ספורט, נשים ועבודת מין

שחקנית הפורנו לורליי לי כתבה פעם:

"הדמויות של נשים בתקשורת המיינסטרים - בסרטים, בטלוויזיה ובמגזיני האופנה - מייצגות תמיד את הרעיון של 'סקסי' כמקביל ל'יופי'. השיער שלהן מעוצב בצורה מושלמת, הפנים מאופרות ללא דופי. התפקיד שלהן הוא לעמוד בתאורה הנכונה ולחכות שינשקו אותן. 

"בפורנו ראיתי בפעם הראשונה אישה שלוקחת יוזמה במין. נשים שהאיפור שלהן נמרח, שהשיער שלהן פרוע, שהגוף שלהן מתעקל או מתכופף בתנוחות לא נוחות, מרוחות בזיעה וברוק ובשמן, צועקות וצוחקות במלוא הגרון. נשים שמעוניינות לדחוף את גבולות האתלטיות של גופן, נשים שלא מתביישות להיות אגרסיביות מינית."

לכאורה, אין קשר בין היחס לעבודת מין לבין היחס לספורט נשים. אבל האם זה באמת כך? כמו שדבריה של לורליי לי רומזים, נראה שיש ביניהם מכנה משותף.

לאורך ההיסטוריה, הממסד קבע איך נשים אמורות להיראות ומה הן אמורות לעשות ולא לעשות. נשים אמורות להיראות טוב, להישאר בבית ולהיות צייתניות וצנועות; נשים לא אמורות להזיע, להיות אגרסיביות ולהיחשף בציבור. נשים בוטות ועצמאיות, שלא מתיישרות עם הקודים השמרניים, איימו על הממסד מאז ומתמיד.

אגרסיביות, מתלכלכות, לובשות קסדות מוזרות. יש כאלה שחושבים שנשים לא אמורות להיראות ככה

כשהתאחדות הכדורגל הוולשית אסרה על קיום משחק צדקה של נשים ב-1938, מזכיר ההתאחדות הצהיר: "זה משחק של גברים, ונשים לא נראות טוב כשהן משחקות אותו". כשהתאחדות הכדורגל הגרמנית אסרה על שופטים לשפוט במשחקי נשים, היא הסבירה: "יש שופטים שמרוויחים כסף בשיפוט של משחקי נשים והחזה המתנדנד שלהן. זה משהו שאנחנו מתנגדים לו."

מניעי ההתנגדות לספורט הנשים לא היו ספורטיביים. הם היו קשורים להופעתן של נשים בציבור. נשים היו אמורות לשחק בענפי ספורט עדינים עם תלבושות יפות כמו טניס או התעמלות, לא בספורט תחרותי ואגרסיבי עם מגע פיסי. אפילו שחקניות טניס כמו מריה שראפובה, שגונחת בזמן חבטה בכדור, או סרינה ויליאמס וגופה השרירי, זוכות ללעג ציבורי. באותה מידה, מניעי ההתנגדות לפורנו אינם קשורים למין, אלא לייצוג ה"נכון" של מין. נשים לא אמורות לצעוק ולגנוח, ליהנות ממין אגרסיבי או לפתות בעצמן את הגברים. חדירה בפורנו, כמו העברה של הכדור בין רגלי היריב בכדורגל, נחשבת להשפלה.

סרינה ויליאמס. שרירית מדי בשביל גברים גבריריים

דבריו של הפילוסוף ההולנדי פרדריק Buytendijk אומרים הכול: "כדורגל הוא משחק גברי. אף אחד לא הצליח להביא נשים לשחק כדורגל. בעיטה, אם כן, נחשבת לפעילות גברית; האם זה אומר שלקבל בעיטות זאת פעילות נשית – זאת שאלה שאשאיר לקוראים."

גם במקומות שבהם נשים הורשו להשתתף בספורט, התקשורת הקפידה להדגיש את הופעתן. כשקבוצת כדורגל נשים דנית זכתה באליפות העולם הלא רשמית בשנות החמישים, העיתונים הדפיסו תמונות של שחקניות הנבחרת משחקות, ולצידן תמונותיהן בביקיני עם הכיתוב: "מי אמר ששחקניות כדורגל אינן נשיות?". במערב גרמניה נשים ניסו לשחק כדורגל בשנות החמישים. העיתונים דיווחו בלעג על "הנשים המכוסות בבוץ", ולא טרחו לדווח על התוצאה.

היחס העוין לפורנו מתעדף אף הוא את הייצוג ה"נכון" מבחינה נשית – הרומנטי, העדין, רצוי ללא חדירה ש"תלכלך" אותו. לא סתם אמר ספ בלאטר, הנשיא המושחת לשעבר של התאחדות הכדורגל העולמית: "תנו לנשים לשחק בבגדים יותר נשיים, כמו בכדורעף. הן יכולות למשל לשחק במכנסיים קצרים יותר. כדורגלניות הן יפות, אם תסלחו לי שאני אומר את זה, וכבר יש להן חוקים שונים, כמו למשל לשחק עם כדור קל יותר. ההחלטה הזאת נלקחה כדי ליצור אסתטיות יותר נשית, אז למה לא לעשות אותו דבר גם בתחום האופנה?"

אלכס מורגן, שחקנית נבחרת הכדורגל של ארה"ב. לבושה מדי בשביל בלאטר

ספורטאיות רבות אכן נאלצות להשתמש בגופן גם מחוץ למגרש. קבוצות נשים מפרסמות לוחות שנה "סקסיים" כדי להגדיל את תקציבי הקבוצות. נבחרת כדורגל הנשים של אוסטרליה, The Matildas, עוררה רעש גדול כשצילמה לוח שנה בעירום כדי לקדם את טורניר הכדורגל באולימפיאדת סידני; קבוצת כדוריד הנשים המקדונית ורדאר סקופיה הצטלמה השנה ללוח שנה "סקסי" בפרסומת למים מינרלים; וכך עשו השנה גם קבוצת כדורגל הנשים הספרדית לורקה וקבוצות רבות נוספות.

גם כשהן על המגרש, ספורטאיות נאלצות לפעמים להשתמש בגופן שלא למטרות ספורטיביות. בכדוריד חופים, ענף ספורט מתפתח בחסות איגוד הכדוריד הבינלאומי, החוקים הרשמיים קובעים שהשחקניות חייבות ללבוש ביקיני שכל אחד מחלקיו לא יהיה ברוחב של יותר מעשרה ס"מ, ושהבטן שלהן חייבת להיות חשופה. לגברים כמובן מותר ללבוש חולצה ומכנסיים רגילים. בטורניר כדוריד חופים בספרד בשנה שעברה, 20 מתוך 21 קבוצות הנשים ננזפו רשמית על ידי ההתאחדות הספרדית, מאחר שלא היו לבושות חשוף מספיק. 

בוורוד: תלבושת תקנית. בסגול: תלבושת לא תקנית

ב-2011, קבוצת כדורגל הנשים הרוסית רוסיאנקה עמדה על סף פשיטת רגל, ושחקניותיה החלו לשחק בביקיני כדי לגייס קהל וכסף. יש גם ליגות מקצועניות שהמהות שלהן היא נשים בבגדים חשופים: ליגות הפוטבול-לנז'רי והכדורסל-ביקיני האמריקאיות (שבשנים האחרונות שינו את שמן כדי להיות פוליטיקלי-קורקט, אך הספורטאיות המקצועניות שמשחקות בהן עדיין נאלצות לשחק בבגדים תחתונים). השחקניות באותן ליגות הן ספורטאיות מרשימות, אבל הציבור מוכן לקבל אותן רק בבגדים תחתונים. בענפי ספורט אולימפיים כמו התעמלות אמנותית ושחייה צורנית, חלק מהניקוד מתקבל על המראה החיצוני של המתחרות.

התעמלות אמנותית. מתברר שככה נשים אמורות להיראות
By cdephotos (Flickr: DSC04533) [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)], via Wikimedia Commons

בדיוק כמו בפורנו, הממסד יוצא לא רק נגד ההופעה ה"לא נשית" בספורט, אלא גם נגד עצם ההעזה של נשים להיות אגרסיביות, לצאת מהבית ולמתוח גבולות פיסיים למען הקריירה שלהן. ב-1921 היו באנגליה 151 קבוצות כדורגל נשים, עם ספונסרים ועשרות אלפי צופים. התאחדות הכדורגל היתה מודאגת: כדורגל הנשים איים על הפופולאריות של כדורגל הגברים, ופגע בתדמית הגברית שההתאחדות ניסתה לשווק. ההתאחדות החליטה לאסור על מועדוני הכדורגל לארח במגרשיהם כדורגל נשים, החלטה שבוטלה רק ב-1971. איסור דומה נקבע גם בקנדה ובגרמניה, ובברזיל היה איסור חוקי על כדורגל נשים עד 1979.

הגברים לא הסכימו שנשים יתחרו איתם על כסף בספורט, בדיוק כמו שגברים ונשים בימינו לא מסכימים שנשים יתחרו איתם על כסף בעזרת סקס, שאותו הנשים אמורות לספק בחינם.

הפחד מהמיניות הנשית, שמאפיין את ההתנגדות השוביניסטית לעבודת מין, מאפיין את ההתנגדות החברתית לספורט נשים. כמה פעמים שמענו שספורטאיות הן "כולן לסביות"? אוהדים צועקים לספורטאיות "כולכן במחזור, תחזרו למטבח", מתייחסים למראן החיצוני ("גודזילה") ולא בוחלים בהטרדות מיניות מהיציע. אפילו הקללות במשחקי הגברים נוגעות למיניות ולסממנים שנחשבים נשיים: "בן זונה", "הומו", "על הזין" וכו'. במילים אחרות, כשרוצים להשפיל ספורטאיות, בדיוק כמו כשרוצים להשפיל עובדות מין, מתייחסים למיניות הלא-נורמטיבית שלהן. הורים פוחדים שבתם הספורטאית תהיה לסבית כמעט כמו שהם פוחדים שבתם תהיה זונה. לא במקרה, שחקנית נבחרת הכדורגל של אפגניסטן מתלוננת: "מתייחסים אלינו כמו לזונות".

נבחרת כדורגל הנשים של אפגניסטן

כשספורטאיות מבקשות לקבל יותר כסף מהממסד, הן נענות שהן לא פופולאריות כמו הגברים, תוך התעלמות מהעובדה שכספי הממסד הם אלה שהפכו את ספורט הגברים לפופולארי כל כך. כשעובדות מין אומרות שהן צריכות כסף, הן נענות שהן צריכות למצוא עבודה הולמת יותר, תוך התעלמות מהעובדה שהעבודות ה"ראויות" יותר תמיד נשמרות לגברים, או לנשים שיודעות להתחבר לממסד.

ולפעמים, דווקא הספורט נותן תקווה לנשים שעובדות בעבודת מין. בגווטמאלה, עובדות מין הקימו קבוצת כדורגל והשתתפו בטורניר מקומי. Las Estrellas de la Linea קיוו שהקבוצה תעזור להן לעורר מודעות לדיכוי ולאלימות שהשוטרים נוקטים נגדן.

במשחקן הראשון בטורניר הן הקפידו לשחק ספורטיבי ולא לקלל. ביציע עודדו עובדות מין נוספות עם השלט "נשים. אימהות", שנועד להזכיר שגם עובדות המין הן בני אדם. הקבוצה היריבה הורכבה מתיכוניסטיות מבוססות שקראו לעצמן Ice Devils. לרגע, היה קשה לזהות מי הנשים "הטובות" ומי "הרעות".

הרגע היה קצר מאוד: כששאר הקבוצות בטורניר גילו שהקבוצה מורכבת מעובדות מין, הן דרשו להוציא אותה מהטורניר. "הן ישפיעו לרעה על שאר השחקניות" ו"אפשר להידבק במחלות מהזיעה שלהן" היו חלק מהנימוקים. המארגנים נכנעו ללחץ והרחיקו את הקבוצה מהטורניר. כמו בשאר תחומי החברה, גם בטורניר הכדורגל עובדות המין דוכאו. אולם הן לא נכנעו, והמשיכו לשחק נגד קבוצות מאולתרות אחרות, כולל משחק בינלאומי נגד עובדות מין מאל-סלבאדור, ומשחק במגרש הכדורגל של תחנת המשטרה, כשהשוטרים צופים ומעודדים אותן. אחרי תקופת תהילה קצרה בתקשורת הלאומית, הן חזרו לשגרת חייהן הקשה. הסרט התיעודי שנעשה עליהן הגדיר זאת יפה בכותרת המשנה שלו: "כשהניצחון הוא לשרוד".