סיכום ספר: Playing the Whore / מליסה גרנט

מליסה גרנט היא עובדת מין לשעבר, ואולי הדוברת הבולטת ביותר למען זכויות עובדות מין בהווה. ספרה, Playing the Whore, הוא אחד הספרים החשובים ביותר עבור כל מי שרוצה ללמוד על עבודת מין. היא כותבת בו לא רק על עבודת המין עצמה, אלא גם על היחס של המשטרה וארגוני "ההצלה", שלכאורה אמורים לעזור לעובדות המין, ולמעשה פוגעים בהן. אביא כאן את עיקרי דבריה של גרנט, תוך המלצה לקרוא את הספר כולו.

בסיכום הספר אשתמש ברוב המקרים במונח "זונות" במקום "עובדות מין", מאחר שגרנט עצמה מנסה לנכס לעצמה מחדש את המילה "זונה" (Whore), בלי הסטיגמה הנלווית לה.

לגרנט יש ביקורת רבה על המשטרה ויחסה לזונות, והיא מביאה נתונים שיתמכו בביקורתה. בניו-יורק, 30% מזונות הרחוב סבלו מאלימות השוטרים. 14% מעובדות המין בבתים פרטיים סבלו מאלימות משטרתית, ו-16% מהן נוצלו מינית על-ידי השוטרים.

בסקר שנערך בקרב עובדות מין במערב בנגל, נמסרו 48,000 דיווחים על ניצול ואלימות משטרתית, לעומת 4000 דיווחים בלבד על אלימות של הלקוחות. ביוון, בתקופת המשבר הכלכלי, המשטרה פשטה על מכוני ליווי, הכריחה את עובדות המין לעבור בדיקות איידס, צילמה את העובדות ומסרה את תמונותיהן לתקשורת. בסין עשו בשנים האחרונות "מצעדי בושה" לנשים בזנות, ושלחו אותן למחנות חינוך מחדש.

ידוע לכול שעובדות המין סובלות מיחסם של השוטרים כלפיהם, אבל השוטרים הם נציגי הממסד, אותו ממסד שמתנגדות הזנות משתפות איתו פעולה כדי לפגוע בעובדות המין. הממסד והארגונים נגד זנות הם הגורמים שמשסים את השוטרים בעובדות המין. גרנט מנסה להסביר את התופעה ואת יחסם העוין של נשים וגברים כלפי זונות. 

לטענתה של גרנט, המטרה של "המצילים" היא לקדם את המודעות ל"נושא", ובכך לקדם את עצמם. קידום המודעות לא באמת עוזר לעובדות המין: הדיון של "המצילים" הוא לא "איך נשפר את חייהן של עובדות המין". הדיון הוא "איך נמשיך לחשוב ולדבר על החיים של עובדות המין, להמשיך בדיון על זנות ולא משנה כמה מעט עובדות מין משתתפות בו".

הפמיניסטית האנרכיסטית אמה גולדמן אמרה כבר ב-1910: "היסטריית הזנות תיצור כמה תפקידים פוליטיים כבדים – עלוקות שיציקו לעולם במדי מפקחים, חוקרים, בלשים וכך הלאה". הכסף שעובדות המין יפסידו הוא הרווח שלהם.

בכנסים על זנוּת יש רוב מוחלט של נשים לבנות ומבוססות, ולגרנט יש ניסיון אישי בנושא. אפשר רק לנחש איך עובדות מין ירגישו שם, כשכולן מתייחסות אליהן כקורבנות, גם אם הן נשים עצמאיות וחזקות כמו גרנט עצמה. היא מסבירה שכאשר עובדות מין "ניצָלות" על-ידי מתנגדי הזנות, הן עוברות סדנת חינוך, מוחזרות לתפקיד הנכון של נשים טובות. אותם מתנגדי זנות שמנצלים את עובדות המין ו"מצילים" אותן, מקבלים כסף עבור הפרויקטים של ההצלה, מקבלים כסף עבור העבודה שהם מספקים להן. מתנגדי הזנות זקוקים לעובדות המין כדי שיוכלו להמשיך בפרויקטים שלהם.

גרנט תוקפת את מתנגדי הזנות, שטוענים שהזנות לא נגרמת בגלל הרצון של עובדות המין בדיור, ביטוח בריאות, חינוך, חיים טובים יותר, חיים עשירים יותר; לטענתם, הזנות נגרמת רק בגלל התשוקה הגברית לנצל נשים בזנות. מבחינתם, מיגור הזנות הוא פרוייקט חברתי שצריך להפיק אפשרויות אחרות לגברים – כמו למשל כלא, אבל לא אפשרויות אחרות לנשים, כמו למשל עבודה טובה יותר. כך הנשים שמתנגדות לזנות יכולות להעמיד פנים שהבעיה היא הגברים ולא עוני וחוסר שוויון גזעי, כאילו הבעיה לא קשורה אליהן, כאילו הן לא מרוויחות ממנה.

עובדות מין, מסבירה גרנט, נאשמות תחילה בתרומה להחפצה של הנשים בכך שהן מוחפצות בעצמן, ואז, בגלל העבודה שלהן, בהחפצה של כל הנשים, ועוד בשביל רווח. כאילו אם נשים משתתפות באקסהיביציוניזם מיני, הן אף פעם לא עושות את זה מתוך הפנטזיות של עצמן, אלא משחקות לידי הגברים, מגבירות את הדרישה לסוג כזה של "לזייף את זה", מעלות את הדרישה לזונות ובאותו זמן הופכות אותן למיותרות בכך שהן דוחפות את כל הנשים לזנות. ההרס של אישה אחת הוא ההרס של כל הנשים.

גרנט מדגישה שיש הבדל בין ייצוג של מין לבין מין. יש הבדל בין לעבוד בעבודת מין לבין מין. נשים עובדות בעבודת מין, וזאת העבודה שלהן – לא החיים שלהן. מתנגדי הסקסואליזציה חוששים שאם אנשים יראו נשים מוחפצות, זה יהפוך נשים לפחות מנשים אמיתיות – זה יהפוך אותן לזונות.

כתוצאה מכך, אם אישה אומרת שהיא רוצה לעבוד בעבודת מין, מתנגדות הזנות מתעלמות ממנה – היא לא אישה אמיתית מבחינתן. הזונות הרי נהפכו לחפצים. מתנגדות הזנות אומרות לזונות שהן לא אשמות, כי מתנגדות הזנות לא מחשיבות את עבודתן, ומעדיפות להאשים את הגברים והלקוחות. המטרה של חיסול רצון הגברים לסקס בתשלום, אומרות מתנגדות הזנות, היא לשקם את אישיותן של הזונות. כלומר, צריך לתקן את מי שהן כבר לא נשים. הן לא כמו שאר הנשים, שאולי מוחפצות אבל עדיין מסוגלות לדבר באופן עצמאי.

האמת היא שגרנט ועובדות מין אחרות יודעות שהן מוחפצות, גם בתור נשים וגם בתור עובדות מין, על-ידי גברים שבוחנים כל סנטימטר בגופן. הן יודעות שהן משמשות גם אובייקט לפנטזיות של נשים, בתור הילדות הרעות שצריך לפחוד ולהתרחק מהן, ואז להציל אותן. זאת לא פחות החפצה כשאותן נשים מדברות על עובדות מין כמושפלות, קורבנות, חפצים, אובייקט לשיעורים, והופכות את כל העצמי שלהן לבלתי נראה. היכולת שלהן ליחסים חברתיים מבוטלת, והחיים שלהן נחשבים כאלה שסובבים סביב מה שאחרים קוראים לו הזמינות המינית שלהן, והן קוראות לו עבודה.

עבודת מין, לפי הספר, אינה פשוט מין. זאת הופעה, זה לשחק תפקיד, להדגים מיומנות, לפתח אמפתיה בתוך גבולות מקצועיים. כל התכונות האלה מזוהות בקלות וזוכות לכבוד כשמדובר באחיות, תרפיסטיות או מטפלות. לעמוד על כך שעבודת מין היא עבודה משמעו לאשר שיש הבדל בין צורה מינית של עבודה לבין המיניות עצמה.

המתנגדות לזנות תוקפות עובדות מין שרואות כך את עבודתן. אנדראה דבורקין משווה בין זנות לבין אונס קבוצתי. גרנט תוהה, אם זה אונס, למה צריך לשלם עליו? כשמתנגדות לזנות טוענות שכל עבודת מין היא אונס, הן לא רק מתעלמות מהעבודה של עובדות המין, הן גם מתרצות את מקרי האונס האמיתיים של עובדות מין, כי זונות הרי לא מסוגלות להסכים בכל מקרה, אז האונס הנוסף הוא בלתי נמנע.

אם לעובדות מין אין יכולת להסכים, איך אפשר להסביר את העובדה שהן מנהלות משא ומתן עם הלקוחות? ("אם תרצה שגם אוריד חולצה, תצטרך לשלם עוד. אם תרצה מסאג', תשלם יותר. אם תרצה להישאר עוד חצי שעה, תשלם יותר.")

הנוכחות של כסף לא מסירה את היכולת של אדם להביע הסכמה. אם אונס אינו סתם מין רע, אז גם מין רע – אפילו בעבודה – אינו אונס.

גרנט מזכירה בספר שני מיתוסים סותרים, זה של "הזונה השמחה" וזה של "הקורבן", ומסבירה את הגורמים להם. בגלל הסטיגמה הציבורית, עובדות מין חייבות להוכיח שהן "לא כאלה". הן לא כמו הנשים האחרות האלה, יהיו מי שיהיו. לכן עובדות המין שמוכנות להיחשף משתדלות לא להיתפס כמו "זונות". הן יכולות רק לדבר על כמה שהן קורבנות, או לחלופין על כמה שעבודת המין הייתה מעצימה. לא פלא שנוצר המיתוס של "הזונה השמחה": האנשים שמשוכנעים שזונות הן אומללות הם דווקא אלה שבגללם המיתוס נשמר, מאחר שזונות חייבות להגיד כמה עבודת המין נפלאה כדי שלא יבואו "להציל" אותן.

קיטי קאר, עובדת מין אחרת, מצוטטת בספר באותו נושא: "אנשים צריכים להבין שמי שצועקים שעבודת מין היא מעצימה, מגיבים ישירות ל'זנותופוביה'. זה לא אומר שהעבודה שלנו קשורה למין ולא לכסף. זה אומר שאתם לא משאירים לנו מרחב ליחסים מסובכים עם העבודה שלנו, או כל פרדיגמה אחרת. עבודת מין אכן יכולה להיות מעצימה. אבל זה לא העניין. כסף הוא העניין!"

הספר המצוין של גרנט מוכיח עד כמה חשוב להקשיב לעובדות המין עצמן, ועד כמה זוויות הראייה שלהן שונה מזאת של אלה שמתיימרות להציל אותן. או במילותיה הנבונות של גרנט עצמה: "אם האישה היא ה'אחר', הזונה היא האחר של האחר."