"נערות שהן בושה למדינה": סוציאליזם וזנות בקובה

רשומה ראשונה בסדרה על מין בתשלום בקובה. הרשומה עוסקת ביחסו של המשטר הסוציאליסטי הקובני לזנות. הרשומות הבאות יעסקו בגזענות, במגדר, בעבודה ובתרבות הצריכה. 

אחת המטרות העיקריות של ממשל קסטרו בשנות השישים היתה למגר את הזנות, שנתפסה ככישלון מוסרי של הקפיטליזם. הסרסורים נשלחו לבתי-הכלא; הזונות נשלחו למחנות חינוך מחדש, שבהם הן למדו לעסוק בתפירה ובניקיון, עבודות יצרניות למען המהפכה. הסרבניות שביניהן נשלחו לאזורים חקלאיים מרוחקים. על פניו, החינוך מחדש הצליח. לא היתה יותר זנות בקובה.

למעשה, נוצר סוג חדש של טובות הנאה מיניות. נשים נאלצו לקיים יחסי מין עם פקידי השלטון כדי לזכות בטובות הנאה, ועם בעלי הכוח כדי לקבל עבודות בתעשיית הבידור. התופעה התפשטה עד כדי כך שהיא קיבלה כינוי משלה, titimania. נשים אחרות שכבו עם זרים - פקידים רוסים או סטודנטים אפריקנים לרפואה - כדי ליהנות ממותרות שהיו שייכות רק לזרים בקובה. הן כונו putishas או afroputas (הקובנים ממש גרועים בכינויים).

עם בואו של המשבר הכלכלי בשנות התשעים, הממשל הקובני נמצא בעמדה בלתי אפשרית: מצד אחד, הוא התנגד לקפיטליזם ולתרבות הצריכה: מצד שני, הוא נאלץ לפתוח את גבולותיו לתיירים זרים, בסוג של עסקה עם השטן למען ההישרדות כלכלית. השילוב של משבר כלכלי ותיירים עם כסף גרם לקובניות רבות לפנות לעבודת מין.

בשביל האישה הקובנית, קשר עם גבר זר מעניק לה חופש שלא יכול להיות לה בשום דרך אחרת: החופש לעזוב את קובה, לעבוד בעבודה מספקת יותר, לפרנס את משפחתה כמו שתמיד חלמה לעשות. קשר עם גבר זר מעניק סיכוי טוב יותר לביטחון כלכלי ולשלווה נפשית. בשביל החופש הזה היא נאלצת לוותר על אהבה ולהיות תלויה בגבר אחד – מצב שעשוי להיות טוב יותר מאשר להיות תלויה בממסד גברי שלם שרק מנצל אותה.

From Cuba with Love, הספר שעליו הרשומה מבוססת

זאת בדיוק הסיבה שהממשל הקובני פועל נגד עובדות המין, שמנציחות את כישלונו הכפול: הכישלון הכלכלי לספק לנשים את צרכיהן כדי שלא יצטרכו לקיים מין בתשלום; והכישלון החברתי לחנך נשים להסתפק במועט ולוותר על תרבות הצריכה. ב-1998 קובה חוקקה חוק להפללה ולחינוך מחדש של נשים בעלות "מוסר מפוקפק", או במילים אחרות, נשים סוררות מינית. מאחר שהזנות במדינה חוקית, הרשויות השתמשו בחוק אחר כדי לכלוא אותן: החוק "נגד מצבים מסוכנים", שתפקידו לפעול נגד "הנטייה של בני אדם לבצע פשעים הנחשבים מנוגדים לנורמות ולמוסר החברתי".

הממסד הקובני רואה בזנות פשע מהסוג הזה. אישה טובה עובדת בעבודה יצרנית עבור החברה הסוציאליסטית, לא בעבודה לא יצרנית כמו זנות. המשטרה עוצרת את עובדות המין, חוקרת אותן וכופה עליהן לעבור בדיקות רפואיות, ואם הן נתפסות שלוש פעמים, הן נכלאות במוסד לחינוך מחדש למשך תקופה של עד ארבע שנים. כדי להשתחרר, הן חייבות להוכיח בגישתן ובהתנהגותן שהן השתקמו, ותלויות לחלוטין בהחלטת הפקידים. עד השחרור הן עובדות 8-6 שעות ביום, בעיקר בחקלאות. אסור להן לעזוב את המתחם, ובכל 15 יום הן זכאיות לביקור בן שעתיים של משפחה וחברים.

מלבד האו"ם, אף תנועה לזכויות אדם לא יצאה נגד המדיניות הזאת. אחרי הכול, מחנות לחינוך לחדש של עובדות מין מהווים מסורת ארוכה בקובה. צ'ה גווארה קבע כבר בשנות השישים שהדרך הטובה ביותר לשקם את הזונות היא להקים מפעל טקסטיל גדול שבו הן יעבדו בשלוש משמרות.

בזמן שגברי הממסד עוצרים את הנשים, נשות הממסד מגנות אותן. למעשה, המעצרים של עובדות מין מתנהלים בעידוד ובחסות פדרציית הנשים של קובה, FMC (Federacion de Mujeres Cubanas). עלון התעמולה של הפדרציה קבע: "ביצענו מחקרים שמצאו שרוב הנערות האלה הוזנחו על-ידי משפחתן, והן מתאפיינות בחוסר אתיקה וערכים מוסריים, שבמקרים רבים נובעים מהחינוך הלקוי שלהן".

וילמה אספין, ראשת הפדרציה האגדית (ואשתו של ראול קסטרו), הצהירה :"יש מקרים כואבים של זנות, שהופיעו בקרב נשים חלשות, במשפחות חסרות אתיקה, נערות שהן בושה למדינה ולא מכירות בהידרדרות המוסרית שהן נפלו אליה. רובן מגיעות מבתים עם מעט מאוד אתיקה, או של אנשים מושחתים שמקבלים את דרך חייהן של בנותיהם כי הם מרוויחים מזה. יש גם הרבה צעירים שמשפחותיהם התנכרו אליהם, שעושים את זה ללא ידיעתן. להם לפחות יש קצת מוסר, הם מרגישים קצת בושה".

וילמה אספין. כשאת האישה החשובה ביותר בממסד, את לא מבינה למה נשים פחות חשובות עובדות בזנות

אחת מחברות הפדרציה הסבירה בריאיון את דעת הפדרציה על קשר של נשים מקומיות עם גברים זרים: "זאת זנות – זה הכול אותו דבר. לפני ניצחון המהפכה, נשים היו נואשות, לא מחונכות, חסרות כוח. ההבדל הוא שכיום, בזמנים האלה, נשים קובניות מפותחות יותר, מחונכות, יש להן אפשרויות. הן לא צריכות לעשות את מה שהן עושות.

"בחברה הקובנית תמיד יש שכן ברחוב, מישהו שרואה איך נערה צעירה מתלבשת או באיזו מכונית היא מגיעה הביתה. זה מאמץ קהילתי. בתוך הקהילה, יש שלושה אלמנטים לגישה שלנו: השכנים, בתי הספר שמדווחים על היעדרות של הנערות, ורופא המשפחה שיכול לספר לנו מה היא עשתה. ואז, יש לנו עובדים סוציאליים קהילתיים, מתנדבים מהשכונה, שהולכים לבקר בבתים של הנערות האלה שעוסקות בזנות או שאנחנו חושבות שהן נמצאות בסיכון. אנחנו עובדות איתן, ואנחנו עובדות גם עם המשפחות שלהן.

אי אפשר לקיים קשר בריא בין אישה קובנית לבין גבר זר, מפני שהקשרים ביניהם תמיד קשורים לרווח חומרי, באופן בלתי נמנע. הן כולן jineteres [כינוי לנשים שמרוויחות כסף מקשרים עם זרים].

אנחנו מביאות אותן למרכזים לחינוך מחדש, כדי לשכנע אותן להכיר בערכן. הן צריכות להכיר במצבן, הן צריכות לקבל בחזרה את הערכים שלהן. הן הרי קורבנות, הלא כן? אנחנו צריכות להגן עליהן מפני עצמן."

בהתאם לאידיאולוגיה של המשטר, מחקר קובני מצא שהסיבות העיקריות לזנות בקרב נשים צעירות הן "חולשה של ערכים מוסריים" ו"התפתחות נמוכה של האישיות". עמוד השער של המחקר מציג קריקטורה של עובדת מין בוכה אחרי שנשדדה, ומתלוננת במשטרה על חוסר המוסריות של הגנב. השוטר מסתכל עליה בתמיהה ושואל איפה הערכים המוסריים שלה עצמה.