יום שני, 25 בינואר 2016

לא רק הישרדות: על מקומם של סיפורים עצובים במאבק לזכויות עובדות מין

שרה מאן היא אחת מאותן נשים ששונאות את עבודת המין והיו שמחות לוותר עליה אם היו להן אפשרויות טובות יותר. היא כתבה את המאמר הטוב ביותר שקראתי על זנות. בינתיים, שרה הספיקה להשלים את לימודיה באוניברסיטה, וכתבה במהלך התואר השני שלה עבודה מרתקת בשם: More-Than-Survival Strategies: Sex Workers' Unhappy Stories. בחיבור היא מנסה להראות איך גם "זונות אומללות" יכולות להשמיע את קולן ולהשתתף במאבק למען זכויות לעובדות מין.

שרה מבדילה בין Happy Whores, עובדות מין שאוהבות את עבודתן, לבין Unhappy Whores, מי ששונאות את עבודתן. לא מצאתי תרגום טוב למונחים האלה, אז השתמשתי כאן ב"זונות שמחות" ו"זונות אומללות". 

לא רק הישרדות: הסיפורים העצובים של עובדות מין


מתנגדות לזנות משתמשות בסיפוריהן של "זונות אומללות" כדי לחזק את הלובי נגד זנות. כל סיפור טראגי של זונה משמש כהוכחה שצריך להוציא את הזנות מחוץ לחוק. לעומת זאת, אם עובדת מין אומרת שהיא לא סובלת בזנות, מתנגדות הזנות טוענות שהיא לא דוגמא מייצגת, שהיא לא אותנטית. כתוצאה מכך, "הזונות השמחות" מנסות להוכיח שהסיפורים שלהן יותר אותנטיים מהסיפורים העצובים, שנדחקים לשוליים.

עובדות מין ששונאות את עבודתן לא מוצאות את מקומן באף אחת מהתנועות. הלובי נגד זנות דורש לחוקק חוקים שרק יפגעו בהן עוד יותר. התנועה למען זכויות לעובדות מין מתקשה להכיל בתוכה את סיפוריהן, כי הם פוגעים במאמצים לצאת נגד הסטיגמות על זנות. "הזונות האומללות" מוצאות את עצמן בין תנועה שמתכחשת לחוויותיהן לבין תנועה שמתכחשת לזכויותיהן.

ג'ודית באטלר תיארה  את ההבדל בין Bad Life, חיים שלא שווה לחיותם, לבין Good Life, חיים ראויים. האבחנה אינה רק נקודת מבט כללית על חיים גרועים, אלא גם תחושה פנימית – מי שסובלות מחייהן עד כדי כך, שהן מאבדות את תחושת הערך העצמי. נשים אלה מוּדרות מהדיון הפוליטי, מפני שהחיים שלהן כבר אינם נחשבים.

החוקרת שרה אחמד הסבירה, שהיכולת לשמוח ולגרום לאחרים שמחה מעניקה ערך פוליטי לגופים מסוימים, ומורידה אחרים לדרגת "חיים רעים". היא טוענת שהדרישה הזאת לשמחה מעלימה חוסר צדק היסטורי ומחביאה חוסר שוויון, בכך שהיא הופכת חוסר שמחה לחיים רעים.

לא רק שזונות אומללות נחסמות מזכויות אזרח בתור זונות, הן גם נחסמות מהזכות לעבוד בעבודות אחרות. אם מקומות העבודה שלהן מגלים שהן עבדו בעבר בזנות, הן מפוטרות או סובלות מהצקות (לדוגמא, מורות שמפוטרות אחרי שהתגלה שעבדו בזנות, או שחקנית הפורנו בל נוקס, סטודנטית למגדר באוניברסיטת דיוק, שסבלה מבריונות של סטודנטים אחרי שזהותה נחשפה).

עבור עובדות מין שעובדות בתנאים גרועים או סתם שונאות את תעשיית המין, החיים הרעים אינם רק עבודה שנואה וחיים קשים. אלה חיים שגם משאירים אותן חסרות כוח פוליטי או ערך חברתי. כדי להראות שחייהן בעלי ערך הן צריכות לאתגר את התפיסה לפיה השמחה עצמה היא ערך.

פעילוֺת התנועה לזכויות עובדות מין מנסות להראות שהן "זונות שמחות", כדי לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עבודת מין, וכך ליצור ערך לעבודתן ולחייהן. לעומת זאת, אם עובדות מין מרגישות כמו קורבנות של החברה, החברה עצמה רואה בהן קורבנות חסרות ערך, ולכן לא מתחשבת בדרישתן לשפר את תנאי החיים שלהן. כלומר, "זונות שמחות" מנסות להיאבק בהורדתן לדרגת חיים שלא ראוי לחיות, מה שמשאיר את "הזונות האומללות" בתחושה שחייהן שלהן באמת לא ראויים.

לדוגמא, "זונות שמחות" מדגישות שהן לא עברו התעללות מינית בילדותן, כדי לדחות את הסטיגמה על זונות. אבל מה אם עובדת מין כלשהי כן עברה התעללות כזאת? איפה זה משאיר אותה, אם היא רוצה לדבר על התקיפה שעברה ולהכיר בהשפעה שלה על חייה, ועדיין לטעון שזה לא הדבר שמגדיר את חייה ואת עבודתה בזנות?

זאת הטענה של שרה מאן – הבעיה היא לא בזנות עצמה, אלא בחברה שבה נשים נאלצות לעבוד בזנות, וביחס החברתי אל אותן נשים. כדי לתקן זאת, צריך קודם לתת לעובדות המין זכויות אזרח ולא להוציא את עבודתן מחוץ לחוק. כך חייהן יהיו בעלי ערך מספיק כדי שיוכלו להשמיע את קולן ואת דרישותיהן. ואז, הדרישות האלה צריכות להיות שינוי פני החברה, כך שלעובדות מין שלא רוצות לעבוד בזנות יהיו מספיק אפשרויות אחרות, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית.

לסיכום, הטענה של שרה מאן היא שגם "זונות אומללות" יכולות וראויות לדבר על חייהן, ושהדרך שלהן לכך עוברת בשני מישורים:

- מציאת חֶברה שתעניק משמעות חיובית לחייהן. מאן מנתחת כמה בלוגים באינטרנט, שבהן עובדות מין מספרות את סיפוריהן הקשים וזוכות לתמיכה מחברותיהן, שרבות מהן עברו את אותן חוויות.  

- השמעת קול משותף וביקורתי כלפי הסדר החברתי, תוך הפיכת הסבל וההתנגדות שלהן לפוליטיים, במקום להתעלם מהסיפורים הקשים.

כדאי להקשיב לעובדות המין, בין אם הן שמחות ובין אם הן עצובות. 

יום שלישי, 19 בינואר 2016

מכון תודעה: על נתונים, כסף וחינוך מחדש

ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 21.6.2006:

- עידית הראל-שמש, דוברת מכון תודעה: להערכתנו יש בארץ כ-10,000 נשים וגברים בזנות.

-  היו"ר גדעון סער: איך הגעתם לנתון של 10,000 איש ואישה?

- עידית הראל-שמש: האמת היא שאין נתונים, האנשים שקופים ואנחנו גם לא רוצים לראות אותם. אבל הסתכלנו על הערים הגדולות. זה קיים בכל הערים. באילת שמים על המכונית מדבקות של נערות ליווי ומסז'יסטיות. בחיפה יש צימרים, גם בבאר-שבע ובתל-אביב יש זנות. פותחים עיתונים ורואים את כמויות הנשים שנמצאות שם. המספר הזה הוא הערכה גסה מאוד, כי אין נתונים, אבל זה המספר. 

ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 9.12.2014. עידית הראל-שמש, אז כבר מנהלת מכון תודעה, בעקבות הנתון לפיו 54% מתושבי ישראל תומכים במיסוד הזנות:

"יש לי רק בקשה. הנתונים האלה, גם נתקלנו בהם, היו פרסומים בתקשורת, ואני לא הולכת להגיד שהציבור מטומטם חס וחלילה, אבל כמי שכבר עשר שנים עוסקת בשינוי תודעה, יש בורות ומיתוסים שהציבור מחזיק בהם והם באים לידי ביטוי בסקר עמדות. כולנו החזקנו במיתוסים וגם אני החזקתי במיתוסים. מישהו מתקשר ושואלים אותו לגבי עמדותיו על מיסוד, זה נשמע לו נורא הגיוני. אם זה כבר שם, בואו נדאג להם שלא יהיו להן מחלות, אלימות וכולי. לכן אני חושבת שצריך מאוד מאוד להיזהר בנתונים שמציגים החוצה כלפי התקשורת."

כך עובד מכון תודעה: הצגת נתונים חסרי בסיס, לצד ניסיון להסתיר נתונים מבוססים. המידע באתר המכון מיישם בדיוק את התנאים הללו. הנה כמה דוגמאות:

- באתר נכתב: "הגיל הממוצע לכניסה לזנות עומד על 14!" לצד הערכה חסרת בסיס זו, שמכון תודעה אינו מציג לה מראה מקום ואין אף מחקר שמגבה אותה, יש התעלמות מכל המחקרים שמראים שגיל הכניסה לזנות הוא בין 18 ל-25. 

- המכון טוען שהיקף התמותה של נשים בזנות הוא פי 40 מהאוכלוסייה הכללית, על-סמך מחקר קנדי שבכלל אינו קיים.

- בניו-זילנד נערכו מספר מחקרים מקיפים על מצב עובדות המין אחרי הדקרימינליזציה (אי-הפללה) של זנות. מכון תודעה לא מזכיר אותם באתרו, כדי שהגולשים לא יגלו שמצב עובדות המין שם השתפר. ומה מכון תודעה כן כותב על ניו-זילנד? באתר מופיע מאמר מתורגם מתוך אתר ניו-זילנדי מפוקפק, שהטענה הראשונה בו היא: "המיסוד מפתה מספרים הולכים וגדלים של נשים צעירות 'נואשות' אל תוך הזנות". האתר מביא שני מראי מקום לטענה: הראשון הוא ידיעה בעיתון על ארבע צעירות שהתחילו לעבוד בזנות; השני הוא בכלל ידיעה בעיתון אירי על מצב הזנות באירלנד... כך נראים גם שאר הנתונים במאמר, שיכול לשמש כמבחן לקריאה ביקורתית לתלמידים מתחילים. 

- האתר מציג "נתונים סטטיסטיים לגבי התעללות בילדות", וקובע: "כל המחקרים מראים כי בין 90%-70% מהנשים בזנות עברו התעללות מינית בילדותן". למעשה, אף אחד מהמחקרים שמציג מכון תודעה אינו מראה זאת, ומחקרים רבים מראים נתונים אחרים.

- למעשה, כמעט כל הנתונים שמוצגים במכון תודעה נלקחו ממחקרים על זנות לא חוקית, זנות רחוב וזנות במדינות עולם שלישי, תוך התעלמות מכל המחקרים שנערכו במדינות אחרות על כל סוגי הזנות. 

אפשר להמשיך ולהראות את שאר הנתונים המסולפים של מכון תודעה, ואת כל המחקרים החשובים שהוא מתעלם מהם, אך הנקודה ברורה. מבחינת מכון תודעה, כל האמצעים כשרים כדי להשיג את מטרתו. 

המטרה של מכון תודעה היא לקדם את החוק להפללת צרכני זנות. בדיוק כמו שהמכון מסלף את הנתונים על מצב עובדות המין, הוא מסלף גם את מטרת החוק. בזמן שמכון תודעה טוען שהחוק נועד לעזור לעובדות המין, החוק דווקא נועד לפגוע בעובדות המין, וזאת גם מטרה מוצהרת שלו בכל מדינה שבה הוא נחקק. היה אפשר לחשוב שמכון שתומך כל כך בחוק להפללת הלקוח, לפחות יספר לציבור מה החוק כולל. למרבה הצער, זה לא קורה. 

מה כן קורה? בין 2010 ל-2014, מכון תודעה קיבל תרומות בסך כ-561,715 ₪. מתוך סכום זה, כ-384,596 ₪ הלכו למנהלת המכון. כן, זאת לא טעות: 68% מהתקציב של המכון שמתיימר לעזור לנשים בזנות, הלכו למנהלת המכון בתור תשלום על הרצאות שבהן היא מפיצה נתונים לא נכונים על נשים בזנות. בנוסף, 21% מהתקציב הלכו להוצאות משרדיות של המכון (נסיעות, טלפונים, וכמובן אתר האינטרנט הנ"ל). רק 11% הלכו לתמיכה, שאין לי מושג מהי אבל אפשר לקוות שמדובר בעזרה לעובדות המין. התמיכה הזאת ניתנה כמעט כולה ב-2014. בארבע השנים שלפניה, סך כל התמיכות הסתכם ב-8,400 ₪, 2.3% מתקציב המכון באותן שנים. 

החברות במכון תודעה אפילו מצהירות בפייסבוק: "מהכרות מקרוב עם שורדים ושורדות, וגם עם נשים שעדיין שם, עוד כסף לא יעזור להן לצאת מהזנות. הזנות היא מלכודת שכדי לצאת ממנה צריך תעצומות נפש כבירות. מה שיכול לסייע להן זה כמובן - אופציות קיום אלטרנטיביות, וגם טיפול, שיקום, ולרוב גמילה מחומרים". מבחינת מכון תודעה, עובדות מין לא צריכות כסף, אלא "טיפול" ו"שיקום". על זה כבר אמרה פעם מורגן פייג', אקטיביסטית טרנסית, אמנית ועובדת מין: "תוכניות 'שיקום' ממסגרות עבודת מין בתור כישלון מוסרי, שהתיקון שלו הוא חזרה לתפקידים הנשיים המסורתיים (תפירה, ניקיון וכדומה)."

כאן אנחנו מגיעים למטרה האמיתית של מכון תודעה והחוק להפללת הלקוח, והמטרה היא להכריח את עובדות המין להפסיק לעבוד בזנות. הנה דבריה של יו"ר הוועד המנהל של המכון, מיכל בינט-הורוביץ, בוועדת הנשים של הכנסת: "צריך להיות פרק שיהיה כתוב בו שזונה צריכה ללכת ולקבל טיפול. היא צריכה ללכת לאיזשהו מוסד, היא צריכה לעשות פגישות עם עובדת סוציאלית. [...] אפשר להקים מוסד שהוא רשות נפרדת מהמשטרה שהרישומים שלה חסויים בפני הציבור ואף אחד לא יודע שזונה נרשמה באותה רשות, אבל אותה רשות תהיה מחויבת לפנות את הזונה ולהציק לה ולהוציא אותה משם ולהביא אותה. [...] החברה צריכה להגיד גם לזונה איזושהי אמירה ברורה שאומרת: אומנם את לא אשמה במה שאת עושה ואומנם אין לך שום כתם פלילי בשום מקום שהוא, להיפך, אנחנו נגדיר למשטרה ולרשויות החוק שאת היא הקורבן. אבל עדיין תהיי מחויבת, כמו שיש דוגמאות אחרות בחוק למקרים כאלה, לקבל עזרה ולעשות את הצעדים הדרושים כדי לצאת ממעגל הזנות." [פרוטוקול מס' 11, ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים, 16.10.2007]

חברות מכון תודעה פועלות לכאורה נגד הלקוחות, אך למעשה הפעילוּת שלהן מופנית גם נגד עובדות המין. אם אישה מתנהגת בצורה לא נורמטיבית מספיק לטעמן, יש לחייב אותה לעבור חינוך מחדש. למעשה, מכון תודעה דרש מהממסד למשטר בכוח את עובדות המין, לא למענן אלא למען האג'נדה האישית של חברות המכון. כמו שאמרה בינט-הורוביץ באותה וועדה:

"אנחנו צריכים לבוא לזונה ולהגיד לה: אנחנו רואים אותך כבעיה, עם סיבות, עם כל הסיבות בעולם. אין לנו עלייך שום ביקורת ושום האשמה אבל יש לך בחירה חופשית. מושיטים לך יד ואת צריכה לנצל את זה. את צריכה ללכת, את צריכה ללמוד, את צריכה לקבל את העזרה שמציעים לך בצורה חיובית וללא בצורה שלילית. אני חושבת שכשמציגים את החוק בצורה כזו אז הגברים בחדר לא חושבים שהם צריכים לטפל בזונה ולברוח והם מבינים שמסתכלים על זה כתופעה חברתית.

"כשאני אומרת שאני רוצה לשלול את מוסד הזנות, אני לא עושה את זה רק בגלל זכויות האדם הספציפיות של אותה זונה. אני עושה את זה בגלל שאני אישה שלא זונה ומפריע לי שיש זונות. אם אני בתור אישה שלא זונה רוצה לדאוג למצב שלא יהיו זונות משום שאני חושבת שזה פוגע בזכות שלי לשיוויון, השאלה אם אישה בוחרת לעסוק בשירותי זנות לא יכולה להיות רק החלטה שלה ללא שום אמירה חברתית על הנושא הזה."

במכון תודעה כנראה הבינו שזה לא פוליטיקלי קורקט לכפות על עובדות המין לעבור "טיפול", ולא חזרו על הדרישה הזאת לאחרונה, אבל הגישה נשארה בדיוק אותה גישה.

יום שלישי, 12 בינואר 2016

סיכום ספר: pread$

"הרבה אנשים אומרים: 'יש לנו עקרונות מוסריים טובים.' גם לנו יש עקרונות מוסריים טובים, אבל יש לנו גם הרבה רעב. והרעב הזה הוא מה שהפך את עבודת המין לנחוצה מבחינתנו." מאריס בריגאטי, עובדת מין מכסיקנית ומייסדת בית בטוח לעובדות מין במכסיקו סיטי, בריאיון למריסה בריגאטי, עובדת מין אמריקאית אנרכיסטית.

לא מספיק נשים יודעות שבין 2005 ל-2011 יצא בארה"ב מגזין יוצא דופן, שנכתב על-ידי עובדות מין עבור עובדות מין.$pread  היה שמו, והוא הופץ באלפי עותקים לעובדות מין בכל רחבי המדינה. המגזין עסק בכל הנושאים הקשורים לעובדות מין ולתעשיית המין. ב-2015 יצא ספר שמאגד את מיטב המאמרים שהיו בו.

הספר מחולק לשבעה נושאים שונים: מקום העבודה, העבודה, משפחה ויחסים, לקוחות, אלימות, התנגדות, ותקשורת ותרבות. מגוון הנושאים המרשים מזכיר שעובדות מין אינן חד ממדיות כמו שהתקשורת מציירת אותן. הספר מקיף מבחר נושאים, אבל כפי שכותבות העורכות בהקדמה, הוא נוטה לטובת עובדות מין פריווילגיות יחסית, שרובן משכילות, סיסג'נדריות ולבנות, אף-על-פי שעורכות המגזין ניסו לגייס מגוון רחוב של כותבות. דווקא הגיליון האחרון של המגזין הוקדש לנושא הגזע בעבודת מין, וכתבו בו בעיקר אפרו-אמריקאיות.

המאמר הראשון בספר הוא גם אחד הטובים והמבדרים ביותר שבו. איב ריידר (Eve Ryder), זונת רחוב ונערת ליווי לשעבר, מספרת בו על לקוח יוצא דופן. בנקאי השקעות עשיר, שמאז מחאות סיאטל ב-1999 חלם לשכב עם נערת מחאה אנרכיסטית, בזמן שהיא נוזפת בו שהוא חזיר קפיטליסטי גדול ורע. ריידר השתתפה במקרה במחאות סיאטל, אם כי בתור סוציאליסטית ולא אנרכיסטית. זה היה מספיק טוב בשבילו. הם העבירו את השעה הבאה כשהיא חובטת בישבנו, מסבירה לו שהסיבה היחידה לקיומו היא יצירת תקציב חיובי עבור המעמד השליט, ונוזפת בו שהפנטזיה שלו על נערת מחאות היא ניצול של הפריוויליגיה המעמדית והפטריארכית שלו.

מאמרים מעניינים נוספים בחלק הזה: מונה סאלים (Mona Salim), חשפנית ממוצא הודי, שמוחה על ההתייחסות התמידית אליה בתור "אקזוטית"; טריקסי פונטיין (Trixie Fontain), שחקנית פורנו שנהנית לצלם את עצמה בזמן מחזור, ומוחה על הטאבו בנושא; וצילומים של מכון ליווי בנבאדה מאת העיתונאית והצלמת ארין סיגל.

הפרק על העבודה מתייחס לסוגיות פוליטיות חשובות, כמו האם אפשר להצדיק עבודה עבור סרסורים, או ההתנגדות להגירה שמתבטאת גם בהתנגדות לזנות; הריאיון עם מנהלת בית המחסה לזונות מבוגרות במכסיקו סיטי, שממנו הגיע הציטוט שבתחילת הרשומה; ומאמר על ההגירה הפנימית של עובדות מין בהודו (מדינה עם איגוד חזק של עובדות מין, שמונה כ-65,000 חברות).

החלק על משפחה ויחסים נפתח במאמר מבריק של קתרין פרנק (Katherine Frank), חשפנית לשעבר ודוקטור לאנתרופולוגיה תרבותית בהווה, שכותרתו היא: "להרחיק אותה מהמוט: הזכות של בתי לבחור". היא מסבירה איך תגיב אם בתה תרצה לעבוד בחשפנות. התשובה העיקרית ראויה לציטוט מלא:

"אז איך אני אגיב אם בתי תהפוך יום אחד לחשפנית? כנראה באותה אמביוולנטיות שבה אגיב לכל עבודה – כל העבודות דורשות מידה מסוימת של התפשרות. ללא ספק, אני יכולה לדמיין שחשפנות תלמד אותה את הערך של גופה, כמו שהיא עשתה בעבורי; שזה מקובל (וחכם) לקבוע את הגבולות של עצמך ביחס לסוגי הפעולות שאת מוכנה לעסוק בהן, ולדבוק באותם גבולות; היא תלמד לקחת שליטה על המיניות שלה; היא תתגבר על הפחד ממיניות, שנוטה לחדור לחייהם של אנשים רבים; והיא תלמד לחשוב באופן ביקורתי על מין, כוח ואהבה, ואיך שהיא רוצה לשלב את הגורמים הנפיצים ורבי העוצמה האלה ביחד (אחרי הכול, יש כל כך הרבה דרכים מתגמלות לחיות את החיים).

מצד שני, חשפנות היא עדיין עבודה עם סטיגמה, מה שאומר שהיא כוללת אתגרים אישיים שלא צריך לייפות. תמיד יהיו, לפחות באקלים הנוכחי, האנשים שיראו חשפניות כ"זבל". חשפנות היא גם עבודה פיסית: היא יכולה להיות מפרכת לפעמים, מלוכלכת (מילולית, לא מטאפורית), מתישה ומשעממת. אבל כך גם מלצרות! עבודה פיסית ובזויה היא הגורל של בני נוער רבים, ולעבודה כזאת מתלווים היתרונות של השקעה אישית נמוכה, גמישות, חוסר מיומנות ותחרות מעטה. חלק מאיתנו מוצאות חשפנות עדיפה בהרבה על לקבל הוראות כל הלילה ולחלק המבורגרים וצ'יפס ללקוחות זועפים או מטרידים. חשפנות, כמובן, גם מתבססת על הופעה. נשים נשכרות לעבודות אחרות על סמך הופעתן, או שהן מצליחות בהן בזכות המראה הנשי המסוים של המעמד הבינוני. בדרכים מסוימות, הבוטות של חשפנות יכולה להיות הקלה לעומת הדרכים הסמויות יותר שנשים מקבלות יחס מיני בעבודה ובמקומות אחרים."

ומהצד השני, אישה אחרת מספרת על חייה כבת לעובדת מין, ועל עבודתה כיום בתור יועצת לצעירים בנושאי מגדר, גזע, מעמד ומיניות.

החלק על הלקוחות בוודאי יעניין את מי שתומכות בחוק להפללת הלקוח. רוב המאמרים מסבירים דווקא שהלקוחות הם לא הבעיה. המאמר המעניין ביותר הוא הראשון בחלק הזה, מאת Mirha-Soleil Ross, עובדת מין טרנסית:

"אלכסנדר, קמיל, אַבֶּל, סשה, סימון, ראווי, ז'אן-פייר, פרנסואה, מתיו, אנג'לו, קוואן, מוחמד, אלאן, מיגל, גבריאל, רפאל, אדוארדו, קורי, בנואה, תומאס, זאיד, גילה, מוריס, אלבר, רז'אן, סדריק, קרמין, סילביין, פיליפ, קרלוס...

וכמובן שאני לא צריכה לשכוח את ג'ווווווווון!

כמה קל להפוך מיליוני גברים לסטריאוטיפ, כשלכולם מתייחסים כמו "ג'ון". אפשר כבר לקרוא להם דיק.

צבועים סקסיסטים שבוגדים בנשים שלהם.  בהמות חרמניות שמוכנים לקנות את הגוף של נשים. ישויות מכוערות במעילי גשם שמחפיצים נשים.

בספר שלי: חבורה של גברים נחמדים ברובים, שחוסר הנראוּת שלהם הוא כנראה החוליה החסרה להשגת זכויות לעובדות מין."

מאמר פרובוקטיבי אחר הוא של שאנל גלנט (Chanelle Gallant), אקטיביסטית קווירית, שיצאה לתאילנד כדי לבקר את תופעת תיירות המין, רק כדי לגלות שעובדות המין המקומיות דווקא מחבבות את התיירים, ומקוות שיגיעו כמה שיותר כאלה. הגברים הזקנים והמכוערים שראתה גלנט, נראו לתאילנדיות המקומיות כמושכים. ובתרבות שבה מקובל גם ככה לצאת עם גברים בשביל כסף, למה לא לעשות זאת עם תיירים עשירים? גלנט שאלה ברחמים את המקומיות איך עובדות המין האמריקאיות יכולות לעזור להן, וקיבלה את התשובה: "תשלחו לנו את הלקוחות שלכן מארה"ב!"

ואם כבר פרובוקציות, אחד הנושאים הבאים הוא דיון בשאלה: "האם תגנבי מלקוחות?"

הפרקים על אלימות והתנגדות כבר קודרים ואפלים בהרבה, ומתרכזים בעיקר בחוקים נגד זנות שקיימים בארה"ב. החוקים הדרקוניים שם הופכים את עובדות המין לפושעות ומכניסים אותן לכלא. 

עובדת מין בכינוי Fabulous מספרת על לקוח אלים שהיא ברחה מביתו בעזרת חבר שהסיע אותה. הם לא יכלו לדווח למשטרה, כי המשטרה היתה עוצרת אותה על זנות ואת החבר על סרסרות. עובדת מין בכינוי Cha Cha מספרת על החיים הקשים של עובדות מין בניו-אורלינס, שלא רק שהמשטרה עוצרת אותן, הן גם נאלצות להירשם כעברייניות מין, מה שמונע מהן להשיג דירה ועבודה גם אם יפסיקו לעבוד בזנות. פרין רוסין (Prin Rousin), אמנית ועובדת מין, כתבה סיפור קורע לב בתמונות על חברתה שנרצחה על-ידי לקוח. המשטרה מעולם לא מצאה את הרוצח. לין טנסי (Lynne Tansey) הרגה מתוך הגנה עצמית לקוח אלים שניסה לרצוח אותה. המדינה האשימה אותה ברצח. גם אחרי שזוכתה במשפט, המדינה החליטה שהיא אינה זכאית לפיצויים לקורבנות עבירה.

הסיפור המצמרר ביותר נכתב על-ידי העיתונאית והחשפנית קתרין פלאטו (Catherine Plato), שמספרת על מקרה אונס בפילדלפיה. עובדת מין הוזמנה על-ידי לקוח אחד, וכשהגיעה אליו נתקלה בארבעה גברים שאנסו אותה באיומי אקדח. גבר חמישי שהגיע למקום הוזמן על-ידם להשתתף באונס, אך ריחם עליה ועזר לה לעזוב את המקום. היא התלוננה במשטרה והאנסים נעצרו והגיעו למשפט. השופטת דחתה את כל האישומים על תקיפה מינית, והחליפה אותם ל"גניבת שירות" בלבד. לטענתה הפשע היחיד היה שהם לא שילמו לעובדת המין. העובדה שהם איימו באקדח והכריחו את עובדת המין לשכב איתם בניגוד לרצונה לא עניינה את השופטת, שעוד הוסיפה שמקרה כזה "מקטין את המשמעות של מקרי אונס אמיתיים ומשפיל נשים שבאמת נאנסו."

המקרה עורר סערה תקשורתית, שלא השפיעה על ההחלטה. השופטת נבחרה לכהן בתפקידה שש שנים נוספות.

בתור מגזין שפנה לעובדות מין, יש בספר גם מאמרים חשובים על שימוש בקונדומים, ארגוני עזרה והתמודדות עם החוק, כמו גם מאמרי ביקורת על הסנסציונליזם של התקשורת בדיווחיה על זנות.

אוסף המאמרים של $pread לא תמיד מעניין, לא אחיד ברמתו, לא מייצג את כל עובדות המין ולא עוסק בכל ההיבטים של עבודת מין. ועדיין, מדובר בחומר קריאה חשוב, שחושף לציבור נושאים רבים שמעסיקים את עובדות המין, ואי אפשר להתעלם מתרומתו הגדולה של המגזין לקידום הדיון בנושא.

יום שני, 11 בינואר 2016

Working at the Bar: על עבודת מין בברים לזרים בתאילנד

עד עכשיו, הבלוג עסק בעבודת מין במדינות מערביות. הפעם נצא לתאילנד הרחוקה, בסיכום מחקרו המקיף של תומס שטיינפאט (Thomas Steinfatt). שמו המלא של המחקר:
.Working at the Bar, Sex Work and Health Communication in Thailand

אין אפשרות לקרוא את המחקר בחינם, אך ניתן לקרוא אותו תמורת תשלום, למשל באתר Questia.

אתחיל דווקא עם החסרונות המובנים במחקר:

1. הוא יצא לאור כבר ב-2002, ועברו מאז 14 שנים.

2. הוא עסק רק במצבן של עובדות מין בברים לזרים, ולא במיקומים אחרים ובסוגים אחרים של עבודת מין. כלומר, לא מדובר במדגם מייצג של עובדות המין בתאילנד, שרבות מהן עובדות בתנאים קשים.

3. עורך המחקר הוא גבר, וההעדפה שלי היא למחקרים שנעשו על-ידי נשים.

ובכן, למה בכל זאת החלטתי לסכם את תוצאות המחקר בבלוג? מפני שמדובר במחקר מעמיק ביותר, שנערך במהלך 12 שנים ובהשתתפות יותר מ-4000 נשים וגברים הקשורים לזנות. אי אפשר להתעלם ממחקר מקיף כל כך.

החוקר הגיע לתאילנד בשנות השמונים כדי לעסוק בסכנת האיידס בקרב עובדות המין. המחקר נערך בשני שלבים: בין 1988 ל-1992, בשיא מגיפת האיידס שם, ובין 1992 ל-1999, כשעובדות המין למדו להיזהר מהמחלה. 2445 בני אדם רואיינו למחקר, 1597 מתוכם בראיונות עומק. מתוכם, 704 היו עובדות מין פעילות, 66 עובדות מין לשעבר, 740 לקוחות, 26 גברים מערביים שלא היו לקוחות, 21 מנהלי ברים, 33 מאמא-סאנס, 6 בעלי ברים ובעל בית אחד של מכון גדול לעבודת מין.

הסיבה העיקרית לעבודה בזנות (עמוד 52)

התשובה הראשונה שקיבלו החוקרים לשאלה "למה בחרת לעבוד בזנות?" היתה "למה לא?"

לפי המומחים, בתרבות התאילנדית נהוג לקיים קשרים תמורת מין. גם נשים שמנהלות קשר רומנטי רגילות לקבל מבני הזוג כסף ומתנות, והגברים אמורים לפרנס את הנשים. בתרבות כזאת, עבודת מין לא שונה בהרבה מיחסים "רומנטיים", רק עם עצמאות גדולה יותר של האישה. לכן גם התשובה השנייה לשאלה "למה בחרת לעבוד בזנות?" היתה "כי אני יכולה". מי שיש לה את המראה והתכונות הנכונים, יודעת שזאת עשויה להיות אפשרות טובה יותר מלהישאר כל חייה בכפר ולהיות תלויה בבעלה.

 82% ציינו סיבות כלכליות לעבודתן: 55% ציינו שמרוויחים בזנות יותר מאשר בעבודות אחרות, 27.5% עבדו בגלל קשיים כלכליים.

10% ציינו את השעמום כסיבה העיקרית לבחירתן בזנות. שעמום גם היתה סיבה משנית לבחירה זו אצל 56% מהעובדות.

68% מהעובדות אמרו שהעבודה בבר מרגשת (עמוד 56).

65% ראו בבר ובעמיתותיהן סוג של משפחה (עמוד 57). 

דעות על עבודה בזנות (עמוד 68)

רוב העובדות ראו בזנות עבודה קלה וטבעית. רק 13% ראו בה עבודה רעה מאוד ורצו לעזוב. 18% לא אהבו את העבודה. 69% דירגו את העבודה כ"לא כל כך רעה" עד "כיפית" (29% אמרו שהעבודה היא כיף).

האספקטים השליליים מבחינת עובדות המין היו השעמום והמחסור בלקוחות. "העבודה מהנה רק אם יש הרבה לקוחות".

מתוך עובדות המין שהשתתפו במחקר, 15% רצו לעזוב את העבודה, רובן נשים בגיל מבוגר יחסית שלא היו להן הרבה לקוחות. 16% לא אוהבות את העבודה אבל לא רוצות לעזוב. 69% חושבות שזאת בסה"כ עבודה טובה.

מתוך 66 עובדות המין לשעבר שרואיינו, רק 4 אמרו שבעבודת המין היו יותר צדדים שליליים מאשר חיוביים. כל הנשים אמרו שהן לא היו משנות את החלטתן לעבוד בזנות, אפילו אם רק בשביל סיבות כלכליות.

דעות על המין עם הלקוחות (עמוד 81)

48% אמרו שהן נהנות מהמין עם רוב הלקוחות, ו-19% נוספות אמרו שהן נהנות מהמין כמעט תמיד. 11% אמרו שהן נהנות אם הלקוח נראה טוב או טוב במיטה. 11% אמרו שהן לא נהנות מהמין.

גילאים וגיל הכניסה הממוצע לזנות (עמודים 102 ו-132)

הגיל הממוצע של עובדות המין היה 21. 15% היו מתחת לגיל 18.

גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 18.7. הגיל החציוני היה 18. 11% התחילו לפני גיל 15.

סירובים ללקוחות (עמוד 167)

אחוז עובדות המין שמסרבות ללכת עם לקוחות:

לא מסרבות אף פעם: 44%

מסרבות ללא יותר מ-10% מהלקוחות: 31%

מסרבות ל-11% עד 20% מהלקוחות: 17%

מסרבות ל-20% עד 40% מהלקוחות: 4%

מסרבות ליותר מ-40% מהלקוחות: 4%

בסך הכול, 56% מעובדות המין מסרבות לפעמים ללקוחות.

 ברוב מוחלט של הברים, ההחלטה אם ללכת עם הלקוח או לא שייכת בלעדית לעובדות המין (עמוד 179).

רק 42% מהעובדות מסכימות לבצע מין אוראלי. רק 6% מסכימות לעשות מין אנאלי (עמוד 180).

כמות לקוחות (עמוד 147)

כמות הלקוחות הממוצעת היתה 6 לקוחות בשבועיים, כלומר לקוח אחד ביומיים. החציון היה 4 לקוחות בשבועיים. 

איידס (עמוד 188)

ב-1989, 46% מההדבקות באיידס היו קשורות לזנות או סמים. ב-1992, רק 18% מתוכן. כלומר, עובדות המין למדו במהירות להתמודד עם המחלה (מה שלא עזר כמובן לאלה שכבר נדבקו).

עמוד 229: הסיכון להידבקות באיידס לא תלוי במספר הפרטנרים או במקצועם, אלא בשימוש בקונדומים. דווקא זוגות רומנטיים בקשר ארוך טווח נוטים להשתמש פחות בקונדומים, לעומת עובדות מין שלא מפתחות קשר רגשי ארוך טווח עם הלקוחות ולכן לא מוותרות על שימוש בקונדומים. בנוסף, לעובדות מין יש אפשרות לסרב לקיים יחסי מין ללא קונדום. לעומת זאת, לנשים נשואות אין תירוץ טוב לסרב לבעליהן.

עד 1992, רק 52% מעובדות המין השתמשו בקונדומים למין וגינאלי. מאז והלאה,  83% השתמשו בקונדומים (עמוד 238).

שאיפות בחיים (עמוד 250)

המטרות של עובדות המין הן אותן מטרות של עובדות אחרות.

מטרה עיקרית לטווח הקצר: למצוא לקוחות כדי להרוויח כסף.

מטרות לטווח הבינוני: 75% להגדיל את הכנסתן; 47% לעבוד פחות ולבלות יותר זמן עם משפחה וחברים; 30% לשפר דיור; 20% יותר תשומת לב מבן הזוג; 7% לפתור בעיות בריאות זמניות.

מטרה עיקרית לטווח הבינוני: למצוא לקוח או לקוחות קבועים.

מטרות לטווח הארוך: לרובן אין מטרות מוגדרות מעבר למציאת לקוח קבוע. רק 11% מעוניינות למצוא גבר מקומי ולהתחתן.

הלקוחות (עמודים 309 ו-315)

45% מהלקוחות שבילו עם אותה עובדת מין יותר מפעמיים, אמרו שהם פיתחו רגשות כלשהם כלפיה.

למה לקוחות מעדיפים ללכת לעובדות מין ולא לחפש סקס בחינםרובם אמרו שכך הם מוצאים נשים יפות יותר; 87% דיברו על מגוון רחב יותר; רבים דיברו על סקס בזמן ובמקום שנוחים להם; 78% אמרו שזה חוסך זמן; ו-14% אמרו שזה חוסך כסף.

אלה היו הממצאים העיקריים במחקר המרתק. אדגיש שוב: לא מדובר במדגם מייצג של עובדות מין בתאילנד, אלא רק בעובדות בברים לזרים. הממצאים תואמים למאמרה של שאנל גלנט (Chanelle Gallant), אקטיביסטית קווירית, במגזין אמריקאי של עובדות מין, Spread. היא יצאה לתאילנד כדי לבקר את תופעת תיירות המין, רק כדי לגלות שעובדות המין המקומיות דווקא מחבבות את התיירים, ומקוות שיגיעו כמה שיותר כאלה. הגברים הזקנים והמכוערים שראתה גלנט, נראו לתאילנדיות המקומיות כמושכים. ובתרבות שבה מקובל גם ככה לצאת עם גברים בשביל כסף, למה לא לעשות זאת עם תיירים עשירים? גלנט שאלה ברחמים את המקומיות איך עובדות המין האמריקאיות יכולות לעזור להן, וקיבלה את התשובה: "תשלחו לנו את הלקוחות שלכן מארה"ב!"

יום ראשון, 10 בינואר 2016

סיכום ספר: זונות עושות היסטוריה / ניקי רוברטס, חלק ב'

החלק הראשון של הסיכום עסק בזנות בתקופת העת העתיקה עד ימי הביניים. עכשיו נקפוץ קדימה עד למאה ה-19. כדי להתכונן לקפיצה בזמן, אתחיל בכמה אמירות כלליות של ניקי רוברטס בספר:

"זונות היו ועודן נשים מרתקות, הראשונות שאמרו 'לא' לבעלות פטריארכלית."

לאורך ההיסטוריה כולה, הממסד הפטריארכי היה מוטרד מתופעת הזנות, ובו בזמן אותם אנשי ממסד ניצלו זונות ושמחו לשלם להן בעבור מין. החוקים נעו תמיד בין מיסוד הזנות לבין איסור על זנות. מיסוד משמעו שהמדינה משמשת למעשה כסרסורית של נשים, ומנצלת אותן בתנאים גרועים. איסור על זנות מוריד את הזונות למחתרת, והופך אותן לתלויות לא רק בפקידי הממסד, אלא גם בעולם התחתון ובסרסורים. גם מיסוד וגם הפללה הם כלים של הממסד לשלוט בזונות, ודרכם לשלוט במיניות של הנשים כולן.

זונות הן הפמיניסטיות האמיתיות. החופשיות המינית שלהן היא התרסה כנגד משטור המיניות, וסותרת את תפקיד הרעיה הטובה שמיועד לנשים. הזנות מאפשרת להן להרוויח משכורות גבוהות יותר מאלה של שאר הנשים, ובזכותן ליהנות מעצמאות כלכלית שאין לנשים אחרות.

רוברטס לא טוענת שזונות מאושרות לעבוד בזנות. הטענה שלה היא שבהינתן הפטריארכיה והתנאים שנשים נאלצות לחיות ולעבוד בהם, זנות היא במקרים רבים בחירה רציונאלית ואמיצה. מצד שני, לאורך ההיסטוריה וגם בימינו, זנות היא במקרים רבים גם אילוץ של חוסר ברירה; ניסיון לשרוד מול תנאי החיים הבלתי אפשריים. זה היה נכון בתקופות הקדומות, ונשאר נכון גם בזמנים המודרניים.

המאה ה-19 עד ימינו


"מאפיין ייחודי של הזנות בתקופה זו, שהבדיל בינה לבין כל ענפי התעשייה והמקצועות האחרים, היה העובדה שתחום זה נשלט בעיקרו בידי נשים. בתי מלון, בתי הארחה ובתי דירות נוהלו בידי נשים; הזונות מצדן קבעו את החוקים במרחב שלהן, ורבות מהן חיו ועבדו באופן עצמאי בחדרים ובדירות משל עצמן. אופיו הנשי של המקצוע תרם מאפיינים ייחודיים לתרבות שהתנהל בה – תרבות שהייתה שיתופית, נטולת עכבות, אנטי פטריארכלית ובזה בכל לבה למוסר הבורגני."

נשות מעמד הפועלים, שמתוכו הגיעו הזונות, תמכו באחיותיהן הזונות והבינו את מניעיהן. רבות מהזונות קיימו בינן לבין עצמן יחסים לסביים, אחרי שלמדו להכיר את הצביעות הגברית הבורגנית. כמובן שאותם בורגנים שנאו את הזונות, שהיוו מעמד של נשים עצמאיות חברתית וכלכלית. הפעם לא רק גברים רצו לפגוע בזונות. לנשים הבורגניות היה עכשיו מספיק כוח כדי להצטרף למסע השנאה וההסתה.

בחצי השני של המאה ה-19 היתה תנופה עצומה של איגודי עובדים, אידיאולוגיות מהפכניות, תרבות משוחררת מינית של מעמד הפועלים, וכניסה של צעירות רווקות לשוק העבודה. כל אלה היוו איום על הסדר החברתי של המעמד הבינוני. בתגובה הוא גייס את שיטות המשטור החברתי הקבועות שלו: פיקוח פוריטני על המיניות וטיפוח הסגידה למוסר העבודה, שניהם בתוך המשפחה הגרעינית הפטריארכלית.

משטור ופיקוח כאלה היו אינטרס ברור של מעמד הביניים, שהרוויח כסף מכל תפקידי הפיקוח. בחסות בהלת העגבת, הממסד הכריח את הזונות לעבור בדיקות רפואיות והכניס אותן ל"בתי מחסה", שהיו סוג של בתי כלא. ההגדרה של "זונה" היתה מעורפלת, והממסד הבורגני התייחס לכל אישה עצמאית ממעמד הפועלים בתור סכנת זנות. כל אישה שהייתה פעילה מינית, רווקה או עובדת עצמאית, הייתה בסכנת רישום כ"זונה" והעברה לבתי מחסה, מה שהיה גורם לה לאבד את פרנסתה ואת ילדיה.

כך, באמצעות החוקים החדשים, הממסד הבורגני הצליח להחדיר בפעם הראשונה את סטיגמת הזונה לתודעת מעמד הפועלים. עכשיו כל אישה שלא הייתה זונה רצתה להתרחק מהזונות, כדי שהשלטונות לא יפגעו גם בה.

למותר לציין שבעקבות החוקים החדשים הזונות נאלצו לרדת למחתרת, לא יכלו להתאחד יותר, ונאלצו להיות תלויות בסרסורים ועבריינים שיגנו עליהן מפני החוק.

הגל הראשון של הפמיניזם, שהיה נוצרי בעיקרו, דרש לבער את הזנות לחלוטין. הפמיניסטיות האמינו שיש לנשים שליחות ייחודית: "לרומם את הטבע הגברי מתהומות התאווה ובכך לתרבתו. מטרתן הייתה לכפות את התקן המוסרי האחיד של הצניעות המתנזרת על שני המינים. נשים נוצריות טובות – ובראשן אימהות – יפְטְרו באופן זה את האומה מעונשה של 'הרעה החברתית'." הפיכתן של הזונות לעברייניות, והאילוץ שלהן לעבוד עם סרסורים, שירתו מאוחר יותר את הסטיגמה של "העבדוּת הלבנה", לפיה סרסורים זרים כופים על הזונות לעבוד בזנות. העובדה שמחקרים גילו ש-92.5% מהזונות עובדות בזנות מרצונן לא השפיעה על מתנגדי ומתנגדות הזנות. כמו שאמרה אחת מהן לעמיתותיה: "זכרו, גבירותיי, ההנעה לפעולה חשובה מהדיוק. האדישות היא פשע חמור מן ההגזמה בבואנו להתמודד עם נושא זה."

אף אחד לא הציע לזונות עבודה אחרת במקום זנות. אף אחד לא הקשיב לזונות, גם לא לקבוצה של זונות שכתבה מכתב פתוח לציבור ב-1914:

"ביודענו כי דעת הקהל נוטה נגדנו, וכי העברתו של [...] 'חוק החלונות האדומים' ודאית, אנו, שוכנות העולם התחתון, מעוניינות לדעת כיצד הציבור עומד להמציא לנו פרנסה בעתיד? 
איננו רוצות 'בתי מחסה'. כל שאנו מבקשות הוא שיספקנו לנו משרות. רובנו תיקחנה אותן. עלינו לחיות איכשהו. גם אנו בנות אנוש."

עד 1917 כבר אסרו כמעט על הערים בארה"ב על זנות ועצרו נשים בזנות. כתוצאה מכך, הזנות עברה לידי המאפיה, שהיה לה מספיק כסף כדי לשלם לרשויות. אם עד אז לזונות עוד היה כוח כלשהו, עכשיו הן נאלצו לעבוד בשביל המאפיה ולשלם כפול, מאחר שהן נסחטו גם על-ידי העבריינים וגם על-ידי הרשויות.

אחרי מלה"ע השנייה נשים יצאו יותר ויותר לעבוד, אם כי עדיין לא בעבודות משתלמות במיוחד. זה הפחית את מספר הנשים בתעשיית המין, אבל הזנות עדיין הייתה המקצוע היחיד שבו אישה הרוויחה יותר מהמשכורת הממוצעת של גבר, והייתה יכולה ליהנות משליטה על שעות העבודה שלה ועל תנאי העסקתה.

החוקים ברוב מערב אירופה כיום ממשיכים להגביל את הזנות בכל ההיבטים, ונועדו להמשיך לשלוט בזונות. בארה"ב הזנות כידוע לגמרי לא חוקית, ומוכיחה את גזענותה של המערכת האמריקאית. בשנות השבעים, מתוך זונות הרחוב בניו-יורק, היו 50% לבנות, 45% שחורות ו-5% היספאניות. למרות זאת, שיעורי המעצר שלהן נחלקו ל-58% שחורות, 11% היספאניות ו-31% לבנות.

המשטרה לא באמת מתאמצת לתפוס זונות, היא פשוט נטפלת לזונות הרחוב, שהן הזונות הפגיעות ביותר. בארצות-הברית, שבה רק בין 10% ל-20% מהזונות עובדות ברחוב, 90%-85% מהמעצרים הם של זונות רחוב. זה לא מפריע לשוטרים ליהנות מההצקות לזונות. במשטרת וונדסוורת בבריטניה ב-1983, 30% מכוחות המשטרה היו עסוקים בטיפול בנושא הזנות. 

הספר נכתב ב-1992 ולכן אין בו מידע מעודכן על מצבן של הזונות בימינו (אם כי יש בו אחרית דבר מעניינת של ליעד קנטורוביץ'). בשביל מידע מעודכן תוכלו לקרוא את שאר הרשומות בבלוג הזה, ולגלות שלא הרבה השתנה. החברה עדיין מדכאת זונות, אם בחוקים ואם ביחס החברתי כלפיהן. מאז יוון העתיקה ועד היום, הזונות נשארו הנשים הפמיניסטיות ביותר והמדוכאות ביותר, והקשר בין הפמיניזם שלהן לדיכוי שלהן אינו מקרי.

יום שישי, 8 בינואר 2016

סיכום ספר: זונות עושות היסטוריה / ניקי רוברטס, חלק א'

ניקי רוברטס, עובדת מין, כתבה ב-1992 את הספר "זונות עושות היסטוריה", שתורגם לעברית ב-2006 (הוצאת סיטרא אחרא, בתרגום מצוין של אפרת רותם). זהו ספר מקיף ומרתק על זנות לאורך ההיסטוריה. עבור כל מי שרוצה ללמוד על זנות בהקשר ההיסטורי הרחב שלה, "זונות עושות היסטוריה" הוא ספר חובה.

אנסה לכתוב כאן סיכום קצר של הספר, תוך המלצה לקרוא את הספר כולו. זה החלק הראשון של הסיכום, מה"פרה-היסטוריה" ועד ימי הביניים. 

האלה והזונה


"בראשית הייתה המטריארכיה. [...] בתקופה שגברים כינו 'פרה-היסטוריה' (פרה-פטריארכיה, ליתר דיוק) הייתה זו האישה שנתפסה כבוראת כוח החיים. סגדו לה כ'האלה הגדולה', והיא ניצבה במרכז הפעילות החברתית בשל כך."

בתקופה ההיא המין היה קדוש, והכוהנות במקדשים ערכו טקסים של מין קבוצתי שבהם השתתפה הקהילה כולה, שהתאחדה עם כוחות החיים באקסטזה. זה היה כיף, או לפחות נשמע ככה, אבל אז באו הגברים והרסו הכול. משנת 3000 לפנה"ס התחילו שבטי נוודים לוחמים, מונהגים בידי הגברים, לפלוש לשטחי עמי האלה, הכניעו אותם והשליטו עליהם את הסמכות הגברית. "החברות החדשות היו יצורי כלאיים בין מבנים מטריארכליים ופטריארכליים, וכוחו של הצד הגברי הלך והתחזק. צורות חדשות של נישואים הופיעו, ומטרתן העיקרית הייתה שליטה במיניות הנשים כדי לוודא מעל לכל ספק את האבהות על כל ילד. גברים התחילו לחוקק חוקים מגבילים יותר ויותר."

בסביבות האלף השני לפנה"ס הופיע מוסד הזנות המקודשת. "זנות מקודשת הייתה, למעשה, המסורת של הטקסים המיניים, ששרדה מתקופת האבן והפכה לחלק בלתי נפרד מן הפולחן הדתי של התרבויות הקדומות ביותר." הגברים יצרו כהונה גברית שתשלוט בנשות המקדשים, אולם בני האדם המשיכו לסגוד לאלה. "האלה הגדולה, אינַנָה שהפכה מאוחר יותר לאִשתר, שמרה על כוחה, ובכל מקום שבו עבדו אותה, ניצבה זנות מקודשת בלב הפולחן הדתי."

 "בעוד מרכז הכובד עובר מן הנשים אל הגברים, הפכה החברה להיררכית יותר ויותר; הפערים בה היו עצומים והתרחבו תדיר בין 'המעמד הגבוה' ל'מעמד הנמוך'. ההבחנה בין השניים השתקפה גם בעולם המקודש של כוהנות המקדשים: כמעשה של פשרה עם המשטר הפטריארכלי החדש, התפתחה שם שכבה של זונות ממעמד גבוה, שהצליחו לשמר חלק מסמכויותיהן ומזכויותיהן הקדומות."

"כמו מקצוע הזנות, החלוקה של נשים לרעיות ולזונות עתיקה כדברי ימי ההיסטוריה (הפטריארכלית)." כבר בסביבות שנת 2000 לפנה"ס נוצרה ביניהן הפרדה חוקית. 

הנקבה המבויתת קיבלה רישיון למיניות, באמצעות הקשר הבלעדי שלה עם גבר אחד, שהפך לבעלה בכל מובן אפשרי. הגברים לעומת זאת לא הסתפקו באישה אחת, ופנו ליחסים מיניים עם זונות. הזונות הצליחו לשמר את עצמאותן המינית והכלכלית והוסיפו להתנגד לביות, אך עשו זאת לנוכח חוקים מחמירים ומדכאים יותר ויותר. "המיניות המרדנית שלהן והיעדר התלות באדון אחד היוו איום ברור על הסמכות הפטריארכלית – כאז כן עתה."

ואז הגיעו היהודים והכוהנים שלהם, שהפכו את מיניות האישה לרעה, ואת הזונה להתגלמות הרוע הזה. "וכאן התרחש ניצחונה הגדול של הפטריארכיה: בהצלחתם של מנהיגי העברים למסד את הדוקטרינה שלפיה מיניות נשית בלתי כבולה ובלתי נשלטת (בידי גברים), שאותה ייצגה הזונה, היא מעשה רשע. עד היום משפיעה סטיגמת הזונה על כל הנשים, ואין זה משנה מה עמדתן ביחס לחלוקה המיתית ילדה טובה / ילדה רעה, חלוקה שמקורותיה נעוצים בהופעתה של התפיסה הפטריארכלית, ובאמצעותה ניתן לתייג כל אישה כ'זונה' אם היא שוכחת את מקומה." הנצרות והאיסלאם לקחו והעמיקו את הרעיון הזה.

יוון העתיקה


היסטוריונים נוהגים להתלהב מגדולתה של יוון העתיקה. הנשים ביוון העתיקה התלהבו קצת פחות. לא היו להן זכויות, הן נחשבו לרכוש אביהן ואחר כך לרכוש בעליהן, ובקושי הותר להן לצאת מהבית. "נשים שהחליטו לא לחסות בצל בעליהן נתפסו בעיני הציבור כזונות. אפילו נשים 'מהוגנות' שסחרו בשוק הוקעו כך."

במצב הזה, לא פלא שהתפתחה זנות, שנחשבה ל"גן עדן" עבור הגברים ולסוג של גיהינום עבור הנשים, אם כי לא ברור מה היה יותר גרוע, להיות אישה נשואה או זונה. "סולון החכם", המנהיג הנערץ ושונא הנשים של אתונה, ייסד בתי זונות בחסות המדינה, שהנשים בהם היו למעשה שפחות מין. הוא חוקק חוקים נגד זנות עצמאית, כי רצה להרוויח מהמיסים של בתי הזונות. אולם החוקים לא מנעו מנשים להיות זונות עצמאיות, שחלקן עבדו בפרטיות וחלקן בקבוצות.

הייתה באתונה גם קבוצה של זונות עצמאיות ומיוחסות, ה"הטאירות", שהיו מלומדות וגבו תשלום גבוה עבור שירותיהן. רבות מהן היו עשירות להפליא, ולמעשה היו הנשים היחידות באתונה שחיו חיים עצמאיים (ואף היו להן משרתים ועבדים). "הן נודעו בזכות האינטלקט שלהן לא פחות מאשר בזכות יופיין וכישוריהן המיניים. [...] אורח חייהן החופשי והתרבותי היה ניגוד מוחלט לבידוד ולאפלה שבהם חיו הנשים הנשואות." הן שירתו את גדולי ההוגים היוונים, שגינו אותן בימים והשתמשו בשירותיהן בלילות. "ההטאירות נודעו כנשות עסקים מעולות – מגרעת נוספת בעיניהם של היסטוריונים רבים, שמציירים אותן כרודפות בצע חסרות רחמים וחמדניות."

הממסד בתקופתו של סולון ניסה לדכא אותן, והן הואשמו בבתי המשפט בהאשמות שווא, אך ברוב המקרים הצליחו להיחלץ מהן. במקרה מפורסם הואשמה ההטאירה פרינה בהאשמת שווא של חילול אירוע דתי. "נתוני הפתיחה של פרינה היו גרועים. היא הייתה זונה שחיה חיי פאר והדר; היא הייתה משכילה ועצמאית – בקיצור, היא הייתה היפוכה של הרעיה האתונאית המופתית, שהיה עליה להיות רמוסה ובלתי נראית." כשעמדה להפסיד במשפט, עורך הדין שלה קרע חלק מלבושה וחשף את שדיה. הטיעון שלו היה שיופי כזה, שמובן שהוא מתנת האלה, אינו יכול לחלל אירוע דתי. השופטים לא יכלו שלא להסכים. הם זיכו את פרינה.

ההטאירות לא הסתפקו בשירותי מין. הן פתחו בתי-ספר לנערות שרצו ללמוד להיות הטאירות. נוסף על "אמנות האהבה" שנלמדה בבתי-הספר האלה, הנערות למדו אמנויות ומדעים של הספרות, פילוסופיה ורטוריקה. התלמידות הפכו לנשים החכמות והמשכילות ביותר ביוון.

אבל ההטאירות היו מיעוט. "סולון הצליח במאמציו לבודד את הנשים ולמסד את ההבחנה בין אישה טובה לאישה רעה. הרעיות ה'חסודות' של אזרחי אתונה החופשיים חיו כאסירות והיו תלויות בבעליהן, ובכך אפשרו למעמד הבינוני לשרוד ולבסס את עצמו, ואילו הנשים העניות והשפחות שאיישו את תעשיית המין האדירה, בפיקוח המדינה, הבטיחו שהמדינה האתונאית תמשיך להניב רווחים עצומים מסרסרות בקנה מידה עצום."

רומא העתיקה 


הרומאים היו כל כך פעילים מינית, שאין אפשרות לסווג את כל הפעילויות. כולם וכולן שכבו עם כולן וכולם. האימפריה הרומאית נבנתה על עבדים ושפחות, שחיו בתנאים נוראים, וכך היה גם בתעשיית הזנות. עם זאת, היו גם זונות חופשיות רבות, כולל נשים שלא עבדו בזנות למחייתן אלא רק מדי פעם כדי לקבל קצת כסף כיס. אוותר על תיאורים נוספים כדי לחסוך בטריגרים.

היו חוקים שנועדו להגביל את הזונות, כולל איסור על לבישת בגדים סגולים, אבל אף אחת לא צייתה להם. כמו ההטאירות ביוון, גם ברומא התפתחה שכבה של זונות יוקרתיות, עשירות ומשכילות. וכמו ביוון, הנשים האריסטוקרטיות ברומא קינאו בחופש ובעצמאות של אותן זונות. "האנטגוניזם הזה, בין שתי קבוצות הנשים, עוד יופיע פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, ובבסיסו נעוצה האירוניה הגדולה מכול: העובדה שהרעיה נזקקה לזונה כדי לקדם את מעמדה שלה. אחרי הכול, אלמלא היו הנשים ה'רעות' קיימות, על מי יכלו הנשים 'הטובות' להתנשא?"

ימי הביניים המוקדמים


התפרקות האימפריה הרומית, והמלחמות שבאו בעקבותיה במשך מאות שנים, פגעו באוכלוסייה בכלל ובזונות בפרט. הערים הגדולות, מקום עבודתן של הזונות, נהרסו, והתושבים עברו לגור בכפרים ובשבטים. ביחד עם התפתחות הנצרות, נשים מצאו מקום רק בתוככי ביתן ואיבדו את מעט העצמאות שעוד הייתה להן.

לכנסייה הנוצרית היו השפעות שליליות על המיניות המערבית בכלל, ועל הנשים בפרט. כמו שכתבה הסופרת אליזבת פישר בספרה "יצירת נשים": "האידיאליזציה של הצניעות הפכה לתיעוב הגוף ולגינוי חריף של אקטים מיניים", ניגוד גמור למיניות הרומאית המופגנת.

מרים המגדלית, הזונה הגלילית שחזרה בתשובה, מילאה תפקיד חשוב בחייו של ישו, והייתה העדה הראשונה לתחייתו. למרבה הצער, היא גם הייתה זו שסיפקה לנוצרים את השבלונה האהובה עליהם: הזונה החוזרת בתשובה. "כמה אירוני שבימינו הייתה זו התנועה הפמיניסטית שנטלה מידיה של הכנסייה הנוצרית את המשימה להוסיף ולקדם את אותה שבלונה".

הדוקטרינה הנוצרית: מין במסגרת נישואים מותר בדוחק לצורכי הִתרַבּוּת; מין לשם עונג, ובעיקר מין שלא במסגרת נישואים, הוא תועבה.

חשוב לציין שישו נהג בגישה מקבלת יחסית כלפי נשים. הבעיה היא הנוצרים שבאו אחריו. טרטוליאנוס מקרתגו למשל (230-150 לספירה), מהחשובים שבאבות הכנסייה, המליץ לנשים ללבוש בגדי אבל דרך קבע, כדי לכפר על "החרפה והצחנה שבהיותן הסיבה לנפילתו של המין האנושי".

כמובן שבזמן שהפטריארכים הנוצרים גינו את המיניות הנשית, הם התחתנו עם נשים למרות האיסור על כמרים להתחתן, ורבים מהם אף החזיקו בנערות פילגשות.

הכנסייה מיסדה את שנאת המיניות הנשית במידה שכמוה לא נראתה קודם לכן. שוב חולקו הנשים לטובות ורעות: "הראשונות, ובייחוד האימהות שביניהן, זכו לבונוס מיוחד והורשו להתבשם מעט באור הילתה של הבתולה. לזונה, אם לא חזרה בה מדרכיה, לא היה מזל כזה."

לזונות לא היה מזל כזה גם בעתיד. בחלק השני של הסיכום אדלג על יותר מאלף שנים קשות ומדכאות, ואסכם את החלק שנוגע למאה ה-19 ועד ימינו.

יום רביעי, 6 בינואר 2016

מליסה פארלי מציגה: מחקרים בהתאמה אישית

אם נתקלתן בנתונים שנשמעים כמו "68% מהנשים בזנות סובלות מפוסט-טראומה" ו-"75% מעובדות המין היו חסרות בית", כנראה שנתקלתן בנתונים מהמחקרים של מליסה פארלי. מתנגדי הזנות משתמשים בנתונים הללו בתור נשק לקידום חקיקה נגד זנות. מה שמתנגדי הזנות לא מספרים זו העובדה שמדובר במחקרים שהתבצעו רק על סוגי הזנות הגרועים ביותר, ללא ביקורת עמיתים כמקובל, על-ידי חוקרת שנתפסה מזייפת נתונים ומסלפת את המחקרים של עצמה, ואפילו בית המשפט בקנדה קבע שמחקריה אינם אמינים.

מליסה פארלי מתמחה בסיפוק נתונים מסולפים תמורת תשלום. היא אפילו הקימהעמותה  שמטרתה לספק את המחקרים האלה. כך למשל, את המחקר האחרון שלה היא עשתה עבור Hunt Alternatives, ארגון שאחת ממטרותיו היא למגר את הזנות. הארגון תרם בשנה שעברה 53,712$ לעמותה, ומתוכם פארלי שילמה לעצמה משכורת של 45,000$, כפול מהמשכורת הממוצעת בארה"ב. שאר הכסף הלך להוצאות המשרד של העמותה. בתמורה, פארלי סיפקה מחקר מסולף על צרכני זנות, שעוד אגיע אליו בהמשך.

עוד לפני כן, בואו נדבר על המחקר המפורסם ביותר של פארלי, שנערך בתשע מדינות שונות, וממנו מגיעים  הנתונים המפורסמים  ביותר שלה על פוסט-טראומה, אלימות והתעללות מינית בילדוּת. לא רק מכון תודעה וארגונים אחרים משתמשים בנתונים האלה, אלא גם מחוקקים כמו זהבה גלאון. כששומעים שהמחקר נערך בתשע מדינות שונות, מניחים בתמימות שמדובר במדגם מייצג של כל סוגי הזנות. אולם כשקוראים את המחקר עצמומבינים שהוא ממש לא כזה. אלה המדינות שבהן התבצע המחקר:

ארה"ב: מדינה שבה הזנות אינה חוקית ועובדות מין נחשבות לפושעות. פארלי ראיינה בה רק נשים בזנות רחוב.

קנדה: רק נשים בזנות רחוב בוונקובר, ורק ברובע מסוים שלפי פארלי עצמה הוא אחד האזורים העניים ביותר בצפון אמריקה.

גרמניה: בסה"כ 54 נשים. רובן במרכז גמילה מסמים, ועוד כמה במרכז לשיקום מקצועי, וכאלה שהגיעו דרך מודעות בעיתונים וחברים. ככל הנראה לא רואיינה אפילו עובדת מין אחת.

טורקיה: פארלי לא קיבלה אישור להיכנס למכונים חוקיים, ולכן ראיינה רק נשים שנעצרו על-ידי המשטרה ונאלצו לעבור בדיקות למחלות מין.

תאילנד: נשים במרכז שיקום באזור מרוחק בצפון המדינה, נשים במכון יופי מסתורי ונשים בזנות רחוב.

שאר המדינות במחקר היו מדינות עולם שלישי - זמביה, דרום אפריקה, מכסיקו וקולומביה.

כמו שאפשר לראות, פארלי הקפידה לראיין רק נשים שיספקו את הנתונים שהיא רצתה לקבל. קוראות וקוראי הבלוג כבר יודעים שהנתונים ממדינות אחרות, בהשתתפות מדגם מייצג של עובדות מין, נראים אחרת לגמרי (למשל בדנמרקבניו-זילנד או בבריטניה). 

לפחות לגבי המחקר בתשע המדינות, אין הוכחות שפארלי זייפה נתונים. במחקרים אחרים שלה דווקא יש כאלה. קחו לדוגמא את המסמך שהיא כתבה על אי-הפללה ניו-זילנד. חוקרים מצאו במסמך לפחות עשרים טעויות שונות. זה לא מפתיע, מפני שבמחקר קודם שפארלי ערכה בניו-זילנד, עוזרת המחקר שלה התפטרה בעקבות זיוף נתונים. היא גילתה למשל שפארלי טענה שעובדות מין ממוצא מאורי התחילו לעבוד בזנות כבר בגיל 9, אפילו שהן מעולם לא אמרו זאת. התברר ששתי נשים אמרו רק שהן התחילו לקיים יחסי מין כבר בגיל תשע, לא בתשלום, ופארלי עיוותה במכוון את דבריהן. כשעוזרת המחקר גילתה שהמחקר של פארלי לא עבר את וועדת האתיקה של האקדמיה בניו-זילנד, היא התפטרה.

במסמך על אי-ההפללה בניו-זילנד, פארלי הוציאה מהקשרם את הנתונים הרשמיים של ממשלת ניו-זילנד, התעלמה מכל הנתונים שלא היו נוחים לה, ולפעמים ממש זייפה נתונים. למשל, היא טענה ש- "זנות הרחוב עלתה באופן דרמטי לאחר האי-הפללה ב-2003". היא ביססה את טענתה על בלוג של עורך דין שמתנגד לזנות, ועל עובדת רווחה אחת שטענה שזנות הרחוב עלתה ב-400%. פארלי התעלמה מהעובדה שהנתונים חסרי בסיס, כמו גם מהעובדה שכל המחקרים מראים שממדי הזנות בניו-זילנד בכלל לא עלו מאז שהמדינה הכריזה על אי-הפללה.

אם זה לא מספיק, פארלי טענה שהוועדה הממשלתית בניו-זילנד קבעה שזנות הרחוב באוקלנד הוכפלה בין 2006 ל-2007. זהו עוד שקר, מאחר שלפי הוועדה עצמה, ב-2006 נבדק מספר זונות הרחוב רק במשך חודש אחד, ואילו ב-2007 נבדק המספר במשך שנה שלמה, ונכללו בו גם עובדות מין ידועות שלא עבדו ברחוב באותה תקופה. כלומר, אין בסיס להשוואה בין שתי הבדיקות. למעשה, מספר הנשים בזנות רחוב באוקלנד בכלל ירד.

ועכשיו אפשר לחזור למחקר של פארלי על לקוחות זנות. פארלי הציגה את המחקר כהשוואה בין גברים שצורכים מין בתשלום לבין כאלה שלא, וטענה שצרכני הזנות מרושעים יותר. כשקוראים את המחקר, מגלים שפארלי דאגה לעוות את בסיס המחקר: המחקר לא השווה בין צרכני זנות לבין גברים ממוצעים, אלא בין צרכני זנות לבין גברים שלא צרכו פורנו יותר מפעם אחת בשבוע שלפני המחקר; המחקר לא כלל צרכני זנות אקראיים, אלא גברים אמריקאים שהסכימו להודות תמורת 45$ שהם עבריינים ששילמו על מין, ונבחרו אישית על-ידי החוקרות לאחר שיחה טלפונית; והמחקר לא נערך באמצעות שאלונים אנונימיים, אלא באמצעות ראיון אישי של שעתיים עם פסיכולוגית. כשפסיכולוגית שמתנגדת לזנות מראיינת גבר טיפש מספיק כדי להודות שהוא עבריין, לא קשה לקבל ממנו את התשובות ה"נכונות".

גם הנתונים מהמחקר מסולפים. לדוגמא, פארלי טענה כי "לגברים שצורכים זנות יש פחות אמפתיה לנשים בזנות מאשר לגברים שלא משלמים על זנות." אולם היא לא באמת בדקה מה מידת האמפתיה של הלקוחות. היא בדקה רק מה הם חושבים על תחושותיה של עובדת המין שהם שילמו לה, ואז השוותה את תשובותיהם לתחושותיהן של עובדות מין ממחקר אחר, שנערך שמונה שנים לפני כן. כלומר, פארלי שאלה גברים על מין עם נשים מסוימות, ואז השוותה את התשובות לתחושות של נשים אחרות לגמרי. ולא רק זה, אלא שהנשים האחרות ההן היו אסירות בכלא, ורובן עסקו בזנות רחוב.

יש נתונים מסולפים נוספים במחקר זה ובמחקרים אחרים, אך לא אפרט כאן כדי לא להלאות את הקוראות והקוראים.

אלה השיטות של מליסה פארלי: מחקרים מסולפים, מדגמים לא מייצגים ונתונים מזויפים. כמו שסיכם בית המשפט בקנדה, ששמע את עדותה של פארלי וקבע שהיא אינה מהימנה: "מצאתי שחלק מהעדויות שהובאו אינן עומדות בסטנדרטים של עד מומחה. [...] מצאתי את העדות של ד"ר מליסה פארלי בעייתית. [...] החלטתי לתת פחות משקל לעדותה של מליסה פארלי." 

יום שני, 4 בינואר 2016

סיכום ספר: שחקניות וזונות (Actresses and Whores) / קירסטן פולן

ד"ר קירסטן פולן (Kirsten Pullen) מתארת בספר את היחס החברתי באנגליה ובארה"ב לזונות ולשחקניות מאז המאה ה-17. שמו המלא של הספר: Actresses and Whores, On Stage and In Society. הספר בינוני למדי ואין סיבה לשלם את 44 הדולרים שהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' דורשת תמורתו. אפשר לקרוא אותו בכמה ספריות אוניברסיטאיות בישראל, או פשוט לקרוא כאן את הסיכום. בחרתי את שלושת הסיפורים המעניינים ביותר מתוכו, לא דווקא לפי סדר כרונולוגי:

מיי ווסט


במחזות של המאה ה-19, הגיבורה הזונה תמיד התחילה בתור אישה רדודה ורודפת בצע, עד שמצאה אהבה אמיתית שהוציאה ממנה את האינסטינקטים הטובים יותר שלה. בסוף הטוב של המחזה, היא תמיד העדיפה להקריב את עצמה ולמות במקום להמשיך לזהם את משפחתה, חבריה ומאהביה.

ב-1926 מיי ווסט העלתה מחזה חדש, "סקס". היא הפיקה אותו, ביימה אותו ושיחקה את הדמות הראשית בו. במחזה היא שיחקה אישה חזקה ויוזמת שמנצלת את גופה ומיניותה כדי להתקדם ממאהב עשיר למאהב עשיר יותר. הדרך בה היא הציגה זנות הדגישה את יכולתה העצמאית של האישה להעלות את מעמדה החברתי בעזרת קשרים מיניים.

ווסט, בתפקיד הזונה במחזותיה השונים, הייתה תמיד הדמות הדומיננטית שהקהל מזדהה איתה, בניגוד לסרטים אחרים עם גיבורות זונות, שעליהן הקהל ריחם. הגיבורות ששיחקה ווסט קבעו את החוקים שלהן, היו אלה שהכתיבו ללקוחות מה הן רוצות לעשות, ואף פעם לא התחתנו בסוף הסרט. הן אפילו לא התחייבו לא לבגוד בבני זוגן, ונשארו עצמאיות מינית וכלכלית.

ווסט כתבה את המחזות שלה בעצמה, מעשה נדיר בהוליווד הגברית. המחזות זכו להצלחה בקהל הרחב, אך לא אצל המבקרים האליטיסטים שהזדעזעו מהמיניות המופגנת: "היא מתפשטת על הבמה, ונראית כאילו היא נהנית מזה!"

הממסד הבורגני התנגד לאופן ההצגה המיני של ווסט ב"סקס". ב-1927, אחרי כ-350 הופעות, המשטרה ערכה פשיטה על התיאטרון. ווסט, המפיקים, בעל התיאטרון וצוות השחקנים כולו נעצרו בעוון "השחתה של ערכי הנוער באמצעות תוכן זדוני, גס, שערורייתי, וולגרי, מגונה, דוחה, נודע לשמצה, בלתי מוסרי ומזוהם."

ווסט נשפטה לעשרה ימים בכלא וקנס של 500$. המחזה הושבת. ווסט פירשה את האירועים בתור צנזורה על המיניות הנשית. הקוד המוסרי הבורגני לא הסכים לקבל את הייצוג של זונה רבת עוצמה, כמו גם את הייצוג של ווסט על הבמה כשחקנית רבת עוצמה, שלא מתביישת להשתמש בגופה כדי למשוך קהל.

אחרי השחרור מהכלא, ווסט התראיינה לאחד העיתונים וסיפרה על קורותיה בכלא. היא תרמה את הכסף שקיבלה על הריאיון לספריית הכלא.

ווסט המשיכה לעשות סרטים על נשים חזקות ומיניות. היא עשתה זאת גם כשהיתה כבר מבוגרת, רק שאז הצופים התפעלו פחות. החברה אולי קיבלה את המיניוּת של ווסט הצעירה, אבל זלזלה בה כשהציגה מיניוּת של אישה מבוגרת.


המאה ה-19: לידיה תומפסון ו"הבלונדיניות האנגליות"


במאה ה-19, לידיה תומפסון ו"הבלונדיניות האנגליות" יצאו למסע הופעות בארה"ב. ההופעה שלהן היתה בורלסקה, תיאטרון נשי בבגדים מינימליים והומור גרוטסקי. העם הפשוט אהב אותן. מעמד הביניים לא. הפמיניסטיות ממעמד הביניים התייחסו אליהן כמו לזונות, כלומר בתור סוג של שפחות שצריך להציל ולתקן, ומבקרי העיתונים יצאו נגדן ואף הבטיחו לזרוק את הזוהמה שהן מייצגות מארה"ב.

המבקרים התייחסו לשחקניות בתור "קורבנות", ולא התייחסו לדברים שהיו להן להגיד. הם העדיפו לתקוף את מנהל הבורלסקה ולא את השחקנית המובילה שלו, לידיה תומפסון, בטענה שהוא סוג של סרסור ושלשחקניות אין ברירה אלא להתפשט במחזה. כשתומפסון ניסתה לטעון שהיא אישה עצמאית שמחליטה למען עצמה, העיתונים התעלמו ממנה ולא פרסמו את מכתביה ואת המאמרים ששלחה להם.

בשיא הסערה, לידיה תומפסון ומנהל הבורלסקה תקפו את אחד ממבקרי העיתונים. המנהל איים על המבקר באקדח ותומפסון חבטה בו. אף-על-פי שתומפסון לקחה אחריות והייתה הדמות הדומיננטית בתקיפה, העיתונים ובתי המשפט הקטינו את חלקה והאשימו את המנהל. גם המבקר העדיף להצניע את חלקה של תומפסון בחבטות שספג, כדי להימנע מהבושה ולא להודות שקיבל מכות מאישה.

השערוריות תרמו ליחסי הציבור של הבורלסקה, ותומפסון וחברותיה מייצגות בתפיסה של ימינו מודל של נשים שאי אפשר להגדיר רק כ"שחקניות" או רק כ"זונות". נשים שהשתמשו בגופן ובמיניותן כדי להתפרסם ולהרוויח כסף למרות ההתקפות נגדן.


Betty Boutell, Whom all the Town Fucks


בתקופת הרסטורציה, המאה ה-17, נשים החלו לקבל תפקידים במחזות באנגליה.

הצופים במחזות היו ברובם גברים. הם התייחסו לשחקניות כמו אובייקטים, מה גם ששחקניות נחשבו לנגישות מינית. בתקופה ההיא הכוונה ב-Whores לא היתה לנשים שמקיימות יחסי מין תמורת שכר, אלא לנשים עם מיניות מוחצנת, או בכלל נשים שהעזו לצאת מהבית.

מעט הנשים שצפו במחזות היו מהמעמד הגבוה, ולא ראו בשחקניות ודמויותיהן מודלים להזדהות, אלא "אחרוֺת", נשים מוזרות שאפשר להסתכל עליהן מלמעלה.

רבות מהשחקניות קיבלו תפקידים שחייבו אותן ללבוש מכנסיים גבריים (לפעמים בלי חולצה), שהבליטו את גופן. הקהל לא ראה בדמויות אישיות נפרדת מהשחקניות שגילמו אותן, אלא המשך שלהן. כך שחקניות נתפסו זמינות מינית, Whores, כמו הדמויות שגילמו.

זאת הייתה התפיסה לא רק באותה תקופה, אלא גם אצל ההיסטוריונים של האמנות מאותה תקופה. השחקניות נתפסו בתור נשים זמינות מינית ששכבו עם כל מה שזז, או כמו הכינוי שקיבלה השחקנית בטי בוטל: Betty Boutell, Whom all the Town Fucks. בפועל, ייתכן ששחקניות כמו בטי דווקא היו נשים חזקות ולא בהכרח פעילוֺת מינית: הן הרוויחו כסף רב יחסית לנשים אחרות, ניהלו חיים עצמאיים, ולא היו תלויות בבעל או במאהבים. ייתכן שחשיפת גופן על הבימה, שנתפסה בעיני ההיסטוריונים כחוסר ברירה, הייתה דרכן להשתמש בגופן כדי לזכות בעצמאות כלכלית.   


Actresses And Whores אולי אינו מלהיב לקריאה ברובו, אבל כמו שאפשר לראות, יש בו לא מעט סיפורים מעניינים. למרבה הצער, בזמן שהיחס לשחקניות השתנה במאה השנים האחרונות, היחס לזונות נשאר מביש. ד"ר פולן מסכמת את ספרה: פעם שחקניות נחשבו לזונות. היום זונות מבקשות שיראו בהן שחקניות.