רשומה שנייה בסדרה על קובה, שהפעם מתייחסת גם לרפובליקה הדומיניקנית. הרשומה הראשונה עסקה ביחס של הסוציאליזם לזנות. הרשומה השנייה עוסקת ביחס המורכב בין אהבה לכסף ובין עבודת מין לעבודת שירותים. הרשומות הבאות בסדרה יעסקו בגזע, מגדר וקפיטליזם.
בקובה מתגעגעים לברית המועצות. כל עוד
ברית המועצות התקיימה והקומוניזם שלט בה, קובה נהנתה מכספים, השקעות וסחר של הגוש
הסובייטי. ואז הגיעו גורבאצ'וב והפרסטרויקה שלו, וקובה איבדה כמעט בן לילה את
התומכת הכלכלית החשובה ביותר שלה. ביחד עם החרם האמריקאי, שהחרים כל ספינה שרק
העזה לעבור בחופי קובה, המדינה נכנסה לתקופת "השפל הגדול". כמו ונצואלה
בימינו, קובה של השנים 1994-1991 חוותה רעב ומחסור במוצרים בסיסיים כמו נייר
טואלט. היא עדיין לא התאוששה.
השפל הגדול אילץ את המדינה הקובנית
והנשים הקובניות להתפשר: קובה נאלצה לקבל תיירים מערביים כדי להכניס כסף זר
למדינה, והנשים הקובניות נאלצו לקבל תיירים מערביים כדי לשרוד.
ברפובליקה הדומיניקנית המצב היה גרוע
עוד קודם. 30% מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני, ובשנת 2000 המדינה התפרסמה בתור
המדינה שמשקיעה הכי מעט תקציבים בחינוך ובריאות ציבוריים.
קובה היא לכאורה קומוניסטית, הרפובליקה
הדומיניקנית היא לכאורה קפיטליסטית. למעשה, שתיהן תלויות בכסף הזר, וכך גם
האזרחיות. בקובה מכנים אותן Luchadoras, "נאבקות".
ברפובליקה הדומיניקנית מכנים את מצבן Buscarsela, "מחפשת את זה",
כלומר מחפשת חיים נורמליים. ספרה של אמליה קבסאס, Economies
of Desire, עוסק
בנשים האלה וביחסיהן עם התיירים הזרים.
שתי המדינות משוּוקות לתיירים בעזרת ארבעת
ה-S: Sun, See, Sand, Sex. התיירות היא טקטיקת הפיתוח הכלכלית הראשונה בשתי
המדינות, וההשפעה החברתית הבולטת ביותר של התיירות אליהן היא התפתחות תיירות המין.
המחסור בהזדמנויות אחרות מביא מקומיים
רבים לנדוד לאזורים התיירותיים, שבהם הם עוסקים בשירותים שונים, וביניהם גם מין,
במטרה להרוויח כסף. הקשר המיני עם התיירים אינו נוצר רק בשביל כסף, אלא גם בשביל
הזדמנויות אחרות: בילויים, צריכה, טיולים, הגירה ונישואים. כל קשר עם זרים, מיני
או לא, נתפס כאפשרות לשיפור החיים בשביל המקומיים. תיירות מין היא יותר מפעילות
אסורה; היא מערבת בתוכה גם מנהגים
וערכים מקובלים חברתית. כמו שאומרים בקובה, "כבר אי אפשר לדעת מי כאן
הזונה".
בזמן שרבים מהמעורבים בכלכלת המין
סוחרים בשירותי מין תמורת כסף, רבים לא עושים זאת. בקובה קוראים להם Jineteros,
"רוכבי סוסים": פרחחים שנמצאים בשולי תעשיית התיירות, ומנסים להרוויח
משהו מהתיירים, כולל, אבל לא רק, בעזרת מין. כלומר, הם "רוכבים על כספם של
התיירים". הם מוכרים אלכוהול וסיגריות, ומשמשים כמדריכים, מלווים ושותפים
רומנטיים.
ה-Jineteras הן נשים שמוכרות מין בתשלום.
הן נתפסות כמי שרוכבות על כספם של התיירים, ובמקרה הזה נחשבות למי שיש להן כוח
מיני. הן מנצלות את התיירים לצרכים כלכליים כמו שהתיירים מנצלים את עוניין לצרכים
מיניים.
תיירות ההמונים בשתי המדינות עברה לקראת
שנות האלפיים למלונות בסגנון "הכול כלול", שבהם התיירים מופרדים מהעיר
ולא יוצאים בכלל מהמקום. גם כשהם יוצאים משטח המלון, הם עושים זאת בליווי מדריכים
מטעם המלון. המלונות הללו מנוהלים על-ידי תאגידים זרים, וכמעט כל המנהלים בהם
זרים. ההשפעה על תושבי העיר הרסנית, מאחר שהם אינם זוכים לארח את התיירים ולקבל
ישירות את כספם. הם נאלצים לבחור בין עבודה בשכר נמוך במלונות לבין עבודה בתעשיית
המין, ובמקרים רבים משלבים בין שניהם.
עובדי המלונות משתפים פעולה: הם מאפשרים
ללקוחות להזמין עובדי מין, וחלק נכבד מהם גם מוכנים בעצמם לקיים מין בתשלום. נשים
רבות התחילו בתור עובדות במלון ונענו בשלב מסוים להצעות ולחיזורים של
התיירים.
בערי התיירות אי אפשר להבדיל בין
"זונות" לבין נשים אחרות. הן לא מתוחמות באזור אחד כמו במדינות אחרות,
אלא משתלבות בין העובדים והאורחים. הן לא עובדות בזנות באופן קבוע, אלא גמישות
ומנצלות הזדמנויות, בניגוד למכוני הליווי שאפיינו את שתי המדינות בשנות החמישים.
זה אינו סוג עבודה ברור; זאת הרפתקה ורומנטיקה. לפי
מחקר מ-1997, 20% מעובדי המלונות הודו שניהלו קשרים מיניים עם הלקוחות. לפי מחקר
אחר מאותה תקופה, ל-38% מעובדי המין הגברים היתה עבודה במלון.
רוב המלונות ברפובליקה הדומיניקנית שולחים את עובדיהם להכשרה ב-Jose Smith Comas Institute of Hotel and Tourism Services. דרישות הקבלה של המכון כוללות עמידה במשקל ובגובה מסוימים, גיל צעיר, מראה חיצוני אטרקטיבי וכושר גופני. ההכשרה וחלוקת העבודות מאורגנים לפי גזע, מין ומגדר: עובדי הקבלה נוטים להיות בהירי עור, העובדים במטבח ובתחום הבידור שחורים.
רוב עובדי ועובדות המין מעדיפים לקבל
מתנות, ביגוד, תכשיטים וארוחות מהתיירים, ולא כסף, מתוך תקווה שלא ייחשבו לזונות
אלא לשותפים רומנטיים, מה שעשוי להוביל לנישואים. גם אם לא יתחתנו, הם מקווים
לעזרה בהגירה או בהקמת עסק. הנשים מתייחסות לתיירים כ"חברים", אמיגוס,
ולא בתור לקוחות. העבודה הרגשית אמורה לטשטש את הגבול בין אהבה לכסף.
כותבת הספר, מרקסיסטית שכואבת את אובדן הסוציאליזם בקובה, תוהה: במצב הנוכחי, האם אפשר
לקרוא לנשים שמקבלות לעתים תשלום על מין "עובדות מין"? אולי הן דווקא
חלק מקשר רומנטי? הרי גם נשים מערביות בקשר רומנטי מקבלות מתנות, תכשיטים, אוכל
ולפעמים כסף. קבסאס קוראת ליחסים בתיירות המין "סקס טקטי" – סקס כטקטיקה
להגיע לחתונה, הגירה ותמיכה כלכלית קבועה, ולא כזהות של עובדת מין. העובדים בתעשיית התיירות משתמשים באינטימיות ובמיניות, ומתריסים
נגד קטגוריות מובנות של תיירות מין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה