מחיר הכבוד של קובה

רשומה שלישית בסדרה על קובה, שעוסקת הפעם בתרבות הצריכה כמחאה נגד הסוציאליזם הקובני. הרשומות הקודמות עסקו ביחס של הסוציאליזם הקובני לזנות וביחס המורכב בין עבודת מין לתעשיית התיירות. הרשומות הבאות יעסקו בגזע ובמגדר.

"זוג נעלי עקב, נעל יוקרתית קטנה, בושם מפתה ושמלה חדשה לא יכולים להיות מחיר הכבוד של המדינה". כך אמר פידל קסטרו בתיאטרון "קרל מרקס" בינואר 1999, כשהוא מאיץ את מלחמתו נגד נשים שמקבלות מתנות או כסף מתיירים זרים. בנאום על הפשע המתפשט במדינה, בטון של אב פגוע, הודיע קסטרו שהוא מתכוון לשלוח את עובדות המין בחזרה לביתן, בחזרה לכפרים המרוחקים שמהם הן ברחו כדי להגיע להוואנה. הוא הזהיר שכל בחורה שתיראה משוטטת ברחבי העיר, רוקדת כל הלילה או לובשת בגדים צעקניים, תישלח לשיקום. "במדינה שעשתה כל כך הרבה כדי להעניק כבוד לנשים, זה כואב מדי לראות אותן מתפתות לזרים שמשחיתים אותן, שממלאים אותן במידות רעות".

קסטרו הודיע למשטרה המהפכנית הלאומית: "הוואנה חייבת להיפטר מהמגמות המסחריות שהנשים האלה מאמצות". הוא הכריז על שליחת הבריגדות המיוחדות לרחובות והבטיח לנצח את הקרב.

עם כל הדיבורים היפים, הקרב של קסטרו לא היה באמת על ערכים מוסריים, אלא על שליטה ממסדית. עובדות המין הרוויחו הרבה כסף זר ואימצו את תרבות הצריכה, ובכך אימצו את "מנטליות הדולר" שהממשלה הקובנית כה מתנגדת לה. הן נעשו מודל לחיקוי בבתי-הספר של עיירות מולדתן, שבהם עדיין מחנכים בסיסמאות בנוסח "תהיו כמו צ'ה" ונשבעים להיות חלוצי הקומוניזם. הקובנים, חשש קסטרו, מאבדים את הנוגדנים לווירוס הקפיטליזם. בקובה של קסטרו, זנות נהפכה לאיום פוליטי.

זאת ההוואנה שמאיימת על הממשלה – עולם תחתון אובססיבי לקפיטליזם ולעצמאות, בחברה שדורשת סוציאליזם או מוות. ועדיין, קובה תלויה בחינטראס (Jineteras, הכינוי של הנשים המבלות עם זרים תמורת כסף). אחרי הכול, מועדוני הלילה שייכים למדינה ומנוהלים על-ידה, והתיירות מכניסה למדינה 1.4 מיליארד דולר בכל שנה. קסטרו לא רוצה קפיטליזם, אבל הוא צריך כסף. הוא רוצה שהחינטראס ירקדו עם הזרים כדי להכניס כסף למדינה – הוא פשוט לא רוצה שהן ירוויחו כסף בעצמן. לממשלה לא אכפת ממה שהן מוכרות, אכפת לה ממה שהן רוצות לקנות. כמו שאומרת מומחית אמריקאית למדע המדינה, מריה דה לוס אנחלס טורס: "מה שמטריד את הממשל הקובני זה לא שנשים מוכרות את עצמן. הממשל קידם תיירות מין במשך שנים. מה שמטריד אותו זה שעכשיו הממשל הוא לא מי שמרוויח מזה".  
בשנות התשעים המוקדמות, קובה דווקא עודדה את תיירות המין. לשכת הפרסום הממשלתית פרסמה את המדינה עם תמונות של נשים מולאטיות בבגדים חשופים, שהבטיחו לתיירים הגברים הנאה בטוחה. אבל פתאום, כשגם הנשים המקומיות רוצות ליהנות, הממשלה נבהלה.

"כאן הכול לא חוקי, אבל הכול אפשרי", אמר אחד המקומיים לפני הנאום של קסטרו. אחרי הנאום, הממשלה והמשטרה ניסו להפוך את חייהן של החינטראס לבלתי-אפשריים. סיפורה של ז'נט הוא דוגמא לניסיון הזה.

ז'נט נעצרה על-ידי המשטרה והוכנסה למשאית ביחד עם נשים אחרות. לא כל הנעצרות עבדו בזנות. מבחינת השוטרים, הספיק שהן הסתובבו במקום הלא נכון, או לבשו את הבגדים הלא נכונים, או פשוט היו שחורות מדי.

המשטרה הובילה את ז'נט ושאר הנשים ל"ויה דליסיה", מחנה שיקום לכאורה, שבו הן נכלאו למשך עשרה ימים. בכל אחד מהימים הן נאלצו להתעורר מוקדם ולעבוד במקום אחר בכל פעם. ז'נט ניקתה בתי שימוש, אספה את הזבל ומרטה נוצות של תרנגולים מתים. הרגע הגרוע ביותר מבחינתה היה כשהרשויות זימנו את אמה לאסוף אותה מהמחנה. אמה היא חברת מפלגה ורופאת ילדים, שהייתה בדרכה למשימה רפואית בגינאה. הרשויות זימנו אותה במיוחד כדי להשפיל את ז'נט.

החינטראס מעריכות יזמות ותחרותיות, "ערכים רעים", במקום לתרגל את הסולידריות והאינטגרציה החברתית שהמפלגה רוצה שיאמצו. אחד המפקחים מתלונן: "הנשים האלה עושות כאלה דברים כי הן לא רוצות לנסוע באוטובוס. הן רוצות נעליים בהרבה צבעים ואת המפיות היפות שמוכרים בדולרים". כאילו זה מפתיע שאישה צעירה לא תרצה לנסוע בטריילרים הצפופים, תרצה יותר מזוג נעליים אחד או לא תשמח להשתמש בסמרטוט קרוע כשהיא במחזור. המפקח ממשיך להתלונן: "קשה לשנות את המנטליות של האנשים. לא משנה כמה ניסינו בארבעים השנים האחרונות להחדיר את המנטליות של האדם החדש, קשה מאוד לשנות את התודעה של האנשים. הם לא רוצים להקריב".

נשות המפלגה רואות בסירוב של החינטראס להקריב את עצמן הידרדרות מוסרית. אבל הסירוב הוא למעשה כמיהה לחיים חופשיים יותר – כמיהה שמתאפשרת דווקא בזכות החינוך והבריאות שהמהפכה העניקה להן. הרצונות של החינטראס דומים לאלה של נשים במדריד, מיאמי, מכסיקו סיטי או מוסקבה. כסף, כן, אבל גם הזכות לעשות את בחירותיהן בעצמן. מובילי הקו הנוקשה במפלגה קוראים לצריכה החדשה "לא מוסרית" ו"א-פוליטית", אבל הם פוחדים ממנה דווקא מפני שהם יודעים שהיא הכול חוץ מא-פוליטית. היא מרד נגד הניסיון של המדינה להכתיב את חייהן.

החינטראס מוציאות את עצמן מהחברה. הגוף שלהן, דווקא בגלל הדיכוי של המשטר, הופך לסמל ההתנגדות. הן משתמשות בגופן כדי למרוד בכל הערכים הסוציאליסטיים: הן שוכבות באמצעותו עם הזרים "הרעים", הן מרוויחות באמצעותו כסף, הן משתמשות בו להנאה אישית ולא קולקטיבית, והן הופכות אותו לגוף סקסי ולא יצרני, במקום להשתמש בו לעבודה יצרנית או לפריון משפחתי.

הן לא מנסות להחליף את השלטון או לשנות אותו, הן פשוט הוציאו את עצמן מחוץ לחוק, וזה אולי סוג ההתנגדות היעיל ביותר: ליהנות מהחיים שהכוח ההגמוני לא התכוון שתחיו. מבחינת ג'ודית באטלר, זאת ההגדרה של אייג'נסי: "אימוץ מטרה שההגמוניה לא התכוונה אליה".

קובה לא יכולה לקבל את זה. היא נאלצת לקבל תיירים בדיוק כמו שהחינטראס מקבלות אותם, אבל מנסה להדחיק את זה. החינטראס בולטות מדי, מבליטות את הפגיעוּת של קובה עצמה. איך היא תוכל לבקר את הקפיטליזם אם דברים כאלה קורים אצלה בבית?

בינתיים, ז'נט יכולה רק לתהות: "כל מה שאני רוצה זה בית משלי כדי להישאר רגועה ויפה, ושיהיו לי טלוויזיה ועוד כמה דברים נחמדים. מה כל כך רע בזה?"

זה אולי אינו חלום של הקרבה, אבל למרות הכול זה חלום של מהפכה. 


* הרשומה היא תרגום חלקי של מאמר מרתק מאת סילבנה פאטרנוסטרו, בתוספת הספר From Cuba with Love והמאמר Hustling for Dollars מאת קוקו פוסקו.