הרשומה היא תמלול של הרצאה מאת אינדיאנרה (Indianara), עובדת מין ברזילאית ופעילה למען זכויות עובדות מין, בקורס אקדמי באוניברסיטת ריו דה ז'ניירו. ההרצאה מתורגמת באישור האתר המצוין Red Light Rio, שמאגד מאמרים וראיונות של עובדות מין ברזילאיות. אפשר גם לקרוא אותה ישירות באנגלית.
אני רוצה להסביר משהו שאמרתי בסאו פאולו. דיברתי על איך שאנשים אומרים שזנות היא מקצוע אלים וזונות סובלות מאלימות. ואיך בשנה שעברה, בערך 5000 נשים ברזילאיות נרצחו על-ידי הבעלים, בני הזוג והאקסים שלהן. אז אמרתי שיותר מסוכן, בברזיל, להיות אישה נשואה מאשר זונה.
לא אמרתי את זה כדי למחוק את האלימות שזונות סובלות ממנה, אלא כדי להזכיר לעצמנו שהן סובלות מהאלימות הזאת רק מפני שהן גם נשים. אלה לא הקולגות שלהן שאלימות כלפיהן. מלבד כמה מקרים יוצאי דופן, אלה לא האנשים שמספקים להם שירותים, מאבטחים למשל, שאלימים כלפיהן. הרוב המוחלט של האלימות כלפי זונות נגרם בגלל מצ'ואיזם וסקסיזם. זה נכון גם לגבי נשים "תקינות", שעושות "זנות בטוחה" עם הבעלים שלהן.
הפמיניסטיות הרדיקליות אוהבות לתייג אותי בתור "זונה כך וכך שנים, שסבלה מכך וכך אלימות". כמה נשים סבלו במסגרת הנישואים שלהן מאותם סוגים של אלימות שאני סבלתי מהם? לא מזמן נרצחה מעצבת שיער בסאו פאולו על-ידי בעלה. זה קרה מול המצלמות והלקוחות. היא לא היתה זונה. אם אנחנו עומדות לדבר על מקצועות מסוכנים, בואו נדבר על מורות. כמה פעמים חזיתי במורות מותקפות על-ידי התלמידים שלהן? גם למורות יש מקצוע מסוכן.
וגם הן מנוצלות. אם אנחנו מדברות על כמה שזונות מנוצלות, אז מה לגבי מרצות? כמה מהן צריכות לארגן את קורסי ההרחבה האלה, כמו סוראיה [סוראיה סימואס, שארגנה את הקורס שבמסגרתו אינדיאנרה דיברה]. סוראיה, לדוגמה, היא מאדאם. היא מתפרנסת מהזנות [כנושא מחקר אקדמי]. לאורה [מאריי] היא חוקרת אמריקאית שמתפרנסת מזנות [כנושא מחקר אקדמי]. תדאוס, אתה סרסור. אנה פאולה קיבלה תואר בסרסרות.
ההשקפות שיש לאנשים לגבי המקצוע שלנו והחיים שלנו, מקשות עליהם לקבל את המקצוע שלנו, ומקשות עלינו לנוע בחופשיות בחברה מחוץ למעמד שנרשם לנו בה.
אני אוהבת להתבדח שדיברתי כל כך הרבה פעמים ב-IFCS [הפקולטה לפילוסופיה ומדעי החברה באוניברסיטת ריו], ובאוניברסיטאות ברחבי ברזיל, שיכולתי להיות פרופסור. אחרי הכול, אתם אוהבים מקומות כאלה, אוניברסיטאות, שכולאים בתוכם פרטיקות, לא?
מצחיק אותי כשאני נתקלת בסטודנטים בשתיים בלילה, והם עוצרים את המכונית או המונית וצועקים לי: "אינדיאנרה, מה את עושה בשעה כזאת במקום מסוכן כזה?" מה אני עושה שם אם לא עובדת? והם אומרים לי: "תקפצי פנימה, אני אתך לך טרמפ," אני מסבירה שאני עובדת, והם מגיבים: "אה, בסדר! סליחה! אבל זה לא מקום מסוכן?"
מסוכן למי? זה המקום שבו השתלבתי. כאן נמצאות החברות שלי. כאן ההיסטוריה שלי, כאן חייתי את הסיפורים שלי, את התשוקות שלי, את האהבות שלי, וגם את הכאבים שלי. זה המרחב שלי, זה המקום שלי.
אתם יודעים מה מסוכן בשבילי? מסוכן בשבילי להסתובב בחוף קופקבנה בשלוש בצהריים, כשאני נתקלת בכולכם בזמן שאתם מסתובבים בחופשיות ובביטחון. בשבילי, זה מסוכן. המדרכות הן מקום מסוכן בשבילי במהלך היום. אור היום מסוכן בשבילי. אבל כשזה אמצע הלילה, המדרכות הן מקום בטוח בשבילי ומקום מסוכן בשבילכם.
אז צריך להסיר את הסטיגמה נגד זנות. בדיוק מפני שהמרחבים האלה, שבהם אנחנו כולאים פרקטיקות, מפשיטים את הפרקטיקות מהמשמעות שלהן והופכים אותן לתיאוריות. והפרקטיקות האלה, למרות שהפכו אותן לתיאוריות, הוכתבו מבעד לעדשה פטריארכית וסקסיסטית.
זאת הבעיה. כל הספרים שאתן קוראות נכתבו על-ידי גברים, רובם ככולם בהירים או לבנים, מהמעמד הבינוני או הגבוה. רק לעיתים נדירות הם שחורים. אז אנשים שחורים אינם קיימים. ובגלל כל זה, כל הסיפורים האלה מופשטים מהמשמעות שלהם.
היה יכול להיות טוב אם היינו מלמדות ילדות קטנות על תאודורה, קיסרית האימפריה הביזנטית וזונה, שהעניקה לנשים זכויות, כולל הזכות להפיל באופן חוקי ובטוח, וכולל זכות פרישה לזונות. היה יכול להיות טוב אם היינו מעצימים ילדות עם הסיפורים האלה.
היה יכול להיות טוב ללמד אותן את ההיסטוריה האמיתית של הכנסייה האנגליקנית. כך נולדה האמונה האנגליקנית: היא נוצרה כי אן בוליין רצתה "לתת את זה" למלך, אז היא החליטה להיות מלכת אנגליה. נקודה. בקצרה, זאת אבן הפינה של הכנסייה האנגליקנית. האפיפיור לא רצה לאשר למלך את גירושיו מקתרינה כדי שיוכל להתחתן עם אן בוליין, אז אן החליטה לתת את "הדבר הכי מקודש" שהיה לה לתת, כלומר את גופה. והיא רצתה לעשות את זה, אז היא עשתה עבודה טובה. היא זנתה את עצמה כל הדרך עד הכתר, אפילו שהיא לא זכתה לעטר בו את ראשה, כי היא איבדה את ראשה. ובכל זאת, בתה, אליזבת הראשונה, עלתה על כס המלוכה.
אם נדבר על הנשים האלה כמו שהן באמת היו, לא כמו "נשים שהקדימו את זמנן, פמיניסטיות", אלא כמו נשים שסחרו במין עבור כוח, אז אנחנו נעצים נשים אחרות ונגיד להן: "כן, חיים אחרים הם אפשריים".
כשאני תוקפת את מוסד הנישואים, זאת בדיוק הסיבה. נישואים הם לא יותר מזנות באישור נוטריון. לא יותר מזה. כשאתן הולכות להציג את בן הזוג או הארוס שלכן לפני המשפחה, הרוב המוחלט של המשפחות ישאלו: "ממה הוא מתפרנס?" ומאחורי השאלה הזאת מסתתרת שאלה נוספת: "האם הוא יהיה מסוגל לשלם עלייך?"
כשאנחנו מדברות על זונות, אנחנו צריכות לזכור שהרבה נשים בזנות, חברות שלנו, אומרות: "אני חופשייה. כאן, במקום הזה, אני חופשייה". מפני שלא היו להן אפשרויות עבודה אחרות כשהן עזבו את בני הזוג המתעללים שלהן. בזנות הן מצאו את החופש לעבוד ולהמשיך לפרנס את ילדיהן.
הן ידעו שיש סטיגמה בקשר לזנות, אבל גילו שהמציאות שונה. הן הרגישו חופשיות מפני שהן קיבלו תשלום על מין ורק על מין. הן לא היו מחויבות לנקות את הבית, לטפל בתינוק, ואז עוד לשכב מותשות עם בן זוגן. או לפעמים להיאנס, כי מין עם בעלך הוא אף פעם לא אונס, כי את שייכת לו, כי את חייבת לקיים איתו יחסי מין, נכון? אנחנו לא קוראים לזה אונס...
אני תמיד אומרת שאני אוהבת להיות זונה, כי בתור זונה, אני מקבלת רק את החלק הטוב. הנשים שלהם מנקות אותם, מעבירות אותם אליי, ואני גובה מהם כסף עבור מין. והנשים, "הנשים הראויות", צריכות להגיד לנו תודה, מפני שהבעלים שלהן חוזרים הביתה עייפה וממציאים תירוץ כדי לא לעשות סקס, "לא היום, מתוקה". והן אומרות לעצמן: "תודה לאל שהוא לא רוצה את זה היום". וזה רק בזכות התשלום שלו לזונה. אנחנו משמשות שסתומי ביטחון, ואפילו הצלה, לנשים האלה ברגעים האלה.
טרנסיות סובלות גם הן מאלימות רק בגלל שהן חלק מהצד הזה, הצד הנשי של האנושות - הצד המופלה של האנושות. להיות מוגדרת כאישה זאת רק הפרדה כדי שיהיה אפשר להגיד עלייך: "זה לא גבר".
כשאתן חושבות על בני אדם ובעלי חיים... בתקופה שהייתי במעצר, הכלא היה בית-הספר והאוניברסיטה שלי. למדתי שאנחנו חיות. לא למדתי על עולם שונה של בני אדם, של בעלי חיים, של צמחים, וכו'. למדתי שגם אנחנו חיות. ההבדל היחיד הוא שאנחנו חיות רציונליות. אבל בשביל מה הרציונליות הזאת טובה? בשביל להרוס את כדור הארץ? להרוס את הטבע, להפריד בין הארצות, להפלות נגד אחרים, להחזיק בדעות קדומות, ליצור סטיגמות, למחוק את ההיסטוריה?
אני, למשל, הייתי שנה וחצי בכלא בעוון סרסרות. כן, נעצרתי בעוון סרסרות בצרפת. יש לי תואר שאין לאף אחת מכן: אני פרסונה נון גרטה בכל אירופה. הכניסו אותי לכלא בדיוק בגלל חוסר הרגולציה של תעשיית הזנות בצרפת. בגלל הדרך שבה אנחנו מסתכלים על זכויות אדם של קבוצות מסוימות של אנשים כ"מוטעות".
היו לי דירות שהשכרתי לזונות. רוב מי ששכרו את הדירות שלי היו זונות. הכרתי אותן, דיברתי איתן על חייהן. היו לי דירות שהשכרתי גם בחלקים אחרים של אירופה. כשהרשויות שאלו אותי: "את יודעת שהאנשים האלה שכרו את הדירות כדי לעבוד בזנות", עניתי: "כן, אני יודעת".
"ולמה לא השכרת את הדירות לקבוצות אחרות של אנשים? סטודנטים למשל?"
אני מניחה שיכולתי לנצל סטודנטים במקום, אבל "החלטתי" לנצל זונות.
ככה מוציאים אותנו מהמרחב, כאילו לא רואים אותנו. אנחנו נראות רק ברגעים מסוימים. אנחנו לא יכולות לחשוב בעצמנו, לא יכולות לקבל החלטות בעצמנו, ותמיד מגדירים אותנו כקורבנות. אז כמו שנהגה לומר גבריאלה [מייסדת תנועת זכויות הזונות הברזילאית], "אני מעדיפה להיות 'הזונה חסרת הבושה' מאשר הקורבן המסכן".
לפחות אם אני זונה חסרת בושה, במקרה שאני מחליטה להפסיק לעבוד בזנות, אני עדיין קיימת, ואני עדיין יכולה לדבר בשם עצמי. זה לא המצב אם אני קורבן מסכן. במקרה כזה ישימו אותי בהשגחה של המדינה, בהשגחה של אנשים אחרים. מישהו תמיד ידבר בשמי. מישהו תמיד יגיד שהוא יודע יותר ממני על החיים שלי.
אם כך, מסובך בשבילנו להתקיים בחברה כמו החברה שלנו כיום. אני תמיד אוהבת להגיד, "אל תחכו שהחברה תשתנה. אני רוצה להרוס אותה לגמרי. אני רוצה לשרוף את הספרים שלה, לרוקן את האוניברסיטאות, להפוך אותן לבתי זונות ולהכניס לשם את הזונות בתור פרופסוריות".
מפני שזונות תמיד היו המורות הטובות ביותר שלי. בתי זונות תמיד היו בתי הספר הטובים ביותר שלי. והרחובות והסמטאות הם המקומות שבהם קיבלו את הפרקטיקות שלי, היכן שיכולתי להתקיים כאדם. לא כאן באוניברסיטאות, שבהן אני רק מושא מחקר פתולוגי.
אם הייתי יכולה לבחור בין להיות אריה ללהיות לביאה, הייתי מסרבת לבחור. הייתי מעדיפה להיות צבוע. אני הולכת לאכול את בשרכם ולהרוס את גופכם, ואז אני הולכת לשבת ולצחוק, ולצחוק, ולצחוק, עד שאני אראה אתכם מפרקים את התפיסות והדעות הקדומות המגדריות שלכם.
אוקיי? תודה.
אני רוצה להסביר משהו שאמרתי בסאו פאולו. דיברתי על איך שאנשים אומרים שזנות היא מקצוע אלים וזונות סובלות מאלימות. ואיך בשנה שעברה, בערך 5000 נשים ברזילאיות נרצחו על-ידי הבעלים, בני הזוג והאקסים שלהן. אז אמרתי שיותר מסוכן, בברזיל, להיות אישה נשואה מאשר זונה.
לא אמרתי את זה כדי למחוק את האלימות שזונות סובלות ממנה, אלא כדי להזכיר לעצמנו שהן סובלות מהאלימות הזאת רק מפני שהן גם נשים. אלה לא הקולגות שלהן שאלימות כלפיהן. מלבד כמה מקרים יוצאי דופן, אלה לא האנשים שמספקים להם שירותים, מאבטחים למשל, שאלימים כלפיהן. הרוב המוחלט של האלימות כלפי זונות נגרם בגלל מצ'ואיזם וסקסיזם. זה נכון גם לגבי נשים "תקינות", שעושות "זנות בטוחה" עם הבעלים שלהן.
הפמיניסטיות הרדיקליות אוהבות לתייג אותי בתור "זונה כך וכך שנים, שסבלה מכך וכך אלימות". כמה נשים סבלו במסגרת הנישואים שלהן מאותם סוגים של אלימות שאני סבלתי מהם? לא מזמן נרצחה מעצבת שיער בסאו פאולו על-ידי בעלה. זה קרה מול המצלמות והלקוחות. היא לא היתה זונה. אם אנחנו עומדות לדבר על מקצועות מסוכנים, בואו נדבר על מורות. כמה פעמים חזיתי במורות מותקפות על-ידי התלמידים שלהן? גם למורות יש מקצוע מסוכן.
וגם הן מנוצלות. אם אנחנו מדברות על כמה שזונות מנוצלות, אז מה לגבי מרצות? כמה מהן צריכות לארגן את קורסי ההרחבה האלה, כמו סוראיה [סוראיה סימואס, שארגנה את הקורס שבמסגרתו אינדיאנרה דיברה]. סוראיה, לדוגמה, היא מאדאם. היא מתפרנסת מהזנות [כנושא מחקר אקדמי]. לאורה [מאריי] היא חוקרת אמריקאית שמתפרנסת מזנות [כנושא מחקר אקדמי]. תדאוס, אתה סרסור. אנה פאולה קיבלה תואר בסרסרות.
ההשקפות שיש לאנשים לגבי המקצוע שלנו והחיים שלנו, מקשות עליהם לקבל את המקצוע שלנו, ומקשות עלינו לנוע בחופשיות בחברה מחוץ למעמד שנרשם לנו בה.
אני אוהבת להתבדח שדיברתי כל כך הרבה פעמים ב-IFCS [הפקולטה לפילוסופיה ומדעי החברה באוניברסיטת ריו], ובאוניברסיטאות ברחבי ברזיל, שיכולתי להיות פרופסור. אחרי הכול, אתם אוהבים מקומות כאלה, אוניברסיטאות, שכולאים בתוכם פרטיקות, לא?
מצחיק אותי כשאני נתקלת בסטודנטים בשתיים בלילה, והם עוצרים את המכונית או המונית וצועקים לי: "אינדיאנרה, מה את עושה בשעה כזאת במקום מסוכן כזה?" מה אני עושה שם אם לא עובדת? והם אומרים לי: "תקפצי פנימה, אני אתך לך טרמפ," אני מסבירה שאני עובדת, והם מגיבים: "אה, בסדר! סליחה! אבל זה לא מקום מסוכן?"
מסוכן למי? זה המקום שבו השתלבתי. כאן נמצאות החברות שלי. כאן ההיסטוריה שלי, כאן חייתי את הסיפורים שלי, את התשוקות שלי, את האהבות שלי, וגם את הכאבים שלי. זה המרחב שלי, זה המקום שלי.
אתם יודעים מה מסוכן בשבילי? מסוכן בשבילי להסתובב בחוף קופקבנה בשלוש בצהריים, כשאני נתקלת בכולכם בזמן שאתם מסתובבים בחופשיות ובביטחון. בשבילי, זה מסוכן. המדרכות הן מקום מסוכן בשבילי במהלך היום. אור היום מסוכן בשבילי. אבל כשזה אמצע הלילה, המדרכות הן מקום בטוח בשבילי ומקום מסוכן בשבילכם.
אז צריך להסיר את הסטיגמה נגד זנות. בדיוק מפני שהמרחבים האלה, שבהם אנחנו כולאים פרקטיקות, מפשיטים את הפרקטיקות מהמשמעות שלהן והופכים אותן לתיאוריות. והפרקטיקות האלה, למרות שהפכו אותן לתיאוריות, הוכתבו מבעד לעדשה פטריארכית וסקסיסטית.
זאת הבעיה. כל הספרים שאתן קוראות נכתבו על-ידי גברים, רובם ככולם בהירים או לבנים, מהמעמד הבינוני או הגבוה. רק לעיתים נדירות הם שחורים. אז אנשים שחורים אינם קיימים. ובגלל כל זה, כל הסיפורים האלה מופשטים מהמשמעות שלהם.
היה יכול להיות טוב אם היינו מלמדות ילדות קטנות על תאודורה, קיסרית האימפריה הביזנטית וזונה, שהעניקה לנשים זכויות, כולל הזכות להפיל באופן חוקי ובטוח, וכולל זכות פרישה לזונות. היה יכול להיות טוב אם היינו מעצימים ילדות עם הסיפורים האלה.
היה יכול להיות טוב ללמד אותן את ההיסטוריה האמיתית של הכנסייה האנגליקנית. כך נולדה האמונה האנגליקנית: היא נוצרה כי אן בוליין רצתה "לתת את זה" למלך, אז היא החליטה להיות מלכת אנגליה. נקודה. בקצרה, זאת אבן הפינה של הכנסייה האנגליקנית. האפיפיור לא רצה לאשר למלך את גירושיו מקתרינה כדי שיוכל להתחתן עם אן בוליין, אז אן החליטה לתת את "הדבר הכי מקודש" שהיה לה לתת, כלומר את גופה. והיא רצתה לעשות את זה, אז היא עשתה עבודה טובה. היא זנתה את עצמה כל הדרך עד הכתר, אפילו שהיא לא זכתה לעטר בו את ראשה, כי היא איבדה את ראשה. ובכל זאת, בתה, אליזבת הראשונה, עלתה על כס המלוכה.
אם נדבר על הנשים האלה כמו שהן באמת היו, לא כמו "נשים שהקדימו את זמנן, פמיניסטיות", אלא כמו נשים שסחרו במין עבור כוח, אז אנחנו נעצים נשים אחרות ונגיד להן: "כן, חיים אחרים הם אפשריים".
כשאני תוקפת את מוסד הנישואים, זאת בדיוק הסיבה. נישואים הם לא יותר מזנות באישור נוטריון. לא יותר מזה. כשאתן הולכות להציג את בן הזוג או הארוס שלכן לפני המשפחה, הרוב המוחלט של המשפחות ישאלו: "ממה הוא מתפרנס?" ומאחורי השאלה הזאת מסתתרת שאלה נוספת: "האם הוא יהיה מסוגל לשלם עלייך?"
כשאנחנו מדברות על זונות, אנחנו צריכות לזכור שהרבה נשים בזנות, חברות שלנו, אומרות: "אני חופשייה. כאן, במקום הזה, אני חופשייה". מפני שלא היו להן אפשרויות עבודה אחרות כשהן עזבו את בני הזוג המתעללים שלהן. בזנות הן מצאו את החופש לעבוד ולהמשיך לפרנס את ילדיהן.
הן ידעו שיש סטיגמה בקשר לזנות, אבל גילו שהמציאות שונה. הן הרגישו חופשיות מפני שהן קיבלו תשלום על מין ורק על מין. הן לא היו מחויבות לנקות את הבית, לטפל בתינוק, ואז עוד לשכב מותשות עם בן זוגן. או לפעמים להיאנס, כי מין עם בעלך הוא אף פעם לא אונס, כי את שייכת לו, כי את חייבת לקיים איתו יחסי מין, נכון? אנחנו לא קוראים לזה אונס...
אני תמיד אומרת שאני אוהבת להיות זונה, כי בתור זונה, אני מקבלת רק את החלק הטוב. הנשים שלהם מנקות אותם, מעבירות אותם אליי, ואני גובה מהם כסף עבור מין. והנשים, "הנשים הראויות", צריכות להגיד לנו תודה, מפני שהבעלים שלהן חוזרים הביתה עייפה וממציאים תירוץ כדי לא לעשות סקס, "לא היום, מתוקה". והן אומרות לעצמן: "תודה לאל שהוא לא רוצה את זה היום". וזה רק בזכות התשלום שלו לזונה. אנחנו משמשות שסתומי ביטחון, ואפילו הצלה, לנשים האלה ברגעים האלה.
טרנסיות סובלות גם הן מאלימות רק בגלל שהן חלק מהצד הזה, הצד הנשי של האנושות - הצד המופלה של האנושות. להיות מוגדרת כאישה זאת רק הפרדה כדי שיהיה אפשר להגיד עלייך: "זה לא גבר".
כשאתן חושבות על בני אדם ובעלי חיים... בתקופה שהייתי במעצר, הכלא היה בית-הספר והאוניברסיטה שלי. למדתי שאנחנו חיות. לא למדתי על עולם שונה של בני אדם, של בעלי חיים, של צמחים, וכו'. למדתי שגם אנחנו חיות. ההבדל היחיד הוא שאנחנו חיות רציונליות. אבל בשביל מה הרציונליות הזאת טובה? בשביל להרוס את כדור הארץ? להרוס את הטבע, להפריד בין הארצות, להפלות נגד אחרים, להחזיק בדעות קדומות, ליצור סטיגמות, למחוק את ההיסטוריה?
אני, למשל, הייתי שנה וחצי בכלא בעוון סרסרות. כן, נעצרתי בעוון סרסרות בצרפת. יש לי תואר שאין לאף אחת מכן: אני פרסונה נון גרטה בכל אירופה. הכניסו אותי לכלא בדיוק בגלל חוסר הרגולציה של תעשיית הזנות בצרפת. בגלל הדרך שבה אנחנו מסתכלים על זכויות אדם של קבוצות מסוימות של אנשים כ"מוטעות".
היו לי דירות שהשכרתי לזונות. רוב מי ששכרו את הדירות שלי היו זונות. הכרתי אותן, דיברתי איתן על חייהן. היו לי דירות שהשכרתי גם בחלקים אחרים של אירופה. כשהרשויות שאלו אותי: "את יודעת שהאנשים האלה שכרו את הדירות כדי לעבוד בזנות", עניתי: "כן, אני יודעת".
"ולמה לא השכרת את הדירות לקבוצות אחרות של אנשים? סטודנטים למשל?"
אני מניחה שיכולתי לנצל סטודנטים במקום, אבל "החלטתי" לנצל זונות.
ככה מוציאים אותנו מהמרחב, כאילו לא רואים אותנו. אנחנו נראות רק ברגעים מסוימים. אנחנו לא יכולות לחשוב בעצמנו, לא יכולות לקבל החלטות בעצמנו, ותמיד מגדירים אותנו כקורבנות. אז כמו שנהגה לומר גבריאלה [מייסדת תנועת זכויות הזונות הברזילאית], "אני מעדיפה להיות 'הזונה חסרת הבושה' מאשר הקורבן המסכן".
לפחות אם אני זונה חסרת בושה, במקרה שאני מחליטה להפסיק לעבוד בזנות, אני עדיין קיימת, ואני עדיין יכולה לדבר בשם עצמי. זה לא המצב אם אני קורבן מסכן. במקרה כזה ישימו אותי בהשגחה של המדינה, בהשגחה של אנשים אחרים. מישהו תמיד ידבר בשמי. מישהו תמיד יגיד שהוא יודע יותר ממני על החיים שלי.
אם כך, מסובך בשבילנו להתקיים בחברה כמו החברה שלנו כיום. אני תמיד אוהבת להגיד, "אל תחכו שהחברה תשתנה. אני רוצה להרוס אותה לגמרי. אני רוצה לשרוף את הספרים שלה, לרוקן את האוניברסיטאות, להפוך אותן לבתי זונות ולהכניס לשם את הזונות בתור פרופסוריות".
מפני שזונות תמיד היו המורות הטובות ביותר שלי. בתי זונות תמיד היו בתי הספר הטובים ביותר שלי. והרחובות והסמטאות הם המקומות שבהם קיבלו את הפרקטיקות שלי, היכן שיכולתי להתקיים כאדם. לא כאן באוניברסיטאות, שבהן אני רק מושא מחקר פתולוגי.
אם הייתי יכולה לבחור בין להיות אריה ללהיות לביאה, הייתי מסרבת לבחור. הייתי מעדיפה להיות צבוע. אני הולכת לאכול את בשרכם ולהרוס את גופכם, ואז אני הולכת לשבת ולצחוק, ולצחוק, ולצחוק, עד שאני אראה אתכם מפרקים את התפיסות והדעות הקדומות המגדריות שלכם.
אוקיי? תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה