בואו נדבר על בחירה. יותר נכון, בואו
נדבר על הדברים שנאליני ג'מילה לא זכתה לבחור:
- אמה איבדה את עבודתה כשנאליני היתה
ילדה קטנה.
- אשתו השנייה של אביה השתלטה על הבית והחליטה
שנאליני בת התשע צריכה להפסיק ללמוד בבית-הספר, למרות אהבתה של נאליני ללימודים.
- אביה של נאליני העדיף להשתמש בכספי
הפנסיה הצבאית שלו לבילויים, ולא קנה אוכל לילדיו.
- נאליני נאלצה לעבוד בקטיף כבר
בגיל עשר.
- ועברה לעבוד במכרות חימר בגיל 12, כדי
שתוכל לקנות מזון לעצמה ולאחיותיה.
- גברים הטרידו אותה שוב ושוב בכל מקום
שבו עבדה, ואחרי שאחד מהם ניסה לאנוס איתה, כולם האשימו דווקא אותה על כך שהסכימה להיכנס לחדרו.
- בגיל 18 לאביה נמאס מחוסר הצייתנות
שלה והוא גירש אותה מהבית.
במצב הזה, חסרת בית, נאליני התחתנה עם הגבר
הראשון שהסכים לארח אותה בביתו. היא מצאה את עצמה פתאום נשואה לו. האם זאת בחירה?
נאליני בוודאי לא בחרה שבעלה ימות אחרי
שלוש וחצי שנים של אלימות ואלכוהוליזם, וישאיר אותה עם שני ילדים לפרנס. כשהיא
במצב הזה, וחמותה דורשת ממנה כסף כדי לגדל את ילדיה, היא החליטה לעבוד בזנות. האם
זאת פחות בחירה מנישואים בהודו? לא לדעת נאליני:
"עובדות מין חופשיות בארבעה מובנים: אנחנו לא חייבות לבשל עבור בעלינו; אנחנו לא חייבות לכבס את הבגדים המלוכלכים שלהם; אנחנו לא צריכות את רשותם לגדל את ילדינו בדרך שנראית לנו נכונה; ואנחנו לא צריכות להתחנן לקבל זכויות על הרכוש שלנו."
האם עבודה בזנות היא עבודה פחות מכובדת לעומת עבודות אחרות? בחייהן של נשים הודיות
רבות ההבדל בין עבודת מין, נישואים, עבודות בית ועבודות בשכר אינו ברור. או
במילותיה של נאליני עצמה:
"אנשים עושים כל מיני עבודות בשביל
לשרוד. המאבק לשרוד מוטל בעיקר על כתפיה של האישה – היא זאת שצריכה למצוא כסף כדי לגדל
את הילדים, ולשלם על הוצאות בריאות וטיפול בהורים. זה נכון לנשים עשירות כמו
לעניות, אם כי לנשים עשירות יש יותר משאבים. אבל אם החיים שלך הן מאבק על הישרדות
ועל תמיכה באחרים, את לא מתעסקת בשאלה אם העבודה שאת יכולה להשיג מכובדת או
לא.
כדי למצוא עבודה ולשמור עליה, את צריכה
לרַצות הרבה אנשים. אישה מתבקשת להציע את הגוף שלה – לנשים רבות אין שום דבר אחר.
ובמקרה כזה לא אכפת לה אם היא אישה נאמנה. ו'עבודה מכובדת', כמו עבודות הבית, היא
גם מלוכלכת למדי. את צריכה לנקות את הבלגן של אחרים, לכבס את הבגדים המלוכלכים
שלהם. וזה עוד לא הסוף: גברים שמעסיקים נשים בביתם לא מודאגים לגבי ה'מכובדות' של
העבודה – רבים מהם ילחצו על העובדות שלהם לעשות דברים 'לא מכובדים'!
זה לא שנשות האליטות לא יודעות את זה; פשוט נוח להן לא להכיר בזה. יש להן הרבה מה להרוויח
אם החלוקה בין נשים 'מכובדות' כמוהן ל'לא מכובדות' כמונו תישאר ללא שינוי.
נישואין אינם אמצעי ביטחון נגד אלימות,
אפילו שהקונצנזוס הוא שאלימות מצד הבעל היא נסבלת, ואלימות מצד לקוח היא בלתי
נסבלת."
הלקוח הראשון של נאליני היה שוטר,
שהתנהג אליה באדיבות והיה עדין ורגיש במיטה, בדיוק כמו שחלמה שהמאהב שלה יהיה.
למחרת בבוקר הוא הסגיר אותה לידיהם של חבריו השוטרים.
היחס של שאר הלקוחות נגוע בסטיגמה. נאליני מתלוננת שהם מתנהגים כאילו הם אנשים מכובדים
והיא סתם זונה. "הם שכחו שהם בעצמם הלקוחות שלי." אחרי כמה שנים של
עבודה בזנות, היא החליטה להתחתן עם גבר נחמד כדי לצאת מהזנות. ואכן, 12 השנים
שהיתה נשואה לו עברו ברובן בנעימים, עד שהיא חלתה במחלה קשה, הוא מצא אישה אחרת,
ובסוף היא נזרקה מהבית. היא נאלצה לקחת את בתה ולקבץ נדבות, כשהיא חיה במקלטים שונים
ובמסגדים, נתונה לחסדי הגברים שהטרידו מינית, חטפו ואנסו את הנשים ששהו בהם. לאחר
שלוש וחצי שנים כאלה, היא החליטה לחזור לעבוד בזנות, כשהיא נתונה הפעם לחסדי
השוטרים שהטרידו מינית, חטפו ואנסו את עובדות המין.
בשלב מסוים נאליני הפכה לדוברת רהוטה
ופעילה ידועה למען זכויות לעובדות מין. במסגרת פעילותה היא הוציאה את
האוטוביוגרפיה שלה, ואז הוציאה אותה מחדש מפני שלא היתה מרוצה מהגרסא הראשונה.
האוטוביוגרפיה הפכה לסנסציה ספרותית. כתיבת הספר, כמו הפעילות שלה למען עובדות
המין, היו אולי הפעולות הראשונות בחייה של נאליני שנעשו מתוך בחירה חופשית באמת.
אולי תופתעו לשמוע שהאליטות
והפמיניסטיות בהודו ממש לא אהבו את האוטוביוגרפיה של נאליני. סופר מפורסם טען שהיא
כתובה בשפה פשוטה מדי, והפמיניסטיות טענו שנאליני לא סבלה מספיק בזנות ולכן אינה
ראויה לדבר בשם נשים בזנות. נאליני מסבירה את התגובות העוינות:
"כל עוד את מקפידה לבקש עזרה,
לבכות בעקביות 'תצילו אותי, תעזרו לי!' לאנשים אכפת ממך. ברגע שאת אוספת את עצמך
ומפסיקה להתחנן לעזרה, החיבה מפסיקה להגיע! למעשה, התחנונים 'עושים להם את זה' –
הם לא מרוצים שאת מפסיקה להעניק להם את העונג."
נאליני לא מסתירה באוטוביוגרפיה את הסבל
שלה, אבל מבחינת האליטות, היא פשוט לא סבלה מספיק. ויותר גרוע: בשלב מסוים היא הפסיקה לבקש עזרה,
והתחילה לדרוש זכויות אדם. ברגע שזה קרה, היא הוחרמה על-ידי הפמיניסטיות, בשיתוף
פעולה של המשטרה שעצרה שוב ושוב את נאליני וחברותיה לארגון.
המחקר
המקיף ביותר שנעשה על זנות בהודו, בהשתתפות 3000 עובדות מין בכל רחבי המדינה, מראה
שלרבות מהן דווקא יש סיפור דומה לזה של נאליני.
65% הגיעו ממשפחות עניות. 50% לא למדו בבית-הספר. רק 4% רכשו השכלה גבוהה, ו-11% נוספות סיימו
12-11 שנות לימוד.
הממצא העיקרי של המחקר הוא שעובדות המין
לא עבדו רק בזנות. רבות מהן עבדו במקביל בעבודות אחרות, או עבדו לפני כן בעבודות
אחרות והחליטו בהחלטה רציונלית לעסוק בזנות, מאחר שבעבודות אחרות השכר היה נמוך
מדי והעבודה מתישה. בעבודת מין מרוויחות בממוצע פי שלושה יותר מאשר בעבודות אחרות.
72% התחילו לעבוד בזנות באופן עצמאי.
27% התחילו לעבוד בכפייה או בגלל רמאות, רובן על-ידי קרובים או מכרים ולא על-ידי
זרים.
50% התחילו
לעבוד בגילאי 22-19. רק 9% התחילו לעבוד לפני גיל 18.
56%
סבלו אי-פעם מאלימות של לקוחות; 41% מאלימות של בני זוג;
ו-14% מאלימות של סרסורים.
50%
סבלו מאלימות מילולית של שוטרים; 35% סבלו מאלימות פיסית של שוטרים; ו-20% נדרשו לשלם שוחד למשטרה.
כמו שמראים הנתונים, במציאות של נשות המעמד הנמוך בהודו, השוטרים ובני הזוג מסוכנים לא פחות מהלקוחות והסרסורים, ומאחוריהם אורב תמיד העוני הכבד. אפשר לקוות שהאליטות ההודיות יכירו בכך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה