"החובות הם לא הבעיה. הבעיה היא לצאת מניגריה"

בכל הקשור למערב אירופה, הגורם העיקרי לסחר בנשים אינו פשע לא חוקי. הגורם העיקרי הוא החוקים עצמם. שני מחקרים בהשתתפות נשים ניגריות שעבדו בזנות בנורבגיה, ומחקר דומה של חוקרת דנית, ממחישים את הטשטוש שבין סחר בנשים לבין הגירת עבודה, ואת החוקים ההופכים מהגרות לקורבנות סחר.

הגורמים לסחר

עוני. רוב עובדות המין הניגריות מגיעות ממדינת אֶדֺו, שסובלת מעוני, שחיתות ואפליה מגדרית. ההגירה היא ההזדמנות היחידה של הנשים לפרנס את עצמן ואת משפחתן. הן לא מגויסות בעורמה על-ידי סוחרי נשים, הן פונות לסוחרים כדי שיעזרו להן להגר, והן מוכנות להיקלע לחובות בשביל הסיכוי לעתיד טוב יותר.

מולי מסבירה: "הבעיה היא המצב בניגריה. אנחנו סובלות בניגריה ובגלל זה חייבות ללוות כסף. אם מישהו יכול לשלם עליי, זה אומר שאני יכולה לצאת מניגריה, אפילו אם אני אהיה חייבת לו. החובות הם לא הבעיה. הבעיה היא לצאת מניגריה. אז להיסחר או לא להיסחר זאת לא הבעיה. אולי תסבלי כשתעבדי כדי להחזיר את החובות, אבל לפחות את מחוץ לניגריה".

בשביל לברוח מהעוני בניגריה, הנשים מוכנות להשתעבד כלכלית לסוחרים. מבחינה חוקית זה הופך אותן לקורבנות סחר. מבחינה מעשית זה עדיין עדיף מבחינתן לעומת המצב בניגריה. "את חושבת שמישהי רוצה לבוא לכאן לעבוד בזנות? לא! אנחנו לא אוהבות את זה. אנחנו באות כי אנחנו צריכות כסף, אבל אף אחת לא אוהבת זנות. אנחנו עושות את זה כדי לעזור למשפחות שלנו. אם אני לא אשלח כסף הביתה, איך המשפחה שלי תשרוד? אין עבודה בניגריה! [...] אני מקריבה את עצמי בשביל המשפחה שלי. לפעמים אני בוכה כשאני עומדת ברחוב. אבל אני עושה זנות כדי שהאחיות הקטנות שלי לא יצטרכו להגיע גם הן לנורבגיה."

לצד תשלום החובות, רוב הנשים שולחות כסף למשפחתן. אלא אם הן מגורשות קודם בעקבות החוקים נגד הגירה.

חוקים נגד הגירה. בעשורים האחרונים הוחמרו החוקים נגד הגירה באירופה והתהדקה בקרת הגבולות. התוצאה היא שנשים צריכות לשלם הרבה יותר כסף למבריחים, לזייפני מסמכים ולסוחרי נשים. הן נאלצות להשתעבד לחובות גדולים יותר ולעבוד בזנות תקופה ארוכה יותר כדי להחזיר את החובות האלה.

המצב הכלכלי באיטליה ובספרד. חלק גדול מהנשים מגיעות קודם כל לאיטליה ולספרד, ומצליחות בדרך לא דרך לקבל אשרות שהייה ועבודה. הבעיה היא שהמשכורות במדינות אלה נמוכות והאבטלה גבוהה. אפילו בזנות אי-אפשר להרוויח מספיק כסף. אין להן ברירה אלא להגר לנורבגיה. גם שם מתברר להן שלא יהיה קל להחזיר את החובות כמו שהבטיחו להן.

חוקים נגד עבודת מהגרות ונגד זנות. כשהנשים מגיעות לנורבגיה, הן מגלות שלמרות אשרת המעבר שלהן, אין להן אשרת עבודה והן לא יכולות לעבוד בעבודה חוקית. הברירה היחידה שלהן היא הזנות. הן מקוות לעבוד בזנות שנה-שנתיים ולגמור עם החובות, אבל הן מגלות שקשה להרוויח כסף בזנות. כמות עובדות המין המהגרות אמנם גדלה, אבל כמות הלקוחות נשארה מעטה. בגלל החוקים נגד השכרת דירות לעובדות מין, הן נאלצות לשלם סכומי עתק לבעלי בתים ולחיות בתנאים קשים. בגלל החוקים נגד זנות בדירות, הן נאלצות לעבוד ברחוב הנורבגי הקר.

חלקן מיואשות, חלקן עדיין אופטימיות. חלקן הצליחו להחזיר את החובות ועכשיו עובדות בשביל עצמן, חלקן לא מאמינות שיצליחו להחזיר את החוב אי-פעם. לאור המצב הכלכלי והחוקי באירופה, האפשרות היחידה להחזיר את החוב היא דרך הזנות, הנשים עובדות בתנאים גרועים יותר ובכסף קטן יותר ממה שציפו, והגבול בין הגירה לבין סחר בנשים מיטשטש.

למרות כל זה, הנשים הניגריות אינן רוצות לחזור הביתה, מהסיבה הפשוטה שאין להן עבור מה לחזור. הן לא משועבדות רק לסוחרי הנשים, הן משועבדות גם לרצון לפרנס את משפחתן, ואת זה הן לא יכולות לעשות בניגריה. רבות מהן אומרות: "הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו הוא שמישהי 'תציל' אותנו ותשלח אותנו בחזרה לניגריה". קחו לדוגמא את פליסיטי,  שעבדה בעבודה חוקית בספרד והרוויחה 700 יורו לחודש, סכום שלא הספיק לה כדי לשלוח כסף למשפחתה בניגריה. בזנות בנורבגיה היא לפחות יכולה לשלוח משהו: "אני לא אוהבת לעבוד ברחובות, אבל אבא שלי מת, יש לי חמישה אחים ואחיות, ואימא שלי לא יכולה לדאוג לכולם. אני חייבת לעזור לה. אני שולחת הביתה כל מה שאני יכולה, ובזכות זה אני שמחה, שמחה שאני יכולה לעזור". 

החיים בניגריה אחרי הגירוש

נטל כלכלי: אחרי שהיו המפרנסות העיקריות של המשפחה, הנשים הופכות פתאום לנטל כלכלי על משפחתן, כשהן חוזרות לניגריה חסרות כל ועוד לא הספיקו לשלם את כל החובות שלהן. התוצאה היא שרבות מהן נמצאות במצב גרוע עוד יותר מזה שהיו בו כשעזבו את ניגריה.

הפללה: החוק הפלילי בניגריה אוסר על עבודה בזנות, גם בחו"ל. מאחר שבדרכונן של הנשים נרשם שהן גורשו, רשויות שדה התעופה מניחות שהן עבדו בזנות ועוצרות אותן. הן בדרך כלל משוחררות רק אחרי שמשפחתן נכנסת לעוד חובות כדי לשלם שוחד לרשויות.

סטיגמה: מהסטיגמה על נשים שעבדו בזנות נוטים בניגריה להתעלם – הן לפחות הרוויחו כסף. מהסטיגמה על נשים מגורשות קשה יותר להתעלם. הגירוש הוא כישלון מוחלט: גם עבדת בזנות, גם לא הרווחת מספיק כסף וגם גורשת בבושת פנים. שבדיה אפילו נוהגת להחתים את דרכונן של המגורשות בחותמת "עבדה בעבודה לא הגונה". הנשים מגורשות לניגריה ומתויגות או כקורבנות או כפושעות, אף פעם לא כמו נשים אמיצות שעשו הכול כדי לעזור לעצמן ולמשפחתן.

חוסר סיוע: תיאורטית, יש בניגריה מקלטים לקורבנות סחר. מעשית, רוב הכסף הולך לכיסיהן של העמותות המנהלות את המקלטים האלה. תרומות שנועדו לסיוע ולרכישת מוצרים נעלמות באופן מסתורי בדרך למקלט. אחד המקלטים קלט רק 35 נשים במהלך ארבע שנים – ואף אחת לא נשארה בו יותר משבועיים. מקלט אחר, עם תכולה מקסימלית של חמישים נשים, אכלס רק תשע נשים בזמן ביקור פתע, וגם בו הנשים לא מורשות להישאר יותר מחודשיים. מלבד ייעוץ, אין למרכזים האלה מה להציע לנשים. עובדי המקלטים מתלוננים שקורבנות הסחר "חמדניות" ו"מביאות צרות", וכופים עליהן בדיקות איידס בניגוד לרצונן. הרשויות הניגריות נוהגות להפיץ תמונות של קורבנות סחר בתקשורת, בליווי אזהרה של "היזהרו מסחר בנשים!"

לקורבנות הסחר אין ברירה: רבות מהן חוזרות לאירופה, בדיוק באותם תנאים שבהם עבדו קודם, רק עם יותר חובות. הן ימשיכו לחיות בחרדה מפני הגירוש, ולא משנה כמה הן סובלות בזנות. בינתיים, לא רק סוחרי הנשים מרוויחים על חשבונן, אלא גם החברות הפרטיות האחראיות למעצר ולגירוש שלהן מאירופה. וכל זה קורה תחת הסרסרות של המדינות עצמן: ניגריה, שהשחיתות שלה משאירה נשים עניות ומאלצת אותן לעבוד בזנות, ואז מפלילה אותן ונהנית מכספי הקנסות שלהן; והשלטון במדינות הנורדיות, שהחוקים שלו נגד הגירה משאירים נשים בעוני ומאלצים אותן לעבוד בזנות, ואז מפלילים אותן ומספקים משכורת לשוטרים, לתובעים ולשופטים, שמגרשים אותן מהמדינה.