האסיפה הלאומית בצרפת, שנשלטת על-ידי
המפלגה הסוציאליסטית, הצביעה לפני שנתיים בעד הצעת החוק להפללת לקוחות זנות. הסנאט הצרפתי, שנשלט על-ידי המפלגה השמרנית, הצביע בתגובה נגד ההצעה וחידש חוק שמפליל דווקא את
עובדות המין. כמחאה, 343 גברים צרפתים חתמו על"מניפסט החלאות" , תחת הכותרת: "תורידו את הידיים שלכם מהזונה שלי".
בזמן שגברים ונשים משחקים ביניהם משחקים פוליטיים, אף אחד לא מתחשב בדעתן של עובדות המין עצמן.98% מתוכן מתנגדות לחוק להפללת הלקוח, אף אחת מהן לא רוצה שיכניסו אותה לכלא, ועל מניפסט הגברים כבר אמרה אחת המנהיגות של איגוד עובדות המין הצרפתי: "אנחנו לא
הזונות של אף אחד, בטח לא שלכם. [...] אנחנו נלחמות נגד החוקים בעיקר כדי שיהיה
לנו יותר כוח מולכם, כך שנוכל להכתיב את התנאים שלנו בעצמנו".
זאת לא הפעם הראשונה שעובדות המין
הצרפתיות דורשות זכויות. כבר בעקבות המהפכה הצרפתית, הן דרשו לקבל זכויות אזרח כמו
כל אזרח אחר. כמעט 250 שנה עברו מאז, והן עדיין מחכות.
הצהרת זכויות האדם והאזרח בצרפת נתקבלה
ב-1789. זמן קצר לאחר מכן, זונות צרפתיות בפלה רויאל כתבו הצהרה משלהן. 15 סעיפי
ההצהרה מפתיעים ברלוונטיות שלהם לימינו, כאילו דבר לא השתנה מאז:
"נשים נולדות
חופשיות ושוות לגברים. אם הן נולדות חופשיות, הן חייבות להישאר חופשיות עד נשימתן
האחרונה. [...] החירות
מביאה עמה בעלות על הגוף. הן יכולות אפוא לעשות בגופן מה שהן שופטות כראוי. [...] אם לגברים שמורה החירות לבחור
אם ללכת לנשים, לנשים צריכה להיות שמורה החירות לבחור אם לקבלם. [...] לכל אזרחית, במסגרת מגבלות החוק,
יש זכות להפיץ את חסדיה ולהפעיל את קסמיה בכל מקום שהיא מוצאת לנכון, ולהשתמש
ביכולותיה ובכישרונותיה למען הנאה ורווח. [...] כך, בהיותה חופשייה, כל אישה יכולה למכור או להעניק את שירותיה עבור מי
שגורם לה יותר עונג או משלם לה יותר כסף. [...] אם הנשים נולדו שוות לגברים, הן
שוות בינן לבין עצמן לא כל שכן. כך הדעה הקדומה לא תתקיים עוד, ואף מקצוע מהנה או
מועיל לא יביא עמו הוצאה מן הכלל".
הגברים הצרפתים היו עסוקים בעריפת ראשים והתעלמו מההצהרה. במהלך המאה ה-19 הצטרפו אליהם גם הנשים הבורגניות. הרי הזונות מסתובבות מחוץ
לבית, מרוויחות כסף באופן עצמאי, לא נשואות – כל הדברים שאסורים על אישה מהוגנת. הבורגניות הקימו מוסדות כליאה כדי "לשקם" את הזונות, שנאלצו
לציית למנהלות המוסדות האלה, ונאסר עליהן לעבוד, לפגוש את חברותיהן, לקלל או לעשות
פרצופים כועסים. המטרה הייתה להפוך אותן למשרתות טובות או למצוא להן חתן. מחקרים
חברתיים הראו שעובדות המין לא רצו עזרה ולא חשבו שהחיים שלהן בעייתיים, אבל ה"מצילות"
התעלמו.
במאה העשרים השיח השתנה, והזונות הפכו מנשים סוררות שצריך לחנך לקורבנות שצריך להציל. השיטות
נשארו אותן שיטות, והמצילים המשיכו להתעלם מדעתן של עובדות המין עצמן.
מצב עובדות המין לא השתפר, וב-1972,
בעיר ליון, הוא אפילו הידרדר. בעקבות שערוריית שחיתות נעצרו שוטרים שקיבלו שוחד ממלונות שהתקיימה בהם זנות. מבחינת החברה הצרפתית,
המעצרים היוו ניקוי אורוות כללי. מבחינת הנשים שעבדו בזנות, המעצרים הביאו לסגירת המלונות שבהם עבדו. ללא הגנת השוטרים המושחתים הן נזרקו לרחוב, חשופות
לעוינות הציבור, המשטרה והלקוחות.
בעקבות הרעת התנאים, 42 עובדות מין
התכנסו ברחוב האורות האדומים כדי לחשוב על הצעד הבא, ופוזרו מיידית על-ידי המשטרה.
למחרת, שלושים מתוכן צעדו בהפגנה ברחבי העיר. המשטרה, שהבטיחה להוביל אותן לפגישה
עם המושל, הובילה אותן היישר למטה המשטרה, שם היא החזיקה אותן במעצר שעות ארוכות.
בשלוש השנים הבאות, המשטרה עשתה הכול
כדי להראות לציבור שהיא תיקנה את דרכיה המושחתות. משטרת ליון כולה התגייסה לרדיפת
הזונות, עצרה אותן בעוון "הסתה להוללות", והתעלמה מפשעים נגד עובדות
המין עצמן. מצבן של הזונות נעשה בלתי נסבל.
בבוקר השני ביוני, 1975, התנחלו מאה
עובדות מין בכנסיית סן ניזייה בעיר ליון. הן תבעו את שחרורן של עשר נשים שהורשעו
ב"התנהגות שמובילה להתהוללות". סיסמתן היתה: "הילדים שלנו לא
רוצים שהאמהות שלהן יהיו בכלא", והן דרשו את הפסקת ההטרדות המשטרתיות, פתיחה
מחודשת של המלונות שבהם עבדו, ומחיקת החוקים נגד סרסרות. אחת מדוברות המחאה
הצהירה: "אנחנו רוצות לחיות עם אבותיהם של ילדינו בלי שהם יואשמו
בסרסרות". הן שרו:
When we occupy the churches,
you are scandalised,
religious bigots!
You who threatened us with hell,
we have come to eat at your table,
at Saint Nizier.
נשים שעבדו בזנות בכל רחבי צרפת הצטרפו באופן
ספונטני למחאה. מאות מהן התנחלו בחמש כנסיות שונות, ורבות נוספות שבתו מעבודתן. סימון דה בובואר הביעה תמיכה. פמיניסטיות
אחרות היו מסויגות יותר. אחת מהן הסבירה: "מה שהנשים בסן ניזייה רצו לא היה מה שאנחנו רצינו. [...] הן רצו לעבוד במקצוען בתנאים
טובים, ואנחנו, אפילו שלא אמרנו את זה, רצינו שהמקצוע שלהן ייעלם".
אף אחד מחברי הממשלה לא הסכים לנהל
דיון עם עובדות המין. כעבור שמונה ימי מחאה, שר הפנים הורה למשטרה לפנות
את עובדות המין מהכנסיות. בעשירי ביוני, ב-5:30 לפנות בוקר, פלשה המשטרה
לכנסיות, היכתה את עובדות המין ועצרה אותן.
המחאה הסתיימה ללא תוצאות משמעותיות.
שתי מנהיגותיה הפסיקו לעבוד בזנות והעדיפו לכתוב ספרים על המחאה, והמשטרה הקלה
במעט את לחצה על קהילת עובדות המין, לפחות עד שהגיעה שנת 2002 וניקולא סרקוזי התמנה לשר
הפנים.
בשנות ילדותו, סרקוזי חש לטענתו רגשי נחיתות מול בני האוליגרכים והאריסטוקרטים שלמדו בכיתתו. היה אפשר להניח שהוא
יזדהה עם נשים עניות. למרבה הצער, זה לא קרה. ב-2002 הוא הכריז שזנות
היא פשע שצריך למגר, והחל לקדם חוקים שהורו על גירוש של כל מהגרת זרה שתיתפס בשידול לזנות, ואסרו על עובדות מין לשדל לקוחות, אפילו
באופן פאסיבי. כמו ב-1975, מצבן
של עובדות המין החל להידרדר.
שוב היו אלה זונות העיר ליון שפתחו
במחאה. ארבעים מהן הפגינו מול בניין העירייה. בעקבותיהן, מאות עובדות ועובדי
מין הפגינו בפאריס. אולם הפעם המחאה לא זכתה לתהודה שהיא זכתה לה ב-1975. ראשית,
עובדות המין לא היו מאוחדות בינן לבין עצמן. השינויים הדמוגרפיים יצרו תחרות בין
המקומיות למהגרות, השינויים המגדריים יצרו תחרות בין הנשים לנשים טרנסיות, ונגע
הסמים יצר הפרדה בין העובדות ה"נקיות" לבין המסוממות.
שנית, האקטיביסטים לא מיהרו לתמוך
בעובדות המין. השמאל הקתולי התברגן מאז 1975. הפמיניסטיות, שכבר ב-1975 היו
מסויגות בתמיכתן, התנגדו הפעם למחאה. הן טענו שהדרישה להכיר בזנות כמקצוע
אינה מקובלת עליהן, שהמפגינות בכלל נשלחו על-ידי סרסורים, ושזנות היא אלימות כלפי
נשים, ומי שעוסקות בה הן קורבנות הפטריארכיה.
ההתנגשות בין הפמיניסטיות לעובדות המין הגיעה
לשיאה בהפגנה נגד זנות שארגן האיחוד הלאומי הצרפתי לזכויות נשים, תחת הסיסמה:
"לא למוסד הזנות, לא לחוקים של סרקוזי, כן לעולם ללא זנות". מאות נשים
השתתפו במצעד ברובעי האורות האדומים בקריאה "נשים אינן מוצר", בעוד
כשלושים זונות עם מסיכות התגנבו למצעד וחילקו עלוני מחאה נגד העוינות הפמיניסטית
כלפיהן. קלודיה, מייסדת ארגון עובדות המין הצרפתי, כתבה בעיתון ליברסיון:
"הפמיניסטיות שנאבקו למען שימוש חופשי בגופן רוצות לשלול את הזכות הזאת
מאיתנו, בטענה שאנחנו עושות זאת למטרות מסחריות. אנחנו צריכות לשאול את עצמנו מי
בנות הברית שלנו ומי האויבות שלנו".
הממסד ניצל את המאבק בין הפמיניסטיות
לעובדות המין כדי להעביר את החוקים של סרקוזי. שידול פאסיבי הביא לעונש של חודשיים מאסר וקנס
של 3750 אירו, ונשים זרות גורשו מהמדינה.
לא הרבה השתנה מאז 2002 ועד היום. במקום
לדון בשאלה "איך לעזור לנשים כדי שלא יצטרכו לעבוד בזנות", המפלגות
והארגונים השונים דנים בשאלה "איך לפגוע בנשים שעובדות בזנות, כדי שלא ירצו
יותר לעבוד בזנות". עובדות המין תקועות בין הממסד שרוצה להפליל אותן, נשים שרוצות להפליל את לקוחותיהן ולדרדר את מצבן, ולקוחות
שרוצים להמשיך לנצל אותן. כל מה שנותר להן הוא להקים
ארגון משלהן, איגוד עובדות המין, ולקרוא לארגונים נוספים להצטרף למאבקן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה