החלק הראשון של הסיכום עסק בזנות בתקופת העת העתיקה עד ימי הביניים. עכשיו נקפוץ קדימה עד למאה ה-19. כדי להתכונן לקפיצה בזמן, אתחיל בכמה אמירות כלליות של ניקי רוברטס בספר:
"זונות היו ועודן נשים מרתקות, הראשונות שאמרו 'לא' לבעלות פטריארכלית."
לאורך ההיסטוריה כולה, הממסד הפטריארכי היה מוטרד מתופעת הזנות, ובו בזמן אותם אנשי ממסד ניצלו זונות ושמחו לשלם להן בעבור מין. החוקים נעו תמיד בין מיסוד הזנות לבין איסור על זנות. מיסוד משמעו שהמדינה משמשת למעשה כסרסורית של נשים, ומנצלת אותן בתנאים גרועים. איסור על זנות מוריד את הזונות למחתרת, והופך אותן לתלויות לא רק בפקידי הממסד, אלא גם בעולם התחתון ובסרסורים. גם מיסוד וגם הפללה הם כלים של הממסד לשלוט בזונות, ודרכם לשלוט במיניות של הנשים כולן.
זונות הן הפמיניסטיות האמיתיות. החופשיות המינית שלהן היא התרסה כנגד משטור המיניות, וסותרת את תפקיד הרעיה הטובה שמיועד לנשים. הזנות מאפשרת להן להרוויח משכורות גבוהות יותר מאלה של שאר הנשים, ובזכותן ליהנות מעצמאות כלכלית שאין לנשים אחרות.
רוברטס לא טוענת שזונות מאושרות לעבוד בזנות. הטענה שלה היא שבהינתן הפטריארכיה והתנאים שנשים נאלצות לחיות ולעבוד בהם, זנות היא במקרים רבים בחירה רציונאלית ואמיצה. מצד שני, לאורך ההיסטוריה וגם בימינו, זנות היא במקרים רבים גם אילוץ של חוסר ברירה; ניסיון לשרוד מול תנאי החיים הבלתי אפשריים. זה היה נכון בתקופות הקדומות, ונשאר נכון גם בזמנים המודרניים.
המאה ה-19 עד ימינו
"מאפיין ייחודי של הזנות בתקופה זו, שהבדיל בינה לבין כל ענפי התעשייה והמקצועות האחרים, היה העובדה שתחום זה נשלט בעיקרו בידי נשים. בתי מלון, בתי הארחה ובתי דירות נוהלו בידי נשים; הזונות מצדן קבעו את החוקים במרחב שלהן, ורבות מהן חיו ועבדו באופן עצמאי בחדרים ובדירות משל עצמן. אופיו הנשי של המקצוע תרם מאפיינים ייחודיים לתרבות שהתנהל בה – תרבות שהייתה שיתופית, נטולת עכבות, אנטי פטריארכלית ובזה בכל לבה למוסר הבורגני."
נשות מעמד הפועלים, שמתוכו הגיעו הזונות, תמכו באחיותיהן הזונות והבינו את מניעיהן. רבות מהזונות קיימו בינן לבין עצמן יחסים לסביים, אחרי שלמדו להכיר את הצביעות הגברית הבורגנית. כמובן שאותם בורגנים שנאו את הזונות, שהיוו מעמד של נשים עצמאיות חברתית וכלכלית. הפעם לא רק גברים רצו לפגוע בזונות. לנשים הבורגניות היה עכשיו מספיק כוח כדי להצטרף למסע השנאה וההסתה.
בחצי השני של המאה ה-19 היתה תנופה עצומה של איגודי עובדים, אידיאולוגיות מהפכניות, תרבות משוחררת מינית של מעמד הפועלים, וכניסה של צעירות רווקות לשוק העבודה. כל אלה היוו איום על הסדר החברתי של המעמד הבינוני. בתגובה הוא גייס את שיטות המשטור החברתי הקבועות שלו: פיקוח פוריטני על המיניות וטיפוח הסגידה למוסר העבודה, שניהם בתוך המשפחה הגרעינית הפטריארכלית.
משטור ופיקוח כאלה היו אינטרס ברור של מעמד הביניים, שהרוויח כסף מכל תפקידי הפיקוח. בחסות בהלת העגבת, הממסד הכריח את הזונות לעבור בדיקות רפואיות והכניס אותן ל"בתי מחסה", שהיו סוג של בתי כלא. ההגדרה של "זונה" היתה מעורפלת, והממסד הבורגני התייחס לכל אישה עצמאית ממעמד הפועלים בתור סכנת זנות. כל אישה שהייתה פעילה מינית, רווקה או עובדת עצמאית, הייתה בסכנת רישום כ"זונה" והעברה לבתי מחסה, מה שהיה גורם לה לאבד את פרנסתה ואת ילדיה.
כך, באמצעות החוקים החדשים, הממסד הבורגני הצליח להחדיר בפעם הראשונה את סטיגמת הזונה לתודעת מעמד הפועלים. עכשיו כל אישה שלא הייתה זונה רצתה להתרחק מהזונות, כדי שהשלטונות לא יפגעו גם בה.
למותר לציין שבעקבות החוקים החדשים הזונות נאלצו לרדת למחתרת, לא יכלו להתאחד יותר, ונאלצו להיות תלויות בסרסורים ועבריינים שיגנו עליהן מפני החוק.
הגל הראשון של הפמיניזם, שהיה נוצרי בעיקרו, דרש לבער את הזנות לחלוטין. הפמיניסטיות האמינו שיש לנשים שליחות ייחודית: "לרומם את הטבע הגברי מתהומות התאווה ובכך לתרבתו. מטרתן הייתה לכפות את התקן המוסרי האחיד של הצניעות המתנזרת על שני המינים. נשים נוצריות טובות – ובראשן אימהות – יפְטְרו באופן זה את האומה מעונשה של 'הרעה החברתית'." הפיכתן של הזונות לעברייניות, והאילוץ שלהן לעבוד עם סרסורים, שירתו מאוחר יותר את הסטיגמה של "העבדוּת הלבנה", לפיה סרסורים זרים כופים על הזונות לעבוד בזנות. העובדה שמחקרים גילו ש-92.5% מהזונות עובדות בזנות מרצונן לא השפיעה על מתנגדי ומתנגדות הזנות. כמו שאמרה אחת מהן לעמיתותיה: "זכרו, גבירותיי, ההנעה לפעולה חשובה מהדיוק. האדישות היא פשע חמור מן ההגזמה בבואנו להתמודד עם נושא זה."
אף אחד לא הציע לזונות עבודה אחרת במקום זנות. אף אחד לא הקשיב לזונות, גם לא לקבוצה של זונות שכתבה מכתב פתוח לציבור ב-1914:
"ביודענו כי דעת הקהל נוטה נגדנו, וכי העברתו של [...] 'חוק החלונות האדומים' ודאית, אנו, שוכנות העולם התחתון, מעוניינות לדעת כיצד הציבור עומד להמציא לנו פרנסה בעתיד?
איננו רוצות 'בתי מחסה'. כל שאנו מבקשות הוא שיספקנו לנו משרות. רובנו תיקחנה אותן. עלינו לחיות איכשהו. גם אנו בנות אנוש."
עד 1917 כבר אסרו כמעט על הערים בארה"ב על זנות ועצרו נשים בזנות. כתוצאה מכך, הזנות עברה לידי המאפיה, שהיה לה מספיק כסף כדי לשלם לרשויות. אם עד אז לזונות עוד היה כוח כלשהו, עכשיו הן נאלצו לעבוד בשביל המאפיה ולשלם כפול, מאחר שהן נסחטו גם על-ידי העבריינים וגם על-ידי הרשויות.
אחרי מלה"ע השנייה נשים יצאו יותר ויותר לעבוד, אם כי עדיין לא בעבודות משתלמות במיוחד. זה הפחית את מספר הנשים בתעשיית המין, אבל הזנות עדיין הייתה המקצוע היחיד שבו אישה הרוויחה יותר מהמשכורת הממוצעת של גבר, והייתה יכולה ליהנות משליטה על שעות העבודה שלה ועל תנאי העסקתה.
החוקים ברוב מערב אירופה כיום ממשיכים להגביל את הזנות בכל ההיבטים, ונועדו להמשיך לשלוט בזונות. בארה"ב הזנות כידוע לגמרי לא חוקית, ומוכיחה את גזענותה של המערכת האמריקאית. בשנות השבעים, מתוך זונות הרחוב בניו-יורק, היו 50% לבנות, 45% שחורות ו-5% היספאניות. למרות זאת, שיעורי המעצר שלהן נחלקו ל-58% שחורות, 11% היספאניות ו-31% לבנות.
המשטרה לא באמת מתאמצת לתפוס זונות, היא פשוט נטפלת לזונות הרחוב, שהן הזונות הפגיעות ביותר. בארצות-הברית, שבה רק בין 10% ל-20% מהזונות עובדות ברחוב, 90%-85% מהמעצרים הם של זונות רחוב. זה לא מפריע לשוטרים ליהנות מההצקות לזונות. במשטרת וונדסוורת בבריטניה ב-1983, 30% מכוחות המשטרה היו עסוקים בטיפול בנושא הזנות.
הספר נכתב ב-1992 ולכן אין בו מידע מעודכן על מצבן של הזונות בימינו (אם כי יש בו אחרית דבר מעניינת של ליעד קנטורוביץ'). בשביל מידע מעודכן תוכלו לקרוא את שאר הרשומות בבלוג הזה, ולגלות שלא הרבה השתנה. החברה עדיין מדכאת זונות, אם בחוקים ואם ביחס החברתי כלפיהן. מאז יוון העתיקה ועד היום, הזונות נשארו הנשים הפמיניסטיות ביותר והמדוכאות ביותר, והקשר בין הפמיניזם שלהן לדיכוי שלהן אינו מקרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה