פעם לא היו לנורבגים חוקים מיוחדים נגד זנות. בשנות התשעים הגיעו לנורבגיה מהגרות שעסקו בזנות, ופתאום הנורבגים החליטו שהזנות היא תופעה פלילית. שני מחקרים על היחס של התקשורת הנורבגית לעובדות מין מהגרות - רוסיות וניגריות - מראים איך השיח הציבורי הפך את הזנות לבעיה ואת עובדות המין המהגרות למשהו שצריך להיפטר ממנו.
בהתחלה הגיעו הרוסיות. זה קרה בסביבות
1990, כשהקומוניזם נפל והגבולות נפרצו. תושבי Finnmark, המחוז הצפוני של נורבגיה,
מצאו את עצמם במרחק של כמה שעות נסיעה חופשית מהעיר הרוסית מורמנסק, שמספר תושביה
קרוב לזה של אוסלו. הנשים הרוסיות מצאו את עצמן במרחק של כמה שעות נסיעה מנורבגיה,
המדינה שאליה קיוו לברוח מהמצב החברתי והכלכלי הקשה במולדתן.
לאורך רוב המאה העשרים, הגבול בין רוסיה
לנורבגיה לא היה רק גבול גיאוגרפי. הוא היה גבול בין מזרח ומערב, קומוניזם
וקפיטליזם, דיקטטורה ודמוקרטיה. גם אחרי שהגבול הפוליטי נפרץ והנשים הרוסיות התחילו
להגיע, החברה הנורבגית הקפידה לשמור על הגבול התרבותי ולהפוך את הנשים הרוסיות
ל"אחרות", ואת הגברים שמתרועעים איתן ל"אחרים".
העיתונות הנורבגית גילתה עוינות כלפי
הנשים הרוסיות. היא הגדירה את פעילותן מול הערכים המקומיים: נורמלי מול סוטה,
נורבגי מול זר, מוסרי מול לא מוסרי. הנשים הרוסיות נחשבו זרות, הלקוחות הנורבגים
לא מוסריים, והפעילות המשותפת שלהם סוטה. כך הן ולקוחותיהן הוגדרו ביחד מול קבוצת
הרוב הנורמלית, המוסרית והנורבגית.
התקשורת הציגה את הזנות כגורם בעייתי.
כל האמצעים היו כשרים בדרך להוקעת הזנות, גם אם היו חסרי בסיס. נשמעו האשמות על
מעורבות נרחבת של המאפייה הרוסית בזנות, אף-על-פי שהמשטרה לא מצאה מעורבות כזאת.
קיומם של סרסורים אכזריים הונח כמובן מאליו, אפילו שרק ארבעה גברים הורשעו בסרסרות
בנורבגיה בין 1990 ל-2001, כולם על השכרת דירות לעובדות מין ולא על כפייה כלשהי,
ולמרות שהתקשורת והמשטרה לא מצאו עדויות לקיומם של סרסורים אחרים. דיווחים דרמטיים
הצהירו על "פצצה מתקתקת של מחלות מין" ועל "הסיפיליס הרוסי",
למרות שנרשמו רק חמישה דיווחים של גברים שנדבקו במחלות מין מנשים רוסיות בשש השנים
שבין 1994 ל-2000.
ההאשמה הגרועה ביותר נגד עובדות המין
היתה, כרגיל, הטענה שהן פוגעות בסדר החברתי ובמוסר הציבורי. לפי הדיווחים בתקשורת,
הזנות יצרה בקהילה הכפרית של פינמארק חשד, שקרים ושמועות, הרסה משפחות וגרמה נזק
לנשים ולילדים. בקיצור, היא הביאה להידרדרות מוסרית. הקהילה הקטנה, הערכית והמאוחדת "נהרסה בגלל הזנות". מאמר אחד הציג אם ובנה קוטפים פירות יער, פעילות שמייצגת טוהר
נעורים וחיי משפחה מאושרים, ומוצאים פתאום קונדומים ובקבוקי ליקר ריקים. הזנות
מזהמת את החברה. חייבים למגר את הרוע הזה, לפחות למען הדורות הבאים!
ואכן, ממשלת נורבגיה התפנתה למגר את
הרוע הרוסי. עד 1999 לא היו בנורבגיה חוקים לגירוש נשים זרות. אחרי שהמשטרה
עצרה עובדת מין טרנסית ברזילאית בטענה שאין לה רישיון עבודה, בית-המשפט העליון דחה
את הדרישה לגרש אותה, בטענה שזנות אינה עבודה ולכן אין צורך ברישיון עבודה בשבילה.
כמה שבועות לאחר מכן, הפרלמנט הנורבגי חוקק חוק לגירוש זרים אם "אין סיבה
משכנעת לשהותם בנורבגיה" או אם הם מפריעים לסדר הציבורי. החוק נוסח באופן
כללי, אך המטרה הברורה היתה לגרש את עובדות המין הרוסיות, או כמו שכינה אותן אחד
מחברי הפרלמנט, The Russian whore traffic. החוקים שהורו על גירוש של
נשים רוסיות שעבדו בזנות, כלומר על ענישה של הנשים בלבד, הוכיחו שלמדינה לא באמת
אכפת מהמוסר הציבורי.
ואז הגיעו הנשים הניגריות. הרוסיות היו
אולי "אחרות", אבל לפחות היו לבנות. הניגריות הן האחרות האולטימטיביות.
אם עובדות מין הן "אחרות", אזי עובדות מין ניגריות הן "האחרות של
האחרות". הן בולטות יותר בשטח, גם בגוון עורן וגם בהתנהגותן. ב-2003 היו
ברחובות אוסלו שתי עובדות מין ניגריות. ב-2006 כבר היו 400. הנראוּת שלהן הפכה
להיות גדולה מדי. הן עשו את הדברים הלא נכונים במקומות הלא נכונים.
בעקבות "הפלישה הניגרית", כפי
שהיא תוארה בעיתונים, השיח התקשורתי על הזנות השתנה. "נשים בזנות" הפכו
ל"פרוצות" (Whores). העיתונאי אנדרס הגר תהה מתי נעשה מקובל לקרוא
לנשים שעובדות בזנות "פרוצות", וענה בציניות: "ברגע שהן שינו
צבע".
"מבול של זונות אפריקניות מגיע
לאוסלו", היתה הכותרת בעמוד הראשון של Aftenposten, אחד העיתונים הנפוצים
בנורבגיה, בעקבות הגעתן של 40 עובדות מין ניגריות לאוסלו. הכתבה תיארה אותן כנשים
שסובלות מאלימות, מכישוף שחור ומוודו. הן גם יצרו תחרות בשוק הזנות המקומי, הורידו
מחירים ופגעו כך בעובדות המין המקומיות. שלושת העיתונים הגדולים דיווחו בסיפוק על
שני מנהלי מכון ליווי ושלושת עובדיהם שהואשמו בסרסרות, וגם על 25 הנשים שעבדו
אצלם, שגורשו מהמדינה בתוך 48 שעות.
הדיווחים האלה קבעו את דפוס ההתייחסות
מכאן ואילך. עובדות המין הניגריות החליפו את עובדות המין הרוסיות בתור
ה"אחרות".
בניגוד לנשים השחורות הנואשות, הנשים
ממזרח אירופה היו לבנות, כלומר לא נחשדו בחוסר ישע ובהורדת רמת המחירים. העובדות
הניגריות הואשמו לא רק בהורדת המחירים של זונות הצמרת, אלא גם בגניבת הלקוחות של
המכורות לסמים, שעוד עלולות להידרדר לפשע בגללן. התקשורת קבעה: "אחרי שזונות
זרות השתלטו על אזורי הזנות באוסלו, השוק רווי. הנשים הנורבגיות מפסידות בתחרות על
הלקוחות." ההתייחסות לנוכחות המתרחבת של נשים זרות הזכירה
מלחמה, עם כותרות כמו "מלחמת מחירים" ו"מלחמת הפרוצות" (The Whore-War),
שתיארו קרבות אלימים על הלקוחות בין נשים מקומיות לזרות.
עד בוא עובדות המין הניגריות, הזנות
בנורבגיה התרכזה באזורים מוגדרים, ולכן נחשבה לתופעה שניתנת לשליטה ולניהול.
הניגריות הרחיבו את האזורים, אם בגלל התחרות הגדולה ואם מפני שלא הכירו את החוקים
הלא כתובים. עכשיו הן עבדו גם לאורך רחוב קרל יוהאן המפורסם, הרחוב של הארמון
המלכותי, הפרלמנט ותחנת הרכבת המרכזית. כבר אי אפשר היה להתעלם מהן, וכל מי שעבר
בעיר היה יכול לראות אותן. הן גם התחילו לעבוד באזורי מגורים. זה כבר היה בלתי
נסבל. הזנות הפכה לבעיה.
אחד העיתונים פרסם סקר :"האם המשטרה צריכה לעשות משהו בקשר לגידול
בתנועת הפרוצות בעיר? סמסו, שלחו מייל והשתתפו בדיון באתר." עיתון אחר הכריז:
"הזונות האפריקניות שולטות ברחובות באמצעות התנהגות אגרסיבית ומוחצנת".
העיתונים דיווחו בדאגה על הזונות הניגריות שמנסות לפתות גברים בכוח. הגברים הוצגו
כטיפוסים תמימים שמותקפים על-ידי הזונות ועלולים בסוף להסכים לשלם להן על מין.
הזונות הניגריות הפכו לאיום על הסדר הציבורי, חדירה של גורמים זרים ולא רצויים
לתוך גבולות המדינה. "צריך לנקות את הרחובות", זעם אחד הכותבים למערכת
העיתון.
רשויות הבריאות הזהירו מפני האיידס
שהזונות האפריקניות מביאות איתן. אפילו נשים ניגריות אחרות התלוננו על הזונות
הניגריות, מפני שהן גרמו לכל הניגריות להיחשד בטעות כזונות [באופן אירוני, בעקבות
החוק להפללת הלקוח ישנם בעלי דירות שאינם משכירים דירות לנשים אפריקניות, מחשש שהן
זונות והם יואשמו בסרסרות].
בתחילת שנות האלפיים, נורבגיה דחתה את
האפשרות לחוקק את החוק להפללת הלקוח. הנשים הרוסיות לא נחשבו מסוכנות מספיק, אז
הממשלה הסתפקה בלגרש אותן מהמדינה. במקרה של עובדות המין הניגריות, נורבגיה הבינה
שגירוש אינו מספיק, וחוקקה את החוק להפללת הלקוח במטרה לפגוע בפרנסתן ובתנאי
עבודתן.
כרגיל, הרטוריקה של המדינה והתקשורת
הציגה את החוקים נגד הזנות כחוקים לטובות נשים בזנות. לפיהן, עובדות מין ניגריות
הן "מנוצלות", "שפחות" ו"נאלצות לעבוד בזנות בעקבות ברית
מכשפות", ופושעים וגברים נורבגיים עשירים נהנים על חשבונן של הנשים העניות.
במסגרת הזאת, היה נוח להציג את החוק להפללת הלקוח כמאבק בפשע המאורגן ובגברים לא
מוסריים שמנצלים נשים בעל כורחן. בפועל, החוקים נועדו פשוט להיפטר מהן. את התוצאות
הן חוות על בשרן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה