לפי מילון צ'כוסלובקי מ-1966, "זנות
היא תופעה חברתית נפוצה בחברה הקפיטליסטית, שבה האומללות והניצול של הפרולטריון, ובמיוחד
של נשים, כל כך גדולים, שחלק מהנשים נאלצות להתפרנס באמצעות מין בתשלום כדי לשרוד.
סוציאליזם מבטל את הזנות ביחד עם הגורמים החברתיים לה". במציאות הצ'כוסלובקית שמחוץ למילון, הזנות המשיכה להתקיים גם תחת המשטר
הסוציאליסטי. תופעת הזנות יצרה בעיה לקומוניזם הצ'כוסלובקי: איך להגיב לתופעה שלפי
האידיאולוגיה של המשטר בכלל לא היתה אמורה להתקיים.
המשטר הסוציאליסטי כבר לא היה יכול להאשים
את הקפיטליזם בתופעת הזנות, אז הוא האשים את הנשים עצמן. החוק הצ'כוסלובקי
ראה בזונות פרזיטיות שמשתמטות מעבודה, והעניש אותן על הפרת החובה המוסרית
הסוציאליסטית לעסוק בעבודה מכובדת. האידיאולוגיה המרקסיסטית הניחה שנשים מקיימות מין בתשלום
בגלל סיבות כלכליות, ומכיוון שהמשטר הקומוניסטי לא הודה שיש סיבות כלכליות לזנות גם תחת הסוציאליזם, הוא בחר להאשים את הנשים האינדיבידואליות באופי רע.
המדינה לא חוקקה חוקים ישירים נגד זנות, כדי לא להודות שהזנות בכלל קיימת. החוקים נחקקו נגד "פרזיטיוּת", "הימנעות שיטתית מעבודה",
"פרנסה לא ראויה" ו"התנהגות פרועה". במסגרת הניסיון לדמיין שאין במדינה זנות, המדינה כמעט ולא תבעה
נשים שעסקו בה. הנשים שכן נעצרו היו צועניות, נערות שברחו מבתיהן ונשים אחרות מהמעמד הנמוך. הנשים שעסקו בזנות במלונות עם תיירים זרים נהנו מיוקרה יחסית ולא
נעצרו. במקום לעצור את הנשים, המשטרה העדיפה להשתמש בהן בתור מודיעות ומלשינות. למעשה, בדו"ח הממשלתי הרשמי ב-1969
הזהירו מפני אי-הפללה של זנות, שעלולה לאפשר לנשים לסרב להיות מודיעות משטרתיות.
מחפשים את מי להאשים
אחרי דיכוי האביב של פראג ב-1968, המדינה הידקה את
אחיזתה באזרחים. היא לא ניסתה יותר לשכנע אותם בצדקת דרכה, אלא אילצה אותם לשתף
פעולה באמצעות איומים והפעלת כוח. החוקים נגד זנות הוחמרו אף הם, ועכשיו גם
"פרנסה חלקית בזנות" הפכה לפשע. זאת היתה עוד דרך של המדינה לשלוט
באזרחים חופשיים מדי. לפי ההצהרות הרשמיות, נשים עסקו בזנות בגלל "השתוקקות
לבידור, בגדים יפים ושפע" ו"תשוקה ליוקרה". "המנטליות
הצרכנית" הזאת היתה "סימפטום ברור למשבר המוסרי של החברה". הלקוחות
לעומתן פשוט "סיפקו את הצרכים הטבעיים שלהם".
ועדיין, החברה הסוציאליסטית הרי היתה
אמורה למנוע את היווצרותן של נשים כאלה. המשטר המשיך לחפש את מי להאשים, ומצא את
הנשים כולן. המדינה טענה שהנשים הן אלה שאמורות לחנך את בנותיהן ולספק את בעליהן. אם
הבנות שלהן עובדות בזנות, כנראה שהן לא חינכו אותן כמו שצריך. אם הבעלים שלהן
הולכים לזונות, כנראה שהן לא מספקות בבית את הצרכים המיניים שלהם. בקיצור, הכול
באשמת הנשים שלא ממלאות את תפקידן. והכי גרוע, השוויון הכלכלי היחסי בין גברים
לנשים הביא לעלייה חדה במספר הגירושים, מכיוון שנשים היו מספיק עצמאיות כלכלית כדי
להתגרש. מומחי המשטר טענו שגירושים גורמים למשפחות הרוסות שבנותיהן עובדות בזנות, ולגברים
פרודים שנאלצים ללכת לזונות כדי לספק את יצריהם הטבעיים. הנשים אשמות, כבר אמרנו?
החוקרים הסוציאליסטיים הקפידו להדגיש גם שנשים
גרושות נוטות לעבוד בזנות בעצמן: "לא רק שהרבה נישואים מסתיימים מפני שלאישה
יש נטיות מופקרות והיא בוגדת בבעלה, אלא שנשים גרושות רבות נמצאות במצב כלכלי לא
מספק, במיוחד אלה שהיו מובטלות בזמן הנישואים". נשים עם נטיות מופקרות
שצריכות כסף? לא פלא שהגרושות האלה הן זונות.
הקפיטליזם מגיע
אם כך, השוויון המגדרי
שהמהפכה הסוציאליסטית הבטיחה הפך להאשמת הנשים בתופעת הזנות. במפתיע או לא במפתיע, המהפכה הדמוקרטית ב-1989 שכפלה את אותן האשמות של המשטר הסוציאליסטי. לטענת ה"מומחים" הצ'כים של שנות התשעים, המוטיבציה העיקרית של הנשים בזנות היתה "רווח
קל ומהיר ללא עבודה", ביחד עם נטייה מוגזמת לעקרונות השוק, חוסר יכולת להגשמה
עצמית, מערכת ערכים סוטה ותפיסה לקויה של סיכונים בריאותיים. הן נתפסו בתקשורת כמי שמנצלות לרעה את המדינה והעם, מפני
שלא שילמו מיסים והשתמשו במערכת הבריאות והרווחה.
נוסף על היחס העוין של האקדמיה
והתקשורת, הנשים שעסקו בזנות סבלו מעוינות הציבור, שהתעלם ממצוקותיהן והתייחס
אליהן כמי שמפרות את הסדר הציבורי. המשטרה המקומית התרכזה בפעילות שתקשה על חייהן: איתור מקום מגוריהן, מעצרים וקנסות. הנשים בעסקי המין נתפסו כמי שאינן
אזרחיות, וזכויותיהן וצרכיהן מעולם לא הוזכרו. להיפך, הן נתפסו כמי שמפריעות
לזכויותיהם של "אנשים ישרים".
בשנות האלפיים המצב השתנה במידה מסוימת, הרבה בזכות עבודתם של שני ארגונים
פמיניסטיים, LaStrada ו-Bliss without Risk, שאתגרו את התפיסה
הדומיננטית. ראשית, הם טענו שזנות היא "עבודת מין", ודרשו שנשים בזנות יקבלו זכויות עובדים כמו נשים עובדות אחרות. שנית, הם העבירו את תשומת הלב
לסיכונים הכרוכים בעבודת הזנות, במיוחד סיכונים בריאותיים הנובעים ממחלות מין
וסיכונים פיזיים הנובעים מהאלימות שנשים בזנות צריכות להתמודד איתה. לסיום, הם
הדגישו את ההפרדה בין עבודת מין לבין סחר בנשים, כלומר בין זנות בהסכמה לבין זנות
בכפייה.
ההסברה של ארגונים אלה הביאה לשינוי
מסוים בגישת המומחים והממשלה, שהחלה לפתח תוכניות להגנה על קורבנות סחר, בד בבד עם
ניסיון לשפר את תנאי עבודתן של עובדות המין. הגישה החדשה הכירה בעובדה שגם עובדות
המין ראויות לזכויות אזרח.
אשמים חדשים
זכויות אזרח, כמובן, היו שמורות
לאזרחיות בלבד, ולא לעובדות המין המהגרות הרבות שהגיעו לצ'כיה בשני העשורים
האחרונים. עכשיו נוצרה הפרדה חדשה, הפרדה אתנית בין מקומיות לזרות. המומחים
והפוליטיקאים, שכרגיל חיפשו את מי להאשים, מצאו את הזרים. הם הציגו את הזנות כבעיה
חברתית שנוצרת כתוצאה של "זרים" – הזונות, הסרסורים והלקוחות – כל אלה
שבאים מחו"ל או מרקע גזעי אחר (צועניות וצוענים, למשל). ההבניה הזאת הובילה שוב לקיטוב של הנושא: "אנחנו", האזרחים הישרים, אלה שמשלמים
מיסים וביטוח ומגדלים את הילדים שלנו, מול "הם". ראש עיירת הגבול הצ'כית דובי הסביר: "מאשימים את המדינה שלנו בפריחת הזנות, אבל
תעשיית המין נתמכת באופן בלעדי על-ידי הלקוחות שבאים מגרמניה. אנחנו רוצים
שהמדינות השכנות יהיו מודעות לזה".
למען האמת, היה משהו בדבריו של ראש העירייה. ברוב עיירות הגבול בין צ'כיה
לאוסטריה ולגרמניה, אכן היו ועדיין ישנם מועדוני לילה רבים שפונים ללקוחות זרים ומעסיקים מהגרות.
הגברים הגרמנים והאוסטרים מגיעים לצ'כיה בשביל מחירי המוצרים הזולים – הבנזין,
הסיגריות, וכן, גם הנשים. השלטים על מועדוני הלילה מצהירים על "סקס היום
בזול" ו-"בחורות
טריות". רוב עובדות המין מגיעות ממדינות רחוקות יותר במזרח אירופה. בניגוד לתדמית של קורבנות הסחר חסרות
הישע, רובן המכריע יודעות שהן מגיעות כדי לעבוד בזנות, אם כי לא תמיד מה יהיו
תנאי העבודה. הן לא רואות בתנאי העבודה עבדוּת, אלא חלק מהתנאים הדרושים כדי
להרוויח כסף ולפרנס את משפחתן. כשתוקף הוויזה שלהן פג אחרי שלושה חודשים, הן
נוהגות לחזור לארצן ואז להגיע בחזרה לצ'כיה.
הנשים גרות באותם חדרים שבהם הן עובדות.
הן מתחלקות עם בעלי המועדון שווה בשווה על כל לקוח, או משלמות לבעלים על
ה"שכירות" והמזון, ומקבלות את כל הכסף מהלקוחות לעצמן. נשים אוקראיניות
צריכות לשלם גם חובות לסרסור שדאג להן לוויזה והביא אותן למועדון, וכך נשארות רק
עם 25% מכספי הלקוחות.
הלקוחות נחשבים על-ידי כולם, כולל
עובדות המין, ללוזרים, מובטלים מערב אירופאים שמנצלים את כספי הרווחה שלהם כדי
לשלם על מה שאחרים מקבלים בחינם. עובדות המין נהנות ללגלג בינן לבין עצמן על
הלקוחות, ביצועיהם המיניים והתמימות שגורמת להם להאמין שההצגות שלהן אמיתיות. הן
לא מחויבות לקבל לקוחות, והן דוחות בעיקר את הלקוחות הוויטנאמים, שנחשבים לא
אטרקטיביים וגרועים במיטה (בצ'כיה יש קהילת מהגרים וייטנאמית שהגיעה עוד בתקופת
הקומוניזם).
הלקוחות כל כך מתביישים בעצמם שהם בדרך
כלל מכחישים שהם בכלל צרכני זנות, אפילו כששואלים אותם על זה מיד אחרי שיצאו
מהמועדון. "טעיתי בדרך לקזינו", "אני רק מחכה לחבר",
ו"סתם ביקרתי מתוך סקרנות" הם חלק מהתירוצים שלהם. כשהם מוכנים לדבר על
תופעת הזנות, הם מדגישים שהם רק שמעו שמועות או משהו שחבר סיפר להם. המעטים שמוכנים לדבר מספרים שהם בוחרים רק זונות שנמצאות שם מרצונן החופשי ומספרים כמה שהן נהנות איתם, או
טוענים שהן פשוט רוצות כסף והם עוזרים להן.
כמו התירוצים של הלקוחות, גם התירוצים של צ'כוסלובקיה הקומוניסטית וצ'כיה הדמוקרטית לתופעת הזנות מעולם לא נשמעו משכנעים במיוחד.
* הרשומה מבוססת על שלושה מאמרים/מחקרים:
Blaming all Women: On Regulation of Prostitution in State Socialist Czechoslovakia / Barbara Havelkova
Prostitutes,
sex workers and honest citizens: politics of prostitution in the Czech Republic /
Prostitution in Nightclubs in Border Areas of the Czech Republic / Mathilde Darley
לקריאה נוספת: Marxism versus moralism: a Marxist analysis of prostitution, מאמר יבש אך מקיף על תפיסת הזנות באידיאולוגיה המרקסיסטית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה