הכול התחיל בגלל העיזים. גם בגלל הקולוניאליזם,
אבל קודם כל בגלל העיזים.
עד תחילת המאה העשרים, הכלכלה והחברה
בקניה התבססו על נשים ועיזים, לא בהכרח בסדר הזה. החיים היו פשוטים: האבות שלטו במשפחה ומכרו את בנותיהם לנישואים תמורת נדוניה מכובדת של כמה עשרות עיזים. החתנים היו
מאושרים, הם קיבלו אישה. האבות היו גאים, הבת שלהם שווה עשרות עיזים. האחים של
הכלה היו מרוצים, בזכות העיזים החדשות הם יוכלו לקנות לעצמם אישה בבוא הזמן.
הכול השתנה בתוך עשר שנים של בצורת ומגפות, שחיסלו כמעט את כל העיזים בקניה וגם לא מעט בני אדם. אלה ששרדו גילו שהעולם נראה אחרת בלי עיזים.
אם עד אז נשים נמכרו לנישואים תמורת
עיזים, "אבא שלי מכר אותי כאילו אני עז", עכשיו לא היו יותר עיזים. בלעדיהן האבות לא יכלו לסחור בנשים ולשלוט במשפחותיהם. הנשים
התחילו לנהל בעצמן את המו"מ על נישואיהן, ובתור תחליף לנדוניה הן הבטיחו לעזור בפרנסת משפחת
החתן. עכשיו הנשים היו אלה שהחליטו עם מי להתחתן, והן החלו לעבוד ולפרנס את משפחתן החדשה אחרי הנישואים.
נשים אחרות ויתרו על חתונה בגלל המחסור בנדוניה. שיר קנייתי עממי אומר: "בזמן בצורת אנחנו מפסידים את הנשים שלנו, שהולכות לחפש כסף על גבן", ונשים רבות אכן נאלצו לעבור לערים כדי לעסוק בזנות. לא היו חסרים להן לקוחות: השלטון הבריטי הציע לגברים להגיע לניירובי ולעבוד בבניית גשרים, רכבות ועוד דברים שקולוניאליסטים אוהבים לבנות, הצעה שהביאה גברים רבים לעיר ויצרה בה יחס של אישה אחת על כל שישה גברים.
הנשים נהגו לחכות
בדיסקרטיות בדירותיהן השכורות, והגברים היו עוברים מדלת לדלת ושואלים: "את
נשואה?" אם התשובה היתה שלילית, הם ידעו שמדובר בזונה שמחכה ללקוחות. הנשים נהגו להגיש ללקוחותיהן תה וארוחה,
בחיקוי של נישואים. אי אפשר היה להבדיל ביניהן לבין שאר הנשים, ורבות מהן התאסלמו
כדי לזכות בתמיכת הקהילה המוסלמית הגדולה בעיר. מאחר שהן עבדו בסתר בדירתן, לא היתה להן עזרה במקרה של לקוחות אלימים או כאלה שלא הסכימו לשלם. הן לא רצו לעשות סקנדל כדי שהשכנים לא יידעו על המתרחש.
בניירובי התפתחה גם זנות רחוב, שהנשים
בה עברו על החוק האוסר על שחורים להסתובב ברחובות אחרי החשיכה. לא היתה להן יותר
מדי ברירה: "הוא היה רעב למין ואני הייתי רעבה לכסף". סוג נוסף של זנות היה Wazi-Wazi,
"גישה חופשית". עסקו בו בעיקר נשים משבט ה-Haya, שבניגוד לנשים המוסלמיות לא
היו דיסקרטיות ושקטות. הן ישבו בכניסה לבתיהן ושידלו לקוחות, עשו את הלא ייעשה
ושכבו עם גברים משבטים אחרים ואפילו עם גברים לא נימולים, מה שנחשב לבושה גדולה.
הן לקחו את התשלום מראש והרביצו לגברים שלא שילמו להן.
הזנות עשתה
מהפך בחברה הקנייתית: בפעם הראשונה נשים יכלו לנהל משק בית עצמאי, לא
להימכר תמורת נדוניה ולא לתת לגברים לשלוט בהן. הן השתמשו ברווחים כדי לקנות בתים ולהשכיר אותם, והתחילו לשלוט בשוק הנדל"ן באזורים מסוימים של
ניירובי. אחת מהן, קייאייה טאבאבו, אמרה: "בבית, מה יכולתי
לעשות? לגדל יבולים בשביל בעלי או בשביל אבא שלי. בניירובי אני יכולה להרוויח כסף
בעצמי עבור עצמי".
משבר הדיור
השלטון הקולוניאליסטי לא ראה בעין יפה מקומיים בעלי בתים. הוא היה זקוק לכוח עבודה זול, ובעלי בתים לא היו צריכים לעבוד מפני שהם חיו על רווחי השכירות, ויותר גרוע, גם הילדים שלהם לא
היו צריכים לעבוד. זה לא היה מקובל על השלטון הלבן, שהגדיר את בעלי הבתים כפרזיטים. פקידי הממשל התלוננו: "אם נוכל לשלוח אותם
בחזרה לשמורות שלהם, אולי הילדים שלהם יגדלו להיות אנשים הגונים. אם הם ימשיכו
לחיות בעיירה שלהם, אין הרבה תקווה".
סכנה נוספת בבעלי הבתים היתה הכוח החברתי שלהם. הבריטים היו צריכים את כוח העבודה שלהם חלש ולא מאורגן,
והחליטו למחוץ את בעלי הבתים על-ידי מחיצת הבתים שלהם. בכל פעם שהתפתח אזור של
בעלי בתים אפריקנים, הבריטים דאגו לשטח אותו ולהעביר את הדיירים לאזורים אחרים כדי שלא יוכלו להתארגן. כשזה לא הספיק, הבריטים פשוט חוקקו
חוקים שאסרו על בעלות אפריקנית על בתים. הזונות המשיכו לחיות בבתיהן, אך לא חזרו שוב לשלוט בשוק הנדל"ן בניירובי.
הימים היפים של מלחמת העולם השנייה
"כשהאיטלקים היו כאן... אלה היו
הימים הטובים בשביל נשים. במשך היום עבדתי באיסוף תבלינים, ואז הייתי חוזרת הביתה,
מתרחצת ויוצאת בלילה לחפש גברים. את יודעת, העבודה מגיעה כשיש בעיות, והמלחמה היתה
בעיה, אז היתה עבודה. וזה מצחיק, האמת, כי כשהיתה מלחמה והאיטלקים היו כאן, לא היו
לי בעיות."
המלחמה דרשה כוח אדם. מספר התושבים בניירובי, קנייתים וזרים, כמעט הוכפל במהלך המלחמה. אליהם הצטרפו עשרות אלפי חיילים
ועובדי צבא זרים, ביחד עם 20,000 חיילים איטלקים שנשבו באתיופיה ושמחו להגיע למחנות עבודה בקניה ולא לסבול מנקמת האתיופים. רק שני איטלקים ניסו לברוח מהמחנה: הם טיפסו על הר קניה, הניפו
את דגל איטליה, ירדו בחזרה ונכנעו מחדש.
עם עשרות אלפי לקוחות פוטנציאלים, אלה היו ימים טובים עבור העובדות בזנות בניירובי. "אישה יכולה להיות עשירה אם היא
מאמינה בעבודה קשה וחוסכת את הכסף. בסוף היא תוכל לקנות בית." זאת מן הסתם לא
היתה עבודה קלה, אבל זאת היתה העבודה היחידה שבה נשים היו עצמאיות וקיבלו שכר
ראוי: "היה קשה למצוא עבודה שתשלם טוב כמו עשרים וחמישה בני זוג..."
מרד המאו-מאו
בשנת 1952 פרץ מרד המאו-מאו של שבט
הקיקויו נגד הבריטים. בשנים שלפניו, ארגוני צדקה של
שבטי הקיקויו החליטו שצריך להציל את הזונות מפני עצמן. חברי הארגונים נהגו לאתר זונות
ולשלוח אותן בחזרה לכפרים ולמשפחות שמהם ברחו. חלקם נהגו להלביש את
הזונות בשק עם חור באזור איבר המין, ללא בגדים תחתונים, ולהוליך אותן כך בציבור כדי
להשפיל אותן.
למרות היחס העוין של השבט, ארבע-מאות עובדות זנות נשבעו אמונים למאו-מאו, ותפקידן היה
לאסוף מידע ולתרום כסף. יש שמועות על ארגון מיוחד של זונות ששיתף פעולה עם
המאו-מאו, Sauti ya Malaya, "קולן של הזונות", אך אין לכך הוכחות.
היו מי שטענו שהתנגדות הזונות לכיבוש הבריטי היתה אלימה ופנאטית יותר מזו של
הגברים.
שאר הנשים שעבדו בזנות, בעיקר אלה שלא היו משבט
הקיקויו, נאלצו לתמרן בין המאו-מאו לבין השלטון הבריטי. רבות התאסלמו והתחתנו כדי
שהמאו-מאו לא יגרשו אותן מבתיהן. הבריטים הטילו תקנות משלהם: כל שכונה אפריקנית
הוקפה בגדרות תיל והוטל עליה עוצר לילי, מה שהקשה על עובדות הזנות לקבל לקוחות. הן גם התקשו לאגור כסף בגלל החיפושים הצבאיים התכופים ובגלל הצורך לשחד את שני הצדדים.
בניגוד למלחמת העולם, אלה לא היו ימים טובות לזונות ולא לאף אחד אחר בקניה.
ב-1959 השלטון הקולוניאליסטי עזב את קניה. חיי הנשים שעבדו בזנות בתקופתו היו קשים והן סבלו מדיכוי שלטוני, ריחוק מהמשפחה ואלימות של חלק
מהלקוחות, אבל אי-אפשר להתעלם מהמהפך החברתי והכלכלי שהן עשו: הן חילקו מחדש את הכסף הגברי, והבתים שקנו בעזרתו הגבילו את
השליטה הקולוניאלית ברכוש האפריקני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה