טיינטיין ז'נג, אנתרופולוגית ממוצא סיני, יצאה לחקור את תעשיית המין בעיר הסינית דליאן. זה לא היה קל: פקידי השלטון האשימו
אותה שהיא מרגלת אמריקאית שרוצה להשמיץ את סין, ועובדות
המין האשימו אותה שהיא בחיים לא תצליח להבין את חייהן. הן כינו אותה
"משקפיים" ו"סטודנטית" וצחקו על הבגדים שלה. אחרי שהחליטה
לעבוד ולחיות איתן, הן התחילו לכבד אותה והיא זכתה להכיר אותן. הספר שכתבה מספר על חייהן.
רוב עובדות המין הסיניות הן נשים כפריות
שהיגרו לערים. הן סובלות מדיכוי משולש: בתור כפריות, בתור נשים ובתור עובדות מין.
כפר VS עיר
החוקים בסין אוסרים על תושבי הכפרים להגר לערים, אלא אם יש להם אישור מיוחד ללימודים או לעבודה. הנשים שנאלצות להישאר בכפרים גרות בבתים מעופשים עם זבובים ועכברים, השירותים הם חור בגינה והתזונה מתבססת על תפוחי אדמה כי אפילו האורז יקר מדי. הן מתחתנות עם איכרים ונאלצות לעבוד בשדות כל היום. נשים כפריות רבות מעדיפות כבר להגר לערים בניגוד חוק, ושם האפשרויות היחידות הפתוחות בפניהן הן העבודות הגרועות ביותר – או עבודה
בזנות. העוני והייאוש של הנשים הכפריות יצרו במדינה תעשיית מין של כמעט עשרה מיליון נשים.
העובדות במפעלים לא מרוויחות יותר מ-300$ בחודש. לעומת זאת, במועדוני
הקריוקי המשמשים מסווה לתעשיית המין, הנשים מרוויחות את אותו סכום בשעה וחצי של שתייה, שירה
וליטופים. אם הן גם שוכבות עם הלקוחות, הן יכולות להרוויח עוד הרבה יותר. גבוה ככל שיהיה המחיר הנפשי והפיסי של העבודה בזנות לא חוקית, עובדות
המין רואות את מצבן של נשים כפריות ומחליטות שהזנות שווה את
המחיר. "החיים שלי בעיר מלאי דמעות, אבל אני שמחה שאני לפחות לא צריכה לעבוד
בשדות כמו הנשים בכפר. לפחות החיים שלי טובים יותר משלהן."
העבודה כמארחות במועדונים מספקת לנשים
היכרות עם דמויות גבריות מובילות בפוליטיקה ובעסקים המקומיים, ואלה מאפשרים להן
להרוויח כסף ולפעמים גם לקבל מעמד חוקי בעיר. במועדונים הגברים העירוניים השחצנים לא יכולים לנצל בחינם את גופן
של הנשים הכפריות, ונאלצים לשלם אפילו בשביל הזכות לדבר איתן.
עובדות המין תורמות חצי מהכנסותיהן
למשפחותיהן ורואות את עצמן כנשים עירוניות מתקדמות, שגרירות המודרניוּת בכפרים. בניגוד
לכפריות שמתחתנות ומולידות ילדים בתור כוח עבודה חינמי, עובדות המין לא מתכוונות
להתחתן בקרוב ובטח לא לעשות ילדים. הן מעדיפות להיות חופשיות. למרבה הצער, החופש
הזה מוגבל בגלל הדיכוי הפוליטי והכלכלי.
המדינה VS עובדות מין
הזנות אינה חוקית בסין, והמשטרה נוהגת לערוך
פשיטות על עובדות המין, לעצור אותן, לאנוס אותן, לשלוח אותן למחנות חינוך מחדש
ו/או לקחת מהן שוחד. המשטרה קוראת לפשיטות על עובדות המין "מלחמת גרילה", כמחווה
למאבק ההרואי של המהפכנים הקומוניסטים בפולשים היפנים. אולם בפשיטות של המשטרה אין
שום דבר הרואי ובטח לא קומוניסטי: השוטרים מקבלים מהממשלה בונוסים לפי מספר
המעצרים וכמות הקנסות.
מאחר שלעובדות המין אין אפשרות לעבוד
באופן חוקי, הן נאלצות לעבוד אצל סרסוּריוֺת במועדוני קריוקי מפוקפקים וגם לגור בהם, מפני שבתור כפריות אין להן זכות דיור בערים. "היינו צריכות
להיזהר בכל רגע מהתקפות של שוטרים, פושעים, לקוחות ומנהלי מועדונים מתחרים. בלילות
נהגנו לישון ביחד על הספות בחדרים, ולפני השינה תמיד הצמדנו את אחת הספות לדלת כדי
שהגנגסטרים לא יוכלו לפרוץ פנימה".
כולם מנצלים את הפגיעוּת החוקית של
עובדות המין. הלקוחות מתאכזרים אליהן: "המארחות היו יורדות מהחדרים בוכות
ומלאות בפציעות: הרגליים, הידיים והשדיים שלהן שחורים וכחולים בגלל הצביטות של חלק
מהלקוחות. הן לא יכלו להפסיק באמצע כי אז לא היו מקבלות את הכסף". הסרסוריות
מכות אותן, מאלצות אותן לספק את הלקוחות ומאיימות עליהן ברצח אם יעזבו למועדון
אחר. גנגסטרים פורצים למועדונים ואונסים את הנשים, וכדי להתמודד איתם המועדונים
מעסיקים מאבטחים בריונים, שבעצמם מתעללים בנשים. באחד המועדונים, למשל,
המאבטח היה רוצח סדרתי ש"נקנה" מהכלא על-ידי מנהלת המועדון. אף אחד לא
העז להתעסק איתו, אבל הוא דווקא התעסק עם הנשים במועדון (וגם עם עוברי אורח, שאותם
הוא תפס והכריח להיכנס למועדון).
במועדונים היוקרתיים המצב רע מבחינות
אחרות. המארחות בהם אמנם אינן סובלות מאלימות רבה ולא חייבות לשכב עם הלקוחות, אך
הן כן חייבות לשתות אלכוהול עם הלקוחות כדי להכניס כסף לבר, ואת כל האלכוהול הזה הן נוהגות
להקיא בסיום הלילה כדי לא להשמין. ההקאות התכופות מדרדרות את מצבן הרפואי, כמו גם
הניתוחים הפלסטיים הרבים שהן עוברות כדי למצוא חן בעיניי הלקוחות.
גברים VS נשים
בזמן שעובדות המין רואות בלקוחות אפשרות
להשיג כסף ועצמאות, הלקוחות רואים בהן אפשרות להשיג מעמד וכבוד, לא רק סקס.
מאז תקופת מאו יש לנשים הסיניות זכויות,
והגברים הסינים השוביניסטיים מרגישים מסורסים. הם לא אוהבים את הנשים המשכילות, הם
לא אוהבים את מדיניות הילד האחד שמונעת מהם להפיץ את זרעם, והם לא אוהבים את
התרבות הקונפוציאנית הפוריטנית. יחסי מין עם האישה החוקית קיבלו את הכינוי
"לשלם את מס התבואה" – בדומה לאילוץ לשלם מס למדינה על היבולים, הגברים
נאלצים לשלם מס לנשותיהם ולשכב איתן. האפשרות לשלם על מין ולשלוט בנשים מחזירה להם
את תחושת הגבריות, וצריכת מין בתשלום במועדוני קאריוקי יוקרתיים מאפשרת להם להרגיש
כמו מערביים מודרניים ואפילו חתרניים. בדיוק כמו שהסתכנו והעלימו מס בתקופת
הקומוניזם, כך הם מסתכנים ומשלמים על מין לא חוקי כיום. הם מרגישים כמו מורדים
בסוציאליזם ובזקנים האימפוטנטים שמנהלים את המפלגה.
אם זה לא נשמע מוזר מספיק, הרי שאופן
ההתנהגות במועדונים משקף את הקריטריונים לפיהם הגברים הסינים החדשים מעריכים זה את
זה. הם אמורים להפגין שליטה, לא להתאהב במארחות, לא לתת להן יותר מדי כסף ולהראות איך הם מתמרנים את רגשות עובדות המין. הם יעשו הכול כדי להראות
לחבריהם שלא באמת אכפת להם מהמארחות, שהם עושים להן מה שהם רוצים כי הם גברים
אמיתיים שמנצחים את הנשים. הם שולטים במארחות כמו שהם שולטים בעסקים. אפשר לסמוך
עליהם. ניצחון בבר מכין את הגבר לקראת
הניצחון בעולם העסקים.
בקיצור, אם המארחות רוצות להרוויח מספיק
כסף כדי לא להיות תלויות בגברים, הן חייבות לתת לגברים את ההרגשה שהן תלויות בהם.
שיר שעובדות מין כתבו והפיצו מתאר את המצב (בתרגום חופשי ומביך שלי):
"לחדר הקריוקי אנחנו נכנסות,
את החיוך הגדול שלנו מחייכות.
עם הלקוחות אנחנו יושבות,
מתנהגות כמו נשים צייתניות.
אבל ברגע שאנחנו מקבלות את הטיפ ועוזבות,
את האמ-אמא שלהם אנחנו מקללות."
בזמן שהנשים מנסות לשרוד, הלקוחות מנסים
לעשות רושם והסרסורים עסוקים בלשחד את השלטונות ולהרוג את המתחרים, יש גם מי שמרוויחים מהעניין:
אנשי עסקים יפנים
סין ויתרה על הקומוניזם בשנות השמונים,
ואנשי העסקים היפנים חזרו לעשות עסקים במדינה והביאו איתם את מועדוני הקריוקי. לא רק שיפנים ממש אוהבים קריוקי, הם גם השתמשו
בהם כדי לארח את אנשי הממשל המקומיים, להתחבר איתם ולקבל מהם רישיונות עסקים.
במקרים המעטים שבהם נמצאו פוליטיקאים סינים
ישרים שסגרו את המועדונים בעיר כלשהי, היפנים פשוט הפסיקו להגיע לעיר והתעשייה בה
נהרסה.
פקידי הממשל
אנשי הממשל המקומיים מקבלים שוחד מאנשי
העסקים היפנים וממנהלי המועדונים המקומיים, ומבלים להנאתם עם המארחות. למעשה, פקידי השלטון מממנים את מועדוני הקריוקי בעזרת כספים ציבוריים, שמוגדרים כתקציבים "לקידום התעשייה". הערכות מסוימות אומרות ש-80% מתקציבי
המועדונים מומנו על-ידי פקידי הממשלה. כמו שאמר אחד מהם: "מועדוני קריוקי
ומארחות הם מקור הפרנסה שלנו. אנחנו לא יכולים לחיות בלעדיהם". ככה עושים
עסקים בסין.
האליטות המקומיות
עסקנים מקומיים יוצרים קשרים חברתיים בזכות מועדוני הקריוקי. הם מארחים בהם פקידי ממשל שצריך לשחד ואנשי עסקים שצריך
להרשים. אין כמו ארוחה טובה ושירה משותפת במועדון קריוקי יוקרתי כדי להרשים את
חבריך. שלא לדבר על
הכוח המיני שאתה מפגין כשאתה "מפתה" את המארחות וגורם להן לעשות כל מה
שתבקש.
המדינה
לא רק פקידי הממשלה מרוויחים כסף על
חשבון עובדות המין, גם המדינה עצמה. התעשייה המקומית פורחת בזכות אנשי העסקים המגיעים
בשביל מועדוני הקריוקי ונשארים בשביל לעשות עסקים; הכפריים המקופחים מצליחים לשרוד בזכות הכספים שהם מקבלים מבנות
משפחתם העובדות במועדונים;
תעשיית המין מהווה יותר מ-12% מהתל"ג במדינה; והקנסות שהמדינה מטילה על עובדות המין מכניסים כסף לקופתה.
באופן רשמי, המדינה אוסרת על תעשיית
המין. באופן בלתי רשמי, המדינה מקדמת את התעשייה כדי למשוך השקעות זרות, ופקידי
המדינה תומכים בתעשייה כדי למשוך כספים לעצמם. למעשה, כשהממשלה הוציאה את תעשיית
המין מחוץ לחוק, היא יצרה שחיתות שהיא המרוויחה הגדולה ממנה.
כולם מרוויחים על חשבון עובדות המין,
אבל רבות מהן מצליחות בעצמן להרוויח מספיק כדי לפתוח עסק קטן בעיר ולקבל זכויות
אזרח. את מצבן המורכב מסכמת היטב כותבת הספר: "בתור מהגרות ועובדות מין אין
להן זכויות אזרח, אבל הנשים האלה נאבקות בסביבה הפטריארכלית כדי לשרוד ולקבל
לגיטימציה. המאבק שלי בפטריארכיה מוגבל לכתיבת ספרים; המאבק שלהן הוא מאבק יומיומי כואב נגד המדכאים שלהן. מבחינתי, הן
הלוחמות הקשוחות ביותר והפמיניסטיות ההרואיות ביותר שאי-פעם פגשתי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה