יום רביעי, 25 בנובמבר 2015

זונות בבית האלוהים

ב-17 בנובמבר, 1982, קולקטיב עובדות המין באנגליה התנחל בכנסיית הולי קרוס, בשכונת קינג'ס קרוס שבלונדון. ההתנחלות נמשכה 12 ימים. בפעולה זו הן דרשו שהרשויות המקומיות והחברה בכללה יעמדו לצד הזונות בסכסוך שלהן עם המשטרה. זהו סיפורן, כפי שסיפרה אותו הפעילה הפמיניסטית סלמה ג'יימס, הדוברת דאז של הקולקטיב ואחת המשתתפות בפעולה.

אפשר ומומלץ לקרוא את המאמר המלא, Hookers in the House of the Lord, בתוך הספר Sex, Race and Class.

האידיאולוגיה


באותם זמנים, הנטייה האנטי-פורנוגרפית דרשה שליטה גדולה יותר של הממסד (המשטרה) בחומרים מיניים. במקרים רבים היא תקפה לא רק את תעשיית המין אלא גם את מי שמועסקות על-ידה. ג'יימס מסבירה:

"אין עובדים אחרים, במיוחד אם מדובר בנשים, שמבוטלים בצורה כזאת על ידי תנועת הנשים. אם זונות ועבודתן כה שונות מנשים אחרות ועבודתן, אז ההשתלטות על הכנסייה היא רק אנקדוטה אקזוטית, ולא פעולה פמיניסטית שיש לה חשיבות כללית. הרשו לי אם כך לציין את המובן מאליו: נשים שעובדות בתעשיית המין הן עובדות. יש להן את העבודה הזאת מאותה סיבה שלעובדות אחרות יש את העבודה שלהן: פרנסה.

זה נכון שעובדות מין מוכרות שירות שכולנו מקוות שיהיה קשור לאינטימיות ולתחושה אישית עמוקה. אבל פמיניסטיות מתקשות להודות, שהמיניות מתוארת באור רומנטי כדי להסוות את העובדה שמיניות היא לפעמים טרגדיה או אכזבה או סכנה – או כל אלה – עבור נשים. ולפעמים היא גם עבודה.

קולקטיב עובדות המין האנגלי טען תמיד, שיש הרבה יותר שיקולים כלכליים ביחסים המיניים שלנו ממה שרובנו מוכנות להודות. הסירוב הזה להודות בקשר בין מין לכסף בחיינו האישיים יכול להתבטא בדעה קדומה נגד זונות, שהעבודה שלהן היא לחבר בין השניים. הדעה הקדומה הזאת, נגד נשים שמפשיטות מהמין חלק מהמיסטיקה הרומנטית שלו, מקבלת חיזוק דרך המעמד הלא חוקי של אותן נשים."

מרד פמיניסטי


מבחינת ג'יימס וחברותיה, עובדות המין ממשיכות מסורת ארוכה של מורדות לא חוקיות. לפני שאיגודי עובדים היו חוקיים, כל חבר איגוד היה לא חוקי, פושע וככל הנראה שנוא. כל מהגרת שחצתה גבול בינלאומי בגלל סיבות שממשלות לא מאשרות – להפגין למען שלום, או לדרוש חלק בעושר כמו שעשו נשים וגברים מהעולם השלישי – אינה חוקית. בתור עובדות לא חוקיות, נשים בזנות הן חלק מהמסורת הלא חוקית הזאת. הן מקבלות משכורות גבוהות יותר ממה שנשים אמורות לקבל, עבור עבודה שנשים אמורות לעשות בחינם.

בכניסה לכנסיית הולי קרוס, הקולקטיב האמין שהוא פותח את הדלתות לא רק בשם הנשים בזנות אלא בשם מיליוני הנשים שמופללות יותר ויותר בעקבות המשבר הכלכלי: נשים שנאלצות לגנוב ולרמות את רשויות הרווחה, נשים שנאלצות לגלות דרכים חדשות לפרנס את עצמן ואת משפחותיהן (בגלל האבטלה הקשה בצפון אנגליה בזמן שלטונה של מרגרט תאצ'ר, הנשים שהגיעו משם כדי לעבוד בזנות נקראו "הבנות של תאצ'ר"). בקביעת עמדה בעד כל אישה שמופללת בגלל סירובה לעוני, ובהגנה על הזכויות שלה, ההתנחלות היתה רגע של כוח בשביל כל הנשים.

החוקים


החוקים בבריטניה, אז והיום, דומים לחוקים בישראל: לכאורה הזנות חוקית, למעשה כל מה שקשור אליה נמצא מחוץ לחוק. השידול אסור; שכירת דירה משותפת אסורה (כלומר, אם שתי עובדות מין שוכרות ביחד דירה, הן נחשבות לסרסוריות); אם אדם תלוי בך כלכלית, ולא משנה אם הוא בן הזוג שלך, אישה או קרוב משפחה, הוא נחשב לסרסור (מצד שני, אם בעל לוקח את כל ההכנסות של אשתו כדי להמר על סוסים, זה חוקי לגמרי – אלא אם היא זונה). כתוצאה מהחוקים האלה, אישה בזנות לא יכולה לחיות עם אדם אחר בלי לעבור על החוק.

"עצם קיומם של החוקים האלה, ולא משנה אם הם מיסוד או הפללה, קובע שנשים שאינן זונות יעשו מאמצים גדולים כדי לשמור מרחק ממי שהיא כן כזאת, ויעבדו קשה על תדמיתן כדי לא 'להיחשב לאחת'. ככל שהחוקים נגד זנות מפצלים בין זונות ללא-זונות, כך הזונות פגיעות יותר. מי שאוכפים את החוקים מנצלים את העובדה שהזונה מנודה קודם כל בקרב נשים אחרות. כי אם את אישה בזנות, ונשים אחרות לא מתעניינות במיוחד במה שקורה לך, החוקים והאנשים שאוכפים אותם הם חסרי מגבלות מטעם הקהילה ויכולים לשלוט בחייך."

קולקטיב עובדות המין יצא נגד החוקים הקשורים לזנות: "הבידוד שהחוקים יוצרים גורם לנשים להיות תלויות בגברים יותר מאשר אם לא היינו מפוצלות; הפיצול הכפוי הזה מקשה על נשים בזנות להקטין את כוחם של הגברים, אפילו אם הכוח הכלכלי שלהן מקל על כך. ברגע שנשים לא יפוצלו על-ידי החוקים, לזונות תהיה עמדה מוגנת בהרבה כדי לצאת נגד כל סוגי הסרסרות. [...] חוקי הזנות לא נועדו להגן על נשים אלא לתבוע ולשלוט ולפצל בינינו. לנשים יש זכות לעשות מה שהן רוצות עם גופן, ומה שאנו כנשים בוגרות עושות בפרטיות אינו עניינן של ממשלות."

הפעילוּת 


באפריל 1982 הוקם בהתנדבות ארגון LAW, Legal Action for Women, בשכונת קינג'ס קרוס בלונדון. זה היה השירות המשפטי הראשון בבריטניה לנשים בלבד, ביוזמת קולקטיב עובדות המין. בכל יום חמישי בערב הגיעה יועצת או עורכת דין כדי לספק ייעוץ חינם לכל אישה שתחפוץ בו. נשים רבות הגיעו למרכז, וביניהן גם נשים בזנות.

בחודש יוני היתה הפעם הראשונה שאישה טענה לחפותה במשפט באשמת שידול. עד אז נשים בזנות תמיד הודו באשמה, מפני שלא היה להן כסף לשלם לעורכי דין, אפילו אם ניצחו במשפט. עורכת הדין של המרכז העניקה לה סיוע משפטי, תכננה את ההגנה כפי שהאישה הורתה לה (עוד מקרה נדיר), והאישה זוּכתה. 

בתוך מספר חודשים, המרכז היה עמוס בזונות מקומיות, שנעצרו ללא סיבה ורצו לטעון לחפותן. כל הנשים השתתפו בתכנון ההגנה, באומדן הגישות המשטרתיות ובזכויותיהן של נשים עובדות. כלומר, בהערכת האקלים הפוליטי של מאבקן. 

עוד ועוד פסקי דין מזכים התקבלו. מהפכה קטנה התחילה. המשטרה כמובן לא היתה מרוצה. שוטרים רמזו לנשים שבמרכז יש מודיעים משטרתיים, שנשים מכניסות את עצמן לצרות כשהן עומדות על שלהן מול המשטרה, ושהן בחיים לא ישוחררו בערבות אם לא יודו באשמה.

המרכז ערך כנס גדול על זנות, חוקי זנות, הגירה וגזענות. יום למחרת נאנסה אישה לבנה, ונציגות המרכז ליוו אותה כשהגיעה להתלונן בתחנת המשטרה. המשטרה טענה שהיא זונה ולכן לא יכולה להיאנס, וסירבה לטפל בעניינה. היה ברור שהמשטרה תשמח אם אנס יסתובב חופשי ליד המרכז. למחרת נעצר בן זוגה של אותה אישה בעוון סרסרות (מאוחר יותר הוא נמצא זכאי). יום מאוחר יותר אישה נעצרה בעוון שידול לזנות כשיצאה מהמרכז. בנה נלקח על-ידי שירותי הרווחה, והשוטרים הלכו אל אמה כדי להודיע לה שבתה זונה.

"כולנו יכולנו להתמודד כאשר נשים מהארגון שלנו נעצרו. אבל פירוק משפחות, הפחדת ילדים, מעצר בני זוג שלא היו סרסורים והיו עלולים להיכלא למספר שנים, כל אלה כבר היו סיפור אחר לגמרי. המשטרה ניסתה עכשיו בבירור לנצל את הכוח והקשרים שלה כדי לשבור את ארגון הנשים. ידענו שלא נוכל לעמוד בפני ההתקפות עוד הרבה זמן. הבנו שאנחנו חייבות לעשות משהו במהירות. בהשראת עובדות המין בצרפת, שהשתלטו על כנסיות ב-1975, החלטנו להשתלט על כנסייה."

ההתנחלות


עובדות המין הכינו שלט גדול:
Mothers Need Money. End Police Illegality and Racism in King's Cross. English Collective of Prostitutes

הן כתבו הצהרה עם רשימת דרישות:

1. סיום המעצרים הלא חוקיים של זונות
2. סיום האיומים, הסחיטות, ההטרדות והגזענות של המשטרה
3. הורידו את הידיים מהילדים שלנו – איננו רוצות שילדינו יישלחו למוסד
4. סיום המעצרים של בני זוג, בעלים ובנים
5. עצרו אנסים וסרסורים במקומם
6. הגנה מיידית, דיור ורווחה עבור נשים שרוצות לצאת מהזנות
  
לאחר ההתנחלות בכנסייה, כלי התקשורת החלו להגיע, כמו גם תומכות ותומכים, בין השאר מהארגון הלסבי Sappho, שתמיד תמך בעובדות המין, ונשים שחורות שהן ומשפחותיהן סבלו מנחת זרועה של המשטרה הגזענית. חברים הומואים התחילו לארגן ארוחות ערב חמות בשביל המתנחלות, והן קיבלו מהם בכל ערב שתי קדירות גדולות, אחת לאוכלות הבשר ואחת לצמחוניות.

"אני מתפתה להגיד שאף אחד מעולם לא למד כה הרבה בכנסייה, עד שאני נזכרת שהכנסייה היתה באופן מסורתי המקום שבו נשים הורשו, ואפילו קיבלו עידוד, לבקר; שם הן יכלו למצוא את הפרטיות שנמנעה מהן בביתן, שבו הן תמיד היו בתפקיד; שם הן יכלו לעשות סדר במחשבות ובבעיות האינטימיות ביותר שלהן. אנחנו בנינו על המסורת הזאת והוספנו לה את הניסיון השיתופי שלנו."

פעילות שלום רבות הגיעו לבקר. הן הרגישו אחריות כלפי נשים אחרות, שכמותן מאתגרות בגלוי את זכותה של המדינה להפעיל כוח. עובדות המין שלחו דרכן הודעה בדרישה שהתקציב הצבאי יגיע לנשים, כדי שאף אישה לא תצטרך לעולם להיות זונה.

זונות בוונציה ערכו משמרת תמיכה. מחאות הזדהות נערכו במספר ערים בארה"ב. התקבלו אגרות תמיכה מהמפלגה הירוקה, מהמבורג, ומהברית למען ביטחונן של זונות בוונקובר, קנדה. 

בתקופת ההתנחלות, מספר המעצרים של נשים בזנות ירד פלאים. עובדות המין חששו שלאחר סיום ההתנחלות, המשטרה תבצע מעצרי נקם. הן דרשו מפקחת, שתפקח על פעילות המשטרה. התקווה היתה שהמפקחת תערוך השוואה בין מספר המעצרים לפני ההתנחלות ואחריה, כדי להוכיח שהמשטרה נהגה לבצע מעצרי שווא.

ניצחון!


הרשויות הסכימו לדרישותיהן של עובדות המין. הן יצאו מהכנסייה מנצחות ומאוחדות. בחוץ, לעומת זאת, "הכוח הקולקטיבי שלנו היה חבוי בדיוק כמו המציאות שהוא חדר אליה. לחזור לעבודה – עבודת בית, זנות או עבודה משרדית – זה אף פעם לא ניצחון. היה קשה לזכור שניצחנו."

חודש אחרי עזיבת הכנסייה, ראש מועצת הנשים של האזור זימנה פגישה של שירותי רווחה וקבוצות פמיניסטיות שידונו בהקמת שירות משפטי לזונות, ללא כל התייחסות לארגון שעובדות המין בנו והגנו עליו מול המשטרה. זה היה שוֺק מבחינת עובדות המין, אבל אפילו אז הן לא ציפו לברוטאליות הפוליטית שעמדה להגיע.

ניצחון?


"דו"ח המפקחת פורסם ב-20 בינואר, 1983. הוא לא הזכיר את ההתנחלות, וכל מי שקורא אותו עכשיו לא יחשוד לעולם שתפקידה של המפקחת היה תוצר של המאבק שלנו. הפיכתנו לבלתי נראות לא היתה מקרית. זאת היתה הזמנה לקרייריסטיות לבטל את האופי הפוליטי של השירות המשפטי ושל שאר השירותים שלנו, שהשתמשנו בהם בתור כלים תעמולתיים. בדרך הזאת, הכלים שאנחנו יצרנו בעצמנו יעוצבו מחדש בתור נשקים נגדנו."

דו"ח המפקחת לא הכיל נתונים השוואתיים על מספר המעצרים, ואפילו לא הזכיר את העובדה שהמשטרה סירבה לפרסם את מספר המעצרים לפני ואחרי החוק. 

"בדו"ח היו גם נתונים מועילים, אבל הזונות לא זכו להכרה בתור מי שגרמו לזה לקרות. הדו"ח הוא אמנה של קרייריסטית: הוא אומר שנשים אחרות לא צריכות לדבר עם הזונות עצמן על הצעותיהן לגבי זנות וזונות." חברי פרלמנט נפגשו עם תושבים מקומיים, ימנים קיצוניים, ודאגו לשסות אותם ואת המשטרה בעובדות המין. שיתוף הפעולה ביניהם הוביל לאלף מעצרים של נשים בזנות בתוך שלושה חודשים.

"חודש אחרי פרסום הדו"ח, ראש יחידת התמיכה של ועדת הנשים, עם גיבוי של עורכות דין פמיניסטיות ושל נשים מהלובי נגד פורנו, אמרה לנו לוותר על השירות המשפטי שלנו. אנחנו עומדות עכשיו בפני ברית לא קדושה בין פוליטיקאים (גברים ונשים), משטרה, תושבים ימנים קיצוניים וקרייריסטיות שמזדהות כפמיניסטיות. 'פמיניסטיות' שעושות מזנות קריירה הפכו לענף חדש של תעשיית המין, וזאת לא פחות סרסרות ממה שגברים עשו אי פעם."

בסיכום המאמר, כל מה שנשאר לסלמה ג'יימס ולעובדות המין הוא לבקש מהפמיניסטיות לבחור: "תבחרו בין הזונות לבין המשטרה, בין נשים 'רעות' לבין חוקים רעים, בין זונות לבין קרייריסטיות, בין המדינה ובין הנשים שמתעמתות איתה בשם הצדק." תבחרו.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה