מחוץ לגדר: Passenger Women בפפואה גינאה החדשה

שבט ההולי (Huli) בפפואה גינאה החדשה ממש אוהב חזירים. הוא פחות אוהב נשים. האנתרופולוגית הולי וורדלו גילתה זאת על בשרה, כשנאלצה לברוח מבני השבט אחרי שהעידה בבית-המשפט על אלימות של גבר נגד אשתו. למרבה המזל, הוֺלי למדה על ההוּלי מספיק כדי לכתוב ספר מרתק על אייג'נסי, מיניות ומין בתשלום בחברת שבטים שמרנית.

חברת ההוּלי מתבססת על מוהר, התשלום של משפחת החתן למשפחת הכלה תמורת החתונה. המוהר כולל כסף או חזירים, ונקרא לפעמים כסף-חזירים. כלכלת ההולי מבוססת על המוהר: משפחת הכלה נהנית מהכסף והחזירים שקיבלה; משפחת החתן משתמשת בכלה כדי להוליד צאצאים בתור החזר על המוהר: "שילמנו חזירים עבור הכלה הזאת, ותראו איזה יופי של ילדים יצאו לנו ממנה." המשפחות לא מוכרות את הנשים שלהן בזול, ודורשות לא פחות מעשרים ואחד חזירים תמורת הכלה, לפעמים אפילו שלושים.

קשה להפריז בחשיבות המוהר בתרבות ההולי. אחד המשפטים הנפוצים בשבט הוא "נשים הן עבור מוהר". ביטוי אחר אומר, "אם זה ילד, אז קשת וחיצים. אם זאת ילדה, אז מוהר ומוהר". האישה נחשבת למשאב של השבט. השבט יצר וטיפח את הבנות שלו, בלעדיו הן הרי לא היו קיימות. אחרי הטיפוח, זכותו למכור אותן במחיר הראוי. "נשים מגדלות חזירים, מטפלות בגינה ויולדות ילדים", אוהבים להגיד שם.

גברים ונשים בשבט ההולי גרים בבתים נפרדים, מטפחים גינות נפרדות ומבשלים לעצמם בנפרד את האוכל. אף גבר אמיתי לא יאכל אוכל שבישלה אישה. יש אפילו שבילי הליכה נפרדים לגברים ולנשים. עם זאת, בעקבות המיסיונרים שהטיפו למשפחתיות, כיום 66% מהזוגות הנשואים גרים באותו בית, אם כי בחלקים נפרדים ומובדלים.

גברים בשבט אמורים להיות מעל נשים: לעמוד על שטח גבוה יותר כשהם מדברים איתן, למקם את ביתם גבוה יותר על הגבעה. אפילו שבילי ההליכה שלהם ממוקמים גבוה יותר. בזמן מחזור נשים לא אמורות לדבר עם גברים, לתת להם חפצים או להגיש להם אוכל. הולי וורדלו עצמה נשפטה פעם בבית-משפט מקומי בעוון זיהום הסביבה עם המחזור שלה. 

הדיבור ההולי מתאר את הגוף הנשי כ"מסריח", פזיז וחסר כוח פיסי ומוסרי. הגוף הגברי לא רק שולט בעצמו טוב יותר, הוא גם יפה יותר: גברים יכולים למשוך פיסית נשים, ואילו נשים נאלצות להשתמש בקסם האהבה בשביל לפתות גברים. המשפט "יש לה זרועות וירכיים כמו של בחור צעיר" נחשב למחמאה.

בני שבט ההולי בביקור באוסטרליה. קרדיט: By John Hill - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=8569354

נשות ההולי צריכות להיות Under the legs of the men. הן צריכות to be fenced in, כאילו צריך לגדר אותן, להשאיר אותן בתחום הנשי (ולטפל בהן טוב, כמו שמטפלים בחזירים).

השילוב של שוביניזם עם תרבות המוהר קובע שהמיניות של נשות ההולי לא שייכת להן עצמן, אלא לשבט כולו. המיניות הנשית היא רכוש המשפחה, והיא נמכרת ביחד עם האישה תמורת המוהר. כשאישה שוכבת עם גבר מחוץ לנישואים, זה נחשב לגניבה – הגבר גונב את המיניות של האישה ממשפחתה. במקרה כזה הוא נתבע למשפט וצריך לפצות את משפחתה על כך שגנב את מיניותה. 12 חזירים עשויים להספיק.

מאחר שמיניות האישה אינה שייכת לה, במקרה שהיא מקיימת יחסי מין מחוץ לנישואין, לשבט לא משנה אם מדובר באונס או ביחסים מרצון. השאלה היא לא ההסכמה שלה – השאלה היא ההסכמה של השבט. המונח "אונס" בשפת ההולי מתאר יחסי מין מחוץ לנישואים, לא משנה אם בהסכמה או לא, ונחשב לפשע נגד השבט, לא נגד האישה עצמה.

האפשרות היחידה של נשים לברוח באופן חוקי מהנישואים היא גירושים. אבל אם אישה מתגרשת, השבט שלה צריך להחזיר את המוהר, ולאור האינפלציה של המוהר (פעם היו משלמים רק חמישה-עשר חזירים, כיום כמעט שלושים), זאת משימה בלתי אפשרית. נשים רבות רואות במוהר חוב שהן צריכות להחזיר כדי להשתחרר מהנישואין – דרך הולדת ילדים שהיא חובתן כנשים לבעליהן, או דרך הצגת האלימות שסבלו מבעליהן או מחלת מין שנדבקו בה ממנו, שמורידות את ערכן ולכן אמורות להוריד גם את ערך המוהר שהן צריכות להחזיר.

במצב הזה ובחברה הזאת, לנשים יש רק מעט אפשרויות להביע התנגדות:

התאבדות: אחוזי ההתאבדות של נשות ההולי הם גבוהים ביותר, 27 נשים על כל 100,000. כמעט כולם מבוצעים על-ידי נשים נשואות. הבעלים נוהגים להתלונן, "אתה רק אומר לה משהו קטן, והיא ישר רצה להטביע את עצמה". התאבדות גם גורמת לבעל להפסיד את המוהר שלו – הוא קנה את האישה תמורת מוהר, ועכשיו האישה מתה והמוהר לא יוחזר.

קטיעת אצבע: נשים שמואשמות בבגידה על-ידי בעליהן, או בהאשמות אחרות, פשוט קוטעות לעצמן חלק מהאצבע. לא רק שזה אמור להוכיח שהן לא בגדו, זה גם מאלץ את בעליהן לעשות את עבודות הבית במקומן, לפחות עד שיחלימו. מדובר במנהג נפוץ – 20% מהנשים שוורדלו פגשה היו קטועות אצבע או שתיים.

אלימות: נשים ידועות בכוחן האלים וזוכות לשבחים על כך. בשבט ההולו אוהבים להגיד, "כשנשים או חזירים נלחמים, הגברים לא מתערבים".

האלימות השבטית היא אמנם של גברים נגד בנות משפחתן, ובין שבעים לשמונים וחמישה אחוזים מהנשים בפפואה ניו-גינאה סובלות מאלימות במשפחה, אבל תשעים אחוזים מהנשים במחקר השתתפו בעבר בקטטות אלימות נגד נשים אחרות. מאחר שנשים לא זוכות למשפטים הוגנים, ולפעמים לא זוכות למשפטים בכלל (הגברים מחליטים אם התביעה שלהן ראויה לדיון), האלימות היא דרכן לחשוף לציבור את העוולות שנעשו להן.

אם הנשים מעדיפות אפשרות פחות אלימה, נשארת להן אפשרות אחת: להיות Passenger Women. אלה נשים שבורחות מבעליהן או ממשפחות המוצא שלהן, ועוסקות במין מחוץ לנישואים, במקרים רבים בתמורה לכסף. את הנשים הנוסעות אפשר למצוא בתחנות אוטובוס כפריות, לכן הן נקראות Passenger Women - "נשים שמספקות שירותי מין לגברים באוטובוסים ציבוריים". או לחילופין בגלל שהן קופצות לאוטובוסים כדי לברוח ממשפחתן. תופעת ה-Passenger Women היא אולי סוג של זנות, אבל מעבר לכך היא גם דרך להשיג אייג'נסי נשי.

הגברים אוהבים להגיד על ה-Passenger Women: "אין מי שיבנה להן בית, אין מי שייתן להן אדמה, אין מי שיעזור להן לטפח את הגינות שלהן. כל מה שיש להן לאכול זה את הוואגינות של עצמן". אבל הכסף אינו המאפיין העיקרי של הנשים הנוסעות, אלא התנועה שלהן – גם התנועה ממקום למקום, וגם היכולת לנוע באופן עצמאי כמו נשים אוטונומיות. הן "עברו מעל הגדר".

המניע של הנשים הנוסעות אינו כלכלי אלא נפשי - כעס. ברוב המקרים הן לא מתחילות בסקס תמורת כסף, אלא בסתם סקס עם גברים זרים, ורק מאוחר יותר הן מתחילות לקחת כסף. ההחלטה להיות אישה נוסעת היא נקמה על כך שהשבט לא הגן עליהן או לא הסכים לשלם על לימודיהן, או שבעליהן היכו אותן או הדביקו אותן במחלות מין. בחברה שבנויה על מוהר ופריון, הן מחליטות "להרוס את עצמן" כדי לפגוע בערכן כמוהר. מאחר שהן והמיניות שלהן הן רכושו של השבט, הרי שהמין עם גברים זרים פוגע ברכוש של השבט. 

ההולי אומרים על אישה שמוכרת שירותי מין שהיא "אוכלת את המוהר שלה", או בבוטות "אוכלת מהוואגינה של עצמה". במקום להתאבד פיסית, הנשים הנוסעות מתאבדות חברתית. הן לא אמורות לעשות את זה – המיניות שלהן שייכת לשבט, לא להן. החברה ההולית מתקשה להבין את הרעיון של זנות. לשלם לאישה עבור מין? למה? מילא אם היא היתה מבשלת או מגדלת חזירים בשביל הגבר, אבל שוכבת איתו? למה שמישהו ישלם על זה? בני ההולי מתקשים לקבל את הנשים האלה, ואמירה מפורסמת מצהירה: "כסף הוא כמו נשים נוסעות", כלומר עובר ממקום למקום בלי שליטה, בניגוד לנשים טובות, אדמות וחזירים. 

בינתיים, הנשים הנוסעות מרגישות שגברים חושקים בהן, בחברה שבה דווקא הגברים נחשבים למין היפה ונשים נחשבות מסריחות. שיר אהבה הולי אומר: "את אמרת לי בוא לכאן ונהרוג חזיר, אפילו בלי לבדוק אם זה המקל הנכון להריגת חזירים" – המשמעות היא שהאישה כה חושקת בגבר, שלא אכפת לה אם ה"מקל" שלו מתאים ליחסי מין. במקרה של הנשים הנוסעות, דווקא הגברים, שאמורים להראות שליטה עצמית, לא מצליחים לשלוט בעצמם ומוכנים לשלם על מין. זה מראה את כוחה של האישה שהשפיעה עליהם.

גם אם הנשים הנוסעות נהנות לפעמים מהמין ומהעצמאות, אלה עדיין חיים קשים, בלי תמיכה חברתית, בלי משפחה, בלי בית, מסע בדרכים תוך סיכון מתמיד של אלימות ומחלות מין. רבות מהן חוזרות בסופו של דבר אל שבטן ומבטיחות להתנהג כמו נשים טובות, כאלה שמגדלות ילדים ומטפלות בחזירים. אבל אף אישה נוסעת לא תשכח את השנים החופשיות ההן, שבהן היא נקמה בגברי השבט בדרך היחידה שבה יכלה לנקום – דרך הגוף שלה.

תראו את שכר המינימום ברומניה

"תראי את שכר המינימום. אני צריכה לשלם את שכר הדירה. יש לי ילדים לפרנס. כבר עדיף לי לצאת לרחוב ולהרוויח משהו. אנחנו רעבים, את יודעת. יש לי תינוק בבית, אני צריכה להשיג כסף מחר כדי לקנות לו משהו. על הסיגריות ויתרתי, אבל הילדים - הם לא יכולים לוותר על האוכל שלהם. קודם כל הילדים, אחר כך אני."

שכר המינימום ברומניה הוא 275 יורו לחודש. זה לא נתון מספיק סקסי בשביל ערוץ 2, שהעדיף לספר סיפורי פנטזיה על נשים שרק רוצות מין עם גברים זרים. זה לא נתון מספיק טראגי בשביל כלי התקשורת שביקרו את ערוץ 2, שהעדיפו להמציא סטטיסטיקות על סחר בנשים.

"רומניה היא אחת מחמש המדינות המובילות באירופה בסחר בבני אדם", היה הנתון הפופולרי ביותר השבוע בתקשורת, על סמך דו"ח של האיחוד האירופי. יש רק בעיה קטנה: הדו"ח עצמו מבהיר שזה לא נכון. עורכי הדו"ח כתבו בפירוש: "יש רצון טבעי להשוות בין הנתונים של מדינות שונות. עם זאת, ההשוואה צריכה להיעשות בזהירות. מספר המקרים המדוּוחים אינו מעיד בהכרח שבמדינה מסוימת יש יותר קורבנות מאשר במדינה אחרת". וגם: "הבדלים במספרים ובשיעור הסחר לא אומרים שיותר אנשים נסחרים, וגם לא שהרשויות יעילות יותר", ושוב: "השוואות בין המספרים יכולות להטעות וצריכות להיעשות בזהירות. [...] לכל מדינה יש הגדרה אחרת של קורבנות סחר". ועוד פעם: "אין לנתח את המידע המוצג בדו"ח ללא התייחסות להסברים של כל מדינה לגבי כללי איסוף המידע".

עורכי המחקר מתחננים לא לסלף את הנתונים במחקר, שמתייחסים רק למספר הקורבנות הידועים לרשויות. כלי התקשורת הישראלים התעלמו מהתחנונים, או פשוט לא טרחו לקרוא את המחקר שהסתמכו עליו. חלקם הסתמכו על נתונים בעייתיים ממחקרים נוספים, למשל The Marker:



"מספר האנשים ברומניה המוגדרים במעמד של עבדים מודרניים הם כ-80 אלף, כ-0.4% מכלל האוכלוסייה": הנתון נלקח מדו"ח של ארגון בינלאומי נגד עבדות, שבכלל לא בדק את מצב הסחר ברומניה. הוא ערך סקרים בכמה מדינות אחרות, ואז קבע שרומניה דומה להן אז בטח גם הנתונים דומים.

"46% מהמועסקות בזנות אולצו לקיים יחסי מין בכפייה, כך לפי נתוני הבנק העולמי": אלה לא נתונים של הבנק העולמי. הבנק העולמי רק ציטט מחקר של יוניסף. המחקר עצמו לא נערך על מדגם מייצג של עובדות מין, אלא בעיקר על זנות רחוב של נשים בגילאי 24-16. המחקר מצא ש-21.4% מהן נאנסו על-ידי לקוח בשנה האחרונה. 47% מתייחס לנשים שנאנסו גם על-ידי בני הזוג שלהן.

הסרטון סותר אפילו את עצמו: "שליש מקורבנות הסחר למטרת זנות הן קטינות. טווח גיל לסחר בנשים נע בין 13 ל-18". אם רוב קורבנות הסחר הן מעל גיל 18, איך יכול להיות שטווח הגיל שלהן נע בין 13 ל-18?

בכל זאת, יש סחר בבני אדם ברומניה, ולא רק למטרות ניצול מיני:

הגרף מציג את מספר מקרי הסחר המדווחים ברומניה. כמו שאולי הבנתן מהאזהרות של דו"ח האיחוד האירופי, המספרים לא בהכרח משקפים את הנתונים האמיתיים. בכל מקרה, בין השנים 2012-2010 כמעט מחצית מהקורבנות נסחרו למטרות אחרות ולא למטרות ניצול מיני, וכמעט ארבעים אחוז מהקורבנות היו גברים. הירידה בשנים האחרונות היא בעיקר במקרים האלה, ואילו מספר הנשים שנסחרו למטרות ניצול מיני נשאר יציב, בסביבות 500 עד 550 נשים בשנה.

כמעט מחצית מבין קורבנות הסחר למטרות מין לא נסחרו בתוך רומניה. ב-2016, למשל, 46% מהן היו אמורות להישלח מחוץ לרומניה.

מי שנסחרות למטרות ניצול מיני בתוך רומניה הן בעיקר קטינות, שמסוכן מדי לשלוח לחו"ל. ב-2013, רק 34 מתוך 160 הנשים שנסחרו בתוך רומניה היו בגירות. בשנים האחרונות לא בדקו את ההתפלגות המדויקת, אולם ככל הנראה היא היתה דומה גם ב-2015 וב-2016.

חשוב להדגיש שיש הבדל משמעותי בהגדרת הסחר בקטינים לעומת בגירים ברומניה. הגדרת הסחר בבגירים כוללת כפייה כלשהי. הגדרת הסחר בקטינים לעומתה אינה כוללת כפייה, וכל ניצול של קטינים למטרות עבודה לא חוקית נחשב סחר, בלי קשר להסכמה שלהם. כלומר, רוב הסטטיסטיקה על סחר למטרות מין בתוך רומניה היא פשוט סטטיסטיקה על זנות קטינים.

אז אחרי כל הנתונים האלה, כדאי לעשות סדר. בהערכה גסה, ברומניה יש בין 27,000 ל-45,000 עובדות מין. מתוכן ידוע על לא יותר מכמה מאות קורבנות סחר בגירות בחמש השנים האחרונות. מה עם עשרות אלפי הנשים האחרות בתעשיית המין הרומנית? אולי הן קורבנות סחר ואולי לא, אף אחד לא בדק. לערוץ 2 לא אכפת, ללקוחות לא אכפת, למפיצי הסטטיסטיקות המסולפות לא אכפת. אף אחת לא כתבה על סטיגמת הזונה שרודפת את עובדות המין וקורבנות הסחר בחברה הרומנית השוביניסטית; אף אחד לא כתב על הדרישה של הכנסייה הרומנית להפליל אותן בגלל חטאיהן.

אף אחד גם לא כתב על חוסר החוקיות של הזנות ברומניה. אמנם מאז 2014 מותר להתפרנס מזנות, אבל אין שום דרך לעבוד בזנות באופן חוקי. זנות רחוב נחשבת מטרד לציבור והעובדות בה נקנסות, ואילו בזנות תחת קורת גג אסור לעבוד מפני שהיא נחשבת לסרסרות. עובדות המין מעדיפות להסתתר ולא לשלם את הקנסות שהן מקבלות, והתוצאה היא שאין להן זכויות אזרחיות: רק ל-64% יש תעודת זהות, אין להן ביטוח בריאות ואין להן גישה לשירותי רווחה.

"כולנו רוצות להרוויח כסף, כולנו צריכות לאכול! אם את לא מוצאת עבודה נורמלית כאן, מה את יכולה לעשות? את רוצה למות בתוך חודש מרעב? לא, את לא."

גם ברומניה עצמה, רק שני מחקרים בדקו את מצב עובדות המין, בשנים 2005 ו-2009, כשעבודה בזנות עדיין נחשבה לעבירה פלילית. הראשון התרכז בזנות רחוב, השני בזנות רחוב בגילאי 24-16 ובנשים שרובן ידועות לארגונים נגד איידס, כך שהם אינם מייצגים את כל סוגי הזנות או את הנשים במועדונים שהתיירים מגיעים אליהן. עדיין, הנתונים בהם מספיק קשים כדי לא להתעלם מהם.

בין העובדות בזנות רחוב בגילאי 24-16, גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 16. 16% התחילו לעבוד לפני גיל 15 ו-78% התחילו לעבוד לפני גיל 18. 25% חיו בעבר במוסדות לילדים. 38% סיימו בית-ספר יסודי בלבד.

למשתתפות במחקר היו 40 לקוחות בחודש ממוצע. 21.4% נאנסו על-ידי לקוח בשנה האחרונה. רק 68% משתמשות תמיד בקונדומים. 62% היו בהריון בעבר ורובן עברו הפלה.

21% מהמשתתפות מזריקות סמים, לעומת 77% שמעולם לא הזריקו סמים.

במחקר על זנות רחוב מ-2005, 30% סיימו תיכון ו-7% סיימו לימודים גבוהים יותר, אבל כדי שלא נגלה אופטימיות מוגזמת, 60% סבלו ממחלת מין בעבר ו-30% עבדו בעבר או בהווה תחת סרסורים ש"קנו" אותן.

כאמור, אין דרך לדעת מה מצבן של נשים בשאר סוגי הזנות. הנתונים הקיימים על זנות וסחר בנשים ברומניה מדכאים מספיק, אבל כנראה שלא בשביל התקשורת הישראלית, שהרגישה צורך לצייר את רוב עובדות המין ברומניה כקורבנות סחר ולא כנשים שמנסות להתפרנס. כך אנחנו יכולים לשבת בבית, לצקצק  על ההתנהגות של התיירים, לספר לעצמנו כמה אנחנו מוסריים ולהרגיש טוב שאנחנו לא כמו הגברים האחרים האלה. מליסה גרנט כתבה על זה: "מתנגדי הזנות טוענים שהזנות לא נגרמת בגלל הרצון של עובדות המין בדיור, ביטוח בריאות, חינוך, חיים טובים יותר, חיים עשירים יותר; לטענתם, הזנות נגרמת רק בגלל התשוקה הגברית לנצל נשים בזנות. [...] כך הנשים המתנגדות לזנות יכולות להעמיד פנים שהבעיה היא הגברים ולא עוני וחוסר שוויון, כאילו הבעיה לא קשורה בכלל אליהן, כאילו הן לא מרוויחות ממנה".

תיירי המין מתייחסים לעובדות המין כמו מספרים. התקשורת מתייחסת אליהן כמו מספרים מזויפים. אלה כמו אלה רוצים לשלול את זהותן של עובדות המין ולנצל אותן למטרותיהם. למרבה הצער, זה פחות או יותר המצב גם ברומניה. אין בה ארגון משמעותי של עובדות מין, ויש בה רק שני ארגונים נגד איידס שמסייעים לעובדות המין, ARAS ו-Carusel (שהציטוטים ברשומה מגיעים מתוך שיחות שלו עם עובדות מין ב-2014). בסופו של דבר, התיירים מנצלים את מצבן של הנשים, אבל העוני והשחיתות ברומניה הם אלה שמאפשרים להם לעשות זאת. "לא נשאר לי כסף יותר, ובמקום להסתובב ולגנוב החלטתי לעבוד בזנות." זה הסיפור האמיתי של עובדות המין ברומניה.

מיסוד הזנות בוויקטוריה, אוסטרליה

במדינת ויקטוריה, אוסטרליה, הזנות ממוסדת. נכון ל-2010 היו בה שמונים מכוני ליווי מורשים וכשבעים מכונים לא מורשים. הרשומה מבוססת על שלושה מקורות, שנוגעים למכונים המורשים בלבד:

- הנתונים מגיעים ממחקר מ-2006 בהשתתפות 97 עובדות מין ב-38 מתוך 92 המכונים החוקיים במדינה.

- הציטוטים מגיעים משני מחקרים נוספים: הראשון הוא מחקר איכותני בהשתתפות 14 נשים שעבדו במכונים החוקיים. השני הוא מחקר איכותני בהשתתפות ארבעים סטודנטיות שעבדו בתעשיית המין.

 ל-33% מעובדות המין בזנות הממוסדת בוויקטוריה יש השכלה על תיכונית ו-12% נוספות הן סטודנטיות, כך שלפחות בזנות הממוסדת בוויקטוריה, מיתוס הסטודנטיות שעובדות בזנות אינו לגמרי מיתוס. אבל האם הן גם מאושרות מספיק כדי לקיים את המיתוס? זאת כבר שאלה יותר מורכבת.

כמעט מחצית מעובדות המין מודאגות מהסטיגמה על עבודתן. הן מתלוננות שלמרות מיסוד הזנות, הסטיגמה נשארה:

ג'סיקה: אני חושבת שזה לא הוגן שיש כזאת סטיגמה, הרי זה מקצוע חוקי עכשיו.

איימי: הציבור לא רואה את זה ככה.

קייטי: כן, הייתי רוצה לקרוא בקול גדול וגאה שאני עובדת בזנות, אבל אני מניחה...

איימי: את יודעת כמה זה מפחיד.

צ'רלי הסטודנטית מסכימה איתן: "אני לא מספרת לאף אחד בגלל הסטיגמה. זה לא שאני מרגישה לא בנוח עם מה שאני עושה, זה שאחרים מרגישים לא בנוח עם מה שאני עושה".

הכסף הוא הסיבה ש-88% מעובדות המין מעדיפות לעבוד בעבודת מין ולא בעבודות אחרות:

אליס: הכסף כמובן מתגמל. עם זאת, אני חושבת שהוא גם כולא אותי.

טינה: אחרי שאת מתרגלת להרוויח כל כך הרבה כסף, כשאת רוצה לצאת מהזנות, למצוא משהו שיעזור לך לשמור על סגנון החיים שלך...

סם: אני רגילה לסגנון חיים מסוים, והזנות מאפשרת לי אותו, את הגמישות. היכולת לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. זאת הסיבה שאני מרגישה כרגע לכודה, כי אני אומרת לעצמי, "אוקיי, אני צריכה הפסקה, אני רוצה להמשיך בלי הזנות".

נאומי: כי את מתרגלת לסגנון חיים מסוים, את כבר באמת רגילה אליו, וזה מה שמפחיד אותי.

אליס: את מקצצת בהוצאות ומתחילה לחיות קצת יותר בצניעות, בלי מותגים. ואז את חייבת להתחיל לעבוד על הכנסה ממקור אחר. ככה את עושה את זה. אין דרך קלה. ככה זה.

המצב המורכב נכון גם לגבי הסטודנטיות. הן עבדו לפני כן בעבודות אחרות, אבל התייאשו מהשכר הנמוך, השעות הארוכות וחוסר הביטחון התעסוקתי. בעבודת המין היו להן גמישות רבה יותר, שכר גבוה יותר, שעות עבודה מעטות יותר ואוטונומיה ועצמאות גדולות יותר. שני שלישים מעובדות המין, לא רק הסטודנטיות, מרוצות ממספר שעות העבודה שלהן (25 שעות בשבוע ממוצע). וונדה מסבירה: "כאילו, אני יכולה לעבוד במקדונלד'ס בשכר מינימום, שעות ארוכות ותנאים דפוקים, כל ערב וכל סוף שבוע. או שאני יכולה לעבוד שניים-שלושה לילות בתור חשפנית".

העבודה בזנות מאפשרת לעובדות המין חופש שאין בעבודות אחרות, ובאותו זמן עלולה להיות משפילה:

איימי: ההעצמה שאת מרגישה... את מתחזקת נפשית ופיסית ורגשית, כי את חייבת להיות מנותקת רגשית כשאת עושה את העבודה הזאת. אני מתכוונת, אם תתאהבי בכל לקוח אז לא תוכלי להמשיך.

ג'סיקה: זאת רק את, את עובדת בשביל עצמך, את גמישה ואת אחראית ואת לא צריכה לסמוך על אף אחד אחר ואת דואגת לעצמך. זה נותן לך חופש ושליטה מלאים.

איימי: נכנסתי לתעשייה הזאת כי הייתי חלשה רגשית והייתי צריכה להעצים את עצמי איכשהו. זה אולי לא היה הדבר הנכון לעשות, אבל אני משתמשת בסקס כדי לקבל בחזרה את העוצמה שלי. מצד שני, לעשות משמרת משש בערב עד שלוש לפנות בוקר, כש-18 לקוחות לא רצו אותך ורק בשלוש בבוקר מגיע הלקוח הראשון שלך, ואת מרגישה, כאילו, מה אני עושה לא נכון? אבל החוויה הכי גרועה היא גברים שלא מכבדים אותך. הם יכולים לדפוק אותך כי הם שילמו את הכסף, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים. הם יכולים להחדיר אצבעות לתוכי, הם יכולים לעשות כל מיני דברים.

סימונה: אני חושבת שחוסר הכבוד מצד חלק מהגברים, זה כאילו הם חושבים שאת חתיכת בשר.

סוניה: "זה לפעמים משפיל פיסית, נפשית ורגשית. את חייבת לסמוך על החוש השישי שלך. את לומדת לסמוך על התחושות שלך הרבה יותר מאשר בעבודה רגילה, כי את חייבת לקרוא אנשים ממש מהר כדי להפוך את העבודה לקלה יותר בשבילך".

הן מתלוננות גם על חוסר הכבוד של מנהלי מכונים מסוימים, שדורשים "לנסות" אותן לפני שהם מקבלים אותן לעבודה. איימי: "זה מאוד סקסיסטי, מאוד מפלה" בהשוואה בין מידת שביעות הרצון הכללית שלהן בעבודת מין לבין מידת שביעות הרצון של נשים בעבודות אחרות, 54% מעובדות המין היו פחות מרוצות מנשים אחרות, 25% יותר מרוצות ו-21% מרוצות באותה מידה.

אלה שאינן מרוצות יודעות שיתקשו למצוא מקום עבודה אחר אם יכתבו בקורות החיים שלהן שעבדו בזנות. ג'סיקה: "ככל שאת נשארת [בזנות] יותר זמן, ככה יותר קשה לחזור לכוח העבודה הרגיל. את צריכה להחליט מה להגיד שעשית כל השנים האלה". והן לא יכולות לדון בעבודתן עם המשפחה. 37% מודאגות שהאנונימיות שלהן תיחשף. סימונה: "זה כנראה הדבר הכי גרוע, לשקר למשפחה שלך ולחברים. בכל פעם שנושא הזנות עולה לשיחה, אני צריכה להרגיע את הלב שלי מחדש".

היתרונות שבעבודת המין לא מפצים על החסרונות שלה. 55% מהנשים היו רוצות להפסיק לעבוד בזנות, ו-63% אומרות שהתמחות בעבודה מיינסטרימית תעזור להן לעשות זאת. הן באופן מובהק פחות מרוצות מחייהן, ממצבן הכלכלי, מהביטחון האישי וממצבן הבריאותי לעומת נשים אחרות. אפשר לומר שהן שוברות את המיתוסים המטופשים על המיסוד מכל הצדדים: מצד אחד, המיסוד לא הופך את עבודת המין לעבודה שנשים חולמות לעבוד בה; מצד שני, עובדות המין מבהירות שהבעיה שלהן אינה פסיכולוגית אלא כלכלית. הן לא צריכות שיקום, הן צריכות פרנסה טובה. הרצון לעזוב את הזנות, בדומה לכל עבודה אחרת, תלוי באפשרות למצוא עבודה טובה יותר. טרודי מסבירה:

"שיילכו להז... הממשלה והאוניברסיטה אם הן חושבות שהן ימנעו ממני ללמוד בגלל שהן לוקחות עוד ועוד כסף. אם אני רוצה עתיד טוב יותר ממה שיש למשפחה שלי, אני חייבת להשיג השכלה. אין בכלל שאלה בנושא הזה. ואם זה אומר לעבוד בתעשיית המין לתקופה, אז לעזאזל, זה מה שאני אעשה!"

שכר הלימוד הגבוה הוא הגורם לעבודתן של הסטודנטיות בתעשיית המין. למעשה, אם מונעים מהן לעבוד בזנות, מונעים מהן לרכוש השכלה ולהתקדם בחיים. "ההורים שלי יודעים שאני עובדת בחשפנות. התחלתי לפני שנתיים. הם לא מרוצים מזה ואנחנו לא מדברים על זה, אבל הם יודעים שבלי העבודה הזאת לא הייתי לומדת באוניברסיטה".

ומה תגידו אם הבת הסטודנטית שלכם תעבוד בזנות? הא? הא? תשאלו את צ'רלי: "זה שאני סטודנטית באוניברסיטה עושה את אמא שלי גאה. היא מספרת לכל החברות שלה". ואם צריך לעבוד בשביל זה בזנות, זה מה שיהיה.

יותר מהכול, המחקרים מראים שעובדות מין הן לא רק "נשים בזנות". הן נשים שעבודת המין היא חלק מחייהן, היא לא מגדירה אותן. הסטודנטית סו לי תהתה מול החוקרת: "איך תתעדי את העובדה שאני גם עובדת מין אסייתית, גם עובדת מין לסבית... ולפעמים אני בכלל לא עובדת מין?" וסטודנטית אחרת, בל, הזכירה: "אני לא רק 'בל עובדת המין הסטודנטית', את יודעת".

אלנה ג'פריז, סלאט-שיימינג ועובדות מין מהגרות באוסטרליה

היתרון הגדול ברשומות על אוסטרליה הוא האפשרות לצטט שוב את אלנה ג'פריז, עובדת המין האקטיביסטית המבריקה. הפעם בקטע מתוך נאום שלה בצעדת השרמוטות במלבורן 2011:

"יש אנשים שאומרים שכל מין בתשלום הוא אונס, ושעובדות מין לא מסוגלות להבחין בהבדל. זה סלאט-שיימינג.

ממשלות אומרות שעבודת מין אינה רצויה וצריך להפליל אותה. זה סלאט-שיימינג.

סלאט-שיימינג נגד קהילת עובדות המין הוא חלק מובנה מהמערכת. אנחנו חוות סלאט-שיימינג ברמה האישית וברמה הקולקטיבית. 

אנחנו צועדות היום בשביל זכותן של כל הנשים לא לחוות תקיפה במקום העבודה שלהן, וזה כולל עובדות מין. תקיפה אלימה היא מזעזעת ופלילית במכון ליווי בדיוק כמו במקום העבודה של אחיות, שוטרות, מורות או שופטות. כשעובדת מין מותקפת במקום עבודתה, היא מופתעת, המומה ומפוחדת בדיוק כמו כל אישה שמותקפת בכל מקום. ועדיין, אומרים לנו שאנחנו צריכות לקבל תקיפות כאלה בתור סוג של סיכון מקצועי. זה סלאט-שיימינג.

אם צדק נמנע מעובדת מין אחת, זה שולח מסר שכולנו לא ראויות לצדק. כשהחוקים, השיפוט המוסרי ובתי המשפט מונעים מאיתנו צדק מפני שהם רואים בנו שרמוטות, זה נותן תירוץ לסלאט-שיימינג מכל הסוגים ומשפיע על כל הנשים. 

היום אנחנו אומרות: מספיק עם התירוצים."

מספיק עם התירוצים. בזמן שצעדת השרמוטות הישראלית עושה סלאט-שיימינג לעובדות המין, מאשימה אותן במכירת המין הנשי כולו ודורשת לזרוק אותן לרחוב, מחקר מ-2015 על עובדות מין מהגרות באוסטרליה מראה שהן, כמו נשים אחרות, רק רוצות לפרנס את עצמן ואת משפחותיהן.

412 מהגרות ענו על שאלון המחקר, שנערך בשישה מחוזות שונים באוסטרליה. 44% הגיעו מתאילנד, 26% מדרום קוריאה ו-9% מסין. במחקר השתתפו גם 151 עובדות מין מקומיות. החוקים הנוגעים לזנות שונים בכל מחוז באוסטרליה: בחלק מהמחוזות שהשתתפו במחקר יש מיסוד, בחלק אי-הפללה ובחלק הפללה מלאה. 

כל מי שחילקו את השאלונים ואספו אותם היו עובדות מין או עובדות מין לשעבר. כל השאלונים מולאו בפרטיות ובאנונימיות.

דמוגרפיה

הגיל החציוני של עובדות המין הוא בין 30 ל-34.

ל-31% מעובדות המין המהגרות יש השכלה גבוהה, ול-20% נוספות יש תעודה מקצועית. 22% לא למדו בתיכון.

על מה מוציאות המהגרות את הכנסתן:

43% תומכות בעצמן ובמשפחתן באוסטרליה

36% תומכות במשפחתן שחיה מחוץ לאוסטרליה

34% חוסכות כסף

30% מממנות השכלה (לעומת 20% מהמקומיות)

21% משלמות חובות (רובם לכיסוי עלות הנסיעה לאוסטרליה)

8% מוציאות כסף על הימורים

אף אחת לא מוציאה את הכסף על סמים (לעומת 16% מהמקומיות)

תנאי העבודה

רוב עובדות המין עובדות 4-3 ימים בשבוע, 10-6 שעות ביום.

לשליש מתוכן יש פחות מעשרה לקוחות בשבוע, ולרוב האחרות בין עשרה לשלושים לקוחות בשבוע.

15% מהמהגרות היו מעדיפות שיהיו להן פחות לקוחות. 48% היו מעדיפות יותר לקוחות. 21% מרוצות ממספר הלקוחות שלהן. מבין המקומיות, 16% היו מעדיפות פחות לקוחות ו-60% רוצות יותר לקוחות.

38% מקבלות לעצמן את כל הכסף שהלקוחות שילמו, 50% מקבלות חצי מהכסף. 76% מהמהגרות אומרות שהן מרוצות מהרווחים, לעומת 12% שאינן מרוצות. 

55% מהמהגרות אמרו שהן מרוויחות הרבה יותר מאשר במולדתן, ו-30% אמרו שהן מרוויחות קצת יותר.

92% אמרו שהן יכולות לסרב לקבל לקוחות, והן גם מודעות לזכויותיהן: 88% מודעות לכך שלבוס שלהן אסור לקנוס אותן אם הן לא מגיעות לעבודה, ו-89% מודעות לכך שלבוס אסור למנוע מהן להפסיק לעבוד. ל-92% יש גישה קלה לדרכונים שלהן.

מבין המהגרות, 94% מעולם לא הותקפו פיסית במהלך עבודתן ו-97% לא הותקפו מינית. 31% מהן סבלו מהטרדות מילוליות במקום העבודה, ו-11% מאיומים באלימות פיסית.

41% מהמהגרות ו-80% מהמקומיות מרגישות בטוחות במקום העבודה, ובין 67% ל-80% מעובדות המין אומרות שידווחו למשטרה על פשעים נגדן.  

חווית ההגירה

למה עובדות המין עזבו את מולדתן:

30% בשביל לימודים

19% בשביל לתמוך במשפחתן

17% בשביל משכורת גבוהה יותר

17% כדי להתחתן (אולי כדי לקבל ויזה ואז להתגרש - רובן כבר אינן נשואות)

14% כדי לטייל

8% בגלל חובות, 6% בגלל בעיות משפחתיות ו-3% בגלל חשש לביטחונן או ביטחון משפחתן

רק 25% נעזרו במתווך כלשהו כדי לקבל ויזה לאוסטרליה. השאר עשו זאת באופן עצמאי או בעזרת קרובי משפחה, והן מרוצות מההחלטה: 66% מקוות להישאר באוסטרליה יותר משנתיים.