צדק חברתי בנוסח מכסיקו המהפכנית

רשומה זו, הראשונה בטרילוגיית מאמרים על מכסיקו, תעסוק במצב עובדות המין במכסיקו-סיטי לאחר המהפכה של תחילת המאה העשרים.

הרודן פּוֺרפיריוֺ דיאס שלט במכסיקו מ-1876 עד 1911. תקופת שלטונו נקראה בשם הנהדר "הפּוֺרפיריאטוֺ" והביאה צמיחה קפיטליסטית אדירה, אך רוב הרווחים הלכו לחברות זרות, ו-95% מהאוכלוסייה הכפרית נותרה מחוסרת אדמה. 

כצפוי בשלטון שדיכא את העם הפשוט, נשים רבות נאלצו לעבוד בזנות כדי לפרנס את עצמן. המשטר הפורפיריאטי מיסד את הזנות, וחוקרים גברים באותה תקופה נהנו לחקור את הנושא. לפי המחקרים, בין 11,000 ל-30,000 נשים, כ-15% מהנשים במכסיקו סיטי, עסקו בזנות.

החוקרים  לא הסתפקו בלספור זונות, הם גם דירגו את יופיין - רק 71 הוערכו כ"יפות", לעומת 446 שהוגדרו מכוערות - והביעו את דעתם על אופיין: "הזונה היא הפרזיטית הבסיסית והמנוונת ביותר של החברה". רופא ידוע קבע: "למרות שזונות הן מעמד נאלח, שנחשב לבזוי ומתועב בעיני החברה כולה, זאת תועבה שהחברה תלויה בה כדי להתקיים". החוקרים זלזלו בזונות וחשפו את דעתם על המעמד הנמוך כולו, כשכתבו במחקרם: "אפשר לאשר שרוב הנשים האלה איבדו את בתוליהן מרצונן, בתוך ההפקרות הנוראה שהמעמדות הנמוכים שלנו חיים בה. אחרות איבדו אותם ללא אבחנה, כאילו זה משהו טריוויאלי".

עובדות המין במכסיקו סיטי לא סבלו רק מהחוקרים הדגולים. הן סבלו גם ממגיפת הסיפיליס שהשתוללה בעיר ומהמיסוד שהנהיג משטר הפורפיריאטו, בעקבותיו הן חויבו להירשם, לעבור בדיקות רפואיות, ולהשתמש בפוטסיום לפני ואחרי כל לקוח כדי להרוג את החיידקים. הרגולציה והמיסים הקשו על עובדות המין, שגם ככה סבלו מעוני ומלקוחות אלימים.

נשמע רע? זה עוד היה טוב. במהלך עשר שנות המהפכה ומלחמת האזרחים, בין 1911 ל-1921, המצב עוד הידרדר. לקוחות לא הגיעו בגלל המלחמה והמצב הכלכלי, והמיסים והרגולציות הקשו על העובדות. הלקוחות שכן הגיעו היו חיילים ולוחמים עצבניים, שהתייחסו לנשים באלימות ולא תמיד שילמו להן. נשים רבות נותרו חסרות כל לאחר שליוו את בני-זוגן למחנות הצבא, ואלה מתו או גירשו אותן. פליטות רבות הגיעו למכסיקו-סיטי, נאלצו לעבוד בזנות והגדילו את התחרות הקשה ממילא בתחום.

בסוף מלחמת האזרחים, אחרי שכולם הרגו את כולם, עלתה לשלטון מפלגה חברתית במטרה לשפר את מצבו של העם. בתקופה הזאת עוסק ספרה של קתרין בליס, Compromised Positions: Prostitution, Public Health, and Gender Politics in Revolutionary Mexico City.

האידיאולוגיה של המהפכה כללה התערבות בחיים הפרטיים של האזרחים, כולל חינוך ובריאות ציבוריים. הרשויות הניחו שיש בעיה ביחסה של החברה המכסיקנית למין, יחס שנע בין שמרנות מסוגרת ל"מופקרות כללית". ביחד עם בהלת הסיפיליס, הבעיות הפרטיות של האזרחים הפכו לעסק של המדינה. גייסות שלמים של בירוקרטים הסתערו על יישום "מדע הגאולה", בניסיון להבריא את המוסר, הבריאות והיחסים החברתיים במכסיקו. הם החליטו לחנך מחדש את העם, הפעם לערכים הנכונים: יחסי מין הם טובים ומהנים, כל עוד הם מתקיימים בין בעל לאישה. המטרה צריכה להיות הקמת משפחה יציבה.

יחס הממסד כלפי עובדות המין השתנה. מאחר שהגרעין המשפחתי נקבע כמודל האולטימטיבי, הבירוקרטים, הפמיניסטיות והמומחים שאפו לבטל את הזנות בגלל השפעתה הרעה על האימהוּת של הזונות. הם קבעו שעובדות המין אינן נשים מופקרות, אלא קורבנות של החברה או של עצמן. לא היתה ברירה אלא לתקן אותן, והרשויות החלו לשלוח אותן למוסד מיוחד לחינוך מחדש. מטרת המוסד היתה "לעודד בזונות רגישות מוסרית ולהעניק להן אפשרויות פרנסה מכובדות יותר, כדי לעזור להן להשתלב מחדש בחברה".

גורלן של קטינות שעסקו בזנות היה דומה. מטרת השלטון הייתה לחקור מה גרם להן לעבוד בזנות, ואז לשקם אותן. הן עברו בדיקות "מדעיות" על-ידי עובדות רווחה, רופאים ופסיכולוגים, ואחרי האבחון נשלחו למתקן שיקום מרוחק. התנאים במתקן היו טובים, הנערות האינטליגנטיות יותר זכו לחינוך איכותי, והאינטליגנטיות פחות למדו עבודות נשיות מסורתיות כמו תפירה, בישול וניקיון. אולם הנערות לא חשקו בעבודות כאלה, וניסו לברוח שוב ושוב מהמתקן, שבו הן נכלאו עד גיל 18.

הרופאים והפסיכולוגים האמינו שלא רק העוני והמשפחות ההרוסות גרמו לקטינות לעבוד בזנות. הם פיתחו תיאוריות על עודף הורמונים שגורם לנשים להיות סוטות, ועל בעיות בבלוטת התריס שגורמות להן לעצלנות.

בניגוד לעובדות המין, הלקוחות לא נשלחו למחנות חינוך מחדש ולא נענשו. החשק המיני שלהם, בניגוד לזה של הנשים, נחשב לטבעי. הלקוחות המסכנים "התפתו לנשים" ובזבזו את כספם עליהן במקום לפרנס כראוי את נשותיהם וילדיהם. כשהממשל ניסה לחנך את הציבור הגברי, הוא גילה שרוב צרכני הזנות הם חיילים, שוטרים ופקידי הממשל עצמם.  

לאור חוסר היכולת והרצון להתעסק עם הלקוחות, והקושי לחנך מחדש את הזונות, בשנות השלושים הרשויות בחרו פשוט להעלים את הזנות מהמרחב הציבורי. ראשית, הן אסרו על זנות רחוב, וכך גרמו לעובדות המין לעבור למלונות. הזנות במלונות גרמה לזעקה ציבורית, והרשויות החליטו לאסור גם עליה. בעלי המלונות, שלא היו מרוצים מהאיסור, הפנו את תשומת הלב למכוני הליווי והקברטים. הרשויות הבינו את הרמז והחליטו לסגור גם אותם.

ההשלכות היו טראגיות: 450 מוסיקאים, 1500 מלצריות ו-800 עובדים נוספים איבדו את עבודתם בגלל הרגולציה החדשה, ביחד עם אלפי עובדות המין שאיבדו את מקומות העבודה המוסדרים שלהן. כרגיל, אף אחד לא שאל לדעתן.

עובדות המין התנגדו לחוקים נגד זנות, והזכירו שדווקא מפני שהן אמהות טובות, הן רוצות לפרנס את הילדים שלהן. הן טענו שלא הוגן לקחת מהן את ילדיהן רק כי הן עובדות בזנות. הן התארגנו, יצאו להפגנות כדי לדרוש את ביטול החוקים נגד הזנות, והתנגדו באלימות לפינוי של קברטים ומתחמי אורות אדומים.

בתגובה, משרד הבריאות יצא בקמפיין תקשורתי נגד עובדות המין. הוא טען שהן "אנטי-מהפכניות", משרתות את השחיתות המוסרית של משטר הפורפיריאטו, ולא מסוגלות להבין שהמהפכה משרתת אותן על-ידי ביטול העבודה שלהן. "הגענו אליהן, מושיטים להן יד לעזרה בשם ערכי המהפכה, וקיבלנו בתגובה הפגנה עוינת של תסביך הנחיתות שלהן, שהוא בדיוק מה שמשאיר אותן בעבודה האבסורדית שלהן בתור זונות".

הרשויות המשיכו בפינוי מתחמי האורות האדומים למרות התנגדות העובדות. אחת מהן פנתה אל המפקח ואמרה לו: "אדוני, זה נורא, זה נראה כמו יום הדין. מה נעשה? מה עם הילדים שלנו? הרבה מאיתנו מפרנסות את הילדים שהגברים כפויי הטובה נטשו". אחרות התמקמו מול משרדי הממשלה עם שלט: "לאן אנחנו אמורות ללכת?"

 המהפכה החברתית המובטחת לא נתנה להן תשובה.