סו, עובדת מין קנייתית, אוהבת לקרוא ספרים ויש לה תואר אקדמי. היא מעריצה את ייטס וקוראת את ג'וזף קונרד. סו פתחה ב-2011 בלוג, Nairobi Nights,
וכתבה בו על חוויותיה מעבודתה ברחובות ניירובי. בוודאי תשאלו למה אישה כמוה עובדת
במקום מפוקפק כל כך. היא תענה שגם היא לא ממש יודעת:
"תמיד שואלים אותי למה אני זונה,
הרי אני יכולה למצוא עבודה משרדית שגרתית במקום לעבוד בעבודה לא חוקית,
שקריאת ספרים לא מהווה בה יתרון.
החברה דורשת להצדיק את הבחירה בזנות,
והיא דורשת סיבות ספציפיות ולא 'סתם כי ככה התחשק לנו'. במקצועות
אחרים, ראיית חשבון למשל, קלישאות כמו 'זה משהו שתמיד רציתי לעשות' נשמעות
רציניות מספיק כדי להסביר את הבחירה. בזנות הסבר כזה לא יחזיק, כי הציבור חושב שעבודת
מין גורמת ל'סיכון גבוה' ועושה 'דה-הומניזציה'."
אולי דווקא הסיכון הוא מה שמשך אותה:
"לרחוב יש יופי משלו. הרחוב הוא ג'ונגל. אין בו דרך רשמית לעשות דברים. אני
מתנהגת לא יפה ויש לי את החופש ללכת עם החטאים שלי עד הסוף. אני יכולה להראות כמה
עור שאני רוצה, אני יכולה לצעוק ולהעליב. אני אוהבת את החופש שלי ואת הסיכונים
שמגיעים איתו, ואני מעבירה בשמחה את עלות הסיכון ללקוחות".
הישירות והשנינות יוצאות הדופן של סו
הפכו את הבלוג שלה לסנסציית רשת. הוא היה אחד הבלוגים הנקראים ביותר בקניה באותה
שנה, וסו אף הוציאה בעקבותיו שני אוספים של רשומותיה. זה היה חלק מהניסיון של סו
למתג את עצמה, מיתוג שהיא כתבה עליו בהומור: "איך בדיוק אני אעשה את זה? אמכור
ללקוחות שלי חולצות עם הכיתוב 'הלכתי לסו וכל מה שקיבלתי זה את החולצה הדפוקה הזאת
וקצת הנאה ללא מחלות'?"
לסו אין סבלנות לכל הדיונים האקדמיים על
זנות. היא וחברותיה מכירות את הנושא יותר טוב מכולם:
"היו לאחרונה דיונים על הדרך
הפוליטיקלי-קורקט לכנות זונות. ההצעות נעו בין אפשרויות מבריקות כמו 'סוחרות
בהתרעננות אופקית' לבין אפשרויות מובנות מאליהן כמו 'עובדות מין מסחריות'. האמת
היא שלגמרי לא אכפת לנו איך יפנו אלינו. זאת תהיה בריחה מהמציאות אם יקראו לנו בכל
מיני שמות ורדרדים, הרי אנחנו עדיין נעשה את אותו דבר והשמות היפים לא יעלו את
הערך שלנו. למעשה, אנחנו פונות זו לזו במילה 'מאלאיה' [זונה], מילה שהיא אפילו
יותר גסה מאשר זונה.
אם כבר מדברות על שמות, רוב הזונות לא
משתמשות בשמות האמיתיים שלהן כשהן מציגות את עצמן לפני הלקוח. זה לא בשביל להגן על
הזהות שלנו, אנחנו בכל מקרה צועדות ברחוב וכולם יכולים לראות אותנו. הטריק הוא להשתמש
בשם בתור כלי שיווקי. הטרנד כיום הוא להישמע אקזוטית ומיוחדת.
אני משנה שמות לפי הצורך. הרבה גברים רוצים לדגום נשים משבטים אחרים, אז הדבר הראשון שאני עושה הוא לנחש מה השבט של הגבר, לפי המבטא או המראה, ואז לבחור שם משבט שונה. ככל שהשבט שלי לכאורה יותר נדיר, ככה הגברים יותר מתרגשים. אם זה גבר לבן, אני אקרא לעצמי בשם אפריקני 'אמיתי'. האהובים עליי הם נָליאָקָה ופֶּנדוֺ. אני אוהבת גם את השמות המערביים קלייר ומרילין. שם ברירת המחדל שלי בין הבנות הוא סו. השם האמיתי שלי? הוא לא חשוב".
לא רק השם לא חשוב לסו, גם הלקוחות לא
חשובים לה. המטרה שלה היא להרוויח כסף, לא ליהנות:
"הדיבר העשירי ברחובות הוא לעולם
לא להתאהב בלקוח. כשמישהי מתאהבת בלקוח היא נאלצת להתפשר על דברים רבים, כולל על
הסיבה העיקרית שהיא עובדת בזנות: לעשות כסף. את לא יכולה לגנוב מהגבר שאת אוהבת.
לא שאנחנו יוצאות החוצה כדי לגנוב, אבל לפעמים, כשמתעסקים עם גבר מרושע, זה נחוץ.
את גם לא יכולה להתמקח עם הגבר שאת אוהבת. רוב הסיכויים שתקבלי את ההצעה הכי נמוכה
שלו, או, בלתי אפשרי ככל שזה יישמע, שתתני את עצמך בחינם. אחרי הכול, זה מה שאנשים
מאוהבים עושים."
עם כל הכבוד שאין ללקוחות, הבעיה
העיקרית היא עם הרשויות:
"המעמד החברתי של הזונות נמוך,
איפשהו ליד חתולת רחוב שלא יודעת מי האבא של הגורים שלה. אבל אם הזונות הן חתולות
רחוב, הרי שהפקחים העירוניים הם עכברים. אנחנו רואות בהם טינופת אנושית שמייצגת את
החלק הגרוע ביותר של האנושות. זאת תחושה שמתקבלת בגלל היחס שלהם אלינו, יחס של
'אתן לא בנות-אדם'. זה הרבה פעמים משחק של חתול ועכבר בינינו לביניהם. לרוע המזל,
יש להם יותר דרכים להתנקם בנו. אבל למרות האזיקים, ההצלפות, האקדחים, התאים והחוק,
מדי פעם אנחנו מוצאות דרך פיקחית לפגוע בהם [סו מספרת איך היא וחברותיה השתינו פעם
במשאית שהמשטרה לקחה אותן בה למעצר].
נדיר מאוד שבחורה שוכבת עם פקח בשביל
להשתחרר. אנחנו מעדיפות לבלות כמה לילות בתוך הכלא מאשר שפקח עירוני יהיה
בתוכנו".
בשלב מסוים לסו נמאס לעבוד בזנות.
"ברוב מקומות העבודה, ככל שאת נשארת יותר זמן כך המשכורת שלך עולה. אצלנו
ברחובות קורה ההיפך. הערך שלך יורד ככל שהניסיון עולה. הרבה נשים אומרות לעצמן שהן
לא יעשו את זה יותר מכמה חודשים, יחסכו כסף, יפתחו עסק, יצליחו בגדול איכשהו או
ימצאו עבודה 'אמיתית'. אבל שנה עוברת ואת עדיין ברחוב. הניסיון האידיאלי הוא שנה
אחת, כשאת כבר לא מופתעת מהתעלולים של הגברים וכל העכבות נעלמו. אחרי שנה את נמצאת
בשיא, וממנו מתחילה הירידה.
כשאת כבר לא הבחירה הראשונה של אף גבר,
את מתחילה לכעוס ולשנוא. את מעליבה גברים שלא בוחרים בך ואת הנשים שהולכות איתם.
את מתחילה לשתות הרבה ומפתחת מראה קר שעושה אותך פחות אטרקטיבית. ראיתי את זה קורה
להרבה בחורות כאן. ברור שיש יוצאות דופן, אבל הן מעטות. אני מכירה את עצמי ולא
מצפה להיות בין יוצאות הדופן".
ואכן, היא התחילה לראות את זה קורה לה:
"קיוויתי ש-2011 תהיה השנה האחרונה שלי ברחוב, אבל 2012 הגיעה ואני מוצאת את
עצמי חוזרת אחורה. איכשהו אין לי מספיק רצון להפסיק. חזרתי לרחוב השבוע כשהייתי
לחוצה לכסף. בתוך תוכי אני יודעת שאני בדרך לנקודה המסוכנת שנשים ברחוב מגיעות
אליה אחרי תקופה מסוימת. הנקודה שבה הן מתחילות לשנוא את מה שהן עושות, הן רוצות
לפרוש אבל איכשהו לא יכולות. ומהנקודה הזאת זה רק מידרדר. הבחורה מתחילה להיות
עצבנית, גסת רוח, הסטריאוטיפ המושלם של זונה. בסוף או שהיא פורשת או שהיא חיה חיים
ריקים ופותחת את הרגליים לכל מה שמגיע".
למרות הבעיות, סו לא איבדה את ביטחונה
העצמי. היא מתבדחת: "אולי אני צריכה לציין, בתקווה לא להישמע כמו קוקה-קולה,
שאני לא מוכרת את הגוף שלי, אני מוכרת שמחה". ומזכירה: "אני עדיין
מתייחסת לעצמי בכבוד. אם אאבד את הכבוד העצמי, זה יהיה הסוף שלי. אני רואה את הכול
בתור הבחירה שלי, ועם הבחירה הזאת אני מנסה לא לאבד את עצמי למרות כל הגורמים
שמנסים לחסל את כבודי. וגברים שמשתמשים בגוף שלי לאוננות הם הדבר האחרון שיגרום לי
לאבד את כבודי".
בסופו של דבר סו פרשה מהזנות ב-2012:
"אני לא פורשת בגלל סיבות מוסריות. אני לא הולכת לבלות את המשך חיי בדיבורים
על כמה שהשנים שלי ברחוב היו מבוזבזות, או בניסיונות 'לשקם' מישהי. אני פורשת בגלל
עייפות והצורך לשנות כיוון. כמו שאומרים בתאגידים, 'אני עוזבת כדי למצוא תחומי
עניין חדשים'."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה