו

בגיל 13 סוּליאנה אראייה עזבה את הבית והתחילה לעבוד בזנות ברחובות העיר ולפראיסו. בצ'ילה של 1977 לא שמעו על זכויות טרנסג'נדרים, וסוליאנה עוד הזדהתה באותה תקופה כגבר הומו. בצ'ילה של פינושה גם לא שמעו על זכויות אדם, והמשטרה נהגה להתעלל בסוליאנה ובנשים שעבדו איתה ברחוב.

ב-1989, בגיל 25, סוליאנה נעצרה בפעם המי יודע כמה. הפעם המשטרה תפסה אותה עובדת קרוב מדי לביתו של פינושה, והיא נשפטה לשלוש שנות מאסר. במהלך ניסיון בריחה מהכלא, חברתה הטובה נורתה על-ידי שוטר.

היחס המשטרתי לנשים טרנסיות לא השתפר בהרבה גם אחרי עזיבתו של פינושה, וב-2001 סוליאנה החליטה להילחם בו. היא התמנתה לראשות סינדיקט אפרודיטה לזכויות טרנסג'נדרים בצ'ילה, והפכה לסמל המאבק נגד אפליה כשיצאה למסע ברחבי המדינה. חייה נשארו קשים בכל השנים הללו: מועדון גייז מפורסם הוצת בזדון ורבים ממכריה של סוליאנה נספו בשריפה; אחיינה נורה ונהרג על-ידי עבריין; והיא עצמה הוכתה ונשדדה כשטיילה עם כלבותיה, אלכסיס וסופיה.

סוליאנה, אלכסיס וסופיה ביום טוב יותר

  

ב-2008 סוליאנה רצה בבחירות למועצת עיריית ולפראיסו, עדיין תחת השם "אנריקה אלחנדרו אראייה גוטיירז", מאחר שבצ'ילה נאסר באותה תקופה להחליף שם בתעודת הזהות ללא ניתוח להתאמה מגדרית. היא לא הצליחה להיבחר, בין השאר מכיוון שהמצביעים לא הכירו את שמה הגברי. בשנים הבאות היא הייתה הצ'יליאנית הראשונה שזכתה להחליף את שמה בלי לעבור ניתוח, וב-2012 היא כבר רצה בבחירות תחת השם "סוליאנה אראייה גוטיירז". הפעם התושבים זיהו את שמה והיא זכתה במקום במועצה עם 3,540 קולות. היא הקדישה את הניצחון לכל הפוליטיקאים ההומופובים שניסו לעמוד בדרכה, הצהירה "אני רוצה להיות הצ'יצ'ולינה של ולפראיסו", והבטיחה להילחם למען מיעוטים מיניים, ניקיון העיר, שימור מבנים היסטוריים ותמיכה בקשישים. 

כרזת בחירות: "אני הקול של חסרי הקול"

סוליאנה עשתה בדיוק מה שהבטיחה. בין השאר, היא חילקה בסופי שבוע קונדומים לעובדות מין; יצאה נגד נשיא ארגון הלהט"ב הצ'יליאני, שלא קיבל בברכה עובדות מין טרנסיות והתייחס אליהן, לדבריה, כ"פושעות ומכורות לסמים"; נעצרה לאחר שמחתה על יחסם של שוטרים לטרנסג'נדרים; וב-2014, בעקבות שריפה גדולה בוולפראיסו, יצאה לשטח אחרי שהשוטרים לעגו לה וטרקו לה את הדלת בפרצוף כשהציעה עזרה:

"לא היה לי זמן להילחם בהומופוביה בעיתוי כזה. התעלמתי מהשוטרים ויצאתי לעבוד יומם ולילה למען האזרחים. רציתי להיות עם הא.נשים, להביא להם מים, לפנות את הזבל, למצוא שמיכות. אני כבר צרודה לגמרי מרוב שצעקתי כל היום. אלוהים, אני לא יודעת איך קורים דברים כאלה, אין לי מילים. וזה קרה דווקא לציבור שלי, האנשים הכי צנועים שיש, שאיבדו עכשיו את המעט שהיה להם. החברות הטרנסיות שלי איבדו את הבית שלהן. כולן ברחוב עכשיו, וכל השכנים מתנהגים אליהן יפה. החבר'ה האלה שלי הם אהבה אחת גדולה, ואני מודה להם על היחס הזה כל יום.

אני מנסה לגרום להם לחייך גם בזמנים הקשים האלה, אני שרה להם ורוקדת להם, לכולם ולחברות הטרנסיות שלי במיוחד. אני רוצה שהן ירגישו את התמיכה שלי, כי אני הולכת להילחם למענן עד יום מותי." 

ב-2016 נבחרה סוליאנה שוב למועצת העירייה. החברות שלה רוצות שהיא תמשיך להילחם למענן. אחרי הכול, אחת הסיבות שהיא עברה לפוליטיקה אחרי 33 שנות עבודה בזנות היתה הרצון להילחם ביחסם של השוטרים לנשים טרנסיות שעובדות בזנות. היא הרי הייתה אחת מהן: "אני לא מתביישת בזה, עבדתי בגלל הצורך בכסף. סבלתי הרבה, אבל להגיע מכלום לימד אותי להכיר את מציאות החיים של האזרחים", ורואה שיפור מסוים: "היום כבר אפשר להסתובב בבגדי נשים ביום ובלילה, והמשטרה לא מציקה לך כמו פעם". והיא אפילו יכולה לרקוד בהנאה עם סנאטור חשוב:

סוליאנה מתגעגעת לזמנים שבהם היה רובע חלונות אדומים בטוח יחסית בוולפראיסו: "היו זמנים יפים, היינו עומדות ומחכות לגרינגוס שירדו מהספינות, לפחות כל עוד המשטרה לא עצרה אותנו. הייתי רוצה לחזור לזמנים ההם, אבל זה בלתי אפשרי. במדינות אירופאיות יש רובעים של חלונות אדומים, והלוואי שהיו כאלה גם כאן, אבל המדינות ההן הרבה יותר מתקדמות מאיתנו. כאן עדיין יש מחלוקת על נישואים אזרחיים ועל מריחואנה, עדיין יש אפליה נגד הומואים, אז מה הסיכוי שיסכימו להפוך את הזנות לחוקית?".

לא שסוליאנה אהבה במיוחד לעבוד בזנות. מבחינתה, "עסקי המין הם לא עבודה ולא ניצול. הם צורך. אם הם היו ניצול, הנשים היו נאלצות לעבוד כל היום וכל הלילה. זה צורך, שמאפשר לנו להרוויח כסף, להתלבש, לקנות מזון ולשלם שכר דירה. הפיתרון אינו רק להעביר את כל הזונות לרובע מסוים; הפיתרון הוא להציע להן אפשרויות תעסוקה אחרות, כמו שעושה סינדיקט אפרודיטה, ולקבל את העובדה שיש גם מי שלא רוצות להפסיק לעבוד בזנות. הדור החדש של הזונות, שקוראות לעצמן עובדות מין, ישמחו לעבוד בזנות חוקית ולשלם מיסים בתמורה לשקט ולהגנה. לצערי, צ'ילה עדיין לא פתוחה מספיק לאפשרות הזאת".