על הישרדות / קייטי סימון

קייטי סימון היא אחת מעורכות הבלוג הנהדר TitsandSass, בלוג שמנוהל ונכתב על-ידי עובדות מין. הרשומה היא תרגום של אחד המאמרים שלה בבלוג, שבו היא מתארת את התחושה של להיות עובדת מין ומשתמשת בסמים, בחברה שמפלילה ומדירה נשים כמוה.

בחודש שעבר גיליתי שחברה שלי מתה ממנת יתר.

מעולם לא פגשתי אותה, אבל הכרתי אותה כמעט 15 שנים דרך האינטרנט. מצאנו זו את זו בימים של Livejournal, בתקופה שבה רק האפשרות לקרוא את דבריה של מישהי דומה לי, עובדת מין ומשתמשת בהרואין, היתה הלם בשבילי. באותה תקופה קראתי כל מה שיכולתי לקרוא על נשים כמונו, אפילו צהובונים או עלונים של "מכורים אנונימיים".

זה היה גילוי מרעיש לקרוא מישהי שכותבת על החיים שלה, החיים שלנו, בגוף ראשון, ומעזה לבנות את זהותה בתור יותר מסתם שורת מחץ או סיפור עם מוסר השכל. אנשים מדברים על חשיבות ה"ייצוג", אבל אין שום דרך לתאר מה סימלה בשבילי בגיל 22 הידיעה שיש שם בחוץ עוד מישהי כמוני.

יכולתי תמיד לדבר איתה על כל הדברים שלא יכולתי לדבר עליהם עם החברים הלא-מכורים שלי: סוחרי סמים עצלנים, שוטרים מניאקים, והצורך המתמיד לעבוד מספיק כדי לקנות סמים. מאוחר יותר, כששתינו היינו על מתדון, התלוננו זו לזו על השילוב הייחודי של בירוקרטיה והתנשאות שנתקלנו בו במרפאות. היא תמיד עדכנה אותי על הפיאסקו האחרון של המלחמה בסמים, ויכולנו להיות כנות זו עם זו ולזעום ביחד.

אני לא בטוחה מה קרה לה. יכול להיות שהיא קורבן של כל הפנטניל שהתערבב באספקת ההרואין ברחבי המדינה. אני יודעת שהיא לא השתמשה בסמים כבר תקופה. היה לה חשוב לשמור על הילדים שלה. הסבילות שלה כנראה היתה נמוכה.

אבל אני לא יכולה לנער את החשד שהמוות שלה לא היה לגמרי מקרי. כמו רבות מאיתנו, היא התמחתה בצמצום נזקים. היא היתה יכולה להעביר שיעור על איך להימנע ממנת יתר. אני לא חושבת שהיא הרגה את עצמה. אבל אני לא בטוחה שהיא ניסתה ככל יכולתה להישאר בחיים.

ומי יכול להאשים אותה אם לרגע אחד היא הפסיקה לעשות את המאמץ האדיר לשרוד?

אני צריכה להגיד לעצמי כל יום שאני עדיין שווה משהו, למרות כל העדויות הסותרות. אפילו אם עבור רוב האנשים אני גרסה מהלכת של "התרחיש הגרוע ביותר". אפילו אם לפי כל סעיף של הצלחה מיינסטרימית, יצאתי לגמרי מחוץ למסלול. אפילו אם חיים כמו שלי אינם רק לא חוקיים, הם גם מושמצים.

אבל לפעמים קשה להאמין שאת שווה משהו, כשאת ומעגל החברים הקטן בתנועה שלך הם היחידים שחושבים כך.

הז'רגון הפרוגרסיבי המעורפל, עם מונחים כמו "זונותופוביה מופנמת" ו-"drug-shaming", אולי יעיל פוליטית, אבל משטיח את משמעות החוויות שהוא אמור לתאר. הוא לא יכול להעביר את המקהלה היוונית שאני שומעת בתוכי, שממליצה לי להרוג את עצמי מפני שבכל מקרה אף אחד לא רוצה שאנשים כמוני ישרדו.

מצבן של עובדות מין רבות גרוע יותר. הקריאה על הרצח הזוועתי של עובדת המין הטורקייה, הטרנסית האקטיביסטית האנדה קאדר, הבהירה לי את זה היטב. אבל אלה מאיתנו שלא נהרגו על-ידי הלקוחות החמושים בחסינות שלהם, אלה מאיתנו שהיו בנות מזל מספיק כדי לא להיעצר ונשארו חופשיות מהאלימות המשטרתית, עדיין מוצאות לפעמים את מותן כשהן יודעות שהן ניתנות להשלכה כמו חפץ חד-פעמי.

אין צורך להרוג אותנו אם אנחנו הורגות את עצמנו.

אני לא מקדמת תיאוריית קונספירציה. לפעמים אני חושבת שמה שגורם לנו לרצות למות הוא האדישות המוחלטת של החברה לגבי מה שקורה לנו, הרבה יותר מהשנאה או הדיכוי. כשהייתי צעירה יותר דמיינתי את עצמי באופן מלודרמטי כמו עכבר, שחי מהפירורים של הביקוש הצרכני הארוטי של גברים בני המעמד הבינוני. האנלוגיה הזאת, נסערת ככל שתהיה, נכונה מהבחינה שבקושי מבחינים בנו, מלבד בתור מושא לגועל.

בלתי אפשרי לעשות מחקר מקיף על הבריאות הנפשית של אוכלוסייה מופללת. אני לא יכולה לכמת מה הסבירות שנתאבד. אבל אני יכולה להגיד שלשרוד בכל יום בתור עובדת מין מודרת זה הישג בפני עצמו, בהתחשב במה שאנחנו עומדות מולו. אם אתן קוראות את זה והצלחתן לעבור עוד לילה, אם הצלחתן לזכור שאתן בעלות משמעות למרות כל מה שאומרים לנו – זה משמעותי.