בשבוע שעבר כתבתי על החוק להפללת הלקוח באירלנד, שמחמיר את העונשים נגד עובדות המין. ברשומה זו אנסה להסביר את הרקע להפללה.
הסרט "האחיות
מגדלנה" יצא לאקרנים ב-2002 וזעזע את העולם. הוא סיפר על בתי המחסה
מגדלנה באירלנד, שבהם נכלאו ועבדו בכפייה נשים "מופקרות", רבות מהן נשים
שעבדו לפני כן בזנות. סוף הסרט מציין שבית המחסה האחרון נסגר ב-1996. מה שרוב
הצופים אינם יודעים הוא שאותם מסדרים קתולים, שניהלו את בתי המחסה, ממשיכים לנצל גם
בימינו נשים שעובדות בזנות.
המסדרים מסרבים עד היום להתנצל על
מעשיהם, לחשוף את המסמכים הסודיים או לתרום לקרן הפיצויים לקורבנות, אף-על-פי שהם
מחזיקים בנכסים בשווי מיליארדי
יורו. ב-1989, כשהמסדרים ראו שכוחם של בתי המחסה מצטמצם, שניים מתוכם הקימו בתור
תחליף את ארגון Ruhama, ל"תמיכה בנשים שנפגעו בזנות".
הממשלה האירית שמחה להזרים כספים לממשיך
דרכם של בתי המחסה מגדלנה. ארגון Ruhama ממומן על-ידי משרד הבריאות
האירי, ומקבל ממנו כ-2.5 מיליון יורו בשנה. ממשלת אירלנד משתמשת במנהלות Ruhama
כיועצות "מומחיות" בנושא הזנות. טוב, המסדרים שהקימו את הארגון מתגאים
באתרי האינטרנט שלהם ב"היסטוריה ארוכה של טיפול בנשים בזנות".
כיום כבר לא נהוג משום מה להשתמש בעובדות
מין כעובדות כפייה, אז ב-Ruhama מצאו דרך אחרת להרוויח כסף מעבודתן. הארגון משתף פעולה עם משטרת אירלנד ומעודד אותה לפשוט על עובדות מין,
לעצור אותן ולחייב אותן לשלם קנסות –
שמופנים ישירות ל-Ruhama
עצמו. אולי זאת הסיבה שהארגון תומך בחוק ל"הפללת לקוח", שמגדיל את
הקנסות נגד עובדות מין. הארגון מתגאה גם בשיתוף הפעולה שלו עם המשטרה, למרות שהמשטרה
האירית עצמה חשודה בשבעים תקיפות מיניות בשנים האחרונות. באחד המקרים שוטר עצר
עובדת מין, ואחרי שחרורה הגיע לדירתה וקיים איתה יחסי מין. למרות תלונתה על אונס
(היא לא העזה לסרב לו), הוא לא הועמד לדין פלילי ורק נקנס.
למרות הכספים הרבים שארגון Ruhama
מגלגל, הוא אינו מציע סיוע כלכלי לעובדות המין. התמיכה היחידה שהוא מציע היא
"תמיכה רגשית" ועידוד לעזוב את הזנות. את הכסף הוא מעדיף להשקיע
בקמפיינים נגד זנות, בהפצת נתונים מסולפים ובהשתקת עובדות מין. בין השאר, הארגון
שילם כדי להשתיק מודעות של איגודי עובדות מין. עשרים
שנה אחרי סגירתו של בית המחסה האחרון של האחיות מגדלנה, מצבן של עובדות המין
באירלנד נשאר זהה: הרשויות עוצרות וכולאות אותן, וכספי העבודה שלהן מפרנסים
ארגונים "לטיפול בזנות", הפעם באופן גלוי ובתמיכה מוצהרת של הממשלה.
כל זה אינו מקרי. המדינה האירית הקתולית
שאפה מאז היווסדה לשלוט בגופן ובמיניותן של נשים. באירלנד הריון בתוך גבולות
הנישואים נחשב מקודש, מתנה מאלוהים, ואילו הריון מחוץ לנישואים היה סקנדל, הוכחה
נחרצת לפעילות מינית מתועבת שהתקיימה מחוץ לגבולות הנישואים. ב-1920 הרפובליקה
האירית הגבילה את מכסת הנשים העובדות במגזר הציבורי ואסרה על נשים נשואות לעבוד
בו. ב-1936 נכתבה חוקת המדינה, שהכירה ב"תפקידן החשוב של נשים בבית, שבלעדיו
טובת הכלל אינה ניתנת להשגה", וקבעה שתפקידן העיקרי של נשים במדינה הוא
במסגרת המשפחה. מוסדות החינוך של המדינה נוהלו על-ידי הכנסייה, שהנחילה בהם את
העקרונות האלה.
בכל הקשור לטיפול בנשים המופקרות שהפרו
את העקרונות האלה, לא היה צורך בחוקים ובבתי כלא. בתי המחסה מגדלנה עשו את העבודה
במקומם. ב-1951 היו רק 51 אסירות בבתי הכלא באירלנד, לעומת 2,003 נשים שנכלאו
במקומות כמו בתי המחסה מגדלנה ומוסדות לאימהות יחידניות. 30,000 נשים נכלאו בהם מאז
1887, עד שב-1970 התפרסם דו"ח חמור נגדם. אבל הדו"ח עדיין ראה בנשים
הכלואות סכנה לזיהום החברה, והציע להעביר אותן למוסדות
פסיכיאטריים סגורים בטענה שהן נמצאות ב"סכנה מוסרית".
ב-1982 מורה פוטרה מעבודתה בעקבות כניסה
להריון מחוץ לנישואים. הפיטורים התבססו על הטענה שהיא הפרה את הנורמות המוסריות של
בית-הספר. ב-1984 נערה בת 15, שהסתירה את ההיריון שלה בגלל הפחד והבושה, מתה זמן
קצר אחרי הלידה בתוך המערה החשוכה שבה הסתתרה. המקרים האלה העלו את הנורמות
הקתוליות באירלנד לדיון ציבורי סוער, שהוביל בעשורים הבאים לחברה פתוחה
וחופשית יותר. ב-1987 התאפשר לקנות גלולות באופן חופשי ברחבי המדינה, ב-1996 נסגר בית המחסה האחרון של מגדלנה, וב-2015
נישואים חד-מיניים קיבלו תוקף חוקי.
אירלנד כבר לא מתעללת בנשים שלה. כמעט.
בעובדות מין ובנשים שרוצות לעבור הפלה היא ממשיכה להתעלל. הפלות ועבודת מין באירלנד
אינן חוקיות. התנועה האירית למען הזכות להפיל מסבירה
שבשני המקרים האיסור נובע מהסטיגמה החברתית ההיסטורית באירלנד, שמתבססת על ההנחה
שאי-אפשר לסמוך על נשים שיקבלו החלטות על גופן שלהן. "המדינה מאמינה שאם לא
תפקח על גופן של נשים ותשלוט בו, החלטות הנשים יהיו תמיד רעות, בורות וחסרות
אחריות, לכן היא מפלילה בחירות מסוימות שנשים רוצות לקבל לגבי גופן, בריאותן ומיניותן."
בעקבות החוק ל"הפללת הלקוח",
התנועה למען זכות ההפלה פרסמה הודעת הזדהות עם עובדות המין. היא מוחה על גישת המדינה,
שטוענת שאם נשים מסוימות מתחרטות על החלטתן לעבור הפלה או לעבוד בעבודת מין, צריך
לשלול את הבחירה והאוטונומיה של כל שאר הנשים ואסור להקשיב להן. "חוסר ההקשבה לנשים עצמן הוא מאפיין
של מדינה פטריארכאלית, שחושבת שנשים מסוימות הן חסרות ערך. הפללה אומרת שעובדות
מין ונשים שרוצות לעבור הפלה מרגישות שלמוסדות המדינה לא אכפת מהאינטרסים שלהן. הן
מבינות שהן עלולות לעמוד בפני השפלה, נזיפה ומעצר." בתי המחסה מגדלנה אולי נסגרו, אבל רוחם עדיין מרחפת מעל אירלנד.
* הרשומה מבוססת על מספר מחקרים ומאמרים.
השניים המקיפים ביותר:
על היחס ההיסטורי לנשים באירלנד: Policing Women’s Bodies in an Illiberal Society: The
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה