ההיסטוריה של כדורגל הנשים הבריטי

רשומה מיוחדת לכבוד רבע גמר אליפות אירופה בכדורגל נשים. שידורים ישירים ביורוספורט היום ומחר ב-19:00 וב-21:45.

הכול התחיל בגלל האופניים. זאת היתה המאה ה-19, תקופה שבה ליידיס ויקטוריאניות מהוגנות נהגו ללבוש שבע-שמונה שכבות של בגדים. על אופניים קשה לרכוב באופן מהוגן, אבל הליידיס רצו לרכוב. אז ניסו להמציא בשבילן אופניים מיוחדים עם פדאלים חד-צדדיים:

אבל האופניים האלה היו כל כך לא יציבים, שהליידיס העדיפו לרכוב על אופניים רגילים כשהן כמעט ערומות לגמרי, כלומר רק עם שלוש-ארבע שכבות בגדים עליהן. משם הכול רק הלך והידרדר.

הנשים הבריטיות החליטו שאם העקבים שלהן נחשפים לפעמים במהלך הרכיבה על האופניים, אז הן יכולות כבר לעשות עוד דברים עם הרגליים שלהן. לשחק כדורגל, למשל. הלן מתיו'ז היתה הראשונה. מת'יוז הסופרג'יסטית ייסדה בסקוטלנד את קבוצת כדורגל הנשים הראשונה ב-1881. היא גם היתה השוערת. השחקניות בקבוצה לא נרשמו בשמותיהן האמיתיים, בגלל החשש לביטחונן האישי. מת'יוז קראה לעצמה "מיס גרהם" והקבוצה נקראה "ה-11 של מיס גרהם". החשש שלהן היה מוצדק: במשחקן השני, לעיני 5,000 צופים, חוליגנים פרצו למגרש בדקה ה-55 ומנעו את המשך קיומו, כשהם רודפים אחרי השחקניות וזורקים אבנים על הרכב שבו הסתתרו. ההתפרעויות חזרו על עצמן במשחקים הבאים. העיתונים צחקו על חוסר ההבנה של נשים בכדורגל והתלוננו על הופעתן הלא ראויה. בשנים הבאות הן לא העזו לשחק שוב.

ב-1895 נוסד מועדון כדורגל נשים חדש בלונדון, והפעם העיתונים התלוננו רק על הכדורגל: "המדים שלהן היו צנועים ומכובדים, אבל אלה המחמאות היחידות שאנחנו יכולים לתת להן". המייסדות לא נרתעו מהביקורות. נטי האניבול, מזכירת המועדון והקפטן, הכריזה: "ייסדתי את המועדון במטרה להוכיח לעולם שנשים הן לא הקישוטים חסרי התועלת שהגברים מדמיינים שהן. אני מחכה לרגע שבו נשים יישבו בפרלמנט ויקבלו כוח בניהול העניינים".

האניבול הבטיחה לעיתונאי מודאג שהנשים לא פוחדות להיפצע, ומוכנות לשחק גם במזג אוויר לא נעים. כשסיפרה לו שיש במועדון ארבע נשים נשואות, זה כבר היה יותר מדי בשבילו והוא זעק: "אבל הבעלים שלהן – מה איתם???" היא ענתה בסבלנות: "איך זה קשור אליהם? למה שנשים לא ישחקו כדורגל בדיוק כמו גברים? אני יכולה להבטיח לך שכולנו בנות ביתיות. אנחנו משחקות את המשחק ברוח הנכונה. אנחנו מאפשרות תיקולים, אבל אף פעם לא רואים אצלנו מזג רע, ומעולם לא שמעתי קללה במגרש".

נטי האניבול

נשיאת המועדון היתה מיס פלורנס קרולין דיקסי, סופרג'יסטית, צלפית מוכשרת ועיתונאית מלחמות ברחבי העולם. בהקדמה לספר ב-1890 היא כתבה:

"אין ספק שהטבע העניק כוח מוחי גדול יותר לנשים. אפשר לראות זאת בבירור כבר בילדוּת. אבל הגברים מגמדים בכוונה את כוחן של הנשים, כשהם קובעים בחוק שחינוך נשים יהיה ברמה נמוכה יותר מזה של הגברים. זה האמצעי לבזבז את כוחן האינטלקטואלי של אלפי נשים, לשתק ולעצור אותו, ולשלוח את הנשים האלה לקברים לא ידועים, לא מסומנים ולא מזוהים".

זאת היתה תקופה שבה נשים לא ישבו בפרלמנט, לא יכלו ללמוד באוניברסיטאות ורק התחילו לדרוש זכות הצבעה. זאת גם היתה תקופה שבה בעלי מגרשי כדורגל לא הרשו לנשים לשחק בהם, מה שהביא לתגובתה של פלורנס קרולין: "נו, אני מניחה שהנוכחות של נשים תחלל את שטח הצייד הזה של הרגל הגברית".

המועדון הצליח למצוא מגרש אחר לשחק בו, והתקשורת הבריטית סערה: "המבחן יגיע כשנשים יעזו לשחק מול ציבור שיבהה בהן. נראה אם הן יעמדו במבחן הנורא הזה". "כדורגל כולל אלימות ופציעות. האם הגוף הנשי מותאם לו? כל המשמעות של המשחק עבור גברים היא לשחק בכל הכוח. האם זה אותו דבר לגבי נשים – שאי אפשר לקרוא להן גברות בהקשר הזה?"

מכתב למערכת הסגביר את הדעה המקובלת באותה תקופה:

"אני לא רוצה להיות מרושע כלפי ליידי פלורנס דיקסי, אבל אני מרגיש שהגיע הזמן שגבר יצביע על האבסורדיות בטענות שלה.

אישה הולכת לפעמים כמו ברווז ולפעמים כמו תרנגולת, תלוי במשקל שלה. היא לא מסוגלת למתוח את רגליה מספיק כדי לצעוד כמו גבר. ככל שרגליה של אישה קטנות יותר כך היא גאה יותר, ובצדק. אני באמת אוהב לראות את הרגליים שלהן מציצות מבעד לחצאיתן, אבל אני לא חושב שהן יהיו מסוגלות אי-פעם לבעוט לשער.

ראיתי פעם שתי נשים הולכות מכות, וזה מחזה שאני מקווה לא לראות יותר לעולם. אני חושב שהמראה של שתי נשים נחמדות מלוכלכות ומכוסות בוץ, מתנגשות בכוח, זה המראה המצער ביותר. הדבר הזה כל כך מנוגד לשירת החיים – אם בכלל אפשר לדבר על שירה, כשאישה משכילה ומעודנת דוחקת באחיותיה ללבוש בגדי גברים ולשחק משחקי גברים. זה לא בשבילן. תנו לנשים לכתוב ספרים, לצייר ציורים, לרכוב על סוסים ולשוט בסירות, אבל למען השם, אל תתנו להן לשחק כדורגל".

בכל זאת נתנו להן, והעיתונים לא היו מרוצים: "חברות מועדון כדורגל הנשים הבריטי שיחקו את משחקן הראשון בציבור, ואנחנו מקווים שהוא גם יהיה האחרון. תמיד תהיה הסקרנות לראות נשים עושות דברים לא נשיים, ולא מפתיע שהיו אלפי צופים במשחק. רק מעטים מהם היו רוצים שהאחיות והבנות שלהם יחשפו את עצמן במגרש כדורגל בצורה כזאת".

עיתונאי אחד בלבד תמך בשחקניות: "אני לא חושב שהכדורגלניות ייבהלו בגלל כמה גברים זקנים שביקרו אותן. הן לא יוותרו בלי מאבק", לעומת כתב העת הבריטי לרפואה שהזהיר: "אנחנו לא יכולים לקבל את החשיפה לאלימות ואת סיכון האיברים שנשים אמורות להגן עליהם בכל דרך".

כוכבת הקבוצה היתה הלן מת'יוס, אותה כדורגלנית שייסדה את המועדון הראשון ב-1881. לצידה כיכבה דייזי אלן בת ה-14, שקיבלה את הכינוי "טומי" בגלל המראה הנערי שלה. השחקניות עדיין השתמשו בשמות בדויים, והקהל עסק באובססיביות בשאלה אם טומי היא בן או בת. כשאחד הצופים שאל שחקנית אחרת אם דייזי היא בת, היא ענתה לו: "כן, הוא בת".

המועדון הקדים את זמנו כששיתף בשורותיו שחקנית שחורה, קרי בוסטד (באותה תקופה היו בכדורגל הגברים רק שני שחקנים שחורים, שסבלו מיחס עוין). הקבוצה יצאה למסע של 36 משחקים בתוך 24 שבועות בכל רחבי בריטניה, לעיני ממוצע של כ-6,000 צופים קוני כרטיסים בכל משחק.

תראו איך המופקרות האלה לבושות!

תקופת הזוהר היתה קצרה. כמו ב-1881, גם הפעם חלק מהמשחקים הופסקו בגלל מהומות אוהדים, ובאחד מהם היו אלה דווקא נשים שסקלו את הכדורגלניות באבנים בגלל חוסר המהוגנות שלהן. המועדון סבל ממחסור כרוני בכסף, הכוכבת הלן מת'יוס חלתה בקדחת והקבוצה התקשתה להגיע למשחקים בגלל בעיות תחבורה. הבעיות הביאו לסכסוכים פנימיים שפילגו את המועדון, והלן מת'יוס ייסדה קבוצה מתחרה. שתי הקבוצות נסגרו בסופו של דבר בגלל חובות.

כדורגל הנשים מת, והיה צריך לחכות למלחמת העולם הראשונה כדי לקום לתחייה.

מלחמת העולם הראשונה היתה הדבר הטוב ביותר שקרה לכדורגל הנשים הבריטי. בגלל המחסור בתחמושת ובגברים, נשים החלו לצאת מהבית ולעבוד בייצור תחמושת. זאת היתה עבודה נוראית ומסוכנת, אבל העבודה המשותפת עם גברים הציגה בפניהן את הכדורגל, שבו הן נהגו לשחק בהפסקות המעטות שלהן. כשהכדורגל המקצועני הושעה ב-1916 עד שיושג שלום, ובכל מקרה לא נשארו גברים שישחקו כדורגל, הגיע תורן של הנשים.

המשחק הראשון נערך ב-1916, בין קבוצת מפעל התחמושת המקומי של אולברסטון לקבוצת שאר האוכלוסייה, במטרה לגייס כסף לצדקה. הפעם התקשורת היתה אוהדת ברובה, וכך גם המכתבים למערכת. טוב, הפעם המשחק היה למטרות טובות ולא למען זכויות נשים. אפילו חבריהן שך הכדורגלניות לעבודה הגנו עליהן מפני הביקורות:

"אני עובד עם הנשים האלה ואני גאה בזה. כמה מהן אולי קצת נועזות, אבל יש להן לב גדול כמו של אריה. אם כמה מהמבקרים חלשי האופי ומוגי הלב היו רואים איך הן עובדות בתנאים הקשים ביותר, לא היה לו ספק שאנחנו ננצח את המלחמה, כל עוד יש לנו נשים כאלה (גיבורות אני קורא להן) כאימהות הגזע שלנו."

בעקבות הצלחת משחק הצדקה הראשון, נערכו עוד ועוד משחקים בכל רחבי בריטניה. אחד החשובים שבהם היה משחק ראווה לכבוד חג המולד: בית היציקה קולת'ארד נגד "דיק, קר'ס תחמושת" (Dick, Kerr's munition, על שם מפעל התחמושת של האדונים דיק וקר). כל ההכנסות הוקדשו לבית החולים לחיילים פצועים. 10,000 צופים הגיעו למשחק בהתלהבות עצומה. השחקניות אמנם נטו לצחקק בתחילת המשחק, אבל מהר מאוד החלו לשחק ברצינות. זאת היתה הפעם הראשונה שהעיתונות דיווחה על משחק נשים במקצועיות ואפילו לא כתבה מה השחקניות לבשו.

עובדות משמרת הלילה במפעל תחמושת, מתכוננות למשחק נגד משמרת היום

טורניר כדורגל הנשים הרשמי הראשון נקרא "גביע נשות התחמושת", The Munitionettes’ Cup, ונערך בהשתתפות 14 קבוצות. אחת השחקניות, ג'ני נאטול (Nuttall), התחתנה בשבת בבוקר, הגיעה למגרש היישר מהחתונה וכבשה פעמיים לזכות קבוצת הספרטניות של בליית'. קבוצתה גם זכתה בטורניר לעיני 22,000 צופים במשחק הגמר. הטורניר כולו גייס לצדקה 300,000 פאונד במונחים של ימינו. בלה מטקאלף, קפטנית הספרטניות, סיפרה על הימים ההם: "במהלך היום עבדנו בייצור תחמושת, ואת כל הזמן הפנוי שלנו הקדשנו לכדורגל".

ההצלחה הביאה למשחק כדורגל בינלאומי ראשון, כששחקניות נבחרת אנגליה הפליגו למשחק באירלנד למרות החשש מהצוללות הגרמניות. מאמן הנבחרת היה היחיד שלא עמד בלחץ ההפלגה, השתכר, ננעל בשירותי הספינה ושר: Waiter, waiter, bring me some paper to wipe me bumbelator’. מלבד האירוע המביך הזה, ההפלגה עברה בשלום ובמשחק עצמו נכחו 20,000 צופים קוני כרטיסים.

למרבה הצער, מלחמת העולם נגמרה ב-1918. מיליוני חיילים מובטלים הסתובבו ברחובות ודרשו את העבודות שלהם בחזרה. ב-1919 הממשלה נכנעה וקבעה שנשים יפנו לגברים את מקומות העבודה שקיבלו בתקופת המלחמה. בתמורה הממשלה העניקה זכות הצבעה לנשים – אבל רק מגיל שלושים ורק למי שיש לה מינימום מסוים של רכוש. נשות המעמד הנמוך איבדו גם את מקומות עבודתן וגם את הזכות להצביע.

אם זה לא מספיק, ב-1919 התפשטה ברחבי בריטניה "השפעת הספרדית", שפעת אכזרית שגרמה למותם של מאות אלפי בריטים (ובין ארבעים למאה מיליון בני אדם ברחבי העולם). הקהל החולה לא הגיע למשחקים, ולאחד המשחקים הגיעה קבוצה עם שתי שחקניות בלבד, אחרי שתשע שחקניות חלו בשפעת. שש נשים גויסו מהקהל כדי לקיים את המשחק בהרכב חסר.

למרבה המזל, עדיין היו חיילים פצועים שחזרו מהמלחמה ונזקקו לצדקה, והמפעלים השונים גילו שמשחקי כדורגל נשים מביאים להם פרסום חיובי. דיק, קר'ס ליידיס היתה הקבוצה שניצלה זאת יותר מכולן, והחלה להחתים שחקניות תמורת מקום עבודה ובונוסים על כל משחק.

דיק, קר'ס ליידיס הפכה לקבוצה המפורסמת ביותר בבריטניה. בעונת 1920/1919 נקבע שיא חדש של קהל במשחקה נגד ניוקאסל, 35,000 צופים. למנהלי הקבוצה זה לא הספיק, והם הזמינו את נבחרת הנשים של צרפת לסדרת משחקים.

בצרפת היו באותה תקופה רק שתי קבוצות, והאיש החזק בספורט הצרפתי, הברון פייר דה קוברטן, הצהיר: "התפקיד היחיד של נשים בספורט הוא להניח את זרי הדפנה על ראשם של המנצחים". הספורטאית Alice Milliat לא הסכימה איתו, וייסדה את התאחדות כדורגל הנשים הצרפתית. בניגוד לכדורגל הנשים האנגלי, שהתבסס על פועלות, בצרפת שיחקו כדורגל בעיקר נשים בורגניות. מילייה היתה מתרגמת מקצועית, ובין השחקניות היו שלוש קלדניות, שתי מעצבות אופנה, מנהלת חשבונות, רופאה מתלמדת וסטודנטית לפילוסופיה. הן הגיעו לצפון אנגליה במיטב בגדיהן, בשמלות ונעלי עקב, ועוררו תדהמה בקרב הכדורגלניות המקומיות. העיר פרסטון, ביתה של דיק, קר'ס ליידיס, מעולם לא ראתה דבר כזה.

השחקניות האנגליות הגיעו מרקע שונה לגמרי. אליס וודס, כוכבת הקבוצה האנגלית, היתה אצנית ממשפחה של כורי פחם. אמה ניסתה למנוע ממנה לשחק כדורגל וטענה שזה לא משחק לבנות. שני אחיה לעומת זאת עודדו אותה, ואחד מהם לימד אותה לשחק בסתר.

לילי פר בת ה-14, כוכבת נוספת, הגיעה מהשכונה הגרועה ביותר בעיר, שתושביה נודעו בשתייה ובקרבות רחוב. היא עבדה בחלוקת שקי פחם. בגובה 1.82 מטר היא נהגה לעשן, לירוק ולקלל, ונודעה בתאבונה העצום. לילי נהגה להתאמן בבעיטות על קיר בזמן שהיא מעשנת, והיתה השחקנית הראשונה בהיסטוריה שהורחקה ממשחק אחרי שהלמה ביריבתה. כשעברה פעם במגרש של קבוצת גברים, השוער הקניט אותה ואמר שאין לה סיכוי לכבוש מולו. הבעיטה שלה היתה כל כך חזקה שהיא שברה לו את היד.

לילי פר

ארבעת המשחקים בין הקבוצה האנגלית והצרפתית הביאו בממוצע יותר מעשרת-אלפים צופים, ובמשחק האחרון, שצולם וקטעים ממנו הופצו בבתי הקולנוע, נכחו 22,000 צופים. זה גם היה המשחק הראשון שצרפת הצליחה לנצח, אחרי שקפטן נבחרת צרפת הדהימה את קפטן נבחרת אנגליה עם נשיקה נימוסית על הלחי לפני תחילתו.

דיק, קר'ס ליידיס הוזמנה למסע גומלין בצרפת. במהלך ההכנות למסע, אחרי שהשחקניות הוציאו דרכון לראשונה בחייהן, הקבוצה פרסמה את רווחיה בשלוש שנות פעילותה, רווחים בשווי של 1.7 מיליון פאונד בימינו. רובם הלכו לצדקה.

22,000 צופים הגיעו למשחק הראשון בפרברי פאריס, שהופסק בגלל התפרעות קהל. במשחקים הבאים בצרפת היו 10,000 ו-14,000 צופים. אלפי אוהדים קיבלו את פני הגיבורות כשחזרו לתחנת הרכבת של פרסטון. 20,000 הגיעו למשחק הבא שלהן באנגליה.

בחג המולד של 1920 נקבע שיא חדש של קהל במשחק נשים, 53,000 צופים במשחק של דיק, קר'ס ליידיס בלונדון. 14,000 צופים נשארו בחוץ ללא כרטיס. מכירת הכרטיסים תרמה לצדקה 623,000 פאונד במונחים של ימינו.

זה היה רגע השיא של כדורגל הנשים הבריטי. זה גם היה הרגע שבו הבינו בממלכה הבריטית שכדורגל הנשים מסוכן. גם ככה נשים קיבלו יותר ויותר זכויות פוליטיות וכלכליות, שלא לדבר על התופעה הנוראה של נשים שלבשו מכנסיים והסתפרו קצר. בפרלמנט הבריטי דנו בחוק שיעניש לסביות כמו הומואים, ובסוף החליטו לוותר עליו מפני ש"הציבור הבריטי לא יוכל להעלות על דעתו שתופעה כזאת קיימת בכלל". תודה לאל, בכדורגל עדיין היה אפשר לקפח נשים, מה גם שלילי פר, שהפכה בינתיים לכוכבת הגדולה ביותר של המשחק, היתה לסבית מוצהרת שחיה בגלוי עם בת זוגה.

ההתאחדות לכדורגל הודיעה שלא תקבל נשים לקורס השופטים שלה, ודעת הציבור החלה לפנות נגד כדורגל הנשים. אישה אלמונית פנתה בקריאה נרגשת בעיתונות לכל כדורגלנית באשר היא: "את טוענת שאת משחקת למען המטרה המקודשת של הצדקה. האם צדקה היא הדבר המקודש היחיד? מה עם הפרח הנפלא הנקרא צניעות? האם אין לך כבוד למגדר שלך? [...] ומה אם השמלה שלך תיקרע בזמן המשחק? כל המוניטין שלך ייהרס. [...] את מביישת את המין הנשי בפני כל מי שיש לו חוש בסיסי של הגינות".

ספורטאי מפורסם דרש הקמת ועדה ממשלתית שתקבע אם כדורגל נשים משפיע לרעה על החברה. עיתונאי הזהיר: "אני מופתע שאימהות לא מדברות על הנושא הזה. האם אין סכנה פיסית לנשים שמשחקות משחק מהסוג הזה? וזה עוד בלי לדבר על הנקודה המוסרית. הגיע הזמן לעצור את זה". גברים אחרים הזהירו שאף אחד לא יהיה מוכן להתחתן עם אישה שמשחקת כדורגל.

כל זה לא הפריע לדיק, קר'ס ליידיס. ב-1921 היא שיחקה עשרים וחמישה משחקים לעיני 400,000 צופים במצטבר. פלורי רדפורד, מלכת השערים של הקבוצה, עבדה במשמרות לילה כאחות פסיכיאטרית, ומיד אחריהן דיוושה על אופניה למשחקים.

ביום שדיק, קר'ס ליידיס הביאה למשחק בעיר האל 10,000 צופים, למשחק גברים סמוך הגיעו 13 צופים בלבד. התאחדות הכדורגל האנגלית כבר לא יכלה לעמוד בזה. ב-6 בדצמבר, 1921, היא העבירה פה אחד החלטה חדשה: "כדורגל אינו מתאים לנשים ואסור לעודד אותן לשחק בו. [...] מעכשיו נאסר על מועדונים לארח משחקי כדורגל נשים במגרשיהם". העיתונים פרסמו את ההודעה לצד חוות דעת של רופאים ורופאות, שטענו שכדורגל מסוכן מדי עבור נשים. מחאות השחקניות בעיתונים - "ההתאחדות לכדורגל תקועה במאה ה-19, ההחלטה שלה היא אפליה מגדרית" - לא עזרו לשנות את רוע הגזירה.

הכדורגלניות לא התכוונו להיכנע. נציגות מ-57 קבוצות התכנסו כדי ליצור התאחדות נשים חדשה. דיק, קר'ס ליידיס לא השתתפו בכנס. היו להן תוכניות משלהן. הן שכרו מגרש ממועדון הרוגבי הסמוך והזמינו למשחק הידידות שלהן עשרים רופאים וכומר אחד. דוברת הרופאים, מארי לאורי, הודיעה בסיום המשחק: "ממה שראיתי, הסכנה בכדורגל לא גדולה יותר מאשר יום שלם של כביסות". גם הכומר אישר שאין שום דבר בעייתי בכדורגל. התאחדות הגברים בתגובה אסרה על שופטים לשפוט במשחקי הנשים.

התאחדות הנשים החדשה אסרה על שחקניות לקבל תשלומים או לשחק בקבוצה שנמצאת במרחק של יותר מ-15 ק"מ מביתן. זה היה ניסיון להראות שכדורגל הנשים חובבני ואינו מאיים על הגברים, אבל הוא הרחיק מההתאחדות את הקבוצה המצליחה והמפורסמת ביותר, דיק, קר'ס ליידיס, ולא נתן לה סיכוי ממשי להצליח.

דיק, קר'ס ליידיס יצאה בינתיים למסע משחקים בקנדה ובארה"ב. כשהגיעה לקנדה התברר שההתאחדות הקנדית אסרה על קיום משחקי כדורגל נשים במגרשיה, והמסע בקנדה התבטל; כשהגיעה לארה"ב התברר שאין קבוצות נשים שמסוגלות לשחק נגדה, והקבוצה נאלצה לשחק נגד קבוצות גברים. דיק, קר'ס ליידיס שיחקה תשעה משחקים בארה"ב לעיני 8,500 צופים בממוצע, וסיימה אותם עם ארבעה ניצחונות, שני תיקו ושלושה הפסדים.

למרבה הצער, המצב הכלכלי באנגליה השתפר ולא היה צורך יותר במשחקי צדקה. בלי מגרשים לשחק בהם ובלי כסף, קבוצות הנשים התפרקו בזו אחר זו. דיק, קר'ס ליידיס אמנם המשיכה לשחק עד 1965, אבל ימי התהילה חלפו מזמן.

הכוכבות היחידות שנשארו היו בתוך מגזיני קומיקס, שסיפרו על גיבורות שגדלו בעוני והפכו לכדורגלניות מרשימות. ההצלחה הגדולה של המגזינים הוכיחה שהציבור עדיין צמא לכדורגל נשים, אך לנשים לא היו מגרשים לשחק עליהם. ההתאחדות ביטלה את האיסור על כדורגל נשים רק ב-1971.

בגביע העולם הראשון לכדורגל נשים ב-1991, שנערך בסין, נכחו כמעט 20,000 צופים בכל משחק. באליפות אירופה הנוכחית, המשחקים של צרפת וגרמניה זכו במדינותיהם ליותר מעשרים אחוזי רייטינג ומיליוני צופים. נותר רק לתהות כמה רחוק היה כדורגל הנשים מגיע, אם לא היו מונעים מנשים לשחק כדורגל במשך כל כך הרבה זמן. 

וירז'יני דפנט

האנרכיסטית-פמיניסטית הצרפתייה וירז'יני דפנט עוררה לא מעט סערות בעשורים האחרונים, בזכות סגנון כתיבה בוטה ויחס אוהד לעובדות מין. הסקנדל הגדול ביותר שלה היה בימוי הסרט "זיין אותי", Biase Moi, שמבוסס על ספר שכתבה ותורגם גם לעברית, ונפסל להקרנות בבתי הקולנוע בגלל קטעי המין שבו. 

התפיסה של דפנט ביחס לתעשיית המין מתבססת על ניסיונה האישי בזנות, שבה עבדה שנתיים בצעירותה. בספרה תאוריית קינג קונג היא כתבה בין השאר על חוויותיה בזנות, ויש לה לא מעט ביקורת על יחסן של נשים מסוימות לזונות. 

"הזונות הן הפרולטריון היחיד שמעניין נשים בורגניות עד כדי כך, שהן משוכנעות שאסור להפוך את הזנות לחוקית. הבורגניות, נשים שאף פעם לא היה חסר להן כלום, לא מתעניינות בעבודות הגרועות שנשים עניות נאלצות לעבוד בהן, או במשכורות העלובות שנשים נאלצות למכור את הזמן שלהן בשבילן. אין להן בעיה עם הגורל של נשים שנולדו עניות. הן סובלות בהכנעה את העובדה שאנשים הופכים לחסרי בית. אבל מכירת מין, זה כבר נושא שנוגע לכולן, ולנשים ה'מהוגנות' יש פתאום מה להגיד עליו. הן 'יודעות' שהזנות היא בהכרח משפילה עבור נשים. הן 'יודעות' אינטואיטיבית שהעבודה הזאת יותר משפילה מעבודה אחרת. משפילה באופן מהותי, לא בנסיבות מסוימות אלא בכל מקרה ומקרה, בלי ניואנסים כמו 'אם היא לא הסכימה', או 'אם הן לא מקבלות כסף על העבודה שלהן'. כאילו אין הבדל בין זונות צמרת, זונות רחוב, זונות במשרה חלקית, זקנות, צעירות, דוֺמיות, מסוממות ואימהות.

מבחינת הנשים ה'מהוגנות', להחליף שירות מיני בכסף, כולל בתנאים טובים, כולל בהסכמה, זאת התקפה על כבוד הנשים. הן מצהירות: אם הזונות היו יכולות לבחור, הן היו מפסיקות לעשות את זה. איזו רטוריקה עלובה... הרי רוב האנשים העובדים היו מפסיקים לעבוד אם היו יכולים.

הזונות עושות את מה שאסור לעשות: הן מבקשות כסף על מה שנשים אמורות לעשות בחינם. ההחלטה כבר לא שייכת לאישה הבוגרת, הקולקטיב הוא זה שכופה את החוקים. הנשים 'המהוגנות' לא רוצות לשפר את מצב הזונות אלא למגר את הזנות. קשה שלא לחשוב מה הנשים המהוגנות האלה לא אומרות בזמן שהן מודאגות כל כך בקשר לגורלן של הזונות. בתוך-תוכן הן פוחדות מהתחרות מצד נשים לא נאמנות, נשים ישירוֺת שמנצלות הזדמנויות. אם הזונה תוכל לעבוד באופן חוקי בתנאים סבירים, כמו קוסמטיקאיות ופסיכיאטריות, פתאום מעמדה של האישה הנשואה יהיה פחות אטרקטיבי. אם חוזה הזנות יהיה לגיטימי, יהיה ברור לכולם מה אומר חוזה הנישואים: סחר-מכר שבמסגרתו האישה מתחייבת לבצע משימות בחינם, בעיקר משימות מיניות, כדי להבטיח את נוחיותו של הגבר במחיר ללא תחרות".

רגע, דפנט עוד לא סיימה: "נוהגים להגיד שגברים שהולכים לזונות באים מכל גווני החברה ויש להם מניעים מגוונים. לעומת זאת, על כל הנשים שעובדות בזנות יש סטיגמה אחת, כולן שייכות לאותה קטגוריה: קורבנות. הן אמורות לשתוק מרוב בושה. ואם הן לא אומרות את מה שהן אמורות להגיד, אם הן לא מתלוננות על הנזק שנעשה להן בגלל הזנות, הן משלמות מחיר יקר. לא אכפת לנו שהן לא ישרדו, להיפך, מה שמפחיד אותנו זה לשמוע שהעבודה הזאת לא נוראית כמו שהיא אמורה להיות".

וירז'יני עבדה בפיתוח תמונות בסופרמרקט לפני שהחלה לעבוד בזנות: "שנאתי לעבוד. הייתי מדוכאת בגלל כמות הזמן שבזבזתי בעבודה, המעט שהרווחתי והמהירות שבה בזבזתי את המשכורת. צפיתי בנשים המבוגרות יותר ממני, עובדות ככה כל החיים שלהן כדי להרוויח קצת יותר משכר המינימום וכדי שהבוס יפטר אותן בגיל חמישים כי הן הלכו יותר מדי פעמים להשתין. חודש אחרי חודש הבנתי לפרטי-פרטים איך זה לחיות חיים של עובדת מהוגנת, ולא ראיתי אפשרות לברוח. בתקופה ההיא היית צריכה לשמוח שבכלל יש לך עבודה, אבל אני אף פעם לא הייתי הגיונית במיוחד והיה לי קשה להתאים את עצמי".

מישהו שרמנטי הציע לדפנט כסף תמורת מין והיא הסכימה, אבל לא הגיעה לפגישה. "פחדתי מדי, זה היה רחוק מדי ממני. החיים שלי לא כאלה! הבנות ש'עושות את זה' בטח מקבלות סימן משמיים או משהו." הפגישה הבאה שלה כבר היתה עם מישהו ממש לא סקסי, "לקוח אמיתי". דפנט, שעד אז תמיד הסתובבה בתספורת נערית ובגדים פשוטים, מספרת:

"זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שיצאתי עם חצאית מיני ונעלי עקב. אי-אפשר להשוות את ההרגשה לשום דבר אחר, אולי רק להופעה הראשונה שלי בטלוויזיה. את לא משתנה בכלום, אבל משהו חיצוני התהפך ושום דבר כבר לא מה שהיה. לא הנשים, לא הגברים. בלי שאת בטוחה עדיין אם המהפך הזה מוצא חן בעינייך, בלי שאת מבינה את כל ההשלכות. כשהצפון-אמריקניות מדברות על הניסיון שלהן ב'עבודת מין', הן אוהבות לדבר על 'העצמה'. ובאמת, ההשפעה שלי על האוכלוסייה הגברית מצאה חן בעיניי מיד. השינוי במעמד, האופי המוחצן. אני, שעד אז הייתי מין דודה כמעט שקופה, עם שיער קצר ונעליים מלוכלכות, הפכתי בפתאומיות ליצור מעורר חשקים. הרגשתי כמו וונדר וומן שנכנסת לתא טלפון כדי לצאת ממנו עם תלבושת גיבורת העל שלה.

כל זה היה מהנה. אבל בתוך רגע הרגשתי גם פחד בדיוק בגלל הרגשת החשיבות הזאת, שהייתה מעבר להבנה ולשליטה שלי. ההשפעה שהייתה לכל זה על גברים הייתה כמעט היפנוטית. להיכנס לחנות, למטרו, לחצות את הרחוב, לשבת בבר. משכתי מבטים של גברים מכל הכיוונים, הייתי נוכחת להפליא. פתאום המפשעות והציצים שלי קיבלו חשיבות קיצונית.

זה לא השפיע רק על גברים אובססיביים. אישה עם סטייל של זונה מעוררת עניין כמעט בכל מקום. נהפכתי לצעצוע ענק. [...] גיליתי עולם חדש לגמרי שבו הכסף משנה את ערכו. העולם של הנשים שמשחקות את המשחק. עולם שבו את מרוויחה בשעתיים את מה שקודם הרווחת בארבעים שעות עבודה כפוית טובה. כמובן, צריך לקחת בחשבון גם את ההכנות, האיפור, הסרת השיער, המניקור, הביגוד וכל זה. אבל עדיין, תנאי העבודה הם מותרות".

אחרי שנה נמאס לה: "בהתחלה היה לי קל לשמור על התדמית החדשה הזאת, נהניתי ממנה. אחר כך זה נעשה קשה יותר". היא גם עברה לפריז, שבה היתה יותר תחרות, תנאים פחות טובים ולקוחות יותר מסוכנים. אבל היא התקשתה למצוא עבודה משתלמת אחרת: "אפשר להשוות את הזנות לסמים. ההתחלה בזנות טובה: תחושת הכוח, הכסף, הגברים, רגשות חזקים, גילויים מעניינים על עצמך, חוסר הספקות. אבל זאת תחושה בוגדנית וההשפעות המשניות הן קשות. את ממשיכה לחפש את ההתרגשות הראשונית, בדיוק כמו בסמים. כשאת מנסה לעזוב מתגלים הקשיים: את חוזרת עוד פעם אחת, רק עוד פעם אחת, ואז אחרי שבוע את שוב חוזרת ברגע שצצה הבעיה הכי קטנה. את מתחילה להבין שיש לזה יותר חסרונות מאשר יתרונות, אבל את עדיין חוזרת. מה שהיה קודם כוח פנטסטי שאת שולטת בו נעשה מאיים ומציף אותך בתחושות מוגזמות. כל מה שקודם משך אותך הופך לבעיה".

בסופו של דבר דפנט עברה לעבוד בתקשורת. "ההבדל הוא שבתור זונה כולם רצו להציל אותי, ובתור אשת תקשורת כולם מקנאים בי. כל השאר דומה: התחושה שאת לא לגמרי עצמך, שאת מוכרת את האינטימיות שלך, שאת מציגה את הפרטיוּת שלך.

[...]

אני עדיין לא רואה את ההבדל בין הזנות לבין עבודה חוקית בשכר, בין זנות לבין פיתוי נשי, בין מין בתשלום למין מתוך עניין, בין מה שהכרתי בשנים ההן לבין מה שראיתי בשנים הבאות. מה שנשים עושות עם הגוף שלהן, בעולם שבו לגברים יש את הכסף והכוח, נראה לי ממש דומה בסופו של דבר. אני מתקשה לראות את ההבדל בין הנשיוּת שהמגזינים מוכרים לנו לבין הנשיוּת של הזונה".

ולסיום, רק כי וירז'יני אוהבת לעורר מחלוקות: "יש לי את הרושם שהכרתי הרבה זונות, אפילו שהן לא הציגו את עצמן ככה. הרבה נשים שהסקס לא מעניין אותן אבל הן מרוויחות ממנו. נשים ששוכבות עם גברים זקנים, מכוערים, אידיוטים עד אימה אבל בעלי כוח חברתי. נשים שמתחתנות עם הגברים האלה ונלחמות לקבל כמה שיותר כסף ברגע שהן מתגרשות. נשים שנראה להן נורמלי שהגבר יפרנס את האישה, ייקח אותה לטיולים, ישמור עליה. הן אפילו חושבות שזאת הצלחה. עצוב לשמוע אותן מדברות על אהבה כמו על הסכם כלכלי ומוותרות על עצמאותן. לפחות הזונה, ברגע שהלקוח בא על סיפוקו, יכולה לעזוב".

הנשים הכי גרועות באוגנדה

לא קל להילחם למען עובדות מין באוגנדה. במאי 2012 המשטרה פשטה על מרכז סיוע לעובדות מין בעיירה גולו, והאשימה את מנהלות המרכז בניהול בית בושת ובשידול נשים לזנות. הסברי המנהלות על תפקיד המרכז – חלוקת קונדומים וייעוץ בריאותי וחוקי לעובדות מין – נפלו על אוזניים ערלות. השוטרים החרימו מחשבים, דיסקים ועלונים. הם עצרו את כל צוות המרכז וקראו לעיתונאים ולחברי הקהילה: "בואו ותראו איך זונות נראות". העיתונאים צילמו את עובדות המרכז והדפיסו את התמונות בשערי העיתונים. קהל גדול התאסף מחוץ לתחנת המשטרה וקרא: "חבל שאידי אמין [שליט אוגנדה לשעבר] לא כאן, הוא היה ממנה כיתת יורים" ו"תנו להן מאסר עולם".

בכל זאת, הפמיניסטיות האמיצות שכתבתי עליהן בשבוע שעבר נלחמות גם למען עובדות המין במדינה. כשפרופסור סילביה טאמאלה, פעילה למען זכויות להטב"ק ועובדות מין באוגנדה, קיבלה את משרת דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת מקררה, העיתון הנפוץ ביותר במדינה פרסם קריקטורה שהראתה "הומואים וזונות" מלווים אותה למשרד. קוראי העיתון בחרו בה לתואר "האישה הגרועה ביותר של השנה". טאמאלה לא נבהלה – היא חרטה את התואר "האישה הגרועה ביותר של השנה" על סיכה ועונדת אותה מאז בתור אות כבוד.

טאמאלה אינה מייפה את מצבן של עובדות המין במדינה, שעמדו במרכז אחד המחקרים שלה. אחת מהן אמרה לה: "להיות ברחוב זה כמו להיות בחזית של שדה קרב. את יכולה להיהרג בכל רגע". אחת הסיבות למצב היא הסטיגמה נגד עובדות המין, שמפרידה בין Malaia (זונה) ל-Malaika (מלאך). לפי טאמאלה, בזמן שהדרישה מנשים באוגנדה היא להישאר צנועות ומונוגמיות, עובדות המין חוטאות ומפרות את כל חוקי המשחק החברתי. הן עושות זאת באופן מודע: רובן פוסלות את הסטיגמות ואת המשמעות הסוטה שהחברה מטילה על גופן. אחת מהן אומרת: "אני מרגישה שזכותי לעשות את העבודה הזאת, זה הגוף שלי ואני לא מרמה אף אחד". הגופים המופללים של עובדות המין מתחכמים לגורמי אכיפת החוק והופכים רחובות מהוגנים לאתרים ליליים של תשוקה מינית וסכנה. אבל זה לא אומר שהן נהנות מהעבודה: "אם מישהו ייתן לי את ההון ההתחלתי הדרוש לפתוח עסק נורמלי, אני אעזוב את העבודה הזאת בלי לחשוב פעמיים. לפעמים אני מרגישה כל כך חסרת אנושיות, שאני יושבת ובוכה במשך שעות".

טאמאלה מסבירה שבשביל רוב הנשים באוגנדה, עבודת מין אינה עניין של חוק או מוסר, אלא עניין כלכלי. זאת מצד אחד הישרדות כלכלית ומצד שני אפשרות לעצמאות כלכלית, סוג של עבודה. רוב עובדות המין במחקרה סירבו להגדיר את עצמן כקורבנות חסרות ישע: הן מאשרות את המצוקה הכלכלית הקשה שהובילה אותן לעבוד בעבודת מין, ומזכירות שעבודת המין מאפשרת להן לפרנס את עצמן ואת משפחותיהן תחת המצוקה הכלכלית הזאת. בשביל זה הן מוכנות לפעול אקטיבית כדי לשרוד את האלימות הממוסדת והחברתית נגדן.

אם מצבן של עובדות מין רגילות באוגנדה קשה, אפשר רק לדמיין כמה קשה מצבם של עובדי ועובדות מין שהם גם להטב"ק ופליטים, במדינה שמפלילה עבודת מין ויחסים הומוסקסואליים. האנתרופולוגית הרפואית ד"ר סטלה ניאנזי העדיפה לא לדמיין אלא לבדוק בעצמה. בין 2010 ל-2012 היא בחנה את חייהם.

פליטה לסבית בת 31 שהגיעה מרואנדה לא ידעה על החוקים נגד הומוסקסואליות באוגנדה: "לא ידעתי שהם הורגים כאן אנשים כמוני עד שהשתתפתי בסמינר". כמוה גם עובד מין הומו בן 28 שהגיע מקונגו: "כשהגעתי לאוגנדה ב-2010, לא ידעתי שום דבר על החוקים. נסתי על חיי מפני המורדים שטבחו בנו בכפר. אבל עכשיו מתברר לי שרצתי היישר מהסיר אל האש".

עובדת מין בת 31 מקונגו תהתה: "כשנכנסתי למעגל הפליטים שמוכרים מין, הדבר הראשון שלמדתי היה להתרחק מהמקומות שהמשטרה מפטרלת בהם. כשזונה אוגנדית נעצרת, היא שוכבת עם השוטרים כדי להשתחרר בלי משפט. אבל מה יקרה לי בתור פליטה?"

בגלל ההפללה, עובדי המין אינם מעזים להתלונן על פשעים נגדם. המשטרה מנצלת זאת כדי לאנוס ולנצל אותם בעצמה, והם מורחקים מבתיהם ומעבודותיהם. הלקוחות מנצלים אותם, עוברי אורח תוקפים אותם ומוסדות רפואיים לא יודעים איך להתמודד איתם. גבר טרנס בן 27 מקונגו סיפר: "כשהלכתי לבקש לעשות הפלה אחרי שנאנסתי, האחות שאלה אותי איך אני יכול להיות בהיריון אם אני גבר. אני עובר ממש טוב בתור גבר, אבל הייתי צריך הפלה. היה קשה להסביר את זה. אמרתי לה פשוט שאני גבר עם נרתיק שמחובר לרחם. היא גירשה אותי מהקליניקה ואמרה לי שהיא תתפלל להצלתי".

הדיכוי כה גדול, שעובדי המין מתקשים למצוא ערך בחייהם. עובד מין הומו בן 22, פליט מקונגו, העדיף לא לעשות בדיקות איידס: "לא רציתי לאשש את מה שאני חושב שאני כבר יודע. אם הבדיקה תגיד לי היום שיש לי HIV, אתם תחזרו בשבוע הבא לראות אותנו ותמצאו אותי מת. אני לא חזק מספיק כדי לחיות עם החדשות האלה".

הפמיניסטיות באוגנדה מנסות להוכיח שיש ערך לחייהם. סולומה קימבוגווה, ראשת ארגון זכויות הנשים האפריקני AMwA הזכורה לטוב מהרשומה הקודמת, החלה ב-2008 להזמין עובדות מין ולהטב"ק לכנסי הארגון. היא דוחה את הרעיון שהזנות היא הסמל האולטימטיבי של הפטריארכיה, וטוענת שדווקא ההדרה של עובדות מין מהתנועה הפמיניסטית היא סימפטום של הפטריארכיה, שמפרידה בין נשים טובות לרעות. "אף אישה 'טובה' לא עשתה היסטוריה או שינתה את העולם", קבעה סולומה, שהפסיקה את ההתייחסות כלפי עובדות מין כסמל, רעיון או קורבנות חסרי קול, והחלה להתייחס אליהן כאחיות למאבק.

ד"ר ניאנזי מזכירה לנו שגם במקרה של פליטים, "זכויות עובדי מין ומיעוטים מיניים הן זכויות אדם, וזכויות עובדות מין חייבות להיות מכובדות ומוגנות". אבל השלטון באוגנדה לא מקשיב לה. פליטה לסבית ועובדת מין מספרת על בת זוגה: "אהבנו מאוד אחת את השנייה. אבל במדינה הזאת לא בטוח בשבילנו להיות חופשיות עם האהבה שלנו". כששני גברים תפסו אותן מתנשקות ברחוב, האיום שלהם אמר הכול על הגישה החברתית באוגנדה: "אתן אוהבות אחת את השנייה בציבור. זה לא חוקי. נדווח עליכן למשטרה".

ארבע הצעות חוק יצאו לדרך

ועדת השרים תאשר בקרוב את הצעת החוק להפללת לקוחות זנות. אבל רגע, איזו הצעה? יש כיום ארבע הצעות חוק באותו נושא. החלטתי לסכם בקצרה את כל אחת מההצעות, במטרה לבדוק מי הגישו הצעה רצינית ומי הגישו הצעה רק בשביל יחסי הציבור.

ראשית, חשוב לציין שאף אחת מהצעות החוק אינה מבטלת את ההפללה הקיימת נגד עבודה בזנות, ואין בהצעות אפילו התייחסות לכך. אין לעובדות המין אפשרות חוקית לשכור דירה או לעבוד במלון, מהגרות שעובדות בזנות מגורשות מהמדינה, נשים שעובדות ביחד נחשבות לסרסוריות (חוק שכרגע אינו נאכף), ומעשית נאסר על עובדות מין לנהל קשרים רומנטיים, מאחר שבן זוגן ייחשב לסרסור גם אם אין לו קשר לעבודתן.

גילוי נאות: הצבעתי למרץ בכל מערכות הבחירות בעשרים ואחת השנים האחרונות (מלבד פעם אחת לחד"ש ופעם אחת לעלה ירוק).

אורן חזן: הצעת חוק הפללת לקוחות זנות והבטחת הכנסה לנפגעות זנות

הפללת הלקוחות: זו ההצעה היחידה שאין בה עונש מאסר ללקוחות, אבל הקנסות בה הם הגבוהים ביותר. 5,000 ש"ח לעבירה ראשונה, 10,000 ש"ח לעבירה שנייה, 50,000 ש"ח לעבירה שלישית.

סיוע לעובדות המין: נשים שייכנסו ל"מסגרת שיקומית מזנות" יקבלו הבטחת הכנסה כל עוד הן נמצאות באותה מסגרת. לא מפורט מה יהיו המסגרות הללו, רק ש"השר יתקין תקנות לעניין הקמת מסגרות שיקומיות לנשים היוצאות ממעגל הזנות".

הצעתו של אורן חזן היא ההצעה הרשלנית ביותר. דברי ההסבר שלה הועתקו מהצעות אחרות בכזאת שלומיאליות, שנכתב בהם שהלקוח צפוי לעונש של עד שנת מאסר, עונש שבכלל אינו קיים בהצעה עצמה.

שרן השכל: הצעת חוק איסור צריכת זנות וטיפול בקהילה

הפללת הלקוחות: עונש מאסר של שישה חודשים, שבעבירה ראשונה אפשר להמיר אותו ל"טיפול בקהילה". 

סיוע לעובדות המין: אין.

הצעתה של השכל היא היחידה שאינה כוללת התייחסות לסיוע לעובדות המין. עלות שישה חודשי מאסר בישראל היא כ-75,000 ש"ח, וגם אם נניח שרק אלף לקוחות ייתפסו בשנה, מדובר בעלות של 75 מיליון ש"ח - סכום שהיה יכול לסייע לעובדות מין רבות ולמנוע מראש את עבודתן בזנות. השכל אינה מציעה להן אפילו שקל אחד.

ח"כ השכל היא אחת מחברות הכנסת המוערכות ביותר, אבל הצעת החוק שלה כל כך גרועה, שאפילו תומכות ההפללה מתנגדות לה.

עליזה לביא וח"כים נוספים: הצעת חוק איסור צריכת זנות ומתן סיוע לשורדות זנות 

לפי החתומים על ההצעה, נראה שזאת הצעה משותפת של מפלגת יש עתיד, הרשימה המשותפת ומספר ח"כים נוספים.

הפללת הלקוחות: עונש מאסר של שנה אחת, אם כי ההצעה מתירה לשרים להכריז על העבירה כעל "עבירת קנס מסוג ברירת משפט", שתאפשר להחליף את המאסר בקנס של לפחות 1,250 ש"ח לעבירה ראשונה וסכום כפול לעבירות הבאות.

סיוע לעובדות המין: השר לביטחון פנים ימנה ועדה. הוועדה תציג תוכנית סיוע לשורדות זנות שישה חודשים אחרי כניסת החוק לתוקף. כמו כן, שורדות זנות יוכלו לקבל הבטחת הכנסה בתנאי שלא יעבדו באף עבודה באותו זמן.

הצעת החוק דומה במידה חשודה להצעה הוותיקה של זהבה גלאון, ונועדה ליחסי ציבור בלבד. מדובר בהצעה של האופוזיציה, שהיא חיקוי של הצעה דומה ומקיפה יותר מטעם חברות הכנסת גלאון ומועלם. ההצעה אינה כוללת תקציב לסיוע עבור נשים שירצו להפסיק לעבוד בזנות, ורק מבטיחה שחצי שנה אחרי כניסת החוק לתוקף יוגשו המלצות כלשהן. נראה שמדובר בהצעה שמשקפת את מפלגת "יש עתיד": הרבה דיבורים יפים ומעט עבודה מעשית.

זהבה גלאון ושולי מועלם: הצעת חוק המאבק הלאומי בצריכת זנות, ומתן סיוע לשורדות זנות

ח"כ גלאון העלתה את הצעת החוק כבר ב-2007. ההצעה המתוקנת הנוכחית היא הצעה משותפת שלה ושל ח"כ מועלם.

הפללת הלקוחות: עונש מאסר של שנה אחת, אם כי ההצעה מאפשרת לשרים להכריז על העבירה כעל "עבירת קנס מסוג ברירת משפט", שתאפשר להחליף את המאסר בקנס של לפחות 1,250 ש"ח לעבירה ראשונה וסכום כפול לעבירות הבאות.

הפללת עובדות המין: ההצעה אינה מבטלת את ההפללה הקיימת של הנשים העובדות בזנות, אבל מבטלת את עבירת המטרד לציבור בגין זנות.

סיוע לעובדות המין: המלצות להגשמת יעדי החוק יוגשו שמונה חודשים אחרי כניסת החוק לתוקף. 

כרגע אין בהצעת החוק כל תקציב סיוע, והיא כוללת בעיקר הקמת ועדות ורשויות: מינוי מנהל לרשות הלאומית לטיפול בתחום הזנות חודשיים אחרי כניסת החוק לתוקף; מינוי שישה אנשים לצוות הרשות בתוך חודש נוסף;  והקמתועדה מייעצת בתוך חודשיים מיום כניסת החוק לתוקף. בין עשרים חברי הוועדה יהיו רק שני שורדי זנות ולא תהיה אפילו עובדת מין אחת. 

הצעת החוק המקורית של ח"כ גלאון לא כללה סיוע עבור עובדות המין. ההתייחסות לסיוע נוספה רק אחרי הצטרפותה של ח"כ מועלם להצעה. אין ספק שמדובר בהצעת החוק המקיפה ביותר הקיימת, אבל היא סובלת מכל הבעיות של ההצעות האחרות: היא אינה מבטלת את הפללת עובדות המין ואינה כוללת סיוע או תקציב לנשים שירצו להפסיק לעבוד בזנות. יש בה רק הרבה דיבורים תאורטיים על אפשרויות סיוע שאולי יומלץ עליהן אחרי שמונה חודשים, ואין הבטחה שהמדינה תקבל או תממן את ההמלצות. התקציב המובטח היחיד הוא למשכורות של עובדי הרשות החדשה.

בינתיים, משרד הרווחה הגיש תוכנית שדווקא כן כוללת תקציב סיוע ברור. פניתי אליו לפני שבועיים בבקשה לקרוא את התוכנית המלאה, ועדיין לא קיבלתי תשובה. אפשר לקוות שעובדות המין יזכו לתגובה מהירה יותר כשהן יזדקקו לעזרה.

לסטלה ניאנזי נמאס

לד"ר סטלה ניאנזי נמאס. נשיא אוניברסיטת מקררה התעמר בה ונעל את המשרד שלה בטענה שהיא לא מילאה את חובותיה האקדמיות, אז בתגובה היא התפשטה מחוץ למשרד, הודיעה "אני אגן על עצמי עם העירום שלי" ולא הסכימה לעזוב. שר האתיקה והיושר של אוגנדה, סיימון לוקודו הידוע לשמצה, אמר בעקבות ההתפשטות: "אפילו אם מישהו פגע בה, היא התנהגה באופן לא מוסרי. אני מגנה אותה במילים החזקות ביותר האפשריות, והוריתי למשטרה לעצור אותה".

זאת לא היתה הפעם האחרונה שהרשויות דרשו לעצור את ניאנזי, כוכבת פייסבוק עם 160,000 עוקבים. אחרי שכינתה לא מזמן את נשיא אוגנדה "חתיכת תחת שעושה מה שתחתים עושים", היא נעצרה בחשד ל"הפרת שלוותו של הנשיא" וישבה במעצר חמישה שבועות. התובעים דרשו לכפות עליה הערכה פסיכיאטרית, "כי רק מישהי לא שפויה תבקר את הנשיא". 

ניאנזי לא פוחדת מאף אחד. מי שאומרת על עצמה "אני קווירית מומחית. אני עושה דברים קוויריים, אני לומדת קהילות קוויריות באוגנדה, זאת השפה שאנחנו מדברות בה", לא מוכנה להיכנע לרשויות. יש המכנים את הסגנון שלה "גסות רדיקלית", אבל היא מסבירה: "איזה עוד דרכים נשארו לנו? אין לנו אקדחים או כסף, אבל אני עדיין יכולה לכתוב ולחשוב ולהעליב ולהציק".

סטלה ניאנזי

ואכן, ניאנזי לא מהססת לעסוק בנושאים פרובוקטיביים. למשל, תחבושות היגייניות לתלמידות בתי הספר, שמפסידות כמה ימי לימודים בכל חודש מפני שאין להן כסף לקנות תחבושות. זאת אחת הסיבות העיקריות לשיעור הנשירה הגבוה של תלמידות באוגנדה. נשיא המדינה, שהבטיח במהלך מסע הבחירות שלו לממן תוכנית לאומית לחלוקת פדים, נטש את התוכנית אחרי ניצחונו בטענה שהממשלה אינה יכולה לתקצב אותה. ניאנזי בתגובה ביקרה אותו ואת אשתו, שהיא במקרה שרת החינוך, והשיקה קמפיין מימון תרומות עצמאי לקניית התחבושות. היא הודיעה: "אני אפסיק רק אם נשים יפסיקו לדמם".

הסגנון של ניאנזי עובד. האוניברסיטה נכנעה והחזירה לה את משרדה, והמעצר שלה לא השתיק אותה: "שתזדיין הממשלה. הממשלה היא זאת שצריכה להיות נבוכה בכל יום ויום".

פרופסור סילביה טאמאלה היא אקדמאית ואקטיביסטית ידועה נוספת באוגנדה. ב-2016 היא היתה האישה הראשונה אי-פעם להרצות בהרצאת הפתיחה של שנת הלימודים באוניברסיטת מקררה. היא ניצלה את ההרצאה כדי לדבר על ההתפשטות המפורסמת של סטלה ניאנזי – ועל השימוש ההיסטורי של נשים אוגנדיות בעירום כדי למחות נגד הדיכוי.

עד שהקולוניאליסטים הגיעו, עירום או חצי-עירום היו חלק מסגנון החיים הרגיל של האוכלוסייה באוגנדה. מאז בואם, המקומיים התחילו לכסות את גופם ולראות בלבושם סמל של קידמה ומודרניזציה. הקהילות המעטות שעדיין הולכות חשופות נתפסות על-ידי שאר החברה באוגנדה כ"מפגרות" ו"פרימיטיביות".

כיום, בעולם ה"מתורבת" של גופים לבושים, התפשטות בפומבי מבטיחה תשומת לב מיידית. הגוף העירום מדבר את שפת המופע, המהפכה, החתרנות. אקטיביסטיות באוגנדה נותרו בחזיותיהן מול תחנת המשטרה המרכזית בעיר הבירה קמפלה, כדי למחות נגד השוטרים שתקפו מינית את מנהיגת האופוזיציה אינגריד טורינאווה. המשטרה עצרה אותן לשעתיים אבל לא הגישה כתבי אישום.

באפריל 2015, נשים בחבל אמורו בצפון אוגנדה התפשטו במחאה נגד הפקעת אדמותיהן. השרים לביטחון פנים ולקרקעות הגיעו לנהל מו"מ והותקפו בצעקות על-ידי הנשים הערומות: "נולדנו על האדמה הזאת, לאן האימהות הזקנות שלנו יילכו? למה הממשלה לוקחת את האדמה שלנו?" השרים הורו על נסיגת הצבא והמשטרה שצרו על השטח, והסכימו לבטל את התוכניות להפקעתו. סיימון לוקודו זעם על שני השרים בישיבת פרלמנט: "הן התפשטו בציבור! יש לנו חוק נגד פורנו! למה לא דאגתם שיעצרו אותן?"

מחאות דומות התרחשו שלושה חודשים מאוחר יותר. בנאקאסונגולה התפשטו נשים מול משרדי נציב המחוז כדי למחות על כוונת הצבא למדוד את שטח האדמה שלהן, וכך קרה גם ב-Bukedea ולאקאנג. הנשים, שיודעות שהן זקוקות לשטחים החקלאיים כדי להאכיל את ילדיהן, השתמשו בעירום שלהן כדי למחות על חוסר השוויון ביחסי הכוחות בינן לבין המדינה.

נוארינה מובירו התאלמנה ב-1996. קרובי משפחתו של בעלה הגיעו מיד אחרי טקס הקבורה ודרשו לקבל את רכושו. מובירו התפשטה מולם, הצביעה על הישבן ואיבר המין שלה ואמרה להם: "אלה הנכסים שהוא הכי אהב. תאספו אותם לפני שתקחו את שאר הרכוש שלו". אביו של בעלה התעלף ושאר המשלחת ברחה הביתה באימה.  

חשיפת הגוף העירום של נשים מבוגרות ואימהות היא הקללה האולטימטיבית בתרבות האפריקנית. נשים נחשבות למי שמעניקות חיים דרך היריון, לידה וגידול ילדים. כשהן מתפשטות וחושפות את איבר מינן, הן לוקחות באופן סמלי בחזרה את החיים שהעניקו, ובדרך כזאת מביאות מוות חברתי על הגברים האלה – אלה שהפרו את החופש שלהן. 

זה מה שעשתה סטלה ניאנזי, והתקשורת השוביניסטית באוגנדה כמובן השמיצה אותה בעקבות ההתפשטות. פמיניסטית אוגנדית מפורסמת נוספת, סולומה קימבוגווה, ראשת ארגון הנשים האפריקני AMwA, הגנה על ניאנזי:

"שמעתי שדורשים לעצור את סטלה. נו באמת! אתם לא מזעיקים את המשטרה לעצור אנשים מושחתים, או מוסדות ציבוריים שמטרידים אזרחים ומונעים מהם זכויות, או כנסיות שסוחטות את המאמינים שלהן, או מעסיקים שמשלמים פחות משכר מינימום, או החצי השני שלך שפוגע בך פיסית, רגשית או כלכלית. ועכשיו אתם מעזים להשתמש במוסר כדי לגנות מישהי שהתפשטה? באמת???

סטלה היא אחד הקולות היחידים שלא מהללים את המשטר, וכל מה שאנחנו רואים זה את הגוף העירום שלה. אתם לא מסוגלים לראות מעבר לחזה ולאזורים המוצנעים שלה? אתם לא יכולים לראות שהאליטה הפוליטית מנסה להשתיק בכוונה את החשיבה הביקורתית של האקדמיה?

אתם לא מבינים שאם אישה מתפשטת, היא כבר ניסתה קודם את כל הדרכים האחרות ללא הצלחה? אני טוענת בתוקף שההתפשטות של סטלה היא מאוד אפריקנית ואין בה שום דבר לא מוסרי. הטענה שהגוף האפריקני הוא וולגרי ולא מוסרי שייכת לקולוניאליזם; קודם הגוף שלנו לא היה מקור לבושה, אלא מקור לחגיגת המיניות האנושית. נשים אפריקניות השתמשו לאורך ההיסטוריה בגופן בתור המוצא האחרון נגד הדיכוי. כשאישה אפריקנית מתפשטת, היא מנצלת את המיניות שלה כדי להגיד 'מספיק זה מספיק'." 

סולומה קימבוגווה

כמו ניאנזי, גם קימבוגווה פועלת למען הזכויות המיניות של נשים באוגנדה. בין השאר היא ניסתה ביחד עם אקטיביסטיות אחרות להציג את המחזה "מונולוגים מהוואגינה", אבל השלטון אסר עליהן לעשות זאת. 

כשקימבוגווה עשתה את דרכה לכנס פמיניסטי דרך שדה התעופה של יוסטון, פקידי המכס תהו מדוע היא מתחזה לאשת מקצוע כשהיא בעצם "עקרת בית אפריקנית". ואיך זה שבתור עקרת בית אפריקנית היא טסה כל כך הרבה לחו"ל? ובמה בעלה עובד? היא ענתה בכעס:

"בעלי מנקה שירותים בכל רחבי העיר הרארה. ובבקשה אדוני, אני רוצה לספר לך שלא כל הנשים האפריקניות עניות, יחפות ובהיריון כל הזמן. התקשורת במדינה שלך צריכה לספר את כל הסיפור על מציאות החיים באפריקה. אנחנו אולי עניות אבל יותר שמחות ופחות לחוצות מאשר כל שאר העולם." פקידי המכס לא אהבו את מה ששמעו והם עצרו וחקרו אותה. מאז היא עונדת בגאווה את התג "עקרת בית אפריקנית נפלאה".

קימבוגווה, טאמאלה וניאנזי לא נותנות לגזענות המערבית ולשוביניזם המקומי לעצור אותן. הן נאבקות לא רק למען זכויות נשים, אלא גם למען זכויות להטב"ק ועובדי ועובדות מין. על כך - ברשומה הבאה. 

אוגנדה: חוק חצאיות המיני וחוקים אחרים

הזמרת האוגנדית ג'מיימה קנסימה הוציאה ב-2015 קליפ פרובוקטיבי, שבו היא מופיעה בין השאר בביקיני ובאמבטיית קצף. היא נעצרה בעוון הפרה של החוק נגד פורנו. שר האתיקה והיושר של אוגנדה, הכומר סיימון לוקודו, חגג את המעצר ואמר שיש לו רשת מרגלים ברחבי המדינה, שעוקבים מקרוב אחרי זמרות כמו קנסימה. "הקליפ שלה וולגרי ומגונה," הוא הודיע, והזהיר שיש מעצרים נוספים בדרך. [הקליפ באמת די פורנוגרפי, לכן אסתפק כאן בכתבת חדשות על המקרה:]

                  

כבר ב-2005 הביע שר האתיקה והיושר דאז את חששו מפני תופעה מדאיגה: "ההפקרות של חצאיות המיני השתלטה על החברה עד כדי כך, שגברים חלשים מנטלית לא מסוגלים להתרכז בכביש בגללה". זה היה הבסיס לחוק הפורנו ב-2014, שאוסר על חשיפה של "חלקים מיניים בגוף במטרה לעורר חשק מיני". ההגדרה המעורפלת מאפשרת למשטרה לעצור כל אישה שלבושה באופן חשוף, והחוק קיבל את הכינוי "חוק חצאיות המיני". ואכן, השר סיימון לוקודו הסביר: "כל דבר שנוגע ללבוש לא הגון, לחשיפת חלקים מסוימים באנטומיה של אדם, אני קורא לו פורנוגרפיה ומגנה אותו", והוסיף מאוחר יותר: "אם את לבושה במשהו שמגרה ומרגש אנשים אחרים, בעיקר אם הם בני המין השני, את לבושה לא נכון ואת צריכה למהר ולהחליף בגדים".

מאז חקיקת החוק, גברים מפשיטים בציבור נשים שלא לבושות צנוע מספיק לטעמם; שוטרים עוצרים נשים ברחוב ושולחים אותן הביתה בדרישה שיתלבשו באופן הגון; ושופטת שלום שלחה שתי נשים לשלוש שעות מעצר בטענה שחצאיות המיני שלהן מבזות את בית המשפט. החוק, שנחקק לכאורה במטרה להגן על נשים מפני אלימות מינית, גרם לאלימות גדולה יותר נגדן.

אקטיביסטיות מקומיות מחו נגד החוק בחצאיות מיני, עם כרזות בסגנון "תורידו את העיניים מהירכיים שלנו ותתקנו את הכלכלה", "אל תגעו בחצאית המיני שלי" ו"הגוף השלי, ארון הבגדים שלי, הכסף שלי, הכללים שלי". ההפגנות לא עזרו. כאשר בן הזוג לשעבר של הזמרת דזירה לוזינדה הפיץ תמונות עירום שלה, סיימון לוקודו הורה על מעצרה בעוון פורנוגרפיה, אם כי המעצר לא התבצע בסופו של דבר. מקרה דומה קרה למגישת החדשות סאניו רובינה, שנחקרה בעקבותיו במשטרה.

החוק נגד פורנו אינו החוק הדרקוני היחיד באוגנדה. עובדות המין במדינה מופללות ונענשות גם הן. סיימון לוקודו הצהיר: "מיסוד הזנות הוא סימן לניוון מוסרי. הבחירה של אדם למכור את גופו תמורת כסף היא פשע פלילי ולא יכולה להיחשב זכות אזרחית". הוא מסרב לדבר עם עובדות מין אקטיביסטיות:

"אני מוכן להקשיב לכולם, אבל אם עובדת מין רוצה שיקשיבו לה, קודם כל היא צריכה להפסיק לקרוא לעצמה 'עובדת מין'. היא צריכה להודות שהיא נפלה למרבה הצער להתנהגות הזאת, והיא צריכה לחפש דרך החוצה במקום לנסות להצדיק את עצמה. ככה אני מוכן לדבר. אבל אם את באה אליי עם כל החוצפה וההתלהבות שלך, אז לא. זה אומר שאת כבר החלטת בעצמך. אני לא מרגיש בנוח לדבר ישירות עם נשים כאלה, שמהללות בעקשנות את הסטטוס שלהן, כאילו זה מכובד להיקרא זונה או עובדת מין. לא, אני לא מוכן לקבל את זה."

וזה לא הכול: ב-2014 הממשלה חוקקה חוק נגד הומוסקסואליות, שהחמיר את העונשים הקיימים על מין הומוסקסואלי ונודע בכינוי Jail the Gays. המוני אזרחים יצאו לרחובות כדי לחגוג את החוק, לוקודו הכריז שאונס ילדים עדיף על-פני הומוסקסואליות, ואמר על הרעיון של לנשק גבר: "אני חושב שאני אמות. אני לא אתקיים יותר. זה לא אנושי. אני אשתגע". מספר חודשים מאוחר יותר בית-המשפט העליון ביטל את החוק החדש, לפחות זמנית, בגלל סיבות טכניות.

אחרי כל זה, אפשר רק לדמיין כמה קשה מצבן של עובדות מין באוגנדה שהן גם נשים טרנסיות. "באד בלאק" (Bad Black) היא אחת מהן, אישה טרנסית, עובדת מין ונשאית HIV, שנעצרה על-ידי המשטרה יותר מעשרים פעמים, פעילה בארגוני זכויות אדם ולומדת טכנולוגיית מידע דרך האינטרנט. בריאיון לאמנסטי אינטרנשיונל היא מספרת על חייה:

באד בלאק

"רוב הנשים הטרנסיות באוגנדה הן עובדות מין, מכיוון שאין להן עבודה אחרת. רובן נושרות מבית-הספר, אין להן הכשרה, אז הן עובדות בזנות. הן בוחרות לעשות עבודת מין כדי לשרוד. אפילו אם יש לך הכשרה מקצועית, את לא יכולה למצוא עבודה כי קל לזהות נשים טרנסיות והמעסיקים לא רוצים אותן. אנשים כאן לא מבינים נשים טרנסיות.

המשטרה עורכת פשיטות בשעות הלילה ועוצרת עובדות מין, מרביצה להן, אונסת אותן ואז דורשת מהן שוחד כדי לשחרר אותן מהמעצר. הרבה מאיתנו חייבות לשלם את השוחד כי אנחנו חיות עם HIV וחייבות להשתחרר כדי לקחת את התרופות שלנו. לעובדות מין אחרות יש ילדים בבית, אז הן חייבות לשלם את השוחד כדי לצאת מהכלא ולטפל בילדיהן. עובדות מין הן גם אימהות, הן עובדות בשביל הילדים שלהן, הן עובדות בשביל החיים שלהם.

המשטרה עצרה אותי והתעללה בי מינית הרבה פעמים. כשאת מגיעה לכלא, השוטרים אומרים לעצורים האחרים, 'תעשו לזאתי כל מה שמתחשק לכם'. המשטרה אפילו מביאה את התקשורת כדי לראות איך טרנסקסואלית נראית. המשטרה מפשיטה אותך בציבור מול המצלמות. זה באמת פוגע.

יש כל כך הרבה אפליה. הם אומרים שעובדות מין גונבות, שהן מסממות והורגות את הלקוחות שלהן, שיש להן השפעה רעה על ילדים. זה הכול שקרים, הם רק רוצים לעצור אותנו ולקחת מאיתנו כסף.

אם לעובדת מין יש ילד והוא הולך לבית-ספר, ובית-הספר מגלה שאמא שלו עובדת מין, הוא סובל מאפליה. בגלל זה עובדות מין מנסות להסתיר את העבודה שלהן. הן גם מופלות על-ידי שירותי הבריאות. את אומרת לרופא, 'בבקשה תעזור לי,' והוא עונה לך, 'הדת שלי מונעת ממני לעבוד איתך'. את אומרת לרופא, 'מה עם האתיקה המקצועית שלך? אתה אמור לעזור לי,' אבל לא אכפת לו.

גם הלקוחות מנצלים אותנו. הם לא רוצים לשלם. הם יודעים שבגלל שהעבודה שלנו לא חוקית, הם יכולים פשוט לברוח. בעלי הבתים שלנו מגרשים אותנו אם הם מגלים שאנחנו עושות עבודת מין. בגלל זה הרבה עובדות מין הן חסרות בית.

אני אחת המייסדות והנשיאה של ארגון למען נשים טרנסיות שחיות עם HIV באוגנדה. אנחנו מאמינות שעבודת מין היא עבודה ושיש לנו זכויות שוות כמו לכל אדם אחר במדינה. אנחנו גם חלק מרשת ארגוני עובדות המין באוגנדה, UNESO, שדרכה אנחנו מנסות לבנות תנועה חזקה למען עובדות מין ולהילחם על זכויותינו. אנחנו מנסות להילחם בחוקים רעים שמפלילים עבודת מין. אנחנו לא פושעות; אנחנו בנות אדם.

עובדות מין צריכות להיות מועצמות כדי לעזור לשיפור בטיחותן. עובדות מין צריכות להיות חלק מקבלת ההחלטות. אנחנו מסוגלות לדבר; אנחנו ראויות שיקשיבו לנו."

באד בלאק סבלה מיחס עוין אפילו בשיכון המלוכלך שבו היא גרה עם אחותה. כדי לשפר את תדמיתן, הן יצאו לנקות את השיכון כולו. זאת היתה התחלה לא רעה: "התושבים היו כזה, 'ההומואים האלה מנקים כל דבר. כנראה שהם לא כאלה רעים'. חלק מהם התחילו לחבב אותנו".