אם נתקלתן בנתונים שנשמעים כמו "68% מהנשים
בזנות סובלות מפוסט-טראומה" ו-"75% מעובדות המין היו חסרות בית", כנראה שנתקלתן בנתונים מהמחקרים של מליסה פארלי. מתנגדי הזנות משתמשים בנתונים הללו בתור נשק לקידום חקיקה נגד זנות. מה שמתנגדי הזנות לא מספרים זו העובדה שמדובר במחקרים
שהתבצעו רק על סוגי הזנות הגרועים ביותר, ללא ביקורת עמיתים כמקובל, על-ידי חוקרת שנתפסה מזייפת נתונים ומסלפת את המחקרים של עצמה, ואפילו בית המשפט בקנדה קבע
שמחקריה אינם אמינים.
מליסה פארלי מתמחה בסיפוק נתונים
מסולפים תמורת תשלום. היא אפילו הקימהעמותה שמטרתה לספק את
המחקרים האלה. כך למשל, את המחקר האחרון שלה היא
עשתה עבור Hunt Alternatives, ארגון שאחת ממטרותיו היא למגר את הזנות. הארגון תרם בשנה שעברה 53,712$
לעמותה, ומתוכם פארלי שילמה לעצמה משכורת של 45,000$, כפול מהמשכורת הממוצעת בארה"ב.
שאר הכסף הלך להוצאות המשרד של העמותה. בתמורה, פארלי סיפקה מחקר מסולף על צרכני
זנות, שעוד אגיע אליו בהמשך.
עוד לפני כן, בואו נדבר על המחקר המפורסם ביותר של
פארלי, שנערך בתשע מדינות שונות, וממנו מגיעים הנתונים המפורסמים ביותר שלה על
פוסט-טראומה, אלימות והתעללות מינית בילדוּת. לא רק מכון תודעה וארגונים אחרים משתמשים בנתונים האלה, אלא גם מחוקקים כמו זהבה גלאון. כששומעים שהמחקר נערך
בתשע מדינות שונות, מניחים בתמימות שמדובר במדגם מייצג של כל סוגי הזנות. אולם
כשקוראים את המחקר עצמו, מבינים שהוא ממש לא
כזה. אלה המדינות שבהן התבצע המחקר:
ארה"ב: מדינה שבה הזנות אינה חוקית
ועובדות מין נחשבות לפושעות. פארלי ראיינה בה רק נשים בזנות רחוב.
קנדה: רק נשים בזנות רחוב בוונקובר, ורק
ברובע מסוים שלפי פארלי עצמה הוא אחד האזורים העניים ביותר בצפון אמריקה.
גרמניה: בסה"כ 54 נשים. רובן במרכז
גמילה מסמים, ועוד כמה במרכז לשיקום מקצועי, וכאלה שהגיעו דרך מודעות בעיתונים וחברים. ככל הנראה לא רואיינה אפילו עובדת מין
אחת.
טורקיה: פארלי לא קיבלה אישור להיכנס
למכונים חוקיים, ולכן ראיינה רק
נשים שנעצרו על-ידי המשטרה ונאלצו לעבור בדיקות למחלות מין.
תאילנד: נשים במרכז שיקום באזור
מרוחק בצפון המדינה, נשים במכון יופי מסתורי ונשים בזנות רחוב.
שאר המדינות במחקר היו מדינות עולם שלישי - זמביה, דרום אפריקה, מכסיקו וקולומביה.
כמו שאפשר לראות, פארלי הקפידה לראיין
רק נשים שיספקו את הנתונים שהיא רצתה לקבל. קוראות וקוראי הבלוג כבר יודעים שהנתונים
ממדינות אחרות, בהשתתפות מדגם מייצג של עובדות מין, נראים אחרת לגמרי (למשל בדנמרק, בניו-זילנד או בבריטניה).
לפחות לגבי המחקר בתשע המדינות, אין
הוכחות שפארלי זייפה נתונים. במחקרים אחרים שלה דווקא יש כאלה. קחו לדוגמא את המסמך שהיא
כתבה על אי-הפללה ניו-זילנד. חוקרים מצאו במסמך לפחות עשרים טעויות שונות. זה לא מפתיע, מפני שבמחקר קודם שפארלי ערכה בניו-זילנד,
עוזרת המחקר שלה התפטרה בעקבות זיוף נתונים. היא גילתה למשל שפארלי טענה שעובדות מין ממוצא מאורי
התחילו לעבוד בזנות כבר בגיל 9, אפילו שהן מעולם לא אמרו זאת. התברר ששתי נשים אמרו רק שהן התחילו לקיים יחסי מין כבר בגיל תשע, לא בתשלום, ופארלי עיוותה במכוון את
דבריהן. כשעוזרת המחקר גילתה שהמחקר של פארלי לא עבר את וועדת האתיקה של האקדמיה
בניו-זילנד, היא התפטרה.
במסמך על אי-ההפללה בניו-זילנד, פארלי הוציאה מהקשרם את הנתונים הרשמיים של ממשלת ניו-זילנד,
התעלמה מכל הנתונים שלא היו נוחים לה, ולפעמים ממש זייפה נתונים. למשל, היא טענה
ש- "זנות הרחוב עלתה באופן דרמטי לאחר האי-הפללה ב-2003". היא ביססה את
טענתה על בלוג של עורך דין שמתנגד לזנות, ועל עובדת רווחה אחת שטענה שזנות הרחוב
עלתה ב-400%. פארלי התעלמה מהעובדה שהנתונים חסרי בסיס, כמו גם מהעובדה שכל
המחקרים מראים שממדי הזנות בניו-זילנד בכלל לא עלו מאז שהמדינה הכריזה על אי-הפללה.
אם זה לא מספיק, פארלי טענה שהוועדה
הממשלתית בניו-זילנד קבעה שזנות הרחוב באוקלנד הוכפלה בין 2006 ל-2007. זהו עוד
שקר, מאחר שלפי הוועדה עצמה, ב-2006 נבדק מספר זונות הרחוב רק במשך חודש אחד,
ואילו ב-2007 נבדק המספר במשך שנה שלמה, ונכללו בו גם עובדות מין ידועות שלא עבדו
ברחוב באותה תקופה. כלומר, אין בסיס להשוואה בין שתי הבדיקות. למעשה, מספר הנשים בזנות רחוב באוקלנד בכלל ירד.
ועכשיו אפשר לחזור למחקר של
פארלי על לקוחות זנות. פארלי הציגה את המחקר כהשוואה בין גברים שצורכים מין בתשלום
לבין כאלה שלא, וטענה שצרכני הזנות מרושעים יותר. כשקוראים את המחקר, מגלים שפארלי
דאגה לעוות את בסיס המחקר: המחקר לא השווה בין צרכני זנות
לבין גברים ממוצעים, אלא בין צרכני זנות לבין גברים שלא צרכו פורנו יותר מפעם אחת
בשבוע שלפני המחקר; המחקר לא כלל צרכני זנות אקראיים, אלא גברים אמריקאים שהסכימו
להודות תמורת 45$ שהם עבריינים ששילמו על מין, ונבחרו אישית על-ידי החוקרות לאחר שיחה טלפונית; והמחקר לא נערך באמצעות שאלונים
אנונימיים, אלא באמצעות ראיון אישי של שעתיים עם פסיכולוגית. כשפסיכולוגית שמתנגדת
לזנות מראיינת גבר טיפש מספיק כדי להודות שהוא עבריין, לא קשה לקבל ממנו את
התשובות ה"נכונות".
גם הנתונים מהמחקר
מסולפים. לדוגמא, פארלי טענה כי "לגברים שצורכים זנות יש פחות אמפתיה לנשים
בזנות מאשר לגברים שלא משלמים על זנות." אולם היא לא באמת בדקה מה מידת
האמפתיה של הלקוחות. היא בדקה רק מה הם חושבים על תחושותיה של עובדת המין שהם
שילמו לה, ואז השוותה את תשובותיהם לתחושותיהן של עובדות מין ממחקר אחר, שנערך שמונה שנים לפני כן. כלומר, פארלי שאלה גברים על מין עם נשים מסוימות, ואז השוותה את התשובות לתחושות של
נשים אחרות לגמרי. ולא רק זה, אלא שהנשים האחרות ההן היו אסירות בכלא, ורובן
עסקו בזנות רחוב.
יש נתונים מסולפים נוספים במחקר זה ובמחקרים אחרים, אך לא אפרט כאן כדי לא להלאות את הקוראות והקוראים.
אלה השיטות של מליסה פארלי: מחקרים מסולפים, מדגמים לא
מייצגים ונתונים מזויפים. כמו שסיכם בית המשפט בקנדה, ששמע את עדותה של פארלי וקבע שהיא אינה מהימנה: "מצאתי שחלק מהעדויות שהובאו אינן עומדות בסטנדרטים של עד
מומחה. [...] מצאתי את העדות של ד"ר מליסה פארלי בעייתית. [...] החלטתי לתת
פחות משקל לעדותה של מליסה פארלי."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה