יום ראשון, 27 במרץ 2016

סיכום ספר: ג'ולייט ז'ק / Trans: A Memoir

אחרי כמה רשומות עצובות, ולפני כמה רשומות עוד יותר עצובות, הבלוג זקוק לקצת אופטימיות. הביוגרפיה של ג'ולייט ז'ק, עיתונאית וטרנסית בריטית, תספק לנו אותה. ג'ולייט אינה עובדת מין, אבל הספר שלה מספק תובנות חשובות לכל מי שמתעניין בנושא. לא סתם היא כותבת על שלב מסוים בחייה: "הבנתי מדוע כל כך הרבה נשים טרנסיות עבדו בזנות לאורך ההיסטוריה. בהתחשב בקושי של טרנסיות למצוא עבודה קבועה בסביבה ידידותית, וכמה מעט גברים מוכנים להודות בפומבי שהם נמשכים לטרנסיות, התחלתי לתהות אם עבודת מין היא המקום היחיד שבו נשים כמוני מרגישות רצויות".

בסופו של דבר, ז'ק מצאה מקומות אחרים שבהם היא הרגישה רצויה, וחשוב ללמוד ממנה. החשיבות הנוספת של הספר היא הדמיון בין המאבק הטרנסי לבין המאבק של עובדות המין בעד זכויות ונגד טרנסופיה וזנותופוביה: ההתמודדות עם אלימות, דיכוי, סטיגמות חברתיות, ממסד עוין, התנגדות הפמיניזם המיינסטרימי, והצורך בדמויות אמיצות שייחשפו לציבור ויובילו את המאבק. ג'ולייט היא אחת הדמויות האלה, וזהו סיפורה.


"פרצתי בבכי. בכיתי על שלושים שנים של להרגיש כמו אאוטסיידרית, עשרים שנים של הבנה שאני מרגישה ככה בגלל המגדר שלי, עשר שנים של גילוי עצמי, שלוש שנים של מעבר מגדרי ושנתיים של כתיבה על זה, עם כל הלחצים והטראומות שהיו מעורבים ברגשות האלה."

הבכי הוא של ג'ולייט ז'ק, חמישה ימים לפני הניתוח להתאמה מגדרית שהיא עומדת לעבור. בכי של קתרזיס אחרי כל השנים הקשות.

ג'ולייט נולדה באנגליה ב-1981, לא תקופה טובה בשביל אישה להיוולד בגוף של גבר. בתקופה ההיא כמעט ולא שמעו על טרנסיות, מלבד בהקשרים של לעג או אלימות. אמה של ג'ולייט ראתה פעם סרט על נער הומו בטלוויזיה והצהירה,"מזל שאצלנו במשפחה אין כאלה". ממשלתה השמרנית של מרגרט תאצ'ר העבירה חוק שאסר "לקדם" הומוסקסואליות בבתי הספר.

בשנות התשעים המצב לא היה טוב בהרבה. ג'ולייט העבירה את שנות התשעים בתקווה שלא ישימו לב אליה, ובהרגשת בדידות כאילו היא היחידה בעולם שנמצאת בגוף הלא נכון. השיפור הגיע בצעדים קטנטנים בזכות הזמר מוריסי, סרטים כמו "סטונוול" ו"פריסיליה מלכת המדבר", והזכייה של דנה אינטרנשיונל, טרנסית מוצהרת וגאה, באירוויזיון. הבנים השוביניסטים בכיתה, שעד אז טענו שטרנסיות הן סתם גברים סוטים שלובשים שמלות, חשבו שדנה אינטרנשיונל "לוהטת". "הם אמנם אהבו אותה רק כי היא נראתה טוב, והמוסיקה שלה לא דיברה אליי כמו המוזיקה של מוריסי, אבל היא לפחות התחילה דיון חיובי בנושא טרנסיות. בתקופה ההיא, זה היה הכי טוב שיכולתי לשאוף לו."

בתחילת שנות האלפיים הגיע האינטרנט, וג'ולייט גילתה שהיא לא לבד. בנוסף, המעבר מהעיירה הקטנה שלה ללימודים בברייטון הליברלית הראה לה עולם חדש, שבו מועדונים ללסביות והומואים לא היו נדירים (גם אם טרנסים וטרנסיות לא תמיד הרגישו בנוח בהם). באוניברסיטה היא קראה ספרים של פעילוֺת למען טרנסיות בארה"ב, ופגשה חברים סטודנטים עם אותו טעם במוסיקה ובלי דעות קדומות. לצערה היא גם פגשה לא מעט טרידנים – כאלה שנהנים להטריד להטב"קים, או כאלה שחושבים שג'ולייט צריכה להגיד תודה שהם לא נגעלים ממנה, מרשים לעצמם לגעת בה ולא מבינים איך היא יכולה לסרב להם.

שנות האלפיים הביאו איתן גל של אקטיביזם, מפסטיבלים ועד אליפויות עולם בכדורגל להומואים ולסביות. ג'ולייט היא אוהדת כדורגל מושבעת ושחקנית לא רעה בכלל, וזכתה עם קבוצתה, Brighton Bandits, בגביע הניחומים של אליפות העולם. אבל גם בכדורגל החיים שלה קשים: הבחורה האומללה אוהדת את נוריץ'! קשה לדמיין גורל נורא יותר.

ג'ולייט לא התקשתה רק בבחירת קבוצת כדורגל נורמלית לאהוד, אלא גם בבחירת תחום לימוד. היא למדה באוניברסיטה ספרות, והופתעה לגלות שקשה למצוא עבודה עם תואר בספרות. היא הסתפקה בעבודות זמניות אפרוריות. עבודה אחת היא נאלצה לעזוב, אחרי שראתה בבר להט"בי עמית לעבודה ובאה להגיד לו שלום. היא היתה לבושה בבגדי נשים, ומאז הוא לעג לה במשרד מול כל שאר העובדים, ששהצטרפו ללעג. ג'ולייט לא עמדה בהצקות ועזבה. למזלה, עמיתיה לעבודה במקומות אחרים דווקא היו בסדר.

גברים מטומטמים תמיד עשו צרות לטרנסיות, שלא לדבר על עיתון "דיילי מייל", שנהנה לשים כותרות צעקניות עם תמונות משפילות ולכתוב נגד מימון ניתוחים להתאמה מגדרית. האכזבה הגדולה של ג'ולייט בשנות האלפיים היתה דווקא מהתנועה הפמיניסטית ומהעיתון הבריטי השמאלני The Guardian. תנועות פמיניסטיות רבות התקשו לקבל טרנסיות, בטענה שהן מאמצות את כל הסממנים הסטריאוטיפיים של נשים ונכנעות לציפיות מגדריות. לג'ולייט לפחות היה קל להתמודד עם הטענה הזאת: כל מה שהיא היתה צריכה לעשות זה להזכיר שהיא אוהבת כדורגל, והתיאוריה הטרנספובית התנפצה.

הכותבות ה"פמיניסטיות" של הגרדיאן בלטו במיוחד בתיעובן כלפי טרנסיות, עם מאמרים מרושעים נגדן וטענות שטרנסיות הן לא נשים אמיתיות. ג'ולייט מצטטת בספר פעילה אחרת נגד טרנספוביה, Roz Kaveney, שהסבירה את הסכנה במאמרים כאלה: "ברגע שמחליטים שהחיים של אנשים מסוימים אינם אמיתיים, זה נעשה בסדר להתעלל בהם: בשביל מי שאין לו אפשרות לפרוק את זעמו דרך כתיבה בעיתון, זה נעשה בסדר לצעוק להם דברים ברחוב, או יותר גרוע".

[מעניין ששתי הכותבות שג'ולייט מזכירה בתור הבולטות ברשעותן בתחום הזה, ג'ולי בינדל וג'ולי ברצ'יל, הן גם שתיים מהכותבות הבולטות נגד עובדות מין. בינדל מתנגדת למתן זכויות אזרח לעובדות מין, וברצ'יל התפרסמה במשפט: "כשמלחמת המינים תיגמר, נוציא להרוג את כל הזונות בעוון בגידה במין הנשי".]

ג'ולייט החליטה לנסות לשנות את המצב בתקשורת, והתחילה לכתוב טור בגרדיאן. היא שמחה על היכולת להתפרנס ולקדם את נושא זכויות הטרנסיות, אבל הפרסום רק הגביר את הלחץ והדיכאון שהיא היתה שרויה בהם, מה גם שלאור מיעוט הקולות הטרנסיים בתקשורת, היא ידעה שהיא נחשבת למי שמייצגת את הקהילה כולה.

בכל זאת, בריטניה התקדמה מאז תקופת תאצ'ר, וכך גם ג'ולייט. המדינה חוקקה חוקים נגד אפליה בתעסוקה, וביטוח הבריאות הלאומי כיסה ניתוחים להתאמה מגדרית. ג'ולייט כבר היתה כתבת בעיתון וכמעט אלופת עולם בכדורגל. אפילו נוריץ' הצליחה לעלות ליגה. הגיע הזמן לעבור את הניתוח.

כמו בישראל, גם בבריטניה צריך לחכות לניתוח כזה כמה שנים: להוכיח לפסיכולוגים שאת באמת מרגישה אישה, להראות שאת עושה את המעבר הדרוש כדי לקבל הורמונים, להראות שאת לוקחת הורמונים, ואז לחכות לניתוח כמו שמחכים בכל מערכת בריאות ציבורית. וזה לא שהניתוח יפתור הכול: ג'ולייט סובלת מדיכאונות גם בלי קשר למגדר, וגברים מטרידים טרנסיות גם אם הן עברו ניתוח. אבל קודם כל, צריך לעבור את הניתוח.

חלק מהחברים הגברים הרגישו כאילו היא נוטשת אותם. חלק מהנשים הרגישו כאילו היא מצטרפת אליהן. אביה קיבל את זה יפה, הוא היה רגיל להתמודד עם אתגרים. לאמה היה קשה יותר עם הידיעה, עד שהיא וג'ולייט נפגשו לשוחח על העניין. בסוף השיחה אמה של ג'ולייט שאלה בדאגה: "אבל עם מי אני אדבר על כדורגל עכשיו?" ג'ולייט ענתה: "איתי, הרי את בעצמך אישה ואוהבת כדורגל, לא?" והקרח נשבר.

ג'ולייט התכוננה לניתוח, ומסבירה: "חשבתי שהניתוח יהיה כמו סיום של מרתון: החלק הקשה עבר, ועכשיו נשאר לחצות את קו הסיום. עכשיו אני מבינה שזה כמו להגיע לגמר גביע קשה במיוחד, אחרי שכבר ניצחת כמה משחקים קשים." לא רק שהיא משתמשת במטאפורות ספורטיביות, היא גם העבירה את זמן ההחלמה בצפייה בכדורגל בבית החולים, והפעם הראשונה שהיא יצאה ממנו היתה כדי לקבל משלוח פיצה. איך אפשר שלא לאהוב אותה?

הימים הראשונים אחרי הניתוח היו מחרידים מכל בחינה. יומיים אחרי הניתוח, כשג'ולייט הרגישה נורא, חבר היה אמור לבקר אותה בבית החולים. היא כתבה לו שהיא במצב נורא. הוא ענה לה בהומור: "תפסיקי ליילל, זה בטח סתם צינון." זאת היתה הפעם הראשונה שהיא צחקה מאז הניתוח.

אחרי הניתוח, הוריה אירחו אותה בביתם עד שתחלים. הם אמרו לה שאולי הם לא מאושרים מהבחירה שלה, אבל הם אוהבים אותה בכל מצב. בזמן ההחלמה, ג'ולייט התקרבה לאמה כמו שלא היתה קרובה אליה מעולם – התברר לה שלאורך כל התקופה, אמה קראה את כל המאמרים שלה בגרדיאן כדי לדעת מה שלומה (וגם קראה את הציוצים בחשבון הטוויטר שלה). כשג'ולייט יכלה סוף סוף לצאת החוצה, הן הלכו ביחד לקנות חזיות. אמה אמרה למוכר "הבת שלי צריכה כמה חזיות חדשות", ואז ג'ולייט ידעה: אמה הבינה שהיא הרוויחה יותר מאשר הפסידה בזכות הניתוח. הן חזרו מחובקות הביתה.

באחד הלילות ג'ולייט חלמה חלום בלהות: "זה עדיין שם! מה לעזאזל?! אחרי כל החרדה, כל הכאב, איך זה בכלל יכול להיות..." כשהיא התעוררה, היא נזכרה שהרבה טרנסיות חולמות את החלום הזה אחרי הניתוח.

אז זהו, זה כבר לא שם. מי שעדיין שם הם החברה הטרנספובית, שג'ולייט מנסה לשנות דרך כתיבתה; הדיכאונות, שמגיעים פחות, כי יותר גרוע ממה שהיה פעם כבר לא יכול להיות; והקושי להתפרנס, שאפשר לקוות שהספר הזה יעזור בו.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה