המאמר יציג את סיכום הספר: A Taste for Brown Sugar, Black Women in Pornography, מאת Mireille Miller-Young. כמו שאולי ניחשתן, הספר מציג את הנשים השחורות ואת הייצוגים של נשים שחורות לאורך ההיסטוריה של הפורנו.
בשנים האחרונות, שחקניות פורנו שחורות
ניצלו את הרווחים מהפורנו כדי להקים אתרים משלהם, בניסיון להציג מיניות שחורה
חיובית. שחקניות ובמאיות כמו ונסה בלו וסשה בראבאסטר מוכיחות שאפשר לעשות פורנו
שחור חיובי. כיום הן עדיין במיעוט, אך אפשר לקוות שבעתיד הן יהפכו לרוב. שחקניות הפורנו
הללו לא מתכוונות יותר להתבייש ברווח הכספי שהן מרוויחות בזכות המיניות שלהן. הן מתגאות בכסף
שהן עושות ובמיניות שהן מציגות. הן סקסיות, הן מושכות והן מרוויחות על זה כסף, על
אפם ועל חמתם של הגברים שרוצים לשלוט בהן ושל הנשים שחושבות שהן צריכות להישאר
עניות וחסודות.
"בתור
אישה שחורה את לא אמורה לדבר על אהבה למין, כי את נחשבת מראש לזונה". ואם את
שחקנית פורנו, היחס אלייך אפילו יותר גרוע. הפורנוגרפיה נחשבת לזולה ובזויה,
והנשים השחורות בה, שהחברה מתייחסת אליהן מלכתחילה כזונות וולגריות וחסרות ערך, נתפסות
כמסוכנות ממש. הן מייצגות מיניות לא נורמטיבית, שמאיימת על הסטנדרטים החברתיים.
לא מעט נשים שחורות עובדות
בתעשיית הפורנו ומתפרנסות באמצעותה, למרות היחס החברתי לפורנו, למרות היחס של
החברה לנשים שחורות, ולמרות הגזענות החברתית בכלל והגזענות בפורנו בפרט. מילר-יאנג מסבירה
בספרה את ההיסטוריה של התפיסה החברתית את המיניות השחורה, מפרטת את הסיבות שגרמו וגורמות
לנשים שחורות לעבוד בפורנו, ומגלה את היחס של השחקניות השחורות לפורנו ושל הפורנו
כלפיהן.
פעם לא היה כאן פורנו
המבט של גברים לבנים על נשים שחורות
כאובייקטים מיניים נוצר הרבה לפני הפורנו, במשך מאות שנים של עבדוּת. שפחות
שחורות הוצגו בשוק בתוך כלובים, כשהגברים הלבנים בוחנים את גופן וקונים אותן. לאחר הקנייה, בעלי העבדים לא היססו לאנוס את שפחותיהם, בתירוץ שהן חשקניות, מופקרות ונהנות
מזה, ושהמין של גברים עם נשים
שחורות עוזר לנשים לבנות לשמור על תומתן. בנימוקים דומים משתמשים עד היום צרכני זנות מסוימים, שמצדיקים את עצמם בטענות בנוסח "הן מופקרות" ו"אם לא תהיה זנות
יהיה יותר אונס".
לאורך ההיסטוריה, זונות ונשים שחורות
נחשבו למעמד "אחר", אאוטסיידריות חברתיות. הסטייה לכאורה של שחורות, זונות וקוויריות המחישה את מערכת המעמדות המינית והגזעית, ויצרה מערכות מעקב ממסדיות כדי להפריד בין הנורמלי לסוטה.
עם המצאת המצלמה, תמונות פורנוגרפיות נפוצו
באירופה. נשים שחורות הוצגו בהן ברוב המקרים כמשרתות של נשים לבנות. בארה"ב
כמעט ולא היו תמונות של לבנים ושחורים יחד, כנראה בגלל המתח הגזעי שם (ואולי פשוט
לא נשמרו תמונות כאלה כי הצזורה השמידה אותן).
בתחילת המאה עשרים נוצרה בהלת
"העבדוּת הלבנה", מלובה בהיסטריה תקשורתית שהפיצה סיפורים על נשים לבנות
שנחטפו על-ידי סרסורים, כהי-עור כמובן, ונאלצות לעבוד בזנות. ההיסטריה לא היתה מגובה
בעובדות, אבל עזרה לגורמים נוצרים ופמיניסטים להוציא את הזנות ואת אזורי החלונות
האדומים מחוץ לחוק. התוצאה היתה דחיקת הזנות לשולי הערים, בעיקר לשכונות השחורות.
בזמן שזונות לבנות יכלו להרשות לעצמן לעבוד בתוך הבית, הנשים השחורות נדחקו לעבוד
ברחובות. הן נשארו חסרות הגנה ונתונות לרדיפות ולמעצרים של המשטרה. ועדיין, רבות
מהן העדיפו לעבוד בזנות ולא בעבודות הבית המנצלות, שחשפו אותן לאלימות מינית
ולסחיטה של המעסיקים.
בזמן השפל הכלכלי, יותר ויותר נשים
שחורות עבדו בזנות, ויותר ויותר מהן הופללו ונעצרו. בעיר ניו-יורק, יותר מ- 50%
מהנשים שנעצרו באשמת זנות היו שחורות, פי עשרה משיעור הלבנות שנעצרו. בהארלם, 80%
מהנשים השחורות שנעצרו ב-1935 הואשמו ב"התנהגות מינית לא הולמת".
עבודת מין היתה דרכן של הנשים האלה
להיות עצמאיות כלכלית, לשמור על כבודן העצמי, לקבל החלטות בעצמן לגבי עבודתן,
למרוד בערכים המגדריים והמיניים של מעמד הביניים השחור, ולהיאבק נגד מנגנוני
השליטה במינית השחורה. בשביל מי שהכול נלקח מהן,
המיניות היתה כל מה שנשאר להן.
שנות השלושים, הנה הפורנו מגיע
בשנות השלושים הופקו סרטי פורנו
מחתרתיים במסווה של "טיולי טבע חינוכיים", שהראו נשים אמריקאיות שחורות
בתור פראיות אפריקאיות שמקיימות יחסי מין בטבע, לפעמים עם קופים (גברים שחורים
בתחפושת), בזמן ש"חוקרים לבנים" מגיעים לחקור את הסביבה. הסרטים האלה
התכתבו עם הגזענות הלבנה, הציגו את הלבנים כעליונים ובו זמנית הראו
את הסכנה שביחסים בין-גזעיים, כשגרמו לתחושה שווה של תשוקה וגועל.
מעט הסרטים שהציגו מין בין שחורים,
בוימו וצולמו על-ידי לבנים, נצרכו על-ידי לבנים, והציגו את המבט הלבן על המיניות
השחורה.
למרות הניצול והגזענות, השחקניות
השחורות לא ויתרו על אישיותן במהלך הסרטים האלה: הן נראו נהנות מהמין ומהגברים שנדרשו לענג אותן; עשו פרצופים למצלמה, דרשו את
תשומת לבה, והזכירו לצופה שאינן אובייקט מיני בלבד, אלא נשים
עצמאיות שמציגות את עצמן; השתמשו בהומור ונהנו להקניט
את השחקנים; סירבו לאקטים מסוימים; ולא נכנעו לנורמות הבורגניות של שמירה על טוהר.
שנות השישים והשבעים, הפורנו הופך לחוקי
בשנות השישים והשבעים, עם הפיכת הפורנו
לחוקי והפסקת ההפרדה המגדרית, נוצר ז'אנר חדש של פורנו בין-גזעי: "פורנו
נשמה", שהציג יחסים חושניים ואינטימיים בין שחורים ללבנים. מגזיני עירום עם
נשים שחורות הפכו לפופולריים, ופלייבוי הציג דוגמניות שחורות. השינוי בפורנו היה חלק
מגל שינויים בתרבות הפופולרית כולה, והגוף השחור ייצג בתרבות הכללית כוח ארוטי
דינאמי ובעל הגדרה עצמית.
בזמנים שבהם הגישה למין עברה שינוי
רדיקלי, גם הפורנו עסק בשבירת טאבואים, כולל יחסים בין גזעים שונים. במאי פורנו
בשנות השבעים ראו בפורנו חלק מהמהפכה המינית, וניסו לבחון את גבולות החוק ואת
גבולות הפתיחות המינית של אמריקה, תוך חשיפת המשטור המיני בתרבות הכללית. בזמנים
שבהם מין בין-גזעי בין גבר שחור לאישה לבנה נחשב לטאבו נורא, סרטי הפורנו הציגו
אותו מול אולמות קולנוע מלאים עד אפס מקום.
כמו בפורנו, גם בהוליווד החלו להציג
סצנות חושניות בין גברים שחורים לנשים שחורות ולבנות. נשים שחורות בעצמן הפכו
לגיבורות קשוחות, כמו פם גריר בסרט "פוקסי בראון" ובסרטים אחרים. השחרור
המיני שלהן בסרטים היה חלק מהאג'נדה של שחרור נשי בכלל. גריר הסבירה: "אנחנו
לא נכחיש את המיניות שלנו רק בגלל שאנחנו שחקניות קולנוע שחורות". בשנות
השבעים והשמונים יצא לאור המגזין Players, חיקוי מוצלח של פלייבוי עבור
שחורים, כולל כתבות עומק על תרבות, אורח חיים ואקטואליה.
הפריחה בתרבות השחורה ובמיניות השחורה
הביאה לתגובת נגד של הממסד הלבן, הליברלי והשמרני כאחד. הממסד האשים את הנשים
השחורות במצב הקשה בקהילות השחורות. נטען שהן עושות יותר מדי ילדים, יוצאות לעבוד כדי
לפרנס אותם וכך מסרסות את הגבר השחור, או לחלופין נשארות אמהות יחידניות ומנצלות
את דמי הרווחה. הממסד העדיף להאשים את הנשים השחורות ולא את הדיכוי והאפליה.
הפחד הלבן השתקף גם בסרטי פורנו. אם
בסרטי פורנו ומיינסטרים שפנו לקהל השחור הוצגו נשים שחורות חזקות, סרטי פורנו שפנו
לקהל הלבן הציגו נשים שחורות רק בשני אופנים: בתור משרתות כנועות, או בתור
פתייניות מסוכנות שמפתות את הגבר הלבן והתמים. שתי האפשרויות משכו את הגברים
הלבנים באותה מידה.
שחקניות הפורנו השחורות סבלו מהשמצות
מכל הכיוונים: הלבנים ראו בהן נשים מופקרות כמו כל השחורות, השחורים ראו בהן
בוגדות ששוכבות עם גברים לבנים.
שנות השמונים, הווידאו מביא את הפורנו לכל בית
שנות השמונים הביאו את הווידאו, ואיתו
כמות אדירה של סרטים וצרכנים חדשים, ובעיקר צרכניות חדשות, שעד עכשיו לא ששו לבקר
בקולנועי פורנו. הפריחה יצרה שווקים חדשים לנישות מכל הסוגים ולכוכבות פורנו
חדשות, כאלה שיגרמו לצופים לקנות את הסרטים שלהן ולא סרטים אחרים. כל זה יצר ביקוש
לשחקניות שחורות.
בסקר שנעשה באותן שנים, סרטי לסביות היו
הפופולריים ביותר, וסרטים עם מין בין שחורים או מין בין-גזעי היו במקום השני. אולם
הביקוש הרב וההפקות הזולות יצרו סרטים גרועים במיוחד. חלקם היו סתם גרועים, וחלקם
היו גזענים ממש, ושיקפו את הנוסטלגיה של הגבר הלבן לזמנים שבהם נשים שחורות עשו כל
מה שדרשו מהן לעשות. שחקניות שחורות אולי היו מבוקשות, אך בגלל ההפקות הזולות הן קיבלו שכר נמוך ותנאים גרועים.
שנות התשעים והאלפיים, היפ-הופ פורנו
בדיוק כמו שזמרי ראפ נוהגים להקיף את
עצמם בנשים מרקדות בבגדים "סקסיים", גם הנשים בפורנו משמשות כגורמי
משיכה מיניים. הפמיניזם הלבן מתנגד להצגתן ככאלה, ולא מתייחס להעצמה של נשים שחורות בהם. למשל, כשהראפר סר מיקס-א-לוט שר שיר שלם בשבחי הישבן השחור הגדול, זה
אולי סקסיסטי – אבל זה גם נתן לגיטימציה לדור שלם של נשים שחורות לקבל באהבה את
גופן, להתגאות במיניות שלהן ולהחזיר לעצמן את השליטה על גופן, שליטה שנמנעה מהן
במאות השנים שבהן גברים הלבנים שלטו בגופן והתייחסו אל ישבניהן המלאים כתופעה
מעוותת.
כמו בהיפ-הופ, גם בפורנו היתה נישה חדשה
של סרטים שהתרכזו בישבן וטרנד של "סגידה לישבן". בנוסף, ראפרים כמו סנופ
דוגי דוג ואייס טי הפיקו סרטי פורנו מצליחים בעצמם.
בהיפ-הופ ובפורנו, הכוכבים נוהגים להציג
את עצמם כ"סרסורים" ואת הנשים כ"זונות", ומנסים לייצר תמונה
אותנטית של הגטו. או במילים אחרות, תמונה של הפנטזיה הלבנה על הגטו השחור
ה"אותנטי", מוצף במשטרה, אלימות, סרסורים וזונות. ההצגה של הגברים השחורים כסרסורים ששולטים
במצב נעשתה במטרה להראות את הנוכחות והחוזק שלהם מול הגברים הלבנים. עכשיו הגברים
השחורים הם אלה ששולטים על הסביבה, על הגטו, ועל הנשים השחורות שעד עכשיו נשלטו
על-ידי הלבנים. מבחינתם, המערכת עצמה היא חסרת
רחמים, ולכן גם הם חייבים להיות חסרי רחמים כדי לשרוד.
ההווה, העתיד והפורנו
כיום, רק 61% מהנשים השחורות מועסקות
בתעסוקה רשמית בארה"ב, וגם הן עוסקות בעיקר בעבודות זמניות בשכר נמוך.
למשפחות שחורות יש רק חמישית מההון והנכסים של משפחות לבנות. המשכורת
הממוצעת של משק בית שחור היא 63% מזאת של משק בית לבן. בנסיבות האלה, לא פלא שנשים
שחורות בוחרות לעבוד בעבודת מין. הפורנו מעניק להן הזדמנות להציג ולהתנסות
בארוטיות, ואולי אפילו להפוך לכוכבות.
אפילו בפורנו, נשים שחורות מרוויחות
66%-50% ממה שמרוויחות לבנות. במאים רבים מזלזלים בהן וחושבים שאפשר לדרוש מהן כל
דבר, מפני ש"עושים להן טובה" שנותנים להן כסף. בתור עובדות
פרילנסריות וזמניות, אין להן את היכולת להתאגד ולדרוש תנאים טובים יותר.
הנשים השחורות נשארות כמעט חסרות כלים
בפורנו. הגברים הלבנים והשחורים מתייחסים אליהן כאל נחותות; נשים שחורות "מכובדות" מהמעמד הבינוני רואות בהן בוגדות
במאמצים להתקבל חברתית; ונשים לבנות רואות בהן
מופקרות או קורבנות. שחקניות הפורנו השחורות רוצות, במסגרת הכלים הצנועים שנותרו
להן, שיראו את הערך שבעבודתן, ושלא יזלזלו בעבודה המינית שלהן וביכולתן להרוויח כסף
בתנאים קשים. הן מפתחות טקטיקות של התנגדות, שכוללות סירוב להשתתף בסרטים משפילים,
הפקת סרטים עצמאיים והשתלטות מחודשת על המיניות שלהן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה