מהפכה ברוז'אבה

טורקיה טובחת בימים האחרונים בכורדים ובכורדיות בסוריה. היא מנסה להרוג לא רק את העם הכורדי, אלא רעיון שלם של חברה טובה יותר. בניסיון לזעוק את זעקתן של הנשים ברוז'אבה ושל הכורדים כולם, אפרסם כאן לראשונה רשומה שאינה קשורה לעבודת מין, אבל מציגה שוב נשים אמיצות ועצמאיות שמנסות להילחם על שלהן מול הממסד.

אלה התמונות שהתקשורת המערבית אוהבת להראות. חיילות כורדיות פוטוגניות מתכוננות למלחמה נגד הגברים המזוקנים והמפחידים של דאעש. אלה הפנטזיות האוריינטליסטיות של המערב: נשים מזרחיות יפות נגד גברים מזרחיים פרימיטיביים. 15,000 החיילות הכורדיות האמיצות ברוז'אבה, החבל הכורדי בסוריה, אכן ראויות שידברו עליהן. אבל כמו שאומרת אחת הגנרליות, "אנחנו לא רוצות שהעולם יכיר אותנו רק בתור 'הנשים שנלחמות בדאעש'. אנחנו לא רוצות שאנשים יכירו אותנו בזכות כלי הנשק שלנו. אנחנו רוצות שיכירו אותנו בזכות הרעיונות שלנו". הנשים ברוז'אבה מנהלות שתי מלחמות במקביל: מלחמה חמושה נגד האויבים החיצוניים, ומלחמה רעיונית נגד הפטריארכיה והסדר הישן. 

רעיונות פמיניסטיים חלחלו לרוז'אבה עוד לפני מלחמת האזרחים בסוריה. זה קרה דווקא בזכות גבר, עבדאללה אוצ'לאן, שאתן אולי מכירות אותו בתור המנהיג המטורלל משהו של המחתרת הכורדית בטורקיה, אבל הכורדים בסוריה סוגדים לו בפולחן אישיות שמפחיד אפילו סטאליניסטים זרים. אוצ'לאן שהה עשרים שנים בסוריה בזמן שלכורדים המקומיים לא היתה הנהגה משמעותית משלהם, והוא הפך אצלם לדמות נערצת. ב-1999 הוא נכלא בטורקיה, ובכלא היה לו הרבה זמן לקרוא ספרים, ובעיקר את ספריו של האנרכיסט Murray Bookchin, שאפשר להגדיר את השקפותיו כסוציאליזם ליברטריאני, אם אתן בקטע של מושגים שקשה לאיית.

כורדים וכורדיות רבים בסוריה הצטרפו למחתרת הכורדית-טורקית, ובילו את רוב שעות הפנאי שלהן בקריאת רעיונותיו הפמיניסטיים של המנהיג הכלוא, שאחראי בין השאר לאמירה לפיה "מדינה לא יכולה להיות חופשית בלי שהנשים בה יהיו חופשיות". ב-2004 נעצרו בסוריה מנהיגים כורדים רבים בעקבות מהומות, ולנשים לא נותרה ברירה אלא לקחת אחריות על החברה. כשמלחמת האזרחים פרצה ב-2011, הכורדיות היו מוכנות למהפך: היו להן את הרעיונות של אוצ'לאן ונשים שרגילות לקבל אחריות.

ההנהגה הכורדית החדשה ברוז'אבה הכריזה על הפרדת הדת מהמדינה. עדוּת של אישה הפכה לשווה לעדות של גבר, הונהגו נישואים אזרחיים ונשים קיבלו זכויות ירושה. פוליגמיה, נישואי ילדים ונישואים בכפייה נאסרו בחוק. בכל מועצה, בכל ועדה, בכל בית משפט יש מינימום של 40% נשים. כל ראשות מוסד כוללת שני אנשים, גבר ואישה. למרות שנות הדיכוי הרבות תחת אסד, ההנהגה ברוז'אבה מבקרת גם את האופוזיציה הסורית: "תראו את האופוזיציה לכאורה בסוריה. לא תמצאו שם אפילו אישה אחת. תשאלו את עצמכן, איזה מהפכה הם רוצים, אם חלקים מסוימים של החברה אינם מיוצגים אצלם? איך הם יכולים לדבר על חופש ודמוקרטיה בזמן שהם מתעלמים מהשוויון בין גברים לנשים? איך חברה יכולה להיות חופשייה כשהנשים בה אינן חופשיות?"

באפרין (Afrin), אחד משלושת הקנטונים שמרכיבים את רוז'אבה, 65% מהתפקידים במוסדות החברתיים, הפוליטיים והצבאיים מאוישים על-ידי נשים. 55% מהעובדים במוסדות העירוניים ברוז'אבה הן נשים. 80% מהמורות הן נשים. נשים מקימות תחנות רדיו כדי להתמקד בעניינים הנוגעים לנשים. משרדו של מושל מחוז Dêrîk לשעבר הוא עכשיו מטה תנועת שחרור הנשים. עיתונאית כתבה: "זאת אולי הפעם הראשונה בהיסטוריה שנשים לוקחות חלק כל כך פעיל במהפיכה. הן נלחמות בחזית, הן מפקדות על גדודים והן משתתפות בייצור. אין מקום ברוז'אבה שלא רואים בו נשים. הן בכל מקום וחלק מכל דבר."

Hevi Mustafa, יושבת הראש המשותפת של מועצת קנטון אפרין

ברוז'אבה יש סוג של משטרה מקומית, אסייש (Asayîş), אבל המשרתים בה מדגישים שהיא אינה משטרה: "משטרה מגנה על המדינה. אסייש מגנה על התושבים". מפקד האסייש אומר שהמטרה הסופית של הארגון היא להתפרק, כשהתושבים יהיו מאורגנים מספיק כדי להסתדר בלעדיו. כשלושים אחוז מהאסייש הן נשים. במקביל יש אסייש שמורכבים מנשים בלבד ותפקידם לטפל בבעיות של אלימות פטריארכלית, בהנחה שלנשים הנפגעות יהיה קל יותר לדבר עם נשים.

מערכת המשפט יוצאת דופן. כל קומונה מקומית [ראו בהמשך] בוחרת "ועדת שלום", שאחראית על עשיית הצדק עבור האזרחים. המטרה במשפט היא להגיע לקונצנזוס בין הצדדים – שהצד הנתבע יבין את טעותו ויסכים לעונש המוטל עליו. התובעים, הנתבעים והשופטים יושבים ביחד ללא הפרדה, כדי לבטל את ההיררכיה המובנית במשפט.

מטרת ועדות השלום אינה להעניש אלא לחנך ולשקם. עונש המוות בוטל, ומאסר עולם ניתן רק במקרים של רצח, טרור ועינויים, ומוקצב לעשרים שנה. עונשים אחרים הם "תקופת חינוך", שנמשכת עד שהמדריכים משוכנעים שהאדם השתנה; עבודות שירות; הוצאה מהקומונה; בידוד חברתי, שנחשב לפעמים לעונש הקשה ביותר; חרם במקרה שלנאשם יש עסק כלשהו; מניעת זכויות מסוימות; והגליה זמנית לשכונה אחרת. השופטים הנבחרים לוועדה אינם בהכרח בעלי השכלה משפטית, אלא כל מי שנחשב בעיני התושבים לאדם ראוי. רק במקרה שלא מגיעות לקונצנזוס או שהנאשם רוצה לערער, התהליך עובר לוועדה בכירה יותר. מאז הקמת הוועדות, מספר מקרי הפשע הצטמצם פלאים.

בכל ועדת שלום יש לפחות 40% נשים. לצידן קיימות גם "ועדות הנשים לשלום", שמורכבות מנשים בלבד ומטפלות ספציפית בבעיות של אלימות פטריארכלית, נישואים בכפייה ופוליגמיה. גברים מכים נאסרים ומנודים חברתית, גברים גרושים מחויבים לשלם מזונות.

אסייש נשים ברוז'אבה

מערכת החינוך עברה גם היא שינוי. בתקופת אסד נאסר על הכורדים ללמוד בכורדית, והתלמידים חויבו לשיר שירי הערצה למפלגת הבעת' השלטת בתחילת כל יום לימודים. כשהמהפכה פרצה, רק חמישים מורים ידעו ללמד כורדית, לא כמות מספיקה בשביל אוכלוסייה של כשלושה מיליון תושבים. הכורדיות הקימו במהירות אקדמיות להיסטוריה, תרבות וספרות כורדית. הלימודים בהן מאורגנים באופן לא היררכי, כך שאין הבדל בין המרצות לסטודנטים. כל סטודנט שסיים את לימודיו הופך למרצה כדי להכשיר עוד ועוד מורים. 90% מהמורות בבתי הספר הן נשים שמקבלות משכורת, מה שמעצים את כוחן הכלכלי. המיעוטים ברוז'אבה, בעיקר ארמנים ואשורים, מקבלים עידוד ללמוד בשפתם שלהם. הוקם גם בית-ספר לילדים עם מוגבלויות, שמנוהל על-ידי מומחה עיוור לחינוך מיוחד.

ברוז'אבה הוקמו שתי אקדמיות לנשים. ראשת אחת מהן מספרת על מטרתן: "אנחנו מנסות להתגבר על אי-קיומן של נשים בהיסטוריה. אנחנו מנסות להבין איך רעיונות מופקים ומופקים מחדש בתוך היחסים החברתיים הקיימים, ואז אנחנו מביאות את הרעיונות שלנו. אנחנו רוצות ליצור פרשנות אמיתית של ההיסטוריה, על-ידי הסתכלות מחודשת בתפקיד הנשים בהיסטוריה ויצירת נראוּת נשית היסטורית". הוקמו גם 26 מרכזים חינוכיים לנשים, שמגיעות אליהם כדי להתייעץ בקשר לדילמות חברתיות ומשפחתיות, והמרכזים מציעים קורסים במחשבים, שפה, תפירה, עזרה ראשונה, תרבות, אמנות ובריאות ילדים. בערים צומחים מועדוני קריאה רבים של נשים.

אסיפת נשים ברוז'אבה

הכלכלה והחברה מאורגנות במסגרת "דמוקרטיה קונפדרלית" לפי הגותם של בוקצ'ין ואוצ'לאן, שמתנגד למדינות לאום בטענה שמדינה היא בהכרח מערכת היררכית של דיכוי. בדמוקרטיה הקונפדרלית לכל רחוב עירוני או כפר קטן יש קומונה, שכוללת שלושים עד מאתיים תושבים ומקבלת החלטות בנוגע לעניינים מקומיים, למשל הקמת פארק קטן או פינוי אשפה. כל קומונה שולחת נציגים למועצת השכונה, שבה כל תושב מכל מפלגה ומכל מיעוט יכול להביע את דעתו. מעל למועצת השכונה נמצאת מועצת המחוז. 

מועצת המחוז היא המקום הראשון שבו גם המפלגות נכנסות לתמונה. בכל מועצת מחוז יש 101 חברים, ולכל מפלגה יש בה חמישה חברים. כך יש נציגות למפלגות ועדיין נשמר הרוב האזרחי. במועצות יש נציגות של לפחות 10% לכל מיעוט, גם אם הוא כולל פחות מ-10% מהאוכלוסייה, ובראש חלק מהמועצות עומדים נציגים שאינם ממוצא כורדי. המיעוטים והערבים התייחסו בהתחלה בחשדנות להנהגה הכורדית, אך לאחר שהיא שחררה את כפריהם משלטון דאעש, רבים הצטרפו לדמוקרטיה הקונפדרלית וליחידות הצבא הכורדי, והאשורים אף הקימו מיליציה עצמאית בחסות הכורדים.

למפלגות השונות יש חופש התארגנות וביטוי, אך אסור להן להחזיק מיליציות עצמאיות. יש לא מעט מפלגות מקומיות שמתנגדות לרעיון הדמוקרטיה הקונפדרלית ומעדיפות פסאודו-קפיטליזם בסגנון החבל הכורדי בעיראק, שמממן אותן בתקווה לקדם את הסדר הפוליטי הישן, השבטי והגברי. מנהיגי המפלגות האלה הם רובם ככולם גברים. אחד החסרונות של הנהגת רוז'אבה הוא הנטייה לעצור אותם, ויש לא מעט חיכוכים, כלומר קטטות רחוב, בינה לביניהם.

מבחינה כלכלית, החוקה קובעת שלכל אזרח יש זכות לדיור, עבודה, בריאות וביטחון. קשישים ואנשים עם מוגבלויות זכאים לטיפול. משאבי הטבע שייכים לציבור ונתונים לרגולציה חוקית. מונופול אסור בחוק, זכויות העובדים מובטחות, ומטרת הכלכלה היא לספק רווחה לציבור לצד השקעה בטכנולוגיה.

בתקופת השלטון הקודם, 80% מאדמות רוז'אבה הולאמו על-ידי המשטר הסורי, שדאג להשאיר את הכורדים בתור חקלאים פשוטים ולא פיתח תעשייה באזור. אפילו כדי לנטוע עץ היה צריך אישור של שלושה משרדי ממשלה. כורדים רבים בסוריה נחשבו לחסרי אזרחות, ונאסר עליהם להחזיק רכוש, להוציא דרכון, לעבוד במגזר הציבורי ולקבל שירותי בריאות ורווחה. אפשר לסכם את הדיכוי במילותיו של ראש ביטחון הפנים הסורי בחבל הכורדי בשנות השישים: "הפעמונים השמיעו את האזעקה וקראו למצפון הערבי להציל את האזור, לטהר אותו מכל החלאות האלה, הפסולת של ההיסטוריה. [...] השאלה הכורדית, עכשיו שהכורדים מתארגנים, היא גידול ממאיר שהתפתח בגופה של האומה הערבית. התרופה היחידה שאנחנו יכולים ליישם אותה כראוי היא כריתה".

אחרי תחילת מלחמת האזרחים, המועצה הכורדית החליטה להחזיר את האדמות המולאמות לציבור. קואופרטיבים וקומונות קיבלו את האדמות החקלאיות, ולאזרחים עצמאיים מותר להחזיק רק חלקות אדמה קטנות, כדי לא ליצור בעלי אדמות גדולים. 20% מהאדמות היו שייכות קודם לכן לבעלי אדמות גדולים, והן עדיין שייכות להם, מאחר שההנהגה אינה מאמינה בהפקעה אלימה.

קואופרטיבים מנהלים גם עסקים קטנים. לדוגמא, שלושה כפרים מסוימים מייצרים עדשים עבור מאתיים משפחות, ואת מה שנשאר הם מוכרים לאחרים. הממשל העצמי מקבל 30% מהרווחים, ו-70% נשארים בידי הקואופרטיב. ועדת הנשים של רוז'אבה מחלקת אדמות לנשים חסרות אדמה ומעודדת אותן להקים קואופרטיבים. חברות מועצת הנשים הולכות מבית לבית כדי להפיץ את הידע התרבותי והפוליטי שלהן, ומקיימות סדנאות נשים שבועיות. 

המעבר להתבססות על קואופרטיבים היה קל יחסית, לאור העובדה שרוב הבורגנים ובעלי ההון ברחו לחו"ל בעקבות המלחמה, ומוצרים וחברות זרות לא מגיעים לרוז'אבה בגלל החרם שמוטל עליה מכל צדדיה: אסד בצד אחד, טורקיה האנטי-כורדית בצד השני, והחבל הכורדי בעיראק, שמעדיף לקדם את ה"דמוקרטיה" המושחתת והנפוטיזם שלו, בצד השלישי.

השיטה הכלכלית ברוז'אבה סוציאליסטית-ליברטריאנית: מצד אחד מותר להחזיק כסף פרטי, מצד שני יש פיקוח מחירים שמונע מבעלי עסקים להרוויח הון עסקי. במילים פשוטות, מותר להרוויח כסף ולהשתמש בכסף, אבל אסור "לעשות כסף". כל משפחה מקבלת שלוש כיכרות לחם ביום, שהממשלה מסבסדת ארבעים אחוז ממחירן. בגלל בעיות בהפקת חשמל, ההנהגה מוכרת בנזין במחיר זול במיוחד לכל מי שיש לו גנרטור, בתנאי שהוא יספק בעצמו חשמל בזול לאזרחים.

המלחמה

אמרה כורדית ידועה אומרת ש"החברים היחידים של הכורדים הם ההרים", אבל ברוז'אבה אין אפילו הרים להסתתר בהם. הכורדים הצהירו בתחילת מלחמת האזרחים שהם מסרבים לקחת בה צד. הם לא יתמכו באסד שמדכא אותם, וגם לא ב"צבא סוריה החופשית" הלאומני, שמורכב ברובו ממוסלמים קיצוניים ומקבל מימון מטורקיה. הכורדים הודיעו: "אנחנו לא מנסים לתפוס את השלטון ולשעבד טורקים, ערבים או פרסים. אנחנו רק רוצים להגן על קיומנו, למשול על עצמנו וליהנות בחופשיות מהתרבות שלנו."

אבל יש כאלה שלא רוצים שהכורדים יתקיימו. השלטון והאופוזיציה עסוקים כרגע זה עם זה, וארה"ב עוזרת קצת עם הפצצות מהאוויר נגד דאעש, אבל טורקיה דווקא עוזרת לדאעש במלחמה נגד הכורדים. רוז'אבה מייצגת את כל מה שדאעש שונאת: חופש, השכלה, שחרור נשים. רוז'אבה מייצגת גם את כל מה שטורקיה שונאת: כורדים. טורקיה, שיש לה גבול משותף עם רוז'אבה, מחמשת את דאעש ומספקת ללוחמיה טיפול רפואי ומעבר חופשי בגבולותיה. באותו זמן היא מטילה עוצר על הכורדים בשטחה כדי שלא יתמכו ברוז'אבה, מפציצה את הלוחמים הכורדים בסוריה בכל פעם שהם מנסים להילחם בדאעש, ומדי פעם מפציצה גם ערים כורדיות בסוריה ורוצחת אזרחים. כשהעיר קובאני ברוז'אבה עמדה ליפול בידי המדינה האיסלאמית, ארדואן אמר באדישות, "אם היא תיפול, שתיפול", הודיע שמבחינתו אין הבדל בין דאעש ללוחמים הכורדים כי כולם טרוריסטים, ואף הציע פיתרון לבעיה הכורדית: "אם לא נחשוב על הבעיה הכורדית, לא תהיה בעיה כורדית".

הכורדיות בכל זאת חושבות על הבעיה הכורדית ומנסות להגן על עצמן. מחצית מהנשים ברוז'אבה קיבלו אימון צבאי כלשהו. לכל אחד משלושת הקנטונים המרכיבים את רוז'אבה יש אקדמיית נשים צבאית. לא רק הנשים לומדות להילחם, גם הגברים הלוחמים לומדים לבשל ולנקות. יש איסור על יחסים רומנטיים בצבא: "אנחנו לא אוהבות נשק, מוות ומלחמה. נשמח למצוא אהבה בעתיד, אבל העדיפות הראשונה שלנו עכשיו היא להגן על מדינתנו".

כתבת ב-CNN אמרה פעם שהלוחמות הכורדיות בעצם "שולחות למערב מסר שהן חולקות איתו את אותם ערכים". האקטיביסטית הכורדית דילאר דיריק הגיבה בתוקף: "לא, הן לא! יש להן דברים הרבה יותר טובים לעשות מאשר לדאוג ממה שאיזה אישה לבנה באמריקה חושבת עליהן. הן מתנגדות לקפיטליזם, הן מתנגדות למדינת לאום, הן מתנגדות לפטריארכיה. הן לא מאמינות שהנשים במערב יותר משוחררות מהן".

הגברים בגילאי 30-18 חייבים בשירות צבאי של שישה חודשים, ונשים נלחמות על בסיס התנדבותי. 4,000 לוחמים כורדים נהרגו מאז פרוץ מלחמת האזרחים. כל הדברים היפים שקורים ברוז'אבה קורים תחת מלחמה אכזרית. לכורדיות אין ברירה אלא להילחם, כמו שאמרה דילאר דיריק: "אין דבר כזה זכויות כי אין מדינה שתיתן לך זכויות. זכויות לא קיימות. את צריכה להיאבק כדי ליצור חברה שצדק חברתי ושוויון מופנמים בה. למי אכפת מזכויות שקיימות רק על הנייר, אם הן אינן קיימות במציאות?" והן אכן נלחמות באומץ לב בלתי נתפס, כשהן תמיד נושאות איתן רימון בכיס כדי לא להיתפס בשבי דאעש.

Meryem Mihemed, ההרוגה הראשונה בקרבות, וארין מירקן, שקפצה על טנק של דאעש

ופוצצה את עצמה ביחד איתו כדי להציל את חבריה

יש להן סיבות טובות להילחם בשבילן. בשביל מי שנישאה בגיל 15 והיתה אמא לשני ילדים לפני גיל 18, והיום היא ראשת שכונה. בשביל הגנרלית שאומרת, "אני לא רוצה להתחתן או להוליד ילדים או להיות בבית כל היום. אני רוצה להיות חופשייה". בשביל הדייה יוסוף, יושבת הראש המשותפת של הדמוקרטיה הקונפדרלית ברוז'אבה, שבגיל 18 החליטה לוותר על חתונה ולהקדיש את חייה למען המהפכה. כיום, בגיל 44, היא עדיין נשאלת לפעמים אם לא טבעי שאנשים יעדיפו להיות במערכת יחסית רומנטית, ועונה: "אלה חיי המהפכה. המהפכה הגדולה ביותר היא זאת שצריכה להתרחש בתוכך".

בתקופת אסד נאסר על הכורדים לשיר בכורדית. כדי לקבל אישור לחתונה, החתן והכלה היו צריכים להתחייב בכתב שלא יושמעו בחתונה שירים כורדים. הכורדיות רוצות את הזכות לשיר בכורדית. הן רוצות גם את הזכות לא להתחתן. בינתיים הן שרות בכורדית ברמקולים בכל פעם שהן נתקלות בדאעש כדי להפחיד את לוחמיו, שאסור להם להאזין לשירת נשים. אפשר לקוות שהעולם כולו יפסיק לפחד ויתחיל להקשיב לקולן.