זנות בפקיסטן: אין זוהר בשוק היהלומים

התקשורת מדברת על פקיסטן רק בהקשרים של זוועות מסוימות: טליבאן, טרור, שוביניזם וקריקט. זה כמובן לא הוגן כלפי פקיסטן. יש בה גם זוועות אחרות, ועליהן לא מדברים! אחת מהזוועות האלה היא הזנות.

ליילה בת 15. היא הולכת להיות זונה. היא לא רוצה להיות זונה.

אבל ליילה הוסללה להיות זונה מאז לידתה. אמא שלה היתה זונה. סבתא שלה היתה זונה. הבת שלה תהיה זונה. כי ליילה שייכת לקהילת הקנג'אר (Kanjar), קאסטה מקצועית של נשים שמקבלות כסף על מין ושל גברים שמתפרנסים באמצעותן.

אין לליילה אפשרויות אחרות. היא לא למדה בבית הספר, היא לא ממש יצאה מהבית, אין לה שום כישורי חיים חוץ מהריקודים והזנות, שאליהם התכוננה כל חייה. אם לא תהיה בזנות, אימא שלה תישאר רעבה. האחיות שלה יישארו רעבות. היא בעצמה תישאר רעבה. ליילה צריכה לאכול ולהאכיל את המשפחה שלה. וככה היא תחנך גם את הבת שלה, כי בעוד עשר שנים ליילה תהיה זקנה בת 25, מבוגרת מכדי להמשיך בזנות. היא תצטרך מישהי שתמשיך את דרכה, אחרת תישאר חסרת כול.

ליילה מקבלת לקוחות בשוק היהלומים, רובע האורות האדומים של העיר לאהור. ביום הוא פועל כמו כל בזאר טיפוסי. בלילה, רק בין 23:00 ל-1:00, מותר לנשים לקבל לקוחות. פקיסטן אוסרת על מין מחוץ לנישואים, אבל ב-23:00 בלילה הבזאר כבר ריק ואפשר להעלים עין. ב-1:00 בלילה אפשר לגרש את פשוטי העם לקראת הגעתם לרובע של אנשי הציבור והפוליטיקאים הבכירים, שלא רוצים שהאספסוף יראה איך הם מבלים. תפקיד מפקד תחנת המשטרה של הרובע נחשב לנחשק ביותר בלאהור – השוטרים המתחרים עליו צריכים לשלם את השוחד הגבוה ביותר כדי לקבל אותו, וזה לגמרי משתלם, מפני שהם יכולים לסחוט כאוות נפשם את הנשים והלקוחות. 

פעם החיים נראו אחרת. הנשים בקהילת הקנג'אר היו הנשים המשכילות ביותר בפקיסטן, קורטיזנות שהתפרסמו בזכות הריקודים, השירה והאינטליגנציה שלהן. הן היו הנשים היחידות בפקיסטן שהעזו לשחק ולרקוד בציבור, ורוב הזמרות והשחקניות המפורסמות במדינה היו בנות הקהילה. אבל אז הגיע הקולוניאליזם הבריטי, שראה בכל אישה פקיסטנית נועזת זונה ותחם את נשות הקנג'אר לשוק היהלומים. אחריו הגיע השלטון האסלאמיסטי, שאסר על כל מין מחוץ לנישואים. נשות הקהילה נאלצו לקבל גברים בסתר ולסיים את הפגישות במהירות, וכך לא נותר זמן לשיחות, לשירה ולריקודים, רק סקס מהיר ובריחה מהמשטרה.

                       

                                                    סרט על החיים בשוק היהלומים       

אחרי כל זה, הנשים ברובע עדיין נחשבות לנשים היחידות בפקיסטן שיש להן ערך כלשהו. הן היחידות שגברים משלמים בשבילן. נשים אחרות בפקיסטן כל כך חסרות ערך, שהמשפחה שלהן משלמת נדוניה רק כדי שמישהו יסכים לקחת ולפרנס אותן. בשאר המדינה ההורים רוצים בנים וחושבים שבנות הן נטל, בשוק היהלומים ההורים רוצים בנות וחושבים שבנים הם חסרי ערך.

כל הנשים בפקיסטן חייבות לשמור על בתוליהן: רובן עושות זאת כדי שמישהו יתחתן איתן, נשות הקהילה עושות זאת כדי להרוויח כסף. כך נשות הקנג'אר נמכרות כ"נשים רעות" בשם החטא, ושאר הנשים נמכרות כ"נשים טובות" בשם כבוד המשפחה.

נשות הקנג'אר הן היחידות ששומרות על עצמאות כלכלית כלשהי, וגברי המשפחה מצייתים להן בתמורה לכספן. שאר הנשים בפקיסטן תלויות בבעליהן ונאלצות לציית להם. ברובע האורות האדומים, נשים מסוימות מעזות להסתובב בחוץ לפעמים; בשאר פקיסטן אין לנשים אפשרות לצאת מהבית, ועל חלקן נאמר שהן "נכנסות לבית בעלן בשמלת כלה ויוצאות ממנו רק בארון קבורה". בקיצור, אחת הנשים ברובע מסבירה: "לפעמים מגיע לקוח שיכור, תופס אותי ונוגע בי. אני חייבת להיות קשוחה כדי לשלוט בו. אני אומרת לו: "אתה לא יכול להתנהג אליי ככה. אני לא נשואה לך!"

נשים בקהילה לא אמורות להתאהב בגברים. זה יהיה לא מקצועי. נישואים נחשבים לפגיעה בכבוד המשפחה ובמסורת הזנות העתיקה. ובכלל, נרגיס מספרת על שתיים מחברותיה שהתחתנו: "הן עובדות כל כך קשה, עושות את כל עבודות הבית, ובסוף הן עוד צריכות להקשיב לבעלים שלהן מקללים אותן. ההורים של בעליהן מתייחסים אליהן כמו זבל. מה הטעם לסבול ככה? אני בחיים לא רוצה להיכנס לבלגאן הזה. אני עובדת קשה ורוצה לפרנס את הילדים שלי ביושר ובעצמאות". 

רחוב ברובע

אולי עצמאות הנשים היא גם ההסבר למשיכה של גברים אליהן: "הם אוהבים זונות כי הן מסקרנות אותן. הן מסתוריות, לא כמו הנשים שיש להם בבית, שהם כבר הכניעו ושולטים בהן. הזונות לא נמצאות תחת שליטתם. הן לא מתביישות לבטא את עצמן ולחשוף את המיניות שלהן. אבל ברגע שהגברים מתחתנים איתן, הם לא מסוגלים לסבול את חופש הביטוי שלהן".

גם המשטרה הפקיסטנית רוצה להכניע נשים. קצין משטרה ברובע אומר: "אנחנו לא יכולים להיות כמו האקטיביסטיות ולהגיד שצריך לכבד זונות. אנחנו מנסים להשפיל אותן. אנחנו נמגר אותן. הן הזבל של החברה. אנחנו חברה מוסלמית, אנחנו לא אמורים לסבול זנות". בזמן שחצי מהשוטרים לוקחים שוחד מהזונות, החצי השני תוקפים אותן באלימות.

האלימות המשטרתית עלתה יפה, ורובע האורות האדומים הולך ומצטמצם. במקומו התפתחו סוגים אפילו גרועים יותר של זנות. הנשים נאלצות להתפזר ברחבי העיר, חשופות ללא ההגנה של קהילתן מסביבן. מי שמשתלטים על עסקי הזנות הם סרסורים עם קשרים משטרתיים, שאינם מתעניינים במסורת ובקהילה, וגם לא בעתיד של הנשים שהם מנצלים. הם רק משתמשים בהן וזורקים אותן חסרות כל כשאין בהן צורך יותר. הסרסורים מערימים על נשים במצוקה ונערות צעירות, מביאים אותן לעיר הגדולה ומאלצים אותן לעבוד בזנות. הם יודעים שברגע שאישה פקיסטנית מאבדת את בתוליה, משפחתה כבר לא תסכים לקבל אותה בחזרה.

מה אפשר לעשות עם המצב הזה? איך מטפלים בנשים האלה? אולי כדאי להתחיל בלהקשיב לכותבת אחד הספרים בנושא, פוזיה סעיד, שאומרת: "אני לא חושבת שאנחנו צריכים לטפל בהן. אני חושבת שאנחנו צריכים לטפל קודם כל בנו ובחברה שלנו".

משפחה לדוגמא

מאהה היא אימא גאה לשלוש בנות: ננה בת ה-13, נישה בת ה-12 ואריבה בת ה-11. הן העתיד שלה. מאהה עבדה בזנות אבל עכשיו היא זקנה בת שלושים ומשהו, ומחכה שבנותיה יגדלו מספיק כדי להמשיך את מסורת הזנות המשפחתית. בינתיים היא מכורה לתרופות נגד שיעול ותלויה בדמי הכיס שמספק לה לקוח לשעבר, גבר נשוי ומכור לסמים.

עוד מעט ננה תהיה בת 14, וזה יהיה הזמן המושלם למכור את בתוליה למרבה במחיר. ההצעות זורמות מכל רחבי פקיסטן והמזרח התיכון. ננה מאושרת, הגברים יודעים להעריך אותה ומציעים עליה סכומים גבוהים.

אחותה נישה פחות מאושרת. כבר כמה חודשים שהיא נראית חולה ולא אוכלת כמעט כלום. היא מסרבת לקחת תרופות והמשפחה לא מבינה מדוע. בסתר, נישה אומרת לסופרת לואיז בראון, שהתחברה עם המשפחה: "תעזרי לי. אני לא רוצה לרקוד עם גברים". נישה לא פוחדת להיות חולה, היא פוחדת להתבגר. היא פוחדת להיות נחשקת.

האחות הצעירה, אריבה, היא הכבשה השחורה של המשפחה. היא כהת עור, תכונה מביכה בפקיסטן, ואפילו אימא שלה שונאת אותה בגלל זה. אריבה נועזת וחצופה וחסרת בושה, ומעזה לפעמים לצאת לבד לרחוב. באחת הפעמים האלה היא נאנסת. עכשיו היא כבר באמת חסרת ערך מבחינת החברה, וגם המיטה בושה על משפחתה: האונס שלה מוכיח שהמשפחה לא מסוגלת לשמור על בנותיה כמו שצריך.

אימא מאהה מיואשת מהחיים. היא אומרת ללואיז שהיא רוצה לשפוך על עצמה בנזין, להצית כמה גפרורים ולמות. ננה שומעת אותה ובוכה; אריבה שומעת אותה ונראית אדישה; נישה שומעת אותה ונראית כאילו היא מוכנה להצית את הגפרורים בעצמה.

ננה היא התקווה הגדולה של המשפחה. נסיך מדובאי, חובב נערות בתולות ידוע, הציע הרבה כסף תמורתה באמצעות סוחרת נשים. ננה הבוכייה נוסעת לדובאי, אבל נעשית היסטרית הרחק ממשפחתה ומקיאה בכל פעם שהיא נלקחת אל הנסיך. הוא והסוחרת מתייאשים, וננה נאלצת לעבוד שישה שבועות במועדון כדי להחזיר את החוב על הנסיעה ולחזור לפקיסטן.

נישה מנסה בינתיים להיכנס להיריון כדי לא להיאלץ לעבוד בזנות. אריבה לעומתה מתחילה לקבל לקוחות – מאהה החליטה שאם כבר גברים אונסים את אריבה, לפחות שתרוויח על זה כסף.

לואיז מתקשה להתמודד עם המצב, אבל אין לה פיתרון. אם תלך למשטרה, סביר להניח שהשוטרים עצמם יאנסו את הבנות. אם תיצור קשר עם סוכנות צדקה, הבנות ינותקו ממשפחתן ויועברו למוסד ציבורי, שהתנאים בו מזכירים בית כלא והבנות בו מחותנות בכפייה כשהן מתבגרות.

שנה מאוחר יותר, שלוש הבנות הן כבר "מקצועיות". כולן נסעו כמה פעמים למדינות המפרץ ועשו כסף. ננה "נשואה" – היא האישה המי יודע כמה של עשיר מדובאי, שהמשפחה מכנה "הערבי הזקן". הוא בן 65, נסע במיוחד בשבילה לפקיסטן, התחתן איתה, בילה חודש בחיק המשפחה וחזר לדובאי, משם הוא מתקשר אליה ושולח לה כסף. בליל החתונה הוא לקח ויאגרה ושהה עם ננה במשך שעות, כשהוא מתעלם מכאביה. הוא שילם תמורתה 8,400 דולר, שתי מערכות תכשיטים יוקרתיות וטלפון סלולרי מתקדם. הוא אמור לשלם לה 1,700 דולר על כל חודש נוסף, אבל כבר מדבר על הפחתת התשלום. ננה מתחילה לחפש בעל שני.