ההיסטוריה של ההומוסקסואליות בארגנטינה

"יש כאן הומואים!" הקולוניאליסטים הספרדים רק הגיעו ליבשת אמריקה, ומייד הודיעו בתדהמה למלכי ספרד על קיומם של הומואים ביבשת. האינקוויזיציה כבר העלתה את כל ההומואים בספרד על המוקד, ופתאום באמריקה נמצאו לא מעט גברים ילידים ששכבו זה עם זה, לבשו בגדי נשים ועשו מלאכות שנחשבו נשיות. הקולוניאליסטים ההמומים עשו את מה שידעו לעשות הכי טוב: הם עינו ורצחו את כל ההומואים שמצאו. "הוא היה גבר מכוער, מלוכלך והומו גדול," הם כתבו על אחד ממנהיגי הילידים שרצחו.

הספרדים התרבותיים הזדעזעו לא רק מההומואים, אלא גם מקורבנות האדם שהקריבו הילידים הברברים למען האלים שלהם; מעניין מה הילידים הברברים חשבו על הספרדים התרבותיים, שהעלו הומואים על המוקד למען האלוהים שלהם.

הספר שהרשומה מבוססת עליו

לשטח שנקרא היום ארגנטינה הגיעו הספרדים קצת יותר מאוחר. הם פגשו שם את עַם הגווארני, ולא היו מרוצים מגברים מסוימים בו: "הסדוֺמָאים האלה מאוד נפוצים כאן. הם חיים ומדברים כמו נשים, מעמידים פנים שיש להם מחזור ומבצעים עבודות נשיות".

בחור בשם צָ'צ'וּבּוּטוּגַאצ'וּגי, למשל, לא אהב עבודות גבריות. הוא עסק במלאכות שנחשבו נשיות בלי שמישהו בשבטו יחשוב שיש משהו רע בזה. חברו קְרֶמבֶּגין היה הומו מוצהר, שנהג להסתגר בבקתה שלו עם חברים ובכל הכפר שמעו את גניחות העונג שלו. השבט לעג לו מדי פעם, אבל לא פעל נגדו או נגד גברים כמוהו. עד שהגיעו הספרדים.

הגווארני סבלו בשנת 1600 מתקופת יובש קשה ומתו מצמא. האלים שלהם לא הצליחו לעזור, אז הם פנו לכומר הספרדי לואיס דה בולאניוס שידבר עם האלוהים שלו. אלוהים הסביר לדה בולאניוס שהכול בגלל ההתנהגות ההומואית של התושבים. מייד לאחר השיחה עם אלוהים, המים חזרו לאזור ואגם גדול וחדש נוצר, אולי גם בזכות כמה חפירות גיאולוגיות של דה בולאניוס. התושבים ניצלו ממוות והבינו את המסר: צריך להאמין באלוהים הנוצרי, מים זה טעים ואסור להיות הומואים.

המַאפּוּצֶ'ה החזיקו מעמד יותר זמן מהגווארני. הם שמרו על עצמאותם עד המאה ה-19, בשטח שנמצא היום בין צ'ילה לארגנטינה. יחסי מין בין גברים נחשבו אצלם מעשה מאצ'ואיסטי במיוחד, והם קיימו אותם בחופשיות ונהנו מכל רגע. אחרים, בייחוד אנשי רפואה, נהגו להתנהל ולהתלבש כמו הנשים בשבט, צבעו את פניהם, האריכו את שיערם, ענדו תכשיטים ומצאו לעצמם בן זוג. הם נחשבו לשילוב של גברים ונשים, והיו מוערכים במיוחד כי שילבו בין הכוח הרוחני הנשי לבין הכוח הפוליטי הגברי. המאפוצ'ה לא ראו בהם נחותים מפני שלא ראו בנשים נחותות. הם ראו בספרדים נחותים, משום שאצל הספרדים רק לגברים היה כוח. 

במאה ה-19 כבשו הספרדים את המאפוצ'ה. הגברים הספרדים ניצחו את המאפוצ'ה הנשיים. השורדים המעטים מהמאפוצ'ה הבינו את המסר. היום הם טוענים בתוקף שהם לא הומואים ואף פעם לא היו הומואים.

זהו, אחרי כמה מאות שנות קולוניאליזם, באופן רשמי לא היו יותר הומואים או גברים טרנסים בארגנטינה.

חוץ ממי שכן היו. רופא מפורסם במאה ה-19 הזהיר את הרשויות: "יש הומו אחד ברחוב של כיכר מונסראט, ליד המגורים של אשתי. ויש עוד! במועדון הסייף יש איזה אחד רוסריו שמפורסם בחיצוניות ובהתנהגות שלו. מול הבית של דוקטור מנואל סלבדורס חיים שניים שחומים. יש גם כמה שמסתובבים ברחובות, ואפשר לזהות אותם רק לפי ההתנהלות הנשית שלהם". הרופא הטוב המליץ להוציא הומואים להורג. הרשויות הסתפקו בלהגלות אותם לאיי המלווינאס.

לא היו יותר הומואים בארגנטינה, חוץ מאשר ביחידות הצבא. החייל מרקוס רוביו, למשל, התגייס בשלושים באוקטובר 1829 וקיבל חמישים פסוס בתמורה. בתוך כמה ימים הוא ברח ונתפס עם חמישים הפסוס האלה קונה בחנות בגדי נשים.

במלחמת האזרחים דווקא כן דיברו על הומוסקסואלים. הפדראלים, שתמכו בביזור סמכויות בין הפרובינציות, הטילו טרור על האוניטארים, שתמכו בשלטון ריכוזי יותר. הטרור הזה כלל עינויים, העינויים כללו אונס, והפדראלים אנסו באחד המקרים חייל אוניטארי למוות. מאז אותו מקרה, הומוסקסואליות נקשרה בתודעה הארגנטינאית לאלימות. הומואים כבר לא היו סתם בעלי מיניות סוטה; הם היו רוצחים ברברים במקרה של הפדראלים, או קורבנות רכרוכיים במקרה של האוניטארים. רוב שירי המלחמה הפדראלים התרכזו בדברים שהם מתכוונים לעשות לרקטומים של האוניטארים.

עד סוף המאה ה-19 כבר לא הייתה בארגנטינה מלחמת אזרחים, בקושי היו ילידים, ולא היו הומואים. כל כך לא היו הומואים, שהחוקה החדשה אפילו לא אסרה על הומוסקסואליות. למה לעורר שערוריות מיותרות אם רוצים לעודד מהגרים אירופאים להגיע לארגנטינה? הם הרי לא יגיעו אם ישמעו שיש בה הומואים. חוץ מזה, השלטון הארגנטינאי התבסס על אכלוס מהיר של המדינה, ובשביל זה צריך לדבר על הטרוסקסואלים פוריים, לא על הומואים.

בכל זאת, בתחילת המאה העשרים התגלו שוב הומואים בארגנטינה. מפקח משטרה בבואנוס איירס התלונן: "שדרות תשעה ביולי הפכו למקום המקלט של כל ההומואים הפאסיביים. הם נפגשים ליד הפסל של מאציני, אחד האישים החשובים בתולדות ארגנטינה! זה נעשה מקום מפגש בוהמי ובלתי נשלט. יש שם ברים, זנות ומוסיקה של הומואים".  

גם בצבא כמעט התגלו שוב הומואים. קצין אחד הגיש ב-1906 תלונה נגד קצין צבא אחר, חואן קומאס, בטענה שקומאס נוהג לקיים יחסי מין הומוסקסואלים. קומאס ניסה להילחם בהאשמות הקשות, אבל מפקדיו אמרו לו שעדיף שיתפטר. לקומאס לא נותרה ברירה: הוא ירה למוות במגיש התלונה. הצבא החליט לא להעמיד אותו למשפט, כדי שאף אחד לא יעלה בדעתו את הרעיון שבצבא יש הומואים. עשר שנים מאוחר יותר מונה קומאס למושל פרובינציית פורמוסה.

אגב, קומאס תכנן להתאבד אחרי הרצח וכתב שלושה מכתבי פרידה: אחד לאשתו, אחד לילדיו ואחד לחברו הטוב. התקשורת כתבה רק על שני המכתבים הראשונים. המכתב לחברו הטוב הושתק.

באותה תקופה חשב הרופא המפורסם דה וייגה על פיתרון לבעיית ההומואים: לכלוא את כולם במחנה כדי שהוא יחקור מה דפוק אצלם. המשטרה שמחה לשתף פעולה, פשטה על הבורדלים שבהם נערכו נשפים של טרנסיות והומואים, עצרה את המשתתפים ושלחה אותם אל דה וייגה. 

אחר העצורים כתב לרופא הטוב דה וייגה מכתב הסבר: "אני כזה כי ככה נולדתי, וככה צריך להיות, כי ליופי ולאהבה אין מין מסוים. אני לא עושה שום דבר יוצא דופן; אני אוהב גברים ובגלל זה אני מבלה איתם. אני מפנק אותם אבל אני לא מחפש אותם, כי אני יפהפייה והם אלה שצריכים לחפש אותי. אני לא יכול להגיד איזה מעמד של גברים אני מחפש – האהבה עיוורת. אין לי בן זוג, כי אני לא מאמין שאני מסוגל לשמור על נאמנות".

עצור אחר דווקא היה נשוי, אבל כשאשתו נאלצה לנסוע לאירופה, הוא קרא לעצמו "רוסיטה דה לה פלטה" על שם רוכבת סוסים מפורסמת ויצא לבלות בקרנבל. הוא פגש גבר שהציע לו לקיים יחסי מין, וחשב לעצמו שאם מדברים כל כך הרבה על הומואים, מחובתו לבדוק את העניין בעצמו. הוא בדק ונהנה מכל רגע. בעשור הבא הוא הפך למפורסם יותר מרוסיטה דה לה פלטה המקורית, ונחשב למוביל אופנה בקרב נשות בואנוס איירס העשירות. לא היו לו מתחרות בעיצוב סומבררוס. 

רוסיטה דה לה פלטה

הרופא דה וייגה אפילו קיבל מכתב אהבה ציני מאחד העצורים שלו (או אחת העצורות), "אוֺטֶרוֺ היָפָה":

"מתחנת הרכבת ועד עץ השיטה

כל הטעימים באים אליי למיטה.

הגברים שלי אוהבים במיוחד

שאני מענגת אותם עם היד.

אני עושה להם טוב בכל השיטות

ולפעמים אפילו משתמשת בכפפות.

ואם תרצה, גברבר שכמותך,

אני אשמח לענג גם אותך.

אולי עם הפה,

או שתסובב את הגב,

אל תפחד, בחור יפה,

אתה תיהנה כמו כוכב".

לא ידוע אם הרופא נענה להצעה. 

אוטרו היפה

כמו הרופא הטוב דה וייגה, כל המדענים הבכירים בעשורים הבאים דרשו להפליל הומוסקסואלים, בטענה שהומואים הופכים תמיד לפושעים. הסופר מנואל פואיג תיאר את האווירה בבית ספרו באותה תקופה: "הייתה שם בריונות. הם השפילו את כל מי שהיה קצת חלש או רגיש. הם התאחדו בקבוצות, בכיתות שלמות, בתיכונים שלמים, נגד החלשים, הנמוכים, השמנים והעדינים. זאת הייתה שנאה של דור שלם". פואיג סולק מבית הספר בגלל התנהגותו הנשית. כמה עשורים אחר כך, בשנות השבעים, אחד מספריו נאסר לפרסום, הוא נעצר בעוון "שידול גבר למין" ועזב את ארגנטינה.

בין 1900 ל-1950 התפרסמו בארגנטינה רק שלושה ספרים עם דמויות של הומואים. בכל השלושה דמויות ההומואים היו רעות ועוררו גועל. הסוף הטוב בשניים מהם היה התאבדות של דמות ההומו.

פרון עלה לשלטון בשנות הארבעים והוציא צו שאסר על הומואים להתאסף בבתים או בברים. הצנזורה אסרה על פרסום ספרים שפוגעים בערך המשפחה, ובבואנוס איירס אפילו אסרו על הומואים להצביע "עקב פגיעה בכבוד המדינה". לעומת זאת, פרון אישר לפתוח מחדש בורדלים, בטענה שגברים נאלצים לשכב עם גברים בגלל המחסור בזנות נשים.

ואז המצב הידרדר עוד יותר. הצבא הדיח את פרון והממשל הצבאי החדש התלונן על "השחתת כל הערכים הציבוריים והפרטיים" בתקופתו. השליט הצבאי הבהיר: "אנחנו רוצים להסדיר את הפיקוח על תופעות ביזאריות כמו הומואים, בטלנים, זונות ושיכורים". מפקחים נשלחו לשירותים ציבוריים, מקום מפגש קבוע של הומואים, ובעלי מועדונים ספגו קנסות אם נמצאו על קירות השירותים שלהם כתובות גראפיטי הומוסקסואליות.

ואז המצב הידרדר עוד יותר. הדמוקרטיה חזרה והקונגרס אישר ברוב גדול: הצווים נגד הומואים יהפכו לחוק מדינה. ואז הדיקטטורה חזרה עם שליט שמרן במיוחד שהכריז על מאבק למען המוסר הציבורי, אסר על גברים להאריך שיער וסגר את מעט מקומות המפגש שעוד נותרו להומואים. רופאים צבאיים נשלחו לבחון חיילים ולקבוע אם יש בהתנהלותם סממנים נשיים. אם מצאו כאלה, החיילים סולקו מהצבא.

ואז המצב השתפר! סוף שנות השישים, רוח של מהפכה בכל העולם, זכויות אדם, דמוקרטיה, והארגון ההומוסקסואלי הראשון בתולדות ארגנטינה: "העולם שלנו". הוא נוסד בבואנוס איירס על-ידי שני סטודנטים ושני מרצים, שאחד מהם סולק מהמפלגה הקומוניסטית בעוון הומוסקסואליות. הארגון הסתפק בשליחת מכתבים לעיתונים, שבהם הסביר: "מצב ההומוסקסואלים קשור ישירות לבעיות אחרות בחברה: האפליה נגד נשים, הגזענות, המעמדות החברתיים ועוד. לכן אי אפשר לבודד את הדיון בהומוסקסואליות מהבעיות החברתיות הכלליות".

ב-1971 נוסד בבואנוס איירס ארגון זכויות הומואים גדול יותר, Frente de Liberacion Homosexual ("חזית השחרור ההומוסקסואלי"). הוא נוסד בביתו של פֶּפֶּה ביאנקו, הומו מהמעמד הגבוה שאמנם התנגד להקמת האיגוד כי האמין שהומוסקסואליות היא עניין פרטי ולא ציבורי, אבל השאיל את ביתו למייסדים. הם נאלצו להתכופף בכל רבע שעה כדי שנוסעי הרכבת החולפת במסילה הסמוכה לביתו לא יראו אותם.

חמשת המייסדים, ביניהם מנואל פואיג, ויתרו מיידית על הנהגת החזית, מפני שלא האמינו בהיררכיה. הם רצו ארגון רוחבי עם קבוצות עצמאיות שמשתפות ביניהן פעולה. בין הקבוצות היו סינדיקט של עובדי כפיים, מועדון אינטלקטואלי שפרסם את המגזין "הומוסקסואלים", חבורת "דגל שחור" בכיכובם של שחקני תיאטרון ואנשי בוהמה עם נטיות אנרכיסטיות, והארגון הלסבי "סאפו".

לפי חזית השחרור ההומוסקסואלי, הבעיה הגדולה של החברה היא "הכפייה של המערכת ההטרוסקסואלית, שבה הגבר הוא הבוס הסמכותי, והאישה וההומוסקסואלים משני המינים נשארים נחותים ומדוכאים". מאות חברי הארגון פיזרו ברחבי בואנוס איירס מדבקות ושלטים עם כיתובים כמו "מאצ'ואיזם = פאשיזם" ו"המאצ'ואיזם הוא הפשיזם שבתוך הבית".

החזית לא זכתה לתמיכה בציבור הרחב, מלבד כמה ארגונים פמיניסטיים והמפלגה הטרוצקיסטית. אחד ממנהיגי החזית קבע בצער: "המהפכה המינית תהיה אפשרית רק כשהגברים ההטרוסקסואלים יציעו את התחת שלהם". אפילו מחתרות השמאל לא שיתפו פעולה, טענו שהומוסקסואליות היא טרנד בורגני ושרו שירים הומופובים כמו "אנחנו לא הומואים ולא שיכורים, אנחנו חיילים של אוויטה והמהפכנים". שר הרווחה של פרון, שחזר בינתיים לשלטון, דרש להכניס הומואים למחנות עבודה כדי שיפצו על חוסר התרומה שלהם לחברה, והציע לאזרחים לצאת לרחובות ולמגר מהם את ההומואים.

ההומופוביה של מחתרות השמאל שיחקה לטובתם של ההומואים אחרי עליית הדיקטטורה הצבאית לשלטון ב-1976. הדיקטטורה לא רדפה במיוחד את ההומואים, מפני שהם לא היו חלק מהמחתרות. רק במקרים שבהם נעצר שמאלן והתגלה במקרה שהוא גם הומו, המענים התעללו בו יותר מאשר בעצורים אחרים. עם זאת, המשטרה תיעדה את התנהגות האזרחים, ותיקי המשטרה מאותה תקופה מלאים באבחנות בסגנון "מתנהג מדי פעם באופן נשי", "התנהגות לסבית", "אף פעם לא נצפה בחברת המין השני" וכדומה.

המשטרה לא תיעדה את החגיגות שאחרי הזכייה בגביע העולם בכדורגל 1978. המוני חוגגים הסתובבו ברחובות ובתחנות הרכבות, שבאחת מהן היו שירותים שבהם ההומואים נהגו להשתובב. הפעם ההומואים התאספו שם בתקווה לחגוג את הזכייה, "אולי מרוב טירוף יקרה משהו מעניין". האורות בשירותים כבו באופן מסתורי, המוני הגברים פרצו בשירי עידוד, ואחד מהם קרא: "מי המאצ'ו שבא למצוץ לי?" המאצ'ואים התייצבו למשימה. זאת הייתה חגיגה אמיתית.

עם החזרה לדמוקרטיה הוקמה ועדה לאיתור הנעדרים. הוועדה העריכה ש-400 מתוך 10,000 הנעלמים היו הומוסקסואלים, שהועלמו מסיבות שאינן קשורות לנטייתם המינית. עובדת היותם הומואים לא צוינה בדו"ח הסופי של הוועדה, שהעדיפה להעלים מהדו"ח את נטייתם המינית, בדיוק כמו שארגנטינה העדיפה להעלים את קיומם של ההומואים במשך ההיסטוריה שלה.

בעשורים שעברו מאז המצב משתפר בהדרגה. החברה הארגנטינאית עדיין מאצ'ואיסטית, אבל החוקים נגד יחסי מין הומוסקסואליים בוטלו, כמו גם החוק נגד לבישת בגדים שאינם תואמים למין הביולוגי. חוקים חדשים מאפשרים להומואים וללסביות להתחתן, הקהילה הטרנסית יכולה לשנות שם ומגדר בתעודת הזהות ללא דרישות ביולוגיות או פסיכולוגיות כלשהן, וממש עכשיו קבעה המדינה שלפחות 1% מהמועסקים במגזר הציבורי יהיו מהקהילה הטרנסית. מי יודעת, אולי עם כאלה התפתחויות חיוביות, ארגנטינה עוד תצליח לזכות במונדיאל סוף סוף. אולי אפילו עם כמה כדורגלנים הומואים.