הגישה המרקסיסטית לזנות

עובדת המין מליסה גרנט כתבה בספרה: "מבחינת המתנגדות לזנות, הזנות לא נגרמת בגלל הרצון של עובדות המין בדיור, חינוך, חיים טובים יותר, חיים עשירים יותר; לטענתן, הזנות נגרמת רק בגלל התשוקה הגברית לנצל נשים בזנות. מיגור הזנות מבחינתן הוא פרוייקט חברתי שצריך להפיק אפשרויות אחרות לגברים – כמו למשל כלא, אבל לא אפשרויות אחרות לנשים, כמו למשל עבודה טובה יותר. כך הנשים המתנגדות לזנות יכולות להעמיד פנים שהבעיה היא הגברים ולא עוני ואפליה גזעית, כאילו הבעיה לא קשורה אליהן, כאילו הן לא מרוויחות ממנה".

מליסה גרנט אינה מרקסיסטית, אבל הטענה שלה דומה לטענותיהם של האידיאולוגים המרקסיסטים. יותר ממאה שנה לפני גרנט, בחור בשם ולדימיר איליץ' לנין כתב דברים דומים אחרי שהשתתף בקונגרס בינלאומי נגד סחר בנשים:

"כל סוגי הפילנתרופים הבורגנים היו בשיאם: דוכסיות, רוזנות, בישופים, כמרים, רבנים, פקידי משטרה! כמה ארוחות וקבלות פנים חגיגיות! כמה נאומים חגיגיים על הנזק והקלון שבזנות!

ומה היו האמצעים שהציעו הבורגנים האלגנטיים האלה למאבק בזנות? בעיקר שניים – דת ומשטרה. נראה שאלה האמצעים האמינים והיעילים למלחמה בזנות. אחד הנציגים האנגלים התגאה בחוק נגד סרסורים. זה הגיבור המודרני המתורבת של המאבק נגד הזנות. אישה אחת מקנדה דיברה בהתלהבות על המשטרה והפיקוח של שוטרות על נשים ש'נפלו'. אבל בכל הקשור להעלאת משכורות, היא אמרה שנשים עובדות לא ראויות לקבל שכר גבוה יותר.

כומר גרמני התלונן על החומריות של ימינו, שלדבריו מתפשטת בקרב העם ומקדמת את התפשטות האהבה החופשית. כשהנציג האוסטרי ניסה לדבר על הגורמים החברתיים לזנות, הצרכים והעוני של משפחות מעמד הפועלים, תנאי הדיור הבלתי-נסבלים, הוא הושתק על-ידי צעקות עוינות!

[...]

אנחנו יכולים לשפוט מתוך כך את הצביעות הבורגנית המחליאה, ששולטת בקרב הנציגים האריסטוקרטים-בורגנים. הם תומכים במערכת שעושה צחוק מהעוני ומעדיפה לדבר על 'מאבק בזנות', אותה זנות שנתמכת בדיוק על-ידי אותם בורגנים ואריסטוקרטים!" 

כן, אפילו גבר רצחני עם חיבה מוגזמת לסימני קריאה הבין שהבעיה האמיתית היא העוני. הוא אף הרחיב ואמר: "שום כמות של 'זעם מוסרי' נגד הזנות לא תמנע את הסחר בגוף הנשי. כל עוד קיימת עבדוּת-שכר, גם הזנות תמשיך להתקיים".

לנין ביקש להקים ועדות קולקטיביות של "איכרים, אינטלקטואלים, זונות, אמניות, קבצנים, משרתים, חיילים, מורות, פועלות", וטען שזונות הן קורבנות כפולות של הבורגנות: "הן קורבנות, ראשית של מערכת הרכוש הפרטית הארורה, ושנית של הצביעות החברתית הארורה". המרקסיסטית הגרמנייה קלרה פטקין הסכימה איתו. היא הביעה בוז ל"פטפוט המוסרי הריקני של נשים בורגניות נגד מוראות הזנות", וטענה שבלי שכר הוגן לנשים, כל דיבור על מיגור הזנות הוא חסר משמעות. אבל כשלנין שמע ממנה שקומוניסטיות גרמניות מנסות לייסד איגוד עובדים של זונות, הוא הזדעזע: "זאת סטייה חולנית!"

בכלל, לנין אולי גילה הבנה למצבן הכלכלי של הנשים העובדות בזנות, אבל נהג להשתמש ב"זונות" בתור קללה נגד כל מי שהרגיז אותו. לדוגמא, "תקשורת ההמונים שלנו מורכבת מגנבים, זונות ממין זכר, כותבים ועיתונים משוחדים", "המנשביקים האלה הם נוכלים, זונות של הקפיטליזם", ו"לאילו רמות של זנות הגיע המדע המקצועי בימינו!"

לשיא השנאה לזונות הגיע לנין בטלגרף שנוי במחלוקת לנשיא הוועד הפועל של הסובייט בעיר ניז'ני נובוגורוד, בתגובה להתקוממות של איכרים: "הצעד הראשון צריך להיות הקמת טרויקה דיקטטורית והפעלת טרור המוני: לירות או לגרש את מאות הזונות שגורמות לחיילים לשתות, כל הקצינים לשעבר וכולי." מאחר שלנין נהג להשתמש בקללה "זונה" בתכיפות, קיים ויכוח היסטורי בשאלה אם הוא התכוון להשמיד זונות ממש או שהתכוון ל"זונות" במובן של כל המורדים והמנשביקים המרושעים. מכיוון שאין תיעוד להשמדה המונית של זונות באזור, הפרשנות לטלגרף תלויה בעיקר במידת האהדה ללנין.

אבותיו המרקסיסטים של לנין גילו יותר אמפתיה לנשים עצמן. אנגלס אמר כי "הזנות מבוססת על רכוש פרטי והיא תיפול ביחד איתו". מרקס אמר את זה יותר בבוטות: "זנות היא רק ביטוי ספציפי של הזנות הכללית של הפועלים". הסוציאליסט הגרמני אוגוסט בבל הסכים איתם: "מספר הזונות עולה ביחס ישר למספר הנשים העובדות בתעשייה ובמסחר, נשים שמקבלות שכר נמוך מכדי לחיות וגבוה מכדי למות. הזנות היא מוסד הכרחי של החברה הבורגנית, בדיוק כמו המשטרה, הכנסייה והמעמדות".

לפי מרקס, הזונות והפועלות גם יחד נאלצות לעבוד בעבודה פיסית, לוותר על הזמן שלהן ועל האינטימיות של גופן, וכך הן מאבדות חלק מעצמן. הן לא מקבלות בחזרה את תוצר העבודה שלהן, אלא שכר. בשני המקרים, "העבודה אינה מרצון, אלא מכפייה, עבודת כפייה. האישה אינה עובדת כדי לספק צורך של עצמה, אלא רק בתור אמצעי לסיפוק צרכים אחרים".

מרקס ואנגלס אף השוו בין הזנות לנישואים. מרקס טען שהנישואים הופכים את האישה לשפחת מין השייכת לבעלים גברי. אנגלס אמר כי "הנישואים הם הצורה המוכרת בחוק של הזנות", והוסיף: "מונוגמיה וזנות הן אמנם ניגודים, אבל ניגודים בלתי-נפרדים, שני הקטבים של אותו מצב חברתי". לפי אנגלס, "המונוגמיה נבעה מריכוז נכסים ביד אחת (זו של הגבר), ומהצורך להוריש את הנכסים לילדיו שלו ולא לאחרים. לשם כך נדרשה מונוגמיה מצד האישה אך לא מצד הגבר." כך נוצרה המונוגמיה, שבמסגרתה האישה מייצרת ילדים עבור בעלה בתמורה לפרנסה, וכך נוצרה הזנות, מאחר שהבעל אינו מחויב לבלעדיות מינית לאשתו.

לאנגלס היה גם פיתרון לעבדוּת המינית בנישואים ובזנות: "המהפך החברתי המגיע יצמצמם את הדאגה לירושה למינימום, ע"י הפיכת רוב הנכסים לקניין חברתי ולא פרטי. כך ייעלם הבסיס הכלכלי של המונוגמיה כפי שהיא ידועה עד כה, שהוא גם הבסיס הכלכלי של הזנות המשלימה אותה. העבודה בשכר תיעלם, וביחד איתה גם הצורך של נשים להכניע את עצמן עבור כסף. הזנות תיעלם; המונוגמיה, במקום להתמוטט, תהפוך סוף סוף לאמיתית – גם בשביל גברים!"

ומה יהיה אז? "את התשובה נקבל כאשר דור חדש יתבגר. דור של גברים שמעולם לא ידעו מה זה לקנות את כניעתה של אישה עם כסף או עם סוג אחר של כוח חברתי; דור של נשים שמעולם לא ידעו מה זה לתת את עצמן לגבר מכל סיבה שאינה אהבה אמיתית, ויוכלו לסרב לגברים בלי החשש מהשלכות כלכליות."

אין ספק, המרקסיסטים היו טיפוסים אופטימיים. הרשומות הבאות יתעמקו בגישה הקומוניסטית לזנות, וינסו לבדוק אם האופטימיות המרקסיסטית באה לידי ביטוי במציאות הקומוניסטית בברית המועצות.