אליזבת פיסאני היא אפידמיולוגית, שחוקרת
את התפשטות האיידס. או כמו שהיא מגדירה את זה:
"כשאנשים שואלים אותי ממה אני
מתפרנסת, אני עונה 'סקס וסמים'. פעם הייתי אומרת שאני אפידמיולוגית, שזה
גם נכון. אבל רוב האנשים הסתכלו עליי פעורי עיניים. אפי – מה?
[...]
להגיד שאני עושה סקס וסמים חוסך ממני
להסביר שאפידמיולוגיה זה המדע של איך מחלות מתפשטות באוכלוסייה. זה חוסך ממני את
ההתאבדות החברתית בהודאה שאני מדענית, סטטיסטיקאית וחנונית עם תעודות."
כידוע, כשהזנות חוקית, עובדות מין לא סובלות ממחלות מין יותר מנשים אחרות, ולא מזריקות סמים. לעומת זאת, במדינות שלא מכירות בזכויות האדם של עובדות מין, מצבן מידרדר גם בתחומים האלה. לפיסאני יש הרבה מה להגיד בנושא האיידס והסמים בהקשר של עובדות המין.
לפי פיסאני, המצב ברור: הגורמים העיקריים להתפשטות האיידס
הם מין לא מוגן והזרקת סמים ממזרקים משומשים. כדי למנוע את התפשטות האיידס, צריך
לדאוג שהמין יהיה מוגן והמזרקים לא יהיו משומשים. פשוט? לא כשהאידיאולוגיה והכסף משתלטים על
תעשיית המלחמה באיידס. פיסאני מסבירה איך זה קורה.
אידיאולוגיה וזנות
לעובדות מין יש הרבה פרטנרים. אם הן
ישתמשו בקונדומים, הן לא יידבקו באיידס ולא ידביקו אחרים. כל מה שצריך לעשות זה לדאוג שיהיו להן קונדומים
ולשכנע אותן להשתמש בהם. במקומות שעשו את זה, כמו בתאילנד, 90% מעובדות המין
משתמשות בקונדומים. במקומות שלא עשו את זה, עובדות מין חולות באיידס באחוזים
גבוהים, ואז גם הלקוחות שלהן, ואז גם הנשים של הלקוחות שלהן. בניגוד לחולי איידס
מונוגמיים, שמדביקים רק את הפרטנר שלהם ושם זה נגמר, עובדות מין ולקוחותיהן עלולים
להדביק יותר מפרטנר אחד, וכך האיידס מתפשט. אז למה יש מקומות שבהם מתנגדים לחלוקת קונדומים לעובדות
מין?
נוצרים (ומוסלמים): מתנגדים עקרונית לשימוש בקונדומים, ומעדיפים להטיף להתנזרות, שהיא לא ממש
ריאלית במקרה של עובדות מין. חלק גדול מהעמותות למלחמה באיידס הן נוצריות, וכך זה נראה.
לדוגמא, עמותות קתוליות סילקו עמותות
למען בריאות הציבור בשלושה ממתחמי הזנות הגדולים באינדונזיה. העמותות הקתוליות התנגדו לחלוקת קונדומים, והעדיפו ללמד את
עובדות המין לאפות עוגות.
פמיניסטיות מסוימות: רבות מהן מתנגדות להפיכת הזנות לחוקית, ולכן מתנגדות לתוכניות שישתפו
פעולה עם עובדות מין. לדוגמא, פרופסור דונה יוז (Donna
Hughes)
האמריקאית, אחת הפעילות הבולטות בארה"ב נגד זנות, יצאה נגד תוכניות לחינוך
מיני בקרב עובדות מין בקמבודיה, בטענה שתוכניות כאלה נותנות לגיטימציה לזנות.
העובדה שמספר הנדבקות באיידס בקמבודיה ירד בתוך עשור מ-42,000 בשנה ל-6,000 בשנה,
הרבה בזכות תוכניות כאלה, לא עניינה אותה.
[דונה יוז אינה יוצאת דופן בתחום הזה.
בשבדיה, מאז החוק להפללת הלקוח, המדינה מתנגדת לחלוקת קונדומים לעובדות מין, בטענה
שזה מעודד זנות ופוגע במדיניות של "אפס סובלנות לזנות". משטרת שבדיה
מחרימה קונדומים לעובדות מין, כדי להשתמש בהם בתור ראיות לקיום יחסי מין. אנה סקרהדס, החוקרת הממונה של ממשלת שבדיה לענייני זנות, הסבירה את המדיניות:
"אנחנו לא עובדים על צמצום נזקים בשבדיה. זאת לא הדרך שבה השבדים מסתכלים על
החוק. אנחנו רואים את החוק בתור איסור על זנות; לא צריכה להיות זנות." ראשת היחידה נגד סחר בבני אדם בשבדיה
אמרה בתגובה לשאלה באותו נושא: "אם יש לזונות כל כך הרבה כסף, שייקנו בעצמן את
הקונדומים שלהן".]
בניו-זילנד ובחלקים של אוסטרליה, לעומת
זאת, הפכו את הזנות לחוקית, מנהלים תוכניות לחינוך מיני עבור עובדות מין, ומחייבים
שימוש בקונדומים בזמן מין בתשלום. התוצאה: 95% מעובדות המין משתמשות תמיד
בקונדומים, ועובדות מין סובלות ממחלות מין פחות משאר הנשים באוכלוסייה.
פוליטיקה:
אף אחד לא אוהב זונות. אף אחת לא חושבת שצריך להשקיע בהן כסף. הפוליטיקאים מבינים את זה. לדוגמא, בשנות התשעים אינדונזיה עברה לדמוקרטיה, ומפלגות מוסלמיות עלו
לשלטון. נציגיהן עלו עם דחפורים על אזורי האורות האדומים כדי להרוס אותם. בכל פעם שנערכות בחירות מקומיות, ראשי הערים שולחים את המשטרה לפשוט על עובדות המין, כדי לשמח את הציבור. התוצאה? עובדות המין עברו לאזורים חשוכים ומסוכנים יותר,
וארגוני סיוע מתקשים להגיע אליהן כדי לעזור להן ולחלק קונדומים.
אידיאולוגיה וסמים
במדינות המערב, חלק גדול מהתפשטות
האיידס נגרם בגלל שימוש במזרקים משומשים. כדי למנוע את התפשטות האיידס, כל מה
שצריך לעשות זה לחלק למכורים מזרקים נקיים. אז למה לא כולם עושים את זה?
הציבור ה"נורמטיבי": לא אוהב נרקומנים ולא רוצה שהמדינה תבזבז עליהם כסף.
אידיאולוגיה: גופים רבים טוענים שחלוקת מזרקים מעודדת שימוש בסמים. זאת טענה חסרת בסיס,
אנשים שלא משתמשים בסמים לא יתחילו להזריק לעצמם סמים רק כי הם יכולים להשיג מזרק
בחינם, אבל למתנגדים לא אכפת מהנתונים. ארה"ב, שהיא התורמת הגדולה ביותר
למלחמה באיידס, מתנה את התרומות בכך שהעמותות לא ישתמשו בכסף כדי לחלק מזרקים
נקיים.
פוליטיקה: הציבור
דורש להכניס את משתמשי הסמים לכלא, והפוליטיקאים שמחים להיענות לדרישה. הפללת
משתמשי הסמים יוצרת שתי בעיות:
1. המשתמשים לא רוצים להסתובב עם מזרק
עליהם, כדי שהמשטרה לא תעצור אותם אם תמצא אותו בחיפוש. לכן המשתמשים מעדיפים
להתחלק במזרקים עם אנשים אחרים.
2. בכלא קל להשיג סמים. מזרקים לעומת
זאת קשה למצוא שם. לכן כולם בכלא מזריקים לעצמם מאותו מזרק. אחוזי ההידבקות באיידס
בקרב אסירים הם כמעט בלתי נתפסים, ודווקא שם יש התנגדות של השלטונות לחלוקת
מזרקים.
שמרנות
נעשה קשה יותר ויותר לעשות מחקרים
אובייקטיביים במימון הממשל האמריקאי. ב-2005, מכון הבריאות הלאומי האמריקאי זימן אליו 157 מדענים, ודרש שיצדיקו בדיעבד את המימון של מחקריהם. המשותף
לכל המחקרים: כולם עסקו בעבודת מין או בסמים. את רשימת המדענים הבעייתיים לא חיבר
גוף ממשלתי, אלא "הקואליציה לערכים מסורתיים" (Traditional
Values Coalition),
ארגון שמאגד 43,000 כנסיות ברחבי ארה"ב, ומציע בין השאר "עזרה למי
שסובלים ממשיכה לבני מינם".
בנוסף, ממשלת ארה"ב קבעה שחוקרים
שרוצים לקבל מימון למחקרים על זנות, חייבים להצהיר פומבית שהם תומכים בהפללה של
זנות בכלל ושל עובדות מין בפרט.
כסף
ברוב העולם כיום, רוב ההדבקות החדשות
באיידס מתרחשות בזמן מין בתשלום או הזרקת סמים. אלה האוכלוסיות שצריך לטפל בהן.
אבל בתעשיית המלחמה באיידס יש הרבה כסף. יש הרבה עמותות שמתחרות על הכסף הזה,
ורובן לא רוצות להתעסק עם זונות ונרקומנים. אז העמותות לוקחות את הכסף ומשקיעות
אותו דווקא באוכלוסיות שלא צריכות אותו. בגאנה, למשל, 76% מההדבקות החדשות מתרחשות
בזמן מין מסחרי, אבל 99% מהמימון הציבורי למניעת איידס הולך לתוכניות עבור האוכלוסייה
הכללית.
דוגמא: איך כל הגורמים הנ"ל באים לידי ביטוי בשטח
תחילת שנות האלפיים. תוקף הפטנטים על תרופות נגד איידס עומדת להיגמר, ותאגידי התרופות האמריקאים עלולים להפסיד הרבה כסף
כשחברות זרות יתחילו לייצר תרופות גנריות. חוץ מזה, ארה"ב צריכה להתחנף לעולם
כדי להשתיק את הביקורת על המלחמה בעיראק.
ג'ורג' בוש מכריז: נתרום שני מיליון
דולר למלחמה נגד איידס במזרח טימור!
במזרח טימור, מדינה ליד אינדונזיה, יש
רק שבעה חולי איידס. שלושה מתוכם בני משפחה אחת, הארבעה האחרים נדבקו בכלל
באינדונזיה. אין במזרח טימור אפילו סכנה להתפשטות של איידס: אין בה בעיית סמים,
ויש בה רק כמאה עובדות מין, שאין להן כמעט לקוחות.
בכל זאת, העמותות נגד איידס נערכות
להילחם באיידס במזרח טימור. כלומר, לקבל נתח משני מיליון הדולרים שארה"ב
מציעה. הן מגישות הצעות במכרז.
העמותות הזוכות במכרז מקבלות את הכסף.
הדבר הראשון שהן עושות הוא לקחת בין 15% ל-30% לעצמן, כדי לשלם על עלות הגשת ההצעה
למכרז ועל משכורות.
נשארים מיליון וחצי דולר לבזבז במלחמה
נגד האיידס במזרח טימור. כאמור, אין איידס במזרח טימור. למרבה המזל, יש במדינה
רופא בשם ד"ר דן, שפתח בה מרפאה למען בריאות הציבור. רוב החולים משלמים בה
לפי יכולתם, מי שלא יכול לא משלם בכלל.
במרפאה של ד"ר דן יש חולה איידס
אחד, ואולי גם עוד אחד. העמותות מאושרות: יש על מי לבזבז את הכסף. נקנה תרופות
לחולה האיידס. ואולי גם לשני, אם יתברר שהוא חולה באיידס.
חלק מהעמותות חושבות שחבל להשקיע מיליון
וחצי דולר על אדם וחצי. אולי עדיף להשקיע את הכסף בבעיות בריאות שבאמת קיימות
במזרח טימור. תמותת נשים בלידה, נניח. הן אומרות את זה לשגריר האמריקאי. הוא זורק
אותן מהמשרד.
הולכים לקנות תרופות לחולה האיידס.
ארה"ב מחייבת את העמותות שמקבלות ממנה כסף לקנות את התרופות מחברות אמריקאיות.
במקום לקנות תרופות גנריות זולות אצל יצרנים מקומיים, העמותות חייבות לקנות את
התרופות המקוריות והיקרות נגד איידס. ואז להביא אותן מארה"ב. בקירור, כדי שלא
ייהרסו (בגלל לחץ ציבורי, מ-2007 ארה"ב ויתרה על הדרישה לקנות תרופות מחברות
אמריקאיות בלבד).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה