ההיסטוריה של ההומוסקסואליות בארגנטינה

"יש כאן הומואים!" הקולוניאליסטים הספרדים רק הגיעו ליבשת אמריקה, ומייד הודיעו בתדהמה למלכי ספרד על קיומם של הומואים ביבשת. האינקוויזיציה כבר העלתה את כל ההומואים בספרד על המוקד, ופתאום באמריקה נמצאו לא מעט גברים ילידים ששכבו זה עם זה, לבשו בגדי נשים ועשו מלאכות שנחשבו נשיות. הקולוניאליסטים ההמומים עשו את מה שידעו לעשות הכי טוב: הם עינו ורצחו את כל ההומואים שמצאו. "הוא היה גבר מכוער, מלוכלך והומו גדול," הם כתבו על אחד ממנהיגי הילידים שרצחו.

הספרדים התרבותיים הזדעזעו לא רק מההומואים, אלא גם מקורבנות האדם שהקריבו הילידים הברברים למען האלים שלהם; מעניין מה הילידים הברברים חשבו על הספרדים התרבותיים, שהעלו הומואים על המוקד למען האלוהים שלהם.

הספר שהרשומה מבוססת עליו

לשטח שנקרא היום ארגנטינה הגיעו הספרדים קצת יותר מאוחר. הם פגשו שם את עַם הגווארני, ולא היו מרוצים מגברים מסוימים בו: "הסדוֺמָאים האלה מאוד נפוצים כאן. הם חיים ומדברים כמו נשים, מעמידים פנים שיש להם מחזור ומבצעים עבודות נשיות".

בחור בשם צָ'צ'וּבּוּטוּגַאצ'וּגי, למשל, לא אהב עבודות גבריות. הוא עסק במלאכות שנחשבו נשיות בלי שמישהו בשבטו יחשוב שיש משהו רע בזה. חברו קְרֶמבֶּגין היה הומו מוצהר, שנהג להסתגר בבקתה שלו עם חברים ובכל הכפר שמעו את גניחות העונג שלו. השבט לעג לו מדי פעם, אבל לא פעל נגדו או נגד גברים כמוהו. עד שהגיעו הספרדים.

הגווארני סבלו בשנת 1600 מתקופת יובש קשה ומתו מצמא. האלים שלהם לא הצליחו לעזור, אז הם פנו לכומר הספרדי לואיס דה בולאניוס שידבר עם האלוהים שלו. אלוהים הסביר לדה בולאניוס שהכול בגלל ההתנהגות ההומואית של התושבים. מייד לאחר השיחה עם אלוהים, המים חזרו לאזור ואגם גדול וחדש נוצר, אולי גם בזכות כמה חפירות גיאולוגיות של דה בולאניוס. התושבים ניצלו ממוות והבינו את המסר: צריך להאמין באלוהים הנוצרי, מים זה טעים ואסור להיות הומואים.

המַאפּוּצֶ'ה החזיקו מעמד יותר זמן מהגווארני. הם שמרו על עצמאותם עד המאה ה-19, בשטח שנמצא היום בין צ'ילה לארגנטינה. יחסי מין בין גברים נחשבו אצלם מעשה מאצ'ואיסטי במיוחד, והם קיימו אותם בחופשיות ונהנו מכל רגע. אחרים, בייחוד אנשי רפואה, נהגו להתנהל ולהתלבש כמו הנשים בשבט, צבעו את פניהם, האריכו את שיערם, ענדו תכשיטים ומצאו לעצמם בן זוג. הם נחשבו לשילוב של גברים ונשים, והיו מוערכים במיוחד כי שילבו בין הכוח הרוחני הנשי לבין הכוח הפוליטי הגברי. המאפוצ'ה לא ראו בהם נחותים מפני שלא ראו בנשים נחותות. הם ראו בספרדים נחותים, משום שאצל הספרדים רק לגברים היה כוח. 

במאה ה-19 כבשו הספרדים את המאפוצ'ה. הגברים הספרדים ניצחו את המאפוצ'ה הנשיים. השורדים המעטים מהמאפוצ'ה הבינו את המסר. היום הם טוענים בתוקף שהם לא הומואים ואף פעם לא היו הומואים.

זהו, אחרי כמה מאות שנות קולוניאליזם, באופן רשמי לא היו יותר הומואים או גברים טרנסים בארגנטינה.

חוץ ממי שכן היו. רופא מפורסם במאה ה-19 הזהיר את הרשויות: "יש הומו אחד ברחוב של כיכר מונסראט, ליד המגורים של אשתי. ויש עוד! במועדון הסייף יש איזה אחד רוסריו שמפורסם בחיצוניות ובהתנהגות שלו. מול הבית של דוקטור מנואל סלבדורס חיים שניים שחומים. יש גם כמה שמסתובבים ברחובות, ואפשר לזהות אותם רק לפי ההתנהלות הנשית שלהם". הרופא הטוב המליץ להוציא הומואים להורג. הרשויות הסתפקו בלהגלות אותם לאיי המלווינאס.

לא היו יותר הומואים בארגנטינה, חוץ מאשר ביחידות הצבא. החייל מרקוס רוביו, למשל, התגייס בשלושים באוקטובר 1829 וקיבל חמישים פסוס בתמורה. בתוך כמה ימים הוא ברח ונתפס עם חמישים הפסוס האלה קונה בחנות בגדי נשים.

במלחמת האזרחים דווקא כן דיברו על הומוסקסואלים. הפדראלים, שתמכו בביזור סמכויות בין הפרובינציות, הטילו טרור על האוניטארים, שתמכו בשלטון ריכוזי יותר. הטרור הזה כלל עינויים, העינויים כללו אונס, והפדראלים אנסו באחד המקרים חייל אוניטארי למוות. מאז אותו מקרה, הומוסקסואליות נקשרה בתודעה הארגנטינאית לאלימות. הומואים כבר לא היו סתם בעלי מיניות סוטה; הם היו רוצחים ברברים במקרה של הפדראלים, או קורבנות רכרוכיים במקרה של האוניטארים. רוב שירי המלחמה הפדראלים התרכזו בדברים שהם מתכוונים לעשות לרקטומים של האוניטארים.

עד סוף המאה ה-19 כבר לא הייתה בארגנטינה מלחמת אזרחים, בקושי היו ילידים, ולא היו הומואים. כל כך לא היו הומואים, שהחוקה החדשה אפילו לא אסרה על הומוסקסואליות. למה לעורר שערוריות מיותרות אם רוצים לעודד מהגרים אירופאים להגיע לארגנטינה? הם הרי לא יגיעו אם ישמעו שיש בה הומואים. חוץ מזה, השלטון הארגנטינאי התבסס על אכלוס מהיר של המדינה, ובשביל זה צריך לדבר על הטרוסקסואלים פוריים, לא על הומואים.

בכל זאת, בתחילת המאה העשרים התגלו שוב הומואים בארגנטינה. מפקח משטרה בבואנוס איירס התלונן: "שדרות תשעה ביולי הפכו למקום המקלט של כל ההומואים הפאסיביים. הם נפגשים ליד הפסל של מאציני, אחד האישים החשובים בתולדות ארגנטינה! זה נעשה מקום מפגש בוהמי ובלתי נשלט. יש שם ברים, זנות ומוסיקה של הומואים".  

גם בצבא כמעט התגלו שוב הומואים. קצין אחד הגיש ב-1906 תלונה נגד קצין צבא אחר, חואן קומאס, בטענה שקומאס נוהג לקיים יחסי מין הומוסקסואלים. קומאס ניסה להילחם בהאשמות הקשות, אבל מפקדיו אמרו לו שעדיף שיתפטר. לקומאס לא נותרה ברירה: הוא ירה למוות במגיש התלונה. הצבא החליט לא להעמיד אותו למשפט, כדי שאף אחד לא יעלה בדעתו את הרעיון שבצבא יש הומואים. עשר שנים מאוחר יותר מונה קומאס למושל פרובינציית פורמוסה.

אגב, קומאס תכנן להתאבד אחרי הרצח וכתב שלושה מכתבי פרידה: אחד לאשתו, אחד לילדיו ואחד לחברו הטוב. התקשורת כתבה רק על שני המכתבים הראשונים. המכתב לחברו הטוב הושתק.

באותה תקופה חשב הרופא המפורסם דה וייגה על פיתרון לבעיית ההומואים: לכלוא את כולם במחנה כדי שהוא יחקור מה דפוק אצלם. המשטרה שמחה לשתף פעולה, פשטה על הבורדלים שבהם נערכו נשפים של טרנסיות והומואים, עצרה את המשתתפים ושלחה אותם אל דה וייגה. 

אחר העצורים כתב לרופא הטוב דה וייגה מכתב הסבר: "אני כזה כי ככה נולדתי, וככה צריך להיות, כי ליופי ולאהבה אין מין מסוים. אני לא עושה שום דבר יוצא דופן; אני אוהב גברים ובגלל זה אני מבלה איתם. אני מפנק אותם אבל אני לא מחפש אותם, כי אני יפהפייה והם אלה שצריכים לחפש אותי. אני לא יכול להגיד איזה מעמד של גברים אני מחפש – האהבה עיוורת. אין לי בן זוג, כי אני לא מאמין שאני מסוגל לשמור על נאמנות".

עצור אחר דווקא היה נשוי, אבל כשאשתו נאלצה לנסוע לאירופה, הוא קרא לעצמו "רוסיטה דה לה פלטה" על שם רוכבת סוסים מפורסמת ויצא לבלות בקרנבל. הוא פגש גבר שהציע לו לקיים יחסי מין, וחשב לעצמו שאם מדברים כל כך הרבה על הומואים, מחובתו לבדוק את העניין בעצמו. הוא בדק ונהנה מכל רגע. בעשור הבא הוא הפך למפורסם יותר מרוסיטה דה לה פלטה המקורית, ונחשב למוביל אופנה בקרב נשות בואנוס איירס העשירות. לא היו לו מתחרות בעיצוב סומבררוס. 

רוסיטה דה לה פלטה

הרופא דה וייגה אפילו קיבל מכתב אהבה ציני מאחד העצורים שלו (או אחת העצורות), "אוֺטֶרוֺ היָפָה":

"מתחנת הרכבת ועד עץ השיטה

כל הטעימים באים אליי למיטה.

הגברים שלי אוהבים במיוחד

שאני מענגת אותם עם היד.

אני עושה להם טוב בכל השיטות

ולפעמים אפילו משתמשת בכפפות.

ואם תרצה, גברבר שכמותך,

אני אשמח לענג גם אותך.

אולי עם הפה,

או שתסובב את הגב,

אל תפחד, בחור יפה,

אתה תיהנה כמו כוכב".

לא ידוע אם הרופא נענה להצעה. 

אוטרו היפה

כמו הרופא הטוב דה וייגה, כל המדענים הבכירים בעשורים הבאים דרשו להפליל הומוסקסואלים, בטענה שהומואים הופכים תמיד לפושעים. הסופר מנואל פואיג תיאר את האווירה בבית ספרו באותה תקופה: "הייתה שם בריונות. הם השפילו את כל מי שהיה קצת חלש או רגיש. הם התאחדו בקבוצות, בכיתות שלמות, בתיכונים שלמים, נגד החלשים, הנמוכים, השמנים והעדינים. זאת הייתה שנאה של דור שלם". פואיג סולק מבית הספר בגלל התנהגותו הנשית. כמה עשורים אחר כך, בשנות השבעים, אחד מספריו נאסר לפרסום, הוא נעצר בעוון "שידול גבר למין" ועזב את ארגנטינה.

בין 1900 ל-1950 התפרסמו בארגנטינה רק שלושה ספרים עם דמויות של הומואים. בכל השלושה דמויות ההומואים היו רעות ועוררו גועל. הסוף הטוב בשניים מהם היה התאבדות של דמות ההומו.

פרון עלה לשלטון בשנות הארבעים והוציא צו שאסר על הומואים להתאסף בבתים או בברים. הצנזורה אסרה על פרסום ספרים שפוגעים בערך המשפחה, ובבואנוס איירס אפילו אסרו על הומואים להצביע "עקב פגיעה בכבוד המדינה". לעומת זאת, פרון אישר לפתוח מחדש בורדלים, בטענה שגברים נאלצים לשכב עם גברים בגלל המחסור בזנות נשים.

ואז המצב הידרדר עוד יותר. הצבא הדיח את פרון והממשל הצבאי החדש התלונן על "השחתת כל הערכים הציבוריים והפרטיים" בתקופתו. השליט הצבאי הבהיר: "אנחנו רוצים להסדיר את הפיקוח על תופעות ביזאריות כמו הומואים, בטלנים, זונות ושיכורים". מפקחים נשלחו לשירותים ציבוריים, מקום מפגש קבוע של הומואים, ובעלי מועדונים ספגו קנסות אם נמצאו על קירות השירותים שלהם כתובות גראפיטי הומוסקסואליות.

ואז המצב הידרדר עוד יותר. הדמוקרטיה חזרה והקונגרס אישר ברוב גדול: הצווים נגד הומואים יהפכו לחוק מדינה. ואז הדיקטטורה חזרה עם שליט שמרן במיוחד שהכריז על מאבק למען המוסר הציבורי, אסר על גברים להאריך שיער וסגר את מעט מקומות המפגש שעוד נותרו להומואים. רופאים צבאיים נשלחו לבחון חיילים ולקבוע אם יש בהתנהלותם סממנים נשיים. אם מצאו כאלה, החיילים סולקו מהצבא.

ואז המצב השתפר! סוף שנות השישים, רוח של מהפכה בכל העולם, זכויות אדם, דמוקרטיה, והארגון ההומוסקסואלי הראשון בתולדות ארגנטינה: "העולם שלנו". הוא נוסד בבואנוס איירס על-ידי שני סטודנטים ושני מרצים, שאחד מהם סולק מהמפלגה הקומוניסטית בעוון הומוסקסואליות. הארגון הסתפק בשליחת מכתבים לעיתונים, שבהם הסביר: "מצב ההומוסקסואלים קשור ישירות לבעיות אחרות בחברה: האפליה נגד נשים, הגזענות, המעמדות החברתיים ועוד. לכן אי אפשר לבודד את הדיון בהומוסקסואליות מהבעיות החברתיות הכלליות".

ב-1971 נוסד בבואנוס איירס ארגון זכויות הומואים גדול יותר, Frente de Liberacion Homosexual ("חזית השחרור ההומוסקסואלי"). הוא נוסד בביתו של פֶּפֶּה ביאנקו, הומו מהמעמד הגבוה שאמנם התנגד להקמת האיגוד כי האמין שהומוסקסואליות היא עניין פרטי ולא ציבורי, אבל השאיל את ביתו למייסדים. הם נאלצו להתכופף בכל רבע שעה כדי שנוסעי הרכבת החולפת במסילה הסמוכה לביתו לא יראו אותם.

חמשת המייסדים, ביניהם מנואל פואיג, ויתרו מיידית על הנהגת החזית, מפני שלא האמינו בהיררכיה. הם רצו ארגון רוחבי עם קבוצות עצמאיות שמשתפות ביניהן פעולה. בין הקבוצות היו סינדיקט של עובדי כפיים, מועדון אינטלקטואלי שפרסם את המגזין "הומוסקסואלים", חבורת "דגל שחור" בכיכובם של שחקני תיאטרון ואנשי בוהמה עם נטיות אנרכיסטיות, והארגון הלסבי "סאפו".

לפי חזית השחרור ההומוסקסואלי, הבעיה הגדולה של החברה היא "הכפייה של המערכת ההטרוסקסואלית, שבה הגבר הוא הבוס הסמכותי, והאישה וההומוסקסואלים משני המינים נשארים נחותים ומדוכאים". מאות חברי הארגון פיזרו ברחבי בואנוס איירס מדבקות ושלטים עם כיתובים כמו "מאצ'ואיזם = פאשיזם" ו"המאצ'ואיזם הוא הפשיזם שבתוך הבית".

החזית לא זכתה לתמיכה בציבור הרחב, מלבד כמה ארגונים פמיניסטיים והמפלגה הטרוצקיסטית. אחד ממנהיגי החזית קבע בצער: "המהפכה המינית תהיה אפשרית רק כשהגברים ההטרוסקסואלים יציעו את התחת שלהם". אפילו מחתרות השמאל לא שיתפו פעולה, טענו שהומוסקסואליות היא טרנד בורגני ושרו שירים הומופובים כמו "אנחנו לא הומואים ולא שיכורים, אנחנו חיילים של אוויטה והמהפכנים". שר הרווחה של פרון, שחזר בינתיים לשלטון, דרש להכניס הומואים למחנות עבודה כדי שיפצו על חוסר התרומה שלהם לחברה, והציע לאזרחים לצאת לרחובות ולמגר מהם את ההומואים.

ההומופוביה של מחתרות השמאל שיחקה לטובתם של ההומואים אחרי עליית הדיקטטורה הצבאית לשלטון ב-1976. הדיקטטורה לא רדפה במיוחד את ההומואים, מפני שהם לא היו חלק מהמחתרות. רק במקרים שבהם נעצר שמאלן והתגלה במקרה שהוא גם הומו, המענים התעללו בו יותר מאשר בעצורים אחרים. עם זאת, המשטרה תיעדה את התנהגות האזרחים, ותיקי המשטרה מאותה תקופה מלאים באבחנות בסגנון "מתנהג מדי פעם באופן נשי", "התנהגות לסבית", "אף פעם לא נצפה בחברת המין השני" וכדומה.

המשטרה לא תיעדה את החגיגות שאחרי הזכייה בגביע העולם בכדורגל 1978. המוני חוגגים הסתובבו ברחובות ובתחנות הרכבות, שבאחת מהן היו שירותים שבהם ההומואים נהגו להשתובב. הפעם ההומואים התאספו שם בתקווה לחגוג את הזכייה, "אולי מרוב טירוף יקרה משהו מעניין". האורות בשירותים כבו באופן מסתורי, המוני הגברים פרצו בשירי עידוד, ואחד מהם קרא: "מי המאצ'ו שבא למצוץ לי?" המאצ'ואים התייצבו למשימה. זאת הייתה חגיגה אמיתית.

עם החזרה לדמוקרטיה הוקמה ועדה לאיתור הנעדרים. הוועדה העריכה ש-400 מתוך 10,000 הנעלמים היו הומוסקסואלים, שהועלמו מסיבות שאינן קשורות לנטייתם המינית. עובדת היותם הומואים לא צוינה בדו"ח הסופי של הוועדה, שהעדיפה להעלים מהדו"ח את נטייתם המינית, בדיוק כמו שארגנטינה העדיפה להעלים את קיומם של ההומואים במשך ההיסטוריה שלה.

בעשורים שעברו מאז המצב משתפר בהדרגה. החברה הארגנטינאית עדיין מאצ'ואיסטית, אבל החוקים נגד יחסי מין הומוסקסואליים בוטלו, כמו גם החוק נגד לבישת בגדים שאינם תואמים למין הביולוגי. חוקים חדשים מאפשרים להומואים וללסביות להתחתן, הקהילה הטרנסית יכולה לשנות שם ומגדר בתעודת הזהות ללא דרישות ביולוגיות או פסיכולוגיות כלשהן, וממש עכשיו קבעה המדינה שלפחות 1% מהמועסקים במגזר הציבורי יהיו מהקהילה הטרנסית. מי יודעת, אולי עם כאלה התפתחויות חיוביות, ארגנטינה עוד תצליח לזכות במונדיאל סוף סוף. אולי אפילו עם כמה כדורגלנים הומואים. 

ההיסטוריה הטרנסג'נדרית בארה"ב מאז סוף המאה ה-19

[הסיכום הזה הוא היסטוריה חלקית בלבד, מפני שהיו המון פעילויות טרנסיות מרשימות לאורך ההיסטוריה ואני רק גבר סיסג'נדר אחד. הסיכום מבוסס על ספרה של סוזן סטרייקר: Transgender History, The Roots of Today’s Revolution] 

טכנאית הקול סנדי סטון, אישה טרנסית, עבדה בחברת התקליטים הפמיניסטית "אוליביה" ובפסטיבל המוסיקה לנשים שלה. ב-1979 היא נאלצה לעזוב בגלל התקפות של טרפיות (פמיניסטיות טרנספוביות). אז היא בנתה לעצמה מחשב, לימדה את עצמה לתכנת ויצרה ז'אנר חדר של אמנות מדיה; וגם הצטרפה לאקדמיה, פרסמה את המאמר המכונן The ‘Empire’ Strikes Back: A Posttranssexual Manifesto, השלימה דוקטורט בלימודי תרבות ופחות או יותר ייסדה את תחום הלימודים הטרנסג'נדריים. מתברר שלא משנה כמה החברה מנסה לדכא נשים טרנסיות וגברים טרנסים, בסוף הם יהפכו אותה לחברה טובה יותר.

סנדי סטון

החברה האמריקאית בהחלט ניסתה לדכא את הקהילה הטרנסית לאורך ההיסטוריה, ולכן אין לנו הרבה מידע על התרומה של הקהילה הטרנסית לארה"ב לפני 1950. ערים בארה"ב אסרו על הופעה בציבור "בלבוש שאינו תואם למין שלך", כדי שאף אחת לא תחשוב שיש לה זכות ללבוש מה שהיא רוצה. שיקאגו אסרה זאת  ב-1851. סן פרנסיסקו ב-1863. סינסינטי ב-1974, לעזאזל. ד"ר מרי ווקר, למשל, אחת הרופאות הראשונות בארה"ב, נעצרה פעמיים על קרוס-דרסינג מפני שנהגה ללבוש בגדי גברים. 

מרי ווקר

ווקר נהגה להגיד: "אני לא לובשת בגדי גברים, אני לובשת את הבגדים שלי". במלחמת האזרחים היא נלחמה כרופאה צבאית ונעצרה על ריגול מפני שהתעקשה לטפל גם בחיילי האויב. בחתונה שלה סירבה לכלול את המילה "לציית" בנדרי החתונה, התעקשה לשמור על שם משפחתה והתגרשה זמן קצר מאוחר יותר. אחרי מותה בגיל 86 היא לא נקברה כנהוג בשמלה, אלא בחליפת גבר.

עטיפת ספר ילדים על מרי ווקר

ג'ני ג'וּן לעומתה דווקא לא רצתה ללבוש בגדי גברים, על אף שסומנה בלידתה כגבר. בבגרותה היא עברה מרצונה סירוס, הגדירה את עצמה כ-fairy וקיימה לטענתה 16,000 מפגשים מיניים בתוך 12 שנים. ב-1895 היא הקימה יחד עם חברימות מועדון של אנדרוגינוס, במטרה "להתאחד להגנתנו מול הרדיפה המרירה של העולם". עשרים ומשהו שנים מאוחר יותר היא פרסמה שתי אוטוביוגרפיות, "אוטוביוגרפיה של אנדרוגינוס" ו"המתחזים לנשים" (היא התכוונה לזה בקטע טוב).

לא נשכח גם את פולי מארי, שבצעירותה תהתה לגבי הזהות המגדרית שלה, עברה פעמים רבות כנער ושקלה לקחת הורמונים. בסופו של דבר היא הסתפקה בתפקיד התובעת הכללית השחורה הראשונה בהיסטוריה של קליפורניה, וכתבה את המחקר שהוביל לפסיקת בית המשפט העליון נגד הפרדה גזעית בבתי הספר ב-1954.

 לעומת הפסיקה נגד הפרדה גזעית, חוות דעת משפטית קבעה ב-1949 שניתוח לשינוי איברי המין הוא "הטלת מום" ויחשוף כל מנתחת שתבצע אותו לתביעה פלילית. אז כריסטין יורגנסן, אמריקאית ממוצא דני, נסעה ב-1952 לדנמרק כדי לעבור את הניתוח. היא הייתה צעירה, יפה וחייל לשעבר בצבא ארה"ב, וזה הפך אותה לנושא המדובר והנפוץ ביותר בתקשורת האמריקאית בשנה הבאה. היא לא ממש רצתה את כל הפרסום, אבל לאחר שקיבלה אלפי מכתבי תודה מנשים טרנסיות על התקווה שהעניקה להן, היא אמרה לרופאים שלה בקופנהגן: "אני צריכה יחסי ציבור טובים ככל האפשר, למען כל מי שמרגישים ומרגישות שאני מייצגת אותם". היא הייתה למעשה הסלבריטאית הטרנסית הראשונה בארה"ב, ובזכותה הקהילה הטרנסית התחילה להתגבש.

וירג'יניה פרינס, קרוס-דרסרית, הייתה אחת הנשים שגיבשו את הקהילה הטרנסית באותן שנים – וגם פיצלה אותה. מצד אחד, פרינס טבעה את המונח טרנסג'נדר והקימה כמה מהארגונים הטרנסיים המצליחים ביותר במדינה. מצד שני, היא הייתה הומופובית והתנגדה לניתוחים לשינוי איבר המין. מבחינתה, טרנסווסטיט אמיתי הוא גבר הטרוסקסואל נשוי, שפשוט אוהב מדי פעם ללבוש בגדי נשים.

 פרינס וחברותיה הפיקו ב-1952 את המגזין הטרנסי הראשון בתולדות ארה"ב, Transvestia: The Journal of the American Society for Equality in Dress. תשע שנים לאחר מכן היא הזמינה כמה ממנויי המגזין למפגש אישי, ציוותה על כל מוזמן להגיע לחדר המלון שלה ולהביא איתם בסתר גרבונים ונעלי עקב, ולא סיפרה לאף אחד מהם שהיא מזמינה עוד מנויים. כל המנויים מצאו את עצמם על עקבים בחדר זה מול זה, וכך לא היה חשש להלשנה – כולם עסקו בו זמנית בפעילות האסורה של קרוס-דרסינג. אולי הם היו רודפים בריצה אחרי פרינס, אבל הם היו על עקבים!

קבוצת המוזמנים המופתעים קיבלה את השם "גרבונים ועקבים" והחלה להיפגש בסתר. שנה לאחר מכן הקבוצה הפכה לארגון לאומי, "הקרן לביטוי עצמי". פרינס, שפרסמה בינתיים את הספרים "איך להיות אישה כשאתה זכר" ו"הטרנסווסטיט ואשתו", אסרה על הומואים, נשים טרנסיות ונשים בכלל להשתתף במפגשים. לזכותה של פרינס ייאמר שהיא החלה ב-1968 לחיות כאישה, ופעלה למען האפשרות לשינוי המגדר במסמכים רשמיים.

למעשה, "גרבונים ועקבים" הגנה על הפריווילגיות של גברים לבנים אמידים, שבזכות כספם יכלו למצוא מקומות מפגש ולבטא את הצד הנשי שלהם בלי לסכן את מעמדם החברתי. לאנשות לא-לבנות לא היו פריווילגיות לערוך מסיבות פרטיות. רבות מהן חיו ברחובות והתפרנסו מעבודת מין. הולי וודלואן, שהתפרסמה מאוחר יותר כאחת מכוכבות העל הטרנסיות של אנדי וורהול, מספרת: "ברחתי מהבית בגיל 16, אחרי שההורים שלי תפסו אותי שוכבת עם גברים. פגשתי כמה קווינז במלון מפוקפק, כולן צפופות בחדר אחד. הן התפרנסו ברחוב, משתמשות בגוף שלהן תמורת 20 דולר לאקט. בסוף היום הן היו אוספות יחד את הכסף שהרוויחו. הצטרפתי אליהן, עומדת בפינות רחוב ובסמטאות חשוכות. הייתי כל כך מפוחדת, שנאתי את זה, אבל הרגשתי שאין לי ברירה אחרת".

הולי וודלואן בתקופת הזוהר שלה

הטרנסיות הלא-לבנות סייעו זו לזו לשרוד. הן חיו יחד, חלקו ביניהן את הכספים שהרוויחו והגנו זו על זו מפני לקוחות ושוטרים אלימים. סילביה ריברה ומרשה ג'ונסון האגדיות עבדו ברחובות כדי להרוויח כסף ולייסד את  STAR, Street Transvestite Action Revolutionaries, בית לילדי וילדות רחוב.

בסן-פרנסיסקו קם ב-1966 הארגון הקווירי הראשון לצעירים, Vanguard, שנכללו בו בעיקר טרנסים, טרנסיות ועובדותי מין. הארגון הגדיר את עצמו כ"ארגון שנוסד על-ידי ולמען ילדי הרחוב", ואחת הפעולות הראשונות שלו הייתה טאטוא וניקוי הרחובות. הארגון הכריז על הפעולה: "הלילה ייערך מבצע ניקוי רחובות. לא מבצע משטרתי לניקוי אנשי הרחוב, אלא מבצע ניקיון מטעם אנשי הרחוב שתמיד סובלים מדיכוי משטרתי. המכורים לסמים, הנרקומנים, הנערים שמוכרים מין, לסביות והומואים וכל מי שהפכו את שוק הבשר של סן-פרנסיסקו לביתם. נמאס לנו לחיות בתוך כל הלכלוך שאנשי העסקים זורקים לרחובות שלנו. שמענו הרבה על 'כוח לבן' ו'כוח שחור'. הגיע הזמן ל'כוח הרחוב'."

הממסד המשיך לנסות לנקות את הרחובות מבני אדם. הרשויות היו זקוקות לגברים ממושמעים שישתתפו במלחמת וייטנאם, וחשדו בכל גבר שלא היה נורמטיבי מספיק כדי להרוג אנשים. המשטרה ראתה את התנועות השונות דורשות זכויות אדם, וראתה בזה הפרה של זכותה לדכא בני אדם. המעמד הבינוני נזקק לשכונות חדשות ונאלץ לנקות מהן את הקוויריות והזונות שהפריעו לו ליהנות מהבורגנות שלו.

הקהילה הטרנסית הלא-לבנה נלחמה בדיכוי. כשהמשטרה הגיעה לבית הקפה "הדו-נאטס של קופר" (Cooper's Do-Nuts) ב-1959 ועצרה שתי מלכות דראג, שני עובדי מין וגבר גיי, הסועדות החזירו מלחמה. קבוצה של נשים טרנסיות, לסביות, מלכות דראג והומואים תקפה את השוטרים במטחי דונאטס, כוסות קפה ושאריות אשפה. השוטרים לא הצליחו להתמודד עם מטחי הדונאטס הפריכים להפליא והזעיקו תגבורת. העצורים ניצלו את המהומה כדי לברוח, המפגינות רקדו על מכוניות ושרפו צמיגים, והרחוב נשאר סגור עקב המהומות גם ביום הבא. 

ב-1965 התרחש אירוע פחות פריך בבית הקפה "דיואי'ז" בפילדלפיה, מקום מפגש של גייז, דראג קווינז, לסביות ועובדות בזנות רחוב. לבעלי המקום נמאס מהאנשות הצעירות המגיעות בבגדים לא קונפורמיים, בקושי קונות משהו ומבריחות את שאר הלקוחות. ב-25 באפריל הוא גירש 150 מהן. בתגובה, אקטיביסטים התייצבו במהלך השבוע מול בית הקפה וחילקו עלונים נגד אפליה, ובסוף השבוע הם התיישבו בתוך בית הקפה וסירבו לצאת. הבעלים נכנע.

שנה לאחר מכן התרחשו מהומות בקפיטריית קומפטון בסן-פרנסיסקו. קווירים וטרנסיות אקטיביסטיות, ביניהן לא מעט עובדותי מין, ישבו בקפיטריה ערב אחד באוגוסט, כמו בכל ערב. בעל המקום ניסה לגרש אותן, כמו בכל ערב. הפעם הוא גם קרא למשטרה. הטרנסיות וחבריהן לא הסכימו להתפנות, ואחת מהן שפכה קפה על שוטר שניסה לעצור אותה. במשך יומיים התחוללו מהומות במקום, כולל השלכת חפצים, ניפוץ חלונות, צלחות מעופפות וכמה קטטות הגונות, במה שנחשב לתחילת המאבק המודרני של עובדותי מין על זכויותיהן. לא ידוע אם דונאטס היו מעורבים במהומות.

אפשר להעביר חיים שלמים באכילת דונאטס וקרבות נגד המשטרה, ועל מהומות סטונוול בוודאי כבר שמעתן, אבל הקהילה הטרנסית לא הסתפקה בזה ועשתה חיים בנשפי דראג. אישה טרנסית בשם "מיס מייג'ור" נזכרת: "היינו צריכות לשמור על הגב שלנו ולפתוח את העיניים, אבל למדנו להסתדר עם זה, להירגע וליהנות. הנשפים היו תענוג, פלא ממש, למרות כל הבלבול. אז עוד לא היו הטרמינולוגיה והתיוגים האלה. לא ידענו שאנחנו תוהות בקשר למגדר שלנו. ידענו רק שזה מרגיש נכון".

מיס מייג'ור במצעד הגאווה 2014. היא הייתה ממובילות מהומות סטונוול, אימצה שלושה ילדים חסרי בית, ומנהלת כיום עמותה למען הקהילה הטרנסית. תמונה: By Quinn Dombrowski - https://www.flickr.com/photos/quinnanya/14560270363, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=35247133 

היו גם מי שניסו לעזור לקהילה הטרנסית להרגיש כמו שהיא מרגישה לנכון. ב-1966 התפרסם ספרו של ד"ר הארי בנג'מין, "התופעה הטרנסקסואלית", שהעניק במה לקהילה הטרנסג'נדרית בסן פרנסיסקו. קבוצת נשים טרנסיות בראשות ונדי קוהלר, מטופלת של ד"ר בנג'מין, החלה לעבוד עם הרופא האקטיביסט ג'ואל פורט לשיפור היחס הרפואי לקהילה הטרנסית. המרכז הראשון לשינוי מין בארה"ב נוסד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ון הופקינס. בית המשפט העליון של קליפורניה פסל את החוקים נגד קרוס-דרסינג.

זאת הייתה תקופה אופטימית, גם בזכות הכסף של ריד אריקסון, שסומן כאישה בלידתו, חיכה בסבלנות למות אביו המיליונר, ואז התחיל לעבור טיפולים, לחיות כגבר ולהשתמש בכסף כדי לקדם את הקהילה הטרנסית. הוא מימן את ספרו של ד"ר בנג'מין, ארבעה מרכזים רפואיים לקהילה הטרנסקסואלית ומוסד קווירי-חינוכי בשם ONE. את שאר כספו הוא הוציא על דברים חשובים באמת: כפר נודיסטים, יצירת קשר עם חוצנים, סמים וארמון קטן במכסיקו שאליו נמלט אחרי שהואשם בשימוש בסמים. 

ריד אריקסן

באותן שנים אופנת היוניסקס פרחה, מחזות תיאטרון טרנסיים אוונגרדים העניקו השראה לאמנים כמו דיוויד בואי ולכוכבי סרטי קאלט כמו Divine, ועיריית סן פרנסיסקו אפילו מינתה את השוטר אליוט בלקסטון לאחראי על הקשר עם הקהילה ההומופילית. לואיזה ארגשטרסה, אישה טרנסית, הגיעה למשרדו של בלקסטון, הטיחה על שולחנו את ספרו של ד"ר בנג'מין ודרשה שהוא יעשה משהו "למען הקהילה שלנו". בלקסטון ביקש ממנה ללמד אותו יותר על הנושא, והחל לפעול לשינוי היחס המשטרתי לקהילה.

השמרנים מימין ומשמאל לא היו מרוצים. שוטרים הומופובים ניסו להפליל את בלקסטון, שנאלץ בסופו של דבר לעזוב לתפקיד אחר. אותם שוטרים הפלילו בהצלחה יועצת בוועד הסיוע לטרנסקסואלים, בטענה שהחזיקה סמים. משטרת לוס אנג'לס יצאה למבצעים נגד הברים של הקהילה, שבהם עצרה את כל מי שלא לבשו לפחות שלושה פרטי לבוש התואמים למגדר הרשום בתעודת הזהות.

ההומואים חגגו ב-1973 את ביטול הגדרת ההומוסקסואליות כמחלת נפש, ושמחו להתרחק מהממסד הרפואי. הם לא הבינו את הקטע של הקהילה הטרנסית, שעדיין רצתה את סיוע הממסד הרפואי במקום להשתחרר ממנו כמו ההומואים המתקדמים כל כך. הפמיניסטיות חגגו באותה שנה את פסיקת בית המשפט העליון על זכותן של נשים לעבור הפלות. מייד אחרי שקיבלו את הזכות על גופן, הן יצאו נגד זכותן של נשים טרנסיות על גופן.

מצעד הגאווה הראשון של סן פרנסיסקו, שנערך לכבוד אירועי סטונוול וקומפטון, קיבל בברכה דראג-קווינז. קבוצת לסביות פמיניסטיות נשאה נגדן שלטי "Off the Pricks". אחד ממארגני המצעד, גבר הומו, החטיף בתגובה אגרוף לאחת הלסביות. הלסביות-הפמיניסטיות טענו שהאגרוף הזה הוא עוד הוכחה לדיכוי הפטריארכאלי של נשים, והודיעו שלא ישתתפו יותר במצעדים שיאפשרו לדראג-קווינז לחקות נשים. בשנה הבאה התקיימו שני מצעדים נפרדים, אחד פתוח לכול והשני אסר על השתתפות דראג וטרנס. השני הוא זה שהפך למצעד המיינסטרימי בשנים הבאות.

בכנס הפמיניסטי-לסבי של החוף המערבי, רובין מורגן יצאה נגד חברת הוועדה המארגנת, הזמרת הטרנסית-הלסבית בת' אליוט, ונאמה בהרצאת הפתיחה של הכנס מול 12,000 המשתתפות:

"למה חלק מכן מגינות על התועבה של גברים טרנסווסטיטים, שבכוונה מדגישים את תפקידי המגדר והופכים את הדיכוי והסבל הנשי לפארודיה? אני לא אקרא לגבר 'היא'. שלושים ושתיים שנים של הישרדות וסבל בחברה השוביניסטית הִקנו לי את התואר 'אישה'. איזשהו גבר הולך ברחוב כמו טרנסווסטיט, ואחרי חמש דקות של הטרדות, שהוא עשוי ליהנות מהן, הוא מעז לחשוב שהוא מבין את הכאב שלנו?"

בסוף הנאום קראה מורגן למשתתפות הכנס להצביע נגד ההופעה המוסיקלית של אליוט, והכריזה: "אתן יכולות לתת לו להיכנס לסדנאות שלכן – או שאתן יכולות לטפל בו". למרות דבריה של מורגן, שני-שליש ממשתתפות הכנס הצביעו בעד השארתה של אליוט, אבל הפלג הטרנספובי של המשתתפות איים לשבש את הכנס אם אליוט תישאר, ואליוט עזבה את הכנס מייד אחרי הופעתה.

בת' אליוט

מארגני אירוע גאווה נוסף בניו-יורק ניסו למנוע מסילביה ריברה לנאום. היא נאמה בכל זאת: "הייתי בכלא. נאנסתי והוכיתי פעמים רבות, על-ידי גברים, גברים הטרוסקסואלים. אני לא מוכנה להשלים יותר עם החרא הזה. שברו לי את האף. פוטרתי מהעבודה. הפסדתי את הדירה שלי. כל זה למען שחרור הגייז. וככה אתם מתנהגים אליי? מה לעזאזל דפוק אצלכן? אני מאמינה בגיי פאוור. אני מאמינה בלהשיג את הזכויות שלנו, אחרת לא הייתי יוצאת החוצה ונלחמת עליהן. בואו ותראו את האנשות בבית STAR. האנשות שם מנסות לעשות משהו בשביל כולנו, לא רק בשביל גברים ונשים לבנים מהמעמד הבינוני".

הטרנספובית הבולטת ביותר באותן שנים הייתה פרופסור ג'ניס ריימונד, שעדיין פופולארית מאוד בקרב פמיניסטיות לבנות. ספרה הטרנספובי של ריימונד, The Transsexual Empire: The Making of the She-Male, הפך לתנ"ך של הטרפיות. או אולי למיין קאמפף של הטרפיות, מפני שהוא השווה בין טרנסקסואליות לנאציזם. חוץ מזה, לדבריה של ריימונד, "כל הטרנסקסואליות אונסות את הגוף הנשי, כי הן מצמצמות את הגוף הנשי האמיתי למיצג מלאכותי ומנכסות את הגוף הזה לעצמן". היא דרשה להחזיר את החוקים נגד לבישת בגדים שאינם תואמים למגדר שלך. הנשיאים רייגן וניקסון שמחו לשתף פעולה איתה ועם חברותיה, וצמצמו את התקציב הצנוע ממילא לשירותי רווחה עבור הקהילה הטרנסג'נדרית.

ב-1980 נכנסה למדריך הפסיכולוגי הפרעה פסיכולוגית חדשה: "הפרעת זהות מגדרית". ההחלטה יצרה מחלוקת בקרב הקהילה הטרנסית. הרוב התנגדו להגדרה של התחושה המגדרית שלהם כהפרעה, והתנגדו אף יותר לדרישה לעבור הערכה פסיכולוגית ולהתנהג כמצופה ממגדר מסוים כדי לזכות בטיפולים. אחרימות דווקא שמחו על ההגדרה של הזהות שלהםן כמצב רפואי שאפשר לטפל בו.

ואז הגיע האיידס, וזה כבר היה מצב רפואי שאי אפשר לטפל בו. מגיפת האיידס פגעה קשות באוכלוסיות טרנסג'נדריות שהסתמכו על עבודת מין כדי לשרוד, חלקו מחטים בשביל הזרקת הורמונים ועשו סקס להנאתן. באופן אירוני, האיידס גם גרם לממסד להבין שצריך לסייע לקהילה הטרנסית על מנת לעצור את מגיפת האיידס. הרשויות החלו להזרים כספים לארגונים טרנסיים נגד איידס, שארגנו סדנאות על מין בטוח, סיפקו סיוע רפואי, תעסוקה ותמיכה לקהילה הטרנסית, והפכו למוקד של אקטיביזם. הארגונים הרדיקליים החדשים לא התביישו בקוויריות שלהם והחצינו אותה במופגן. ארגון ACT UP  יצא נגד תאגידי התרופות. ענפים של ארגון Queer Nation התפתחו בכל רחבי ארה"ב, ומתוכם התפתחה תנועת Transgender Nation, שנוסדה בסן-פרנסיסקו על-ידי אן אוגבורן.

לו סאליבן, גבר טרנס, היה אחד האקטיביסטים הבולטים באותן שנים. כבר בגיל 15 הוא כתב ביומנו: "אני רוצה להיראות כמו מה שאני, אבל אני לא יודע איך מישהו כמוני נראה". הוא פרסם מאמרים שהקדימו את זמנם: "כולם מציגים את התחושה העצמית שלהם לאחרים, באמצעות כמה מוסכמות מגדריות קלות לזיהוי. הייצוג הטרנסג'נדרי של זהויות גבריות ונשיות אינו יותר סטריאוטיפי מזה של כל ייצוג אחר". הוא כתב ספר עזרה עצמית לגברים טרנסים, ייסד קבוצות תמיכה והקים את האגודה ההיסטורית של להט"ב. סאליבן נפטר בגיל צעיר ממחלת האיידס, ולפני מותו כתב לצוות הרפואי שדחה אותו בעבר: "אמרתם לי שאני לא יכול לחיות כגבר הומו, אבל עכשיו אני הולך למות כזה".

האקטיביזם הגיע גם לאקדמיה. המילה "טרנסג'נדר" החליפה בשנות התשעים את המילים הקודמות שנחשבות היום לא פוליטיקלי קורקט. הולי בוזוול תרמה לכך במאמרה מ-1991, "האלטרנטיבה הטרנסג'נדרית", שבו הסבירה שהמילה כוללת את הספקטרום השלם של מגוון מגדרי. גלוריה אנזלדואה יצאה נגד הפמיניזם הלבן, ששאף לשחזר את הנשיות הטהורה שהפטריארכיה הרסה. אנזלדואה העדיפה להיות אישה לא טהורה, לחצות גבולות ולמחוץ את ההפרדה בין הקטגוריות. ג'ודית באטלר טענה כי מגדר אינו עניין אובייקטיבי של גוף המוגדר על-פי מין; מגדר מורכב מכל הפעולות המבוצעות עם הגוף, ביניהן לבוש, תנועה, דיבור, מגע, מבט. כלומר, מגדרים טרנסיים הם אמיתיים בדיוק כמו כל מגדר אחר, ומושגים בדיוק באותה דרך של התנהגויות מסוימות.

הסרטים "משחק הדמעות" ו"בנים אינם בוכים" זכו להצלחה, והכנס הלאומי הראשון של גברים טרנסים נערך בסן פרנסיסקו (דווקא ב"מרכז הקהילתי לנשים"). קוויריות המשיכו לעשות בלגאן, קראו ברחובות  “We’re Here, We’re Queer, Get Used to It”, פלשו לוועידה של פסיכולוגים ותמכו בנשים טרנסיות שעמדו למשפטים על עבודת מין. במצעדי הגאווה ב-1993 וב-1994 הטרנסיות עדיין נאלצו לצעוד ב"מצעד אלטרנטיבי", אבל ב-1995 כבר לא מעט ארגוני לה"ב הוסיפו את ה-ט' והפכו ללהט"ב.

האינטרנט הביא לגיבוש של הקהילה הטרנסית. אתר האינטרנט Remembering Our Dead הועלה לרשת ב-1999 על-ידי גוון סמית', ומתעד עד היום את האלימות והרציחות נגד טרנסג'נדרים. באותה שנה נוסד יום הזיכרון הטרנסג'נדרי, שנערך כיום במאות בתי ספר, קמפוסים אוניברסיטאיים ומרכזים קהילתיים ברחבי העולם. ב-2007 נכללו פשעים נגד טרנסג'נדריות בחוק הפדראלי נגד פשעי שנאה.

בזמן שארגוני הומואים ולסביות חגגו את החוק מ-2007 נגד אפליה תעסוקתית של הומואים ולסביות, הם התעלמו מההוצאה של טרנסג'נדרים מהחוק. כתוצאה מכך, ארגוני זכויות טרנס משתפים בימינו פחות פעולה עם ארגוני לה"ב ויותר פעולה עם ארגוני מהגרים ומהגרות, עובדותי מין ומיעוטים אחרים הפועלים נגד הבירוקרטיה הממסדית. האקטיביזם של הקהילה הטרנסית הביא בסופו של דבר גם לשינויי חוקים. בתחילת שנות התשעים, רק שלוש רשויות עירוניות קבעו תקנות להגנה על טרנסג'נדרים מפני אפליה תעסוקתית. בשנת אלפיים היו 26 כאלה. ב-2018 היו כבר יותר ממאה. בית המשפט העליון פסק נגד אפליה תעסוקתית כלפי טרנסג'נדרים, בזכות תביעתה של איימי סטיבנס, שפוטרה מעבודתה כמנהלת לוויות אחרי שהודיעה למעסיקה על כוונתה להופיע לעבודה כאישה.

ממשל אובמה אִפשר שינוי שם ומגדר במסמכים רשמיים וביטל את האיסור על שירות טרנסג'נדרים בצבא. אובמה מינה נשים טרנסיות וגברים טרנסים לתפקידים ממשלתיים, והבית הלבן הוסיף תא שירותים נייטרלי מגדרית. תקשורת ההמונים בימינו מציגה יותר ויותר נשים טרנסיות. בין השאר, קייטלין ג'נר, לוורן קוקס וג'נט מוק, האחיות לאנה ולילי וצ'אוסקי וסדרת הטלוויזיה שלהן "סנס8", וכמובן הסדרה טרנספרנט של אמזון.

המצב של הקהילה הטרנסית בארה"ב הוא הטוב ביותר שהיה במאות האחרונות, אבל זה לא אומר שהמצב טוב. 40% חוו דחייה על-ידי משפחתם, 39% שקלו להתאבד ו-50% הותקפו פיסית או מינית בשלב כלשהו של החיים. יותר מ-50% נמנעו מללכת לשירותים ציבוריים בגלל הפחד מאלימות. שכיחות האיידס היא פי חמישה משאר האוכלוסייה, שכיחות העוני פי ארבעה, וכמעט 50% מהנשים הטרנסיות השחורות נכלאו, רבות מהן בגלל ההפללה של עבודת מין. בשנים האחרונות טראמפ ניסה להחזיר את ההישגים של ממשל אובמה לאחור. רק 2% מהאוכלוסיה הטרנסית בארה"ב מצביעה למפלגה הרפובליקנית. אבל עם או בלי טראמפ, הקהילה הטרנסית תמשיך לשפר את החברה כמו שעשתה תמיד, ולא משנה כמה שמרנים ושמרניות ינסו לעצור אותה.

ג'סי פראט לופז (מימין), אישה טרנסית ממוצא קולומביאני, פתחה בתקופת הקורונה קמפיין מימון המונים עבור נשים טרנסיות שחורות חסרות בית שעובדות בזנות באטלנטה. הקמפיין אסף כמעט שלושה מיליון דולר, והבטיח שאף אישה טרנסית לא תצטרך יותר לחיות ברחובות העיר