"שמי אמארה מוירה, אני בת 30, אני דוקטורנטית באוניברסיטת קמפינאס. אני זונה בפארק איטאטינגה. ולא מזמן התחלתי לכתוב בלוג."
הבלוג של אמארה הוא בפורטוגזית. למרבה המזל, הרצאה שלה במסגרת קורס אקדמי תורגמה לאנגלית, וקיבלתי אישור מהאתר Red Light Rio לתרגם אותה לעברית. אמארה [Amara Moira] לא פוחדת להציג רעיונות נועזים ולירות חיצים לכל עבר. מקווה שתיהנו מהקריאה כמוני.
האפשרות להיות חלק מתנועת הזונות הברזילאית היא משמעותית במיוחד בשבילי, בעיקר אחרי שהעליתי את הנושא בתנועות הלהט"ב והטרנס בסאו פאולו, ואמרתי שאנחנו צריכות להפסיק להעמיד פנים שזנות אינה חלק מהמציאות שלנו. תנועת הלהט"ב אוהבת לדבר על איך ש-90% מהטרנסים והטרנסיות עובדים בזנות, אבל מסרבת לדון בהסדרה של תעשיית המין. לא היתה התקדמות בדיון הזה. הם מסרבים להתייחס לנושא.
כשהעליתי את נושא הזנות ב-2015, הייתי על סף הדחה מהתנועה הטרנסית בסאו פאולו. כשסירבתי להיות מודחת, ההנהגה בסאו פאולו הטיחה את ראשי בקיר, ואני החלטתי שזה כבר לא המקום בשבילי להתבטא בו.
כאן בריו אני מתרשמת מכך שכולם מקבלים אותי. כאן אני יכולה להתבטא בלי להתייפייף, בלי לשמוע "בואו נדבר רק על נושאים נקיים".
לא. בואו נדבר על המציאות בכל הצורות ומכל נקודות המבט. בואו נילחם נגד האלימות והדיכוי. בואו נגיד את המילים המלוכלכות שאף אחד לא רוצה לשמוע.
אז להיות כאן מסמל בשבילי הרבה דברים.
אחד הדברים שחשבתי עליו אחרי שאינדיאנרה דיברה, היה מה שהיא אמרה על אלימות נגד נשים נשואות: "אנשים אומרים שזנות היא אלימה, אבל ב-2014, בערך 5000 נשים ברזילאיות נרצחו על-ידי בני הזוג והאקסים שלהן, או על-ידי מישהו אחר שהן בטחו בו. אני יכולה להגיד שכיום בברזיל בטוח יותר להיות זונה מאשר אישה נשואה". התחלתי לחשוב על מצב שבו אישה סובלת מאלימות של בן זוגה. אני תוהה, ממי יותר קל לבקש להשתמש בקונדום? מבן הזוג שלך או מקליינט שלך? וכשאנחנו שואלות את השאלה הזאת, שהיא שרירותית למדי, אנחנו יכולות גם לראות כמה נושא האיידס הפך לבעיה עבור נשים נשואות במערכות יחסים הטרוסקסואליות ומונוגמיות.
יש סוגים ספציפיים של אלימות שאישה עלולה לחוות במסגרת מערכת יחסים מונוגמית, וסוגים אחרים של אלימות שעובדות מין עלולות לחוות. אם אנחנו מתכוונות להילחם נגד כל סוגי האלימות האלה, אנחנו צריכות לדעת איך לזהות אותם ואיך לכנות אותם.
אז אני תוהה, אמארה, את נמצאת לך באוניקאמפ... רגע, עוד לא הצגתי את עצמי.
שמי אמארה מוירה, אני בת 30, אני דוקטורנטית באוניברסיטת קמפינאס. אני מזנה את עצמי בפארק איטאטינגה. ולא מזמן התחלתי לכתוב בלוג בשם "מה אם הייתי זונה?". התחלתי לכתוב בו בשנה האחרונה. אני מתארת בו את האינטראקציות שהיו לי עם לקוחות, ולא סתם תיאורים. זה לא בלוג "שיווקי", שבו הלקוח יכול לקרוא מה כתבתי עליו כדי שירגיש טוב עם עצמו.
אני מעדיפה שהלקוחות שלי לא יידעו על הבלוג שלי, כי אם הם יידעו, הם עלולים להיות קצת עצבניים. מפני שנקודת המבט שאני מאמצת היא פמיניסטית וספרותית. זאת נקודת מבט שמנסה להציג כמה מהמיקרו-אגרסיות שקיימות בעבודה, למשל בזמן המיקוח על המחיר. או בזמן המו"מ על מה שנעשה במיטה. הקשיים שבלגרום ללקוח לשלם לך. אולי הוא מנסה לדון במחיר אחרי שכבר קיימתם יחסי מין, או שהוא לא רוצה לשלם מראש.
או כשזה מגיע לסקס, בגלל הפגיעוּת של להיות זונה בברזיל. כי אם כולנו היינו יכולות להיות זונות יוקרתיות, אם זאת היתה המציאות בשביל כולנו, אז כשלקוח היה בא ואומר, "אני אתן לך 50 ריאל יותר בשביל סקס בלי קונדום", היינו צוחקות לו בפרצוף. היינו יורקות לו בפנים ומכריחות אותו לדחוף את הכסף שלו לתחת.
אבל זאת לא המציאות שאנחנו חיות בה. אנחנו חיות במציאות שבה לעיתים תכופות זנות מתבצעת בתנאים מסוכנים. יש זמנים שאת מרגישה נטושה וחסרת כול, כשלילה ויורד גשם וקר, או כשאת עובדת במשך היום והשמש קופחת, ואת חייבת לעבוד, אבל את לא רואה אפילו לקוח אחד, רק שורות ארוכות של מכוניות חולפות על פנייך ולא מסתכלות עלייך, אנשים שלא רוצים לדעת עלייך כלום. ואז אולי יגיע אחד שיציע לך חמישים ריאל יותר כדי לעשות את זה בלי קונדום.
ובמקרים רבים, את בסוף מסכימה, בלי ביקורת, בלי שיפוט, את מקבלת את ההצעה.
אנחנו צריכות להבין את המצב, ולהילחם נגד הפגיעוּת החברתית שדוחקת רבות מאיתנו לעסוק בעבודת מין בדרכים מסוכנות. אנחנו צריכות להילחם נגד הסיכונים, לא נגד הזנות.
אחד הדברים שאני אדבר עליהם - אני מקווה שאני לא נשמעת כאילו אני משחקת את הקורבן, אבל אם אני נשמעת ככה, בואו אליי ותגרמו לי לחשוב מחדש על המונחים שלי - זה שאני רוצה לזהות את סוגי האלימות האלה כדי שנוכל לדעת נגד מה אנחנו נלחמות. אינדיאנרה הצביעה על כך היטב, כשאמרה שאלימות נגד זונות קשורה לדומיננטיות גברית. אז אנחנו חייבות להילחם נגד מצ'ואיזם. המאבק הוא לא רק על הסדרת עבודת המין. אנחנו צריכות להילחם גם נגד מצ'ואיזם.
אלה קרבות רבים, אבל כולם אותו קרב. קרב נגד המצ'ואיזם. קרב נגד הגזענות. קרב נגד טרנספוביה. קרב על האפשרות שלנו לעבוד בזנות בדרך שלא תהיה מסוכנת. קרב על האפשרות לקבל תמיכה בעבודתנו.
עבור מי שנמצאת במצב פגיע, כשלקוח אגרסיבי מגיע, זה קשה. את חייבת להיות זונה מועצמת כדי להצליח להתמודד עם מקרים מסוימים. אז אנחנו חייבות להילחם בשביל העצמה, בשביל שמקצועניות מין יוכלו להתגאות במה שהן עושות, בשביל שהן יהיו מודעות לזכויותיהן. אני חושבת שזה צריך להיות בעדיפות ראשונה.
אנחנו צריכות להגיע לנשים במצבי סיכון ולהכניס אותן למרחב האקטיביסטי. כי אקטיביזם הוא מרחב מעצים. שתוכלי לדעת שאת לא לבד. זה חשוב לא להיות לבד.
אז קודם כל, אני רוצה לדבר על הזנות מנקודת המבט של טרנסיות וטרנסים.
אני בת 30, ורק לפני שנה וחצי התחלתי את המעבר שלי וביקשתי בפעם הראשונה שיקראו לי "אמארה". כשאנשים שואלים אותי מה לקח לי כל כך הרבה זמן, מה שיש לי בראש זאת העובדה שבין כל הטרנסיות שפגשתי, מאז שראיתי טרנסית בפעם הראשונה בגיל 15, כל אחת ואחת מהטרנסיות האלה היתה זונה וחיה בתנאים מסוכנים.
וחשבתי לעצמי, "אם אמצא את עצמי יום אחד במצב הזה, אני לא חושבת שאני אצליח לעמוד בזה." אז חסמתי את הדבר הזה בתוכי ואמרתי לעצמי, "אני לא יכולה, אני לא יכולה, אני לא יכולה".
זנות היא רק קצה הקרחון של מה שהטרנסיות שפגשתי עברו בחיים. היו עניינים של אלימות במשפחה, של אנשים שגורשו מהבית שלהם. רק בגלל שאת טרנסית, את מפסידה את המשפחה שלך. את מפסידה את הזכות לרכוש השכלה. ובלי השכלה, לא תוכלי למצוא עבודה בשוק העבודה הרשמי.
אבל גם עם השכלה, לא תוכלי.
אנשים שואלים אותי, "את הולכת לקבל את הדוקטורט שלך, תמשיכי לעבוד בזנות גם אחריו?" אני פוחדת. אני לא יודעת על בטוח, אם כשאקבל את הדוקטורט יהיה מוסד כלשהו שירצה להעסיק אותי. יש לי אפילו תחושה שגם אחרי שאקבל את הדוקטורט, מקום העבודה היחיד בשבילי יהיה טלמרקטינג. ואם זה המקרה, אני מעדיפה להיות זונה.
אין לי בעיה לקיים יחסי מין עם זרים, לדוגמה. זאת לא בעיה בשבילי. בואו נבהיר את זה. לשכב עם זרים תמיד היה קל בשבילי. לא מזמן עברתי דירה ומצאתי יומנים מגיל 18. רשמתי בהם את מספר הפעמים שעשיתי banheirao. אני לא יודעת אם אתן יודעות מה זה, אולי עדיף לא לדעת.
[המשמעות המילולית היא "שירותים גדולים", והכוונה היא קיום יחסי מין בשירותים ציבוריים.]
אני זוכרת פעם אחת שכתבתי, "גברים, בשבילי... אני יכולה להביא את עצמי לשכב רק עם זרים. אני לא יכולה לשכב עם החברים שלי." בשבילי, סקס תמיד היה עניין מיני בלבד, ובתור שכזה הוא היה טוב יותר. אפילו העדפתי לא לדעת מי הם, או לא לראות אותם למחרת או לחיות איתם יום אחרי יום.
הסקס הכי טוב שלי תמיד היה עם הטיפוסים האלה. זה הלהיב אותי יותר. תמיד היה מענג מאוד לשכב עם גברים אנונימיים. אז כתבתי, "אלוהים, זה טוב להיות זונה".
הבעיה בשבילי לא היתה להיות זונה. הבעיה היתה ההדרה החברתית שהעבודה בזנות ייצגה. באותם זמנים לא הייתי מוכנה להתמודד עם זה.
מהרגע שבו נעשיתי חלק מהתנועה - לפני שהצטרפתי לתנועה הטרנסית, הייתי חלק מהתנועה הלהט"בית בתור ביסקסואלית, מה שתמיד הייתי. בתוך התנועה הלהט"בית, הרגשתי מועצמת מרוח הלחימה ומהניסיון להפוך את העולם למקום שגם אני אוכל להתאים אליו, כדי שהעולם יידע לכבד אותי ואת כל מי שכמוני. באותו רגע של העצמה בתוך התנועה הלהט"בית, הרגשתי שיש לי את הזכות לשינוי. שיש לי את הזכות להיקרא בשם אחר. שאנשים יכולים להבין, "אוקיי, יש לך את הזכות לשם אחר ולמגדר אחר".
זה מצחיק, כי התחלתי לחשוב, "אני בתוך התנועה שמטיפה להפסקת האפליה נגד זונות", אבל יכולתי לקלוט שגם בתוכה אני עדיין חוששת. פתאום הבנתי שהייתי לגמרי נואשת, מפני שכאשר את מתחילה את המעבר שלך, הגוף שלך הוא לא פה ולא שם. הוא קצת גברי וקצת נשי. התהייה הנוראה, אם אני אוריד את הבגדים, האם הגבר הזה או האישה הזאת יסתובבו ויגידו שאני גבר?
אני זוכרת שביקרתי חברות טרנסיות שעובדות ברחוב, וגברים הסתכלו עליי ושאלו, "כמה?" ורצו לשכב איתי ולקבל גישה לגוף שלי. ברגע ההוא התחלתי להירגע ולהגיד לעצמי, "זה יכול להיות מעניין". אבל אתן יודעות מה? ידעתי שזה לא הולך להיות רק "מעניין". ידעתי שאני ארצה לדבר על זה באופן פומבי. כי הפחד הזה שמנע ממני לעשות את תהליך המעבר קודם, יכול למנוע גם מאחרים לעשות אותו.
הפחד הזה משפיע גם על חייהן של כל חברותיי שמזנות את עצמן, פעמים רבות בתנאים קשים. אני רוצה שיהיה להן קול, שהן יוכלו לדבר על המציאות שלהן, ושיוכלו לדרוש תנאי עבודה טובים יותר.
אז התחלתי את הבלוג, והניסיון הראשון שלי עם לקוח היה קשה, כי לא היה לי סקס כבר שנה. לקוח הופיע, עם האף שלו מדמם מכל הקוק שהוא הסניף, כולו בטירוף ובהיי, והוא רצה לשלם 20 ריאל [עשרים ש"ח] בשביל "עבודה" במכונית שלו.
לא היה לי סקס כבר שנה, ואני אגבה 20 ריאל? אני הולכת להפסיד את הבתולין שלי תמורת 20 ריאל? אמרתי לו, "זה חייב להיות לפחות 30 ריאל", כאילו זה מה שיעשה את ההבדל. הוא אמר, "אני לא אשלם 30 ריאל", אז הלכתי הביתה בידיים ריקות. לקח לי חודש לחזור, ומאז והלאה הכל הלך יותר חלק. הלקוחות הגיעו אחד אחרי השני. אחד הציע 50 ריאל בלי שאפילו ביקשתי. אחר הציע 30, ועוד אחד הציע 30, ואני כבר התלהבתי, "אני הולכת להתעשר כאן!"
התחלתי לדבר על זה באופוריה בבלוג. בהתחלה כתבתי, "אנשים, זה טוב, זה מענג, אני עושה את זה ומרגישה את העונג בתוכי". אבל לאורך כל הדרך נשאתי בתוכי גם את שאלת הפמיניזם, המאבק הפמיניסטי. ובהדרגה, חוויה שהייתה מענגת בשבילי באותו זמן - הייתי הולכת ואומרת "אלוהים, זה הולך להיות כזה סיפור מעניין בשביל הבלוג" - כשהתחלתי לכתוב עליה ונזכרתי מה קרה, התחלתי לשים לב, "חכי רגע. כמה דברים מוזרים קרו שם". אבל התחלתי להבין אותם רק דרך התהליך של הכתיבה והניסיון לעשות לזה רציונליזציה.
הבלוג עבר מהפך פתאומי מאופוריה למה שהחברים שלי קראו לו "אמארה הדכאונית". התחלתי להצביע על כל מה שנראה אלים, כי הרגשתי מחוללת. הייתי צריכה לעבור את השלב הזה של להרגיש מחוללת, כדי שהיום אני אוכל להסתכל על הסיטואציה באופן רגוע יותר.
למשל, המצב של להיות מותקפת. זה נושא שיעלה בדרכה של כל טרנסית עלי אדמות. בכל מקום שאת הולכת, מישהו יבוא וישאל אותך "כמה?" וינסה לשלוח ידיים ולהתנהג אלייך כאילו את חתיכת בשר. ואת תצטרכי להיות חזקה מאוד כדי להתמודד עם זה. לא משנה אם את זונה או לא, הולכים להתייחס אלייך כמו אל זונה.
זה הולך לעלות ביוקר לתנועה הטרנסית, אם היא תסרב להתעסק בנושא הזה.
היום הייתי על האוטובוס מסאו פאולו לקמפינאס, ואיזה בחור התיישב לידי. כשהוא ראה שאני טרנסית, הוא פשוט הוציא את הזין שלו החוצה. אולי בתקופה אחרת הייתי בוכה. היום שאלתי אותו כמה כסף אני אעשה על זה. ויצאתי משם עם שלושים ריאל על מציצה.
על זה אנחנו מדברות. את חייבת ללמוד להיות חזקה. אני חושבת שאחד הדברים שלמדתי עליו הרבה מנשים אחרות בקורס הזה ובתנועת הזונות, זה איך להיות חזקה. בואו נילחם בעוצמה. את חייבת להיות חזקה כדי להתמודד עם זה. העצמה היא הכרחית.
אז הבלוג הפך למקום שבו אני מחויבת לתאר את האלימות שאני חווה, אבל גם להצביע על אפשרויות יציאה, על הדרכים שבהן אנחנו יכולות להתמודד עם האלימות, וגם על ההנאות שאנחנו מוצאות לאורך הדרך. מותר לי גם להגיד שאני חווה הנאה, שאני מגיעה לאורגזמה.
קשה להגיד את זה, נכון? כי בו בזמן שהזנות נראית כמו האפשרות היחידה שלנו, אנחנו גם אמורות להתבייש בה.
הבאתי את החברות הטרנסיות שלי לפאנל באוניברסיטה, עצרנו לקפה והתחלתי לדבר על הלקוחות האחרונים שלי. הן אמרו לי, "אל תדברי בקול רם כזה, את באוניברסיטה!" הן קראו את כל החומרים המשוגעים אצלי בבלוג, והן מתביישות שאני מדברת על זה באוניברסיטה שלי? במילים אחרות, בשביל הנשים האלה שחיות את המציאות הזאת יום אחרי יום, יש בושה מסוימת בלהיות במקום כמו אוניברסיטה.
חשוב בשבילנו להילחם נגד הסטיגמה הזאת, כדי שנשים יפסיקו להתבייש בבחירה שלהן.
לזנות יש כזה חלק מרכזי בלהיות טרנסית, שכשמישהי באה אלינו ואומרת שהיא רוצה למגר את הזנות, היא לא יודעת על מה היא מדברת. היא מדברת על למגר את המרחב היחיד שמצאנו בו קיום לעצמנו. כשאנחנו מגורשות מהבתים שלנו ואין לנו לאן ללכת, אנחנו פונות לזנות. שם אנחנו יכולות למצוא את החופש שלנו.
זה יכול להיות מרחב אלים. זה יכול להיות מקום קשה. אבל אנחנו חייבות ללמוד להתמודד איתו. אנחנו חייבות ליצור בחברה שלנו מקום תומך ומכבד יותר עבורנו.
נקודה אחרונה בקשר לבלוג שלי. שאלות מתחילות לעלות. בשלב מסוים מישהו קרא לכתיבה שלי "שמנופובית". לקוח מגיע ונוהג בי גרוע, ואני אזלזל בו, אפילו באופן בלתי מודע. אולי אני אגיד שהוא היה שמן, או שאשתמש בכינוי מגוחך לגוף שלו - גוף שהעניק לי עונג, אם לדבר בכנות, אבל בגלל שהוא נהג בי גרוע, כשיגיע הזמן לכתוב איך הוא היה, זה יחמוק לתוך הכתיבה.
זה הרגע שבו אני מבינה שהכתיבה שלי חשובה למען האקטיביזם והמיליטנטיות, אבל אני צריכה לכתוב באופן שלא ישעתק דיכוי. אני צריכה סגנון כתיבה שמעודד חופש, ולא משעתק אפליה נגד אנשים עם מוגבלויות, ולא משעתק גזענות, שמנופוביה, מצ'ואיזם, טרנספוביה... סגנון כתיבה שמעצים את הגוף שלנו, את הקיום שלנו, את המרחבים שאנחנו תופסות, ובו בזמן מזהה ונותן שם לאלימויות שהופכות אותנו לפגיעות.
זה נעשה המוטו של הבלוג שלי. לנסות לפתח סגנון כתיבה שמתאר אלימות, אבל גם מציע אפשרויות לעתיד, אפשרויות לחשוב בתנאים שלנו עצמנו על עבודה ואקטיביזם.
חשוב שאנחנו כאן היום, מדברות על זה באוניברסיטה. חשוב בשבילנו לתבוע בחזרה את זכותנו לחשוב ולדבר על מצבנו, ולא להשאיר את הדיבורים לאקדמאים שיגידו מי אנחנו ומה אנחנו. אנחנו, הזונות, נתחיל לכתוב את הסיפורים של עצמנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה