הרשומה הרביעית בסדרה על קובה עוסקת ביחס הגזעני לנשים מולאטיות ושחורות.
האידיאל הנשי בקובה של המאה ה-19 היה
נשים חסודות וצנועות, שבכלל לא יוצאות מהבית. כאלה היו הנשים הלבנות, שכמעט ולא
נראו ברחובות הוואנה. לעומתן, הנשים השחורות העניות, גם החופשיות וגם השפחות,
נאלצו לעבוד בחוץ, ולכן נחשבו לזמינות למין עבור הגברים הלבנים. הן נהפכו
לאובייקטים של התשוקה הגברית.
בעקבות הניצול של הנשים השחורות על-ידי
הגברים הלבנים, נוצרה המולאטה, התוצר של מין לא חוקי בין לבנים לשחורות (ב-1864
נאסר בקובה על נישואים בין-גזעיים). המולאטה היתה הכלאה בין לבנים ושחורים,
משעבדים ועבדים, גברים ונשים. בתור שכזאת היא נחשבה ליצור מסתורי, וכמובן מיני.
היא "נוצרה על-ידי תשוקה עבור תשוקה". בקובה מתבדחים בהומור גרוע שהמולאטה היא ההמצאה
הגדולה ביותר של המדינה.
בתור פילגשים, המולאטיות נהנו מחיים
טובים יותר מאלה של בני גזען הגברים. מבחינה כלכלית הן היו עצמאיות יותר מהגברים
השחורים, וילדיהן כבר נחשבו לבנים יותר ועלו במעמד החברתי. נשים מולאטיות רבות העבירו
לבנותיהן את המסר שעדיף להיות המאהבת של גבר לבן מאשר האישה של גבר שחור. ואכן,
המולאטיות נחשבו למאהבות מופלאות, אך לא מכובדות מספיק כדי שגבר לבן יתחתן איתן.
"אין פרי תמרהינדי מתוק, ואין מולאטה בתולה," אהבו הקולוניאליסטים
להגיד. נחשקת ומסוכנת, גורלה של המולאטה באמנות ובשירה היה לפתות את הגברים ואז
לרצוח אותם או למות בעצמה.
התדמית של המולאטה כנחשקת, חשקנית
וזמינה נשארה עד היום. ובדיוק כמו פעם, היא נאלצת לנצל את המיניות שלה כדי להרוויח
כסף ולשרוד. אי אפשר לשרוד תחת חוקי המדינה הקובנית במצב הכלכלי הנוכחי. למי שרוצה
לשרוד בקובה יש רק שתי אפשרויות: לקבל כסף מקרובי משפחה בארה"ב, שיכולים
להרוויח מחוץ לחוקי המדינה ;או
להישאר במדינה ולהרוויח כסף מחוץ לחוק, למשל בזנות.
מאחר שכמעט רק בעלי קשרים והון מצליחים
להגר לארה"ב, ובעלי הקשרים וההון הם הלבנים, הלבנים הם גם אלה שנהנים מהכספים
שנשלחים אליהם מחו"ל. השחורים נשארים עניים. לנשים שחורות אין כמעט סיכוי
אפילו להתחתן עם גבר לבן מקומי. ביטוי מפורסם בקובה, כמו בברזיל, אומר: "אישה לבנה בשביל חתונה, מולאטית
בשביל סקס, שחורה בשביל עבודה".
אפילו הגבול בין "זונות" לבין
נשים רגילות נוצר על רקע גזעי: מולאטית שעובדת בהוואנה ונמצאת בקשר עם זרים תיחשב
לזונה, ואילו סטודנטית לבנה שיוצאת עם זרים לא תיחשב כזאת. למעשה, ממשלת קובה
הוציאה צו שאוסר על הגירה פנימית להוואנה בגלל הנשים הרבות, כהות העור, שהגיעו
אליה מהעיר הענייה סנטיאגו. לא סתם תושבי סנטיאגו מכונים בפי תושבי הוואנה
"פלסטינים". בכל מקרה, ברגע ששחורה מקומית יוצאת עם גבר לבן, כולם
בטוחים שהיא זונה. כשהיא יוצאת עם גבר שחור, שניהם סובלים מהעוני.
כשזה המצב, כבר עדיף לצאת עם תייר לבן: "מה
אני אעשה עם חבר קובני בשבת בערב? נחכה שעתיים לאוטובוס, ואז נחזור הביתה לדירה
שאין בה פרטיות. התיירים הזרים אולי זקנים ומגעילים, אבל איתם לפחות אני יושבת
במקום נחמד עם מיזוג אוויר, מקשיבה למוסיקה טובה ושותה משקה אמיתי. זה עוזר לי
לשכוח את הריח שלהם ואת הכרס שלהם." אישה אחרת, היידי, מסבירה בפשטות:
"יש הרבה בעיות כלכליות בקובה, ולהיכנס למיטה עם תייר היא דרך לפתור בעיות.
זה פשוט עוד חלק מהמאבק היומיומי לשרוד".
הממשלה הקובנית, שדוחפת את הנשים לעבודת
מין כשהיא לא מספקת להן אפשרויות אחרות, מענישה את אותן נשים שהיא דחפה לעבוד
בזנות. הממשל, שהתגאה כל כך בשחרור האזרחים, מתערב באובססיביות בחיי המין שלהם. המהפכה,
שהתגאתה בחוקים נגד אפליה וגזענות, עוצרת כמעט תמיד נשים שחורות או מולאטיות
צעירות, אפילו אם לא עבדו בזנות אלא רק הסתובבו ברחוב בצורה שנראתה
"חשודה". האמנית קוקו פוסקו (Coco Fusco) מנסה להסביר למה: "אני חושבת שמה שבאמת מטריד חלק מהאנשים
זה שלאספסוף יש פתאום כסף, שהזרים הלבנים האלה מעדיפים מולאטיות ושחורות על-פני
נשים לבנות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה