יום רביעי, 30 במרץ 2016

הגיהנום של קמבודיה


הצרפתים ניצלו אותן. הקמר רוז' רצחו אותן. הווייטנאמים שלחו אותן לחינוך מחדש. האמריקאים הכניסו אותן למחנות ריכוז. ולמרות הכול, עובדות המין הקמבודיות עדיין כאן, עדיין נלחמות על זכויותיהן, עדיין מנסות לשרוד.

לא קל לשרוד בקמבודיה, על אחת כמה וכמה אם את אישה. קוד ההתנהגות הקמבודי קובע שנשים נחותות מגברים ואמורות לציית תמיד לבעליהן. לנשים מותר לדבר ולצחוק רק בשקט, ואסור להן למשוך תשומת לב, לתת הוראות או להתלבש בבגדים חשופים. 

הבתולין הם הערך החשוב ביותר עבור אישה. מי שלא נשארת בתולה עד החתונה נחשבת ל"שבורה", שבורה פיסית כי איבדה את בתוליה ושבורה חברתית כי התנהגה שלא כראוי. נשים כאלה מהוות איום על "הסדר הטבעי". לגברים, כמובן, מותר לקיים יחסי מין כאוות נפשם. כמו שאומרים בקמֶרית: "גברים הם כמו זהב, נשים הן כמו כותנה לבנה". זהב אפשר תמיד לנקות אחרי שהוא התלכלך, כותנה לבנה נהרסת אם היא מתלכלכת אפילו פעם אחת.

באופן מסורתי, הנישואים בקמבודיה היו נישואי שידוך ולא כללו אהבה רומנטית. השמרנים בקמבודיה מזהירים מפני סכנות האהבה, שגורמת לקנאה, שברון לב והתאבדויות. עם או בלי אהבה, נשים אמורות להישאר נאמנות ולבעליהן מותר לבלות עם נשים אחרות. פתגם קמבודי אומר: "עשרה נהרות לא יכולים למלא אוקיינוס אחד; עשר נשים לא יכולות לספק גבר אחד". 

המסורת הקמבודית אומרת שילדים "חייבים" להוריהם על כך שהשקיעו בגידולם, וצריכים להחזיר את ההשקעה. כך הורים יכולים לנצל את ילדיהם כאוות נפשם. אבות רבים נוהגים לאנוס את בנותיהם; אמהות מוכרות את בנותיהן כמשרתות כדי לכסות חובות; הורים מוכרים את בתוליהן של בנותיהם; ואונס קבוצתי הוא מנהג רווח. המשטרה כה מושחתת, שאין טעם לדווח לה.

71% מתושבי קמבודיה עוסקים בחקלאות בתנאים קשים. בתעשיית הביגוד המתפתחת, שבה השכר הגבוה ביותר לנשים בקמבודיה, נשים מרוויחות רק חצי ממה שהן מרוויחות בזנות, וגם זה בתנאי שעובדות שבעה ימים בשבוע, 12 שעות ביום, בתנאים גרועים, בלי חופשות מחלה, בעבודה מתישה ומשעממת. כאשר אלה האפשרויות שעומדות בפני נשים, לא פלא שרבות מהן בוחרות לעבוד בזנות, שהיא האפשרות הטובה ביותר כלכלית עבורן, והמרחב היחיד בו הן יכולות לזכות במידה מסוימת של עצמאות. הן אולי מקריבות את עצמן בעבודה בזנות, אבל גאות ביכולתן להתפרנס עצמאית ולפרנס את בני משפחתן:

"אני רוצה שאנשים יידעו שעובדות מין הן אנושיות. אנחנו כואבות כמוכן, רועדות לפעמים מפחד, חשות שמחה ועצב, ובוכות כמו כל אחת אחרת. לרוב עובדות המין יש לבבות קשוחים יותר מנשים רגילות. אנחנו חייבות להיות חזקות ועצמאיות כדי לשרוד בעבודה הזאת, ורובנו עושות זאת למען משפחותינו."

הרשויות בקמבודיה גאות בהן פחות. מאז ומתמיד ניסה המשטר הקמבודי לדכא את עובדות המין, "הנשים הרעות", והציב מולן את "הנשים הטובות", אלה שמתחתנות ומשרתות את בעליהן. שרת הרווחה הקמבודית בשנות השישים, Pung Peng Cheng, הצהירה בפני עובדות מין שנכלאו:

"גבירותיי, המקצוע שאתן עוסקות בו הוא לגמרי לא מכובד. הגיע הזמן שתחליפו מקצוע. אני אצור קשר בעצמי עם המפעלים, בעיקר עם מפעלי הטקסטיל. גבירותיי, אתן תהפכו לנשים מכובדות והגונות במפעלים היפים שלנו."  

ב-1975 עלה הקמר רוז' לשלטון ופתח ברצח שיטתי של עובדות המין. אחרי שנות ההשמדה תחת שלטונו, המשטר הסוציאליסטי שהנהיגו הכובשים הווייטנאמים ב-1979 נראה אנושי יחסית. הסוציאליסטים לא הוציאו להורג את עובדות המין והסתפקו בשליחתן למחנות חינוך מחדש, ומשם לעיבוד שדות חקלאיים במחוזות מרוחקים. שר המשפטים באותם זמנים הסביר:

"אין לנו עדיין חוק בנוגע לזנות, אז קודם כל אנחנו צריכים לאסוף אותן, לחנך אותן, ולחכות עד שנעביר איזשהו חוק".

בשנות התשעים הסתיימה מלחמת האזרחים, ולמדינה הגיעו עשרות אלפי פקידים וחיילים זרים. הכסף והכלכלה החופשית יחסית יצרו ביקוש רב לזנות, כמו גם אפשרויות לנשים להרוויח כסף דרך הזנות ולהיות עצמאיות. תחליטו אתן אם זה טוב או רע לעומת המצב הקודם.

הממשל הקמבודי ערך לעיתים פשיטות על עובדות המין, אך רוב הזמן נתן להן לעבוד בשקט כל עוד הן שילמו מספיק שוחד. אולם שקט בזנות הוא עניין יחסי, בוודאי כשהמשטרה מושחתת והלקוחות הם גברים קמבודים שוביניסטים. מצבן של עובדות המין אולי היה טוב יותר מזה של נשים רבות אחרות, אך תנאי העבודה היו מחרידים מכל בחינה אפשרית, כפי שמצא מחקר בהשתתפות אלף עובדות מין בעיר הבירה פנום-פן ב-2004.

המחקר מצא מימדים מחרידים של אלימות משטרתית כלפי עובדות המין. 60% מעובדות המין הוכו על-ידי שוטרים בשנת המחקר. 80% נשדדו על-ידי המשטרה. 42% נאנסו על-ידי שוטר, ואחוז דומה נאנסו על-ידי שוטרים באונס קבוצתי.

עובדות המין בקמבודיה מופקרות על-ידי המשטרה והממסד, מה שהופך אותן לטרף קל גם לגורמים אחרים. חברי כנופיות מתעללים בהן באחוזים דומים לאלה של המשטרה. כמחצית מהן גם הוכו ונאנסו על-ידי לקוחות בשנת המחקר.

אין לעובדות המין אפשרות להתלונן במשטרה, שכאמור מתעללת בהן יותר מכולם. גם החברה הקמבודית אינה תומכת בהן, ורואה בהן "נשים רעות" שהביאו את זה על עצמן. רק 13% מהאוכלוסייה חושבים שאונס קבוצתי של עובדת מין הוא אונס. בני האליטות מגדילים לעשות ואונסים זונות רחוב בסוג של טקס אחווה גברי.

[המחקר כולל עדויות ונתונים מחרידים אפילו יותר, שהעדפתי לא לפרט]

למרות התנאים המחרידים, נשים קמבודיות רבות מעדיפות לעבוד בזנות ולא לשרת את בעליהן או לעבוד בתנאים גרועים לא פחות במפעלים. בניגוד לתדמית של סחר בנשים קמבודיה, רוב נחרץ של הנשים בזנות הן נשים בוגרות שעובדות בזנות מרצונן. 84% מעובדות המין לא משועבדות לסרסורים או לחובות. רק 3.5% מעובדות המין בקמבודיה הן קטינות. גם מיעוט הנשים שנאלצות לעבוד בזנות בגלל חובות, לא נחשבות לשפחות: רובן עושות זאת בתור הסכם חובות, לפיו הן יקבלו סכום כסף מסוים (במקרים רבים כדי לממן טיפולים רפואיים לקרובי משפחה), ויעבדו בזנות עד שירוויחו אותו בחזרה. החוב בדרך כלל אינו גדול יותר מ-200$, והן מצליחות להחזיר את החוב בתוך ארבעה חודשים בממוצע.

לפי החוקרת לאריסה סנדי, עובדות המין בקמבודיה אינן קורבנות וגם לא "נשים מועצמות". הן נשים נחושות – נחושות לעשות את הטוב ביותר בשביל עצמן תחת תנאי העוני והפטריארכיה. זה לא מפריע לשלטון לטעון בעד סגירת המקומות שבהם הן עובדות: "הזונות צריכות לשמוח שהממשלה שחררה אותן מהגיהינום. עכשיו הן יכולות לחזור למקום שממנו הן באו". השלטון מתעלם מהעובדה שהמקום שהן באו ממנו הוא בדיוק המקום שהן ברחו ממנו, והוא הגיהינום האמיתי.

ב-2001 המשטרה סגרה 1053 מועדוני מין. בעקבות הסגירה, 4228 נשים איבדו את מקום עבודתן ונשארו מובטלות. הן נאלצו לעבור לרחובות, שבהם היו חשופות לאלימות, תקיפות מיניות, אונס קבוצתי, שיימינג וסחיטה משטרתית. מפכ"ל המשטרה הסביר למה חייבים "לשלוט" בעובדות המין:

"יש שתי סיבות למה חייבים לשלוט בעובדות המין. הסיבה הראשונה היא שעובדות המין הן הצד האשם מבחינת החוק. החוק הקמבודי לא מאשר עובדות מין ולא מאשר עסקי מין. הן לא בסדר והן פושעות. הסיבה השנייה שצריך לשלוט בעובדות המין היא שהן מפיצות איידס לשאר האוכלוסייה, מפיצות איידס ללקוחות. אני לא יודע מי מפיץ אותו אחר כך, אבל זה מתחיל בעובדות המין. זה מגיע מעובדות המין כי איידס הוא אחת התכונות שלהן."

למרבה ההפתעה, לא רק הרשויות והחברה בקמבודיה שותפות לדעה הזאת. גם פמיניסטיות מערביות לבנות חושבות באותה צורה. ארגון CATW, הארגון ה"פמיניסטי-רדיקלי" הגדול ביותר בעולם נגד סחר בבני אדם, יצא נגד תוכניות לחינוך מיני בקרב עובדות מין בקמבודיה, בטענה שתוכניות כאלה נותנות לגיטימציה לזנות. העובדה שמספר הנדבקות באיידס בקמבודיה ירד בתוך עשור מ-42,000 בשנה ל-6,000 בשנה, הרבה בזכות תוכניות כאלה, לא עניינה אותו.

כולם הופכים את עובדות המין לשעירות לעזאזל. וכאן אנחנו מגיעות ל-2008, ולטרגדיה הגדולה ביותר של עובדות המין הקמבודיות מאז החמר רוז'.

ב-2008 כל הנתונים כבר היו ידועים. העולם ידע שרוב מוחלט של עובדות המין בקמבודיה עובדות בזנות מרצונן, כי זאת האפשרות הכי פחות גרועה שלהן. העולם ידע שהמשטרה היא הגורם הראשי לאלימות כלפיהן, שפשיטות על בתי זונות זורקות את עובדות המין לרחוב בתנאים קשים יותר, שהשימוש בקונדומים תלוי באפשרות שלהן לעבוד בצורה חוקית, ושלממשלת קמבודיה אין את האמצעים לשפר את חייהן כדי שלא יצטרכו לעבוד בזנות. כל זה לא הפריע לארה"ב, בתמיכת ארגונים "פמיניסטיים", לדרוש מממשלת קמבודיה להחמיר את החוקים נגד "סחר בנשים". ארה"ב הזהירה את קמבודיה שלא תתמוך בה כלכלית אם לא "תטפל" בזנות.

ממשלת קמבודיה החליטה לטפל בזנות בדרך היחידה שהיא מכירה.

שר הפנים הקמבודי הכריז: "עובדות המין יוצרות אי-סדר ציבורי וגורמות נזק לכבודה ולמוסריותה של החברה הקמבודית. זה התפקיד של המשטרה לאסוף ולרכז עובדות מין, הומלסים, קבצניות ומשתמשי סמים. הנוודים הם משאב אנושי עבור המגזר החקלאי, וצריך לדרבן אותם לחזור למחוזות שלהם כדי שיעבדו את השדות שלהם."

החוק החדש ב-2008 "נגד סחר בנשים" הפליל נשים שעבדו בזנות רחוב. העונש שנקבע הוא 6 ימים בכלא וקנס. החוק מפליל גם את כל מי שעוזר לעובדות מין, בכל דרך שהיא, לעבוד בתנאים בטוחים. כלומר, גם עובדי סיוע שמחלקים קונדומים וארגונים של עובדות מין עלולים להיענש, מאחר שהם מסייעים לעובדות מין.

בעקבות החוק, השוטרים אספו עובדות מין במשאיות והובילו אותן למחנות ריכוז. כדי למלא את מכסת המעצרים שארה"ב דרשה, המשטרה עצרה נשים שהחזיקו כמות גדולה של קונדומים, אפילו אם לא נתפסו מקיימות מין בתשלום. התוצאה היתה שנשים פחדו להסתובב עם קונדומים, ונאלצו לקיים יחסי מין לא מוגנים עם לקוחותיהן.

במחנות הריכוז הממשלתיים עובדות המין עברו התעללות שיטתית. הן בקושי קיבלו אוכל ושתייה, ולא היו להן מים נקיים ושירותים. הן נכלאו בצפיפות מחרידה ונאנסו והוכו על-ידי השוטרים והסוהרים. המילה "גיהינום" חוזרת על עצמה בדיווחים של העצורות. לפחות שלוש נשים נרצחו וחמש התאבדו. אישה אחת הפילה עקב המכות שקיבלה מהמשטרה.

לא ארחיב עוד בנושא מחנות הריכוז, מאחר שהתיאורים נוראים מדי. אפשר לקרוא את הדו"ח המלאכולל עדויות אישיות מחרידות. אני קראתי ועוד לא התאוששתי. לעומתי, ארה"ב דווקא התלהבה, החמיאה לקמבודיה על פעולותיה והעלתה את הדירוג שלה במאבק בסחר בנשים. קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, הביעה את הערכתה לשלטונות.

 עובדות המין שלא נכלאו במחנות ריכוז נשלחו למשרד הרווחה, שהסכים לשחרר אותן רק לידי עמותות "שיקום", ורק אחרי שחתמו על מסמך אחיד:

"אני מתחייבת בפני משרד הרווחה, שבעתיד אפסיק לנקוט פעולות לא מוסריות, שמשפיעות על המוסר, על המסורת ועל הסדר הציבורי; אני מבטיחה שלא אבצע פעולה כזאת שוב; וכשמשרד הרווחה יפנה אותי לעמותות שיקומיות, אני אעשה את מירב המאמצים להשתפר ולהיות אזרחית טובה, כדי להשתלב בחברה כמו כולם."

העמותות השיקומיות היו מעט טובות יותר ממחנות הריכוז, אך עדיין כלאו את עובדות המין והכריחו אותן "להשתקם", מה שזה לא יהיה. 

בשנים האחרונות מחנות הריכוז נסגרו, אך המשטרה ממשיכה להכות, לאנוס, לשדוד ולכלוא את עובדות המין. "המשטרה אומרת שאנחנו כמו תרנגולות, רצות לכאן ולשם כשמבריחים אותנו מהרחוב. בצד אחד של הכביש נמצאת משטרת הרובע הראשון, בצד השני נמצאת משטרת הרובע השני. אנחנו צריכות לבחור: המשטרה ברובע הראשון עוצרת אותנו. המשטרה ברובע השני מרביצה לנו."

ארגון עובדות המין של קמבודיה מונה לפחות 5000 עובדות מין, אבל אף אחד לא שואל לדעתן. כמו שמסבירה עובדת מין קמבודית:

" כל כך הרבה פעמים נשים אמרו לי שעבודת מין היא משפילה ומקטינה, בזמן שהפעמים היחידות שאני מרגישה מושפלת ומוקטנת הן כשאני שומעת נשים מדברות עליי ועל חברותיי לעבודה בחוסר הבנה. הן רוצות לגרום לנו להאמין שאנחנו קורבנות התעללות, ושאנחנו לא אינטליגנטיות מספיק כדי להבין את זה בעצמנו..."

נותר רק לסיים בכאב עם שירה של דינה צ'אן, חברת ארגון הזונות הקמבודי:

My body is tortured
I am full of pain
I am not a citizen
I am not a person
You see me as a virus
I am invisible
Your eyes do not see me
You hate me
You blame me
Some of you pity me
I do not want your pity
I do not want your charity
I want my rights
Not your lies and abuse.


לקריאה נוספת

(קריאה בחינם)

(בתשלום)

(מחקר מקיף מ-2006 על אלימות נגד עובדות מין בפנום-פן)

(דו"ח של Human Rights Watch על ההתעללות בעובדות המין בעקבות החוק נגד סחר בבני אדם)

יום ראשון, 27 במרץ 2016

סיכום ספר: ג'ולייט ז'ק / Trans: A Memoir

אחרי כמה רשומות עצובות, ולפני כמה רשומות עוד יותר עצובות, הבלוג זקוק לקצת אופטימיות. הביוגרפיה של ג'ולייט ז'ק, עיתונאית וטרנסית בריטית, תספק לנו אותה. ג'ולייט אינה עובדת מין, אבל הספר שלה מספק תובנות חשובות לכל מי שמתעניין בנושא. לא סתם היא כותבת על שלב מסוים בחייה: "הבנתי מדוע כל כך הרבה נשים טרנסיות עבדו בזנות לאורך ההיסטוריה. בהתחשב בקושי של טרנסיות למצוא עבודה קבועה בסביבה ידידותית, וכמה מעט גברים מוכנים להודות בפומבי שהם נמשכים לטרנסיות, התחלתי לתהות אם עבודת מין היא המקום היחיד שבו נשים כמוני מרגישות רצויות".

בסופו של דבר, ז'ק מצאה מקומות אחרים שבהם היא הרגישה רצויה, וחשוב ללמוד ממנה. החשיבות הנוספת של הספר היא הדמיון בין המאבק הטרנסי לבין המאבק של עובדות המין בעד זכויות ונגד טרנסופיה וזנותופוביה: ההתמודדות עם אלימות, דיכוי, סטיגמות חברתיות, ממסד עוין, התנגדות הפמיניזם המיינסטרימי, והצורך בדמויות אמיצות שייחשפו לציבור ויובילו את המאבק. ג'ולייט היא אחת הדמויות האלה, וזהו סיפורה.


"פרצתי בבכי. בכיתי על שלושים שנים של להרגיש כמו אאוטסיידרית, עשרים שנים של הבנה שאני מרגישה ככה בגלל המגדר שלי, עשר שנים של גילוי עצמי, שלוש שנים של מעבר מגדרי ושנתיים של כתיבה על זה, עם כל הלחצים והטראומות שהיו מעורבים ברגשות האלה."

הבכי הוא של ג'ולייט ז'ק, חמישה ימים לפני הניתוח להתאמה מגדרית שהיא עומדת לעבור. בכי של קתרזיס אחרי כל השנים הקשות.

ג'ולייט נולדה באנגליה ב-1981, לא תקופה טובה בשביל אישה להיוולד בגוף של גבר. בתקופה ההיא כמעט ולא שמעו על טרנסיות, מלבד בהקשרים של לעג או אלימות. אמה של ג'ולייט ראתה פעם סרט על נער הומו בטלוויזיה והצהירה,"מזל שאצלנו במשפחה אין כאלה". ממשלתה השמרנית של מרגרט תאצ'ר העבירה חוק שאסר "לקדם" הומוסקסואליות בבתי הספר.

בשנות התשעים המצב לא היה טוב בהרבה. ג'ולייט העבירה את שנות התשעים בתקווה שלא ישימו לב אליה, ובהרגשת בדידות כאילו היא היחידה בעולם שנמצאת בגוף הלא נכון. השיפור הגיע בצעדים קטנטנים בזכות הזמר מוריסי, סרטים כמו "סטונוול" ו"פריסיליה מלכת המדבר", והזכייה של דנה אינטרנשיונל, טרנסית מוצהרת וגאה, באירוויזיון. הבנים השוביניסטים בכיתה, שעד אז טענו שטרנסיות הן סתם גברים סוטים שלובשים שמלות, חשבו שדנה אינטרנשיונל "לוהטת". "הם אמנם אהבו אותה רק כי היא נראתה טוב, והמוסיקה שלה לא דיברה אליי כמו המוזיקה של מוריסי, אבל היא לפחות התחילה דיון חיובי בנושא טרנסיות. בתקופה ההיא, זה היה הכי טוב שיכולתי לשאוף לו."

בתחילת שנות האלפיים הגיע האינטרנט, וג'ולייט גילתה שהיא לא לבד. בנוסף, המעבר מהעיירה הקטנה שלה ללימודים בברייטון הליברלית הראה לה עולם חדש, שבו מועדונים ללסביות והומואים לא היו נדירים (גם אם טרנסים וטרנסיות לא תמיד הרגישו בנוח בהם). באוניברסיטה היא קראה ספרים של פעילוֺת למען טרנסיות בארה"ב, ופגשה חברים סטודנטים עם אותו טעם במוסיקה ובלי דעות קדומות. לצערה היא גם פגשה לא מעט טרידנים – כאלה שנהנים להטריד להטב"קים, או כאלה שחושבים שג'ולייט צריכה להגיד תודה שהם לא נגעלים ממנה, מרשים לעצמם לגעת בה ולא מבינים איך היא יכולה לסרב להם.

שנות האלפיים הביאו איתן גל של אקטיביזם, מפסטיבלים ועד אליפויות עולם בכדורגל להומואים ולסביות. ג'ולייט היא אוהדת כדורגל מושבעת ושחקנית לא רעה בכלל, וזכתה עם קבוצתה, Brighton Bandits, בגביע הניחומים של אליפות העולם. אבל גם בכדורגל החיים שלה קשים: הבחורה האומללה אוהדת את נוריץ'! קשה לדמיין גורל נורא יותר.

ג'ולייט לא התקשתה רק בבחירת קבוצת כדורגל נורמלית לאהוד, אלא גם בבחירת תחום לימוד. היא למדה באוניברסיטה ספרות, והופתעה לגלות שקשה למצוא עבודה עם תואר בספרות. היא הסתפקה בעבודות זמניות אפרוריות. עבודה אחת היא נאלצה לעזוב, אחרי שראתה בבר להט"בי עמית לעבודה ובאה להגיד לו שלום. היא היתה לבושה בבגדי נשים, ומאז הוא לעג לה במשרד מול כל שאר העובדים, ששהצטרפו ללעג. ג'ולייט לא עמדה בהצקות ועזבה. למזלה, עמיתיה לעבודה במקומות אחרים דווקא היו בסדר.

גברים מטומטמים תמיד עשו צרות לטרנסיות, שלא לדבר על עיתון "דיילי מייל", שנהנה לשים כותרות צעקניות עם תמונות משפילות ולכתוב נגד מימון ניתוחים להתאמה מגדרית. האכזבה הגדולה של ג'ולייט בשנות האלפיים היתה דווקא מהתנועה הפמיניסטית ומהעיתון הבריטי השמאלני The Guardian. תנועות פמיניסטיות רבות התקשו לקבל טרנסיות, בטענה שהן מאמצות את כל הסממנים הסטריאוטיפיים של נשים ונכנעות לציפיות מגדריות. לג'ולייט לפחות היה קל להתמודד עם הטענה הזאת: כל מה שהיא היתה צריכה לעשות זה להזכיר שהיא אוהבת כדורגל, והתיאוריה הטרנספובית התנפצה.

הכותבות ה"פמיניסטיות" של הגרדיאן בלטו במיוחד בתיעובן כלפי טרנסיות, עם מאמרים מרושעים נגדן וטענות שטרנסיות הן לא נשים אמיתיות. ג'ולייט מצטטת בספר פעילה אחרת נגד טרנספוביה, Roz Kaveney, שהסבירה את הסכנה במאמרים כאלה: "ברגע שמחליטים שהחיים של אנשים מסוימים אינם אמיתיים, זה נעשה בסדר להתעלל בהם: בשביל מי שאין לו אפשרות לפרוק את זעמו דרך כתיבה בעיתון, זה נעשה בסדר לצעוק להם דברים ברחוב, או יותר גרוע".

[מעניין ששתי הכותבות שג'ולייט מזכירה בתור הבולטות ברשעותן בתחום הזה, ג'ולי בינדל וג'ולי ברצ'יל, הן גם שתיים מהכותבות הבולטות נגד עובדות מין. בינדל מתנגדת למתן זכויות אזרח לעובדות מין, וברצ'יל התפרסמה במשפט: "כשמלחמת המינים תיגמר, נוציא להרוג את כל הזונות בעוון בגידה במין הנשי".]

ג'ולייט החליטה לנסות לשנות את המצב בתקשורת, והתחילה לכתוב טור בגרדיאן. היא שמחה על היכולת להתפרנס ולקדם את נושא זכויות הטרנסיות, אבל הפרסום רק הגביר את הלחץ והדיכאון שהיא היתה שרויה בהם, מה גם שלאור מיעוט הקולות הטרנסיים בתקשורת, היא ידעה שהיא נחשבת למי שמייצגת את הקהילה כולה.

בכל זאת, בריטניה התקדמה מאז תקופת תאצ'ר, וכך גם ג'ולייט. המדינה חוקקה חוקים נגד אפליה בתעסוקה, וביטוח הבריאות הלאומי כיסה ניתוחים להתאמה מגדרית. ג'ולייט כבר היתה כתבת בעיתון וכמעט אלופת עולם בכדורגל. אפילו נוריץ' הצליחה לעלות ליגה. הגיע הזמן לעבור את הניתוח.

כמו בישראל, גם בבריטניה צריך לחכות לניתוח כזה כמה שנים: להוכיח לפסיכולוגים שאת באמת מרגישה אישה, להראות שאת עושה את המעבר הדרוש כדי לקבל הורמונים, להראות שאת לוקחת הורמונים, ואז לחכות לניתוח כמו שמחכים בכל מערכת בריאות ציבורית. וזה לא שהניתוח יפתור הכול: ג'ולייט סובלת מדיכאונות גם בלי קשר למגדר, וגברים מטרידים טרנסיות גם אם הן עברו ניתוח. אבל קודם כל, צריך לעבור את הניתוח.

חלק מהחברים הגברים הרגישו כאילו היא נוטשת אותם. חלק מהנשים הרגישו כאילו היא מצטרפת אליהן. אביה קיבל את זה יפה, הוא היה רגיל להתמודד עם אתגרים. לאמה היה קשה יותר עם הידיעה, עד שהיא וג'ולייט נפגשו לשוחח על העניין. בסוף השיחה אמה של ג'ולייט שאלה בדאגה: "אבל עם מי אני אדבר על כדורגל עכשיו?" ג'ולייט ענתה: "איתי, הרי את בעצמך אישה ואוהבת כדורגל, לא?" והקרח נשבר.

ג'ולייט התכוננה לניתוח, ומסבירה: "חשבתי שהניתוח יהיה כמו סיום של מרתון: החלק הקשה עבר, ועכשיו נשאר לחצות את קו הסיום. עכשיו אני מבינה שזה כמו להגיע לגמר גביע קשה במיוחד, אחרי שכבר ניצחת כמה משחקים קשים." לא רק שהיא משתמשת במטאפורות ספורטיביות, היא גם העבירה את זמן ההחלמה בצפייה בכדורגל בבית החולים, והפעם הראשונה שהיא יצאה ממנו היתה כדי לקבל משלוח פיצה. איך אפשר שלא לאהוב אותה?

הימים הראשונים אחרי הניתוח היו מחרידים מכל בחינה. יומיים אחרי הניתוח, כשג'ולייט הרגישה נורא, חבר היה אמור לבקר אותה בבית החולים. היא כתבה לו שהיא במצב נורא. הוא ענה לה בהומור: "תפסיקי ליילל, זה בטח סתם צינון." זאת היתה הפעם הראשונה שהיא צחקה מאז הניתוח.

אחרי הניתוח, הוריה אירחו אותה בביתם עד שתחלים. הם אמרו לה שאולי הם לא מאושרים מהבחירה שלה, אבל הם אוהבים אותה בכל מצב. בזמן ההחלמה, ג'ולייט התקרבה לאמה כמו שלא היתה קרובה אליה מעולם – התברר לה שלאורך כל התקופה, אמה קראה את כל המאמרים שלה בגרדיאן כדי לדעת מה שלומה (וגם קראה את הציוצים בחשבון הטוויטר שלה). כשג'ולייט יכלה סוף סוף לצאת החוצה, הן הלכו ביחד לקנות חזיות. אמה אמרה למוכר "הבת שלי צריכה כמה חזיות חדשות", ואז ג'ולייט ידעה: אמה הבינה שהיא הרוויחה יותר מאשר הפסידה בזכות הניתוח. הן חזרו מחובקות הביתה.

באחד הלילות ג'ולייט חלמה חלום בלהות: "זה עדיין שם! מה לעזאזל?! אחרי כל החרדה, כל הכאב, איך זה בכלל יכול להיות..." כשהיא התעוררה, היא נזכרה שהרבה טרנסיות חולמות את החלום הזה אחרי הניתוח.

אז זהו, זה כבר לא שם. מי שעדיין שם הם החברה הטרנספובית, שג'ולייט מנסה לשנות דרך כתיבתה; הדיכאונות, שמגיעים פחות, כי יותר גרוע ממה שהיה פעם כבר לא יכול להיות; והקושי להתפרנס, שאפשר לקוות שהספר הזה יעזור בו.  

יום שישי, 25 במרץ 2016

אמארה מוירה היא דוקטורנטית, טרנסית וזונה. והיא רוצה שתקשיבו לה


"שמי אמארה מוירה, אני בת 30, אני דוקטורנטית באוניברסיטת קמפינאס. אני זונה בפארק איטאטינגה. ולא מזמן התחלתי לכתוב בלוג."

הבלוג של אמארה הוא בפורטוגזית. למרבה המזל, הרצאה שלה במסגרת קורס אקדמי תורגמה לאנגלית, וקיבלתי אישור מהאתר Red Light Rio לתרגם אותה לעברית. אמארה [Amara Moira] לא פוחדת להציג רעיונות נועזים ולירות חיצים לכל עבר. מקווה שתיהנו מהקריאה כמוני.


האפשרות להיות חלק מתנועת הזונות הברזילאית היא משמעותית במיוחד בשבילי, בעיקר אחרי שהעליתי את הנושא בתנועות הלהט"ב והטרנס בסאו פאולו, ואמרתי שאנחנו צריכות להפסיק להעמיד פנים שזנות אינה חלק מהמציאות שלנו. תנועת הלהט"ב אוהבת לדבר על איך ש-90% מהטרנסים והטרנסיות עובדים בזנות, אבל מסרבת לדון בהסדרה של תעשיית המין. לא היתה התקדמות בדיון הזה. הם מסרבים להתייחס לנושא.

כשהעליתי את נושא הזנות ב-2015, הייתי על סף הדחה מהתנועה הטרנסית בסאו פאולו. כשסירבתי להיות מודחת, ההנהגה בסאו פאולו הטיחה את ראשי בקיר, ואני החלטתי שזה כבר לא המקום בשבילי להתבטא בו.

כאן בריו אני מתרשמת מכך שכולם מקבלים אותי. כאן אני יכולה להתבטא בלי להתייפייף, בלי לשמוע "בואו נדבר רק על נושאים נקיים".

לא. בואו נדבר על המציאות בכל הצורות ומכל נקודות המבט. בואו נילחם נגד האלימות והדיכוי. בואו נגיד את המילים המלוכלכות שאף אחד לא רוצה לשמוע.

אז להיות כאן מסמל בשבילי הרבה דברים.

אחד הדברים שחשבתי עליו אחרי שאינדיאנרה דיברה, היה מה שהיא אמרה על אלימות נגד נשים נשואות: "אנשים אומרים שזנות היא אלימה, אבל ב-2014, בערך 5000 נשים ברזילאיות נרצחו על-ידי בני הזוג והאקסים שלהן, או על-ידי מישהו אחר שהן בטחו בו. אני יכולה להגיד שכיום בברזיל בטוח יותר להיות זונה מאשר אישה נשואה". התחלתי לחשוב על מצב שבו אישה סובלת מאלימות של בן זוגה. אני תוהה, ממי יותר קל לבקש להשתמש בקונדום? מבן הזוג שלך או מקליינט שלך? וכשאנחנו שואלות את השאלה הזאת, שהיא שרירותית למדי, אנחנו יכולות גם לראות כמה נושא האיידס הפך לבעיה עבור נשים נשואות במערכות יחסים הטרוסקסואליות ומונוגמיות.

יש סוגים ספציפיים של אלימות שאישה עלולה לחוות במסגרת מערכת יחסים מונוגמית, וסוגים אחרים של אלימות שעובדות מין עלולות לחוות. אם אנחנו מתכוונות להילחם נגד כל סוגי האלימות האלה, אנחנו צריכות לדעת איך לזהות אותם ואיך לכנות אותם.

אז אני תוהה, אמארה, את נמצאת לך באוניקאמפ... רגע, עוד לא הצגתי את עצמי.

שמי אמארה מוירה, אני בת 30, אני דוקטורנטית באוניברסיטת קמפינאס. אני מזנה את עצמי בפארק איטאטינגה. ולא מזמן התחלתי לכתוב בלוג בשם "מה אם הייתי זונה?". התחלתי לכתוב בו בשנה האחרונה. אני מתארת בו את האינטראקציות שהיו לי עם לקוחות, ולא סתם תיאורים. זה לא בלוג "שיווקי", שבו הלקוח יכול לקרוא מה כתבתי עליו כדי שירגיש טוב עם עצמו.

אני מעדיפה שהלקוחות שלי לא יידעו על הבלוג שלי, כי אם הם יידעו, הם עלולים להיות קצת עצבניים. מפני שנקודת המבט שאני מאמצת היא פמיניסטית וספרותית. זאת נקודת מבט שמנסה להציג כמה מהמיקרו-אגרסיות שקיימות בעבודה, למשל בזמן המיקוח על המחיר. או בזמן המו"מ על מה שנעשה במיטה. הקשיים שבלגרום ללקוח לשלם לך. אולי הוא מנסה לדון במחיר אחרי שכבר קיימתם יחסי מין, או שהוא לא רוצה לשלם מראש.

או כשזה מגיע לסקס, בגלל הפגיעוּת של להיות זונה בברזיל. כי אם כולנו היינו יכולות להיות זונות יוקרתיות, אם זאת היתה המציאות בשביל כולנו, אז כשלקוח היה בא ואומר, "אני אתן לך 50 ריאל יותר בשביל סקס בלי קונדום", היינו צוחקות לו בפרצוף. היינו יורקות לו בפנים ומכריחות אותו לדחוף את הכסף שלו לתחת.

אבל זאת לא המציאות שאנחנו חיות בה. אנחנו חיות במציאות שבה לעיתים תכופות זנות מתבצעת בתנאים מסוכנים. יש זמנים שאת מרגישה נטושה וחסרת כול, כשלילה ויורד גשם וקר, או כשאת עובדת במשך היום והשמש קופחת, ואת חייבת לעבוד, אבל את לא רואה אפילו לקוח אחד, רק שורות ארוכות של מכוניות חולפות על פנייך ולא מסתכלות עלייך, אנשים שלא רוצים לדעת עלייך כלום. ואז אולי יגיע אחד שיציע לך חמישים ריאל יותר כדי לעשות את זה בלי קונדום.

ובמקרים רבים, את בסוף מסכימה, בלי ביקורת, בלי שיפוט, את מקבלת את ההצעה.

אנחנו צריכות להבין את המצב, ולהילחם נגד הפגיעוּת החברתית שדוחקת רבות מאיתנו לעסוק בעבודת מין בדרכים מסוכנות. אנחנו צריכות להילחם נגד הסיכונים, לא נגד הזנות.

אחד הדברים שאני אדבר עליהם - אני מקווה שאני לא נשמעת כאילו אני משחקת את הקורבן, אבל אם אני נשמעת ככה, בואו אליי ותגרמו לי לחשוב מחדש על המונחים שלי - זה שאני רוצה לזהות את סוגי האלימות האלה כדי שנוכל לדעת נגד מה אנחנו נלחמות. אינדיאנרה הצביעה על כך היטב, כשאמרה שאלימות נגד זונות קשורה לדומיננטיות גברית. אז אנחנו חייבות להילחם נגד מצ'ואיזם. המאבק הוא לא רק על הסדרת עבודת המין. אנחנו צריכות להילחם גם נגד מצ'ואיזם.

אלה קרבות רבים, אבל כולם אותו קרב. קרב נגד המצ'ואיזם. קרב נגד הגזענות. קרב נגד טרנספוביה. קרב על האפשרות שלנו לעבוד בזנות בדרך שלא תהיה מסוכנת. קרב על האפשרות לקבל תמיכה בעבודתנו.

עבור מי שנמצאת במצב פגיע, כשלקוח אגרסיבי מגיע, זה קשה. את חייבת להיות זונה מועצמת כדי להצליח להתמודד עם מקרים מסוימים. אז אנחנו חייבות להילחם בשביל העצמה, בשביל שמקצועניות מין יוכלו להתגאות במה שהן עושות, בשביל שהן יהיו מודעות לזכויותיהן. אני חושבת שזה צריך להיות בעדיפות ראשונה.

אנחנו צריכות להגיע לנשים במצבי סיכון ולהכניס אותן למרחב האקטיביסטי. כי אקטיביזם הוא מרחב מעצים. שתוכלי לדעת שאת לא לבד. זה חשוב לא להיות לבד.

אז קודם כל, אני רוצה לדבר על הזנות מנקודת המבט של טרנסיות וטרנסים.

אני בת 30, ורק לפני שנה וחצי התחלתי את המעבר שלי וביקשתי בפעם הראשונה שיקראו לי "אמארה". כשאנשים שואלים אותי מה לקח לי כל כך הרבה זמן, מה שיש לי בראש זאת העובדה שבין כל הטרנסיות שפגשתי, מאז שראיתי טרנסית בפעם הראשונה בגיל 15, כל אחת ואחת מהטרנסיות האלה היתה זונה וחיה בתנאים מסוכנים.

וחשבתי לעצמי, "אם אמצא את עצמי יום אחד במצב הזה, אני לא חושבת שאני אצליח לעמוד בזה." אז חסמתי את הדבר הזה בתוכי ואמרתי לעצמי, "אני לא יכולה, אני לא יכולה, אני לא יכולה".

זנות היא רק קצה הקרחון של מה שהטרנסיות שפגשתי עברו בחיים. היו עניינים של אלימות במשפחה, של אנשים שגורשו מהבית שלהם. רק בגלל שאת טרנסית, את מפסידה את המשפחה שלך. את מפסידה את הזכות לרכוש השכלה. ובלי השכלה, לא תוכלי למצוא עבודה בשוק העבודה הרשמי.

אבל גם עם השכלה, לא תוכלי.

אנשים שואלים אותי, "את הולכת לקבל את הדוקטורט שלך, תמשיכי לעבוד בזנות גם אחריו?" אני פוחדת. אני לא יודעת על בטוח, אם כשאקבל את הדוקטורט יהיה מוסד כלשהו שירצה להעסיק אותי. יש לי אפילו תחושה שגם אחרי שאקבל את הדוקטורט, מקום העבודה היחיד בשבילי יהיה טלמרקטינג. ואם זה המקרה, אני מעדיפה להיות זונה.

אין לי בעיה לקיים יחסי מין עם זרים, לדוגמה. זאת לא בעיה בשבילי. בואו נבהיר את זה. לשכב עם זרים תמיד היה קל בשבילי. לא מזמן עברתי דירה ומצאתי יומנים מגיל 18. רשמתי בהם את מספר הפעמים שעשיתי banheirao. אני לא יודעת אם אתן יודעות מה זה, אולי עדיף לא לדעת.
[המשמעות המילולית היא "שירותים גדולים", והכוונה היא קיום יחסי מין בשירותים ציבוריים.]

אני זוכרת פעם אחת שכתבתי, "גברים, בשבילי... אני יכולה להביא את עצמי לשכב רק עם זרים. אני לא יכולה לשכב עם החברים שלי." בשבילי, סקס תמיד היה עניין מיני בלבד, ובתור שכזה הוא היה טוב יותר. אפילו העדפתי לא לדעת מי הם, או לא לראות אותם למחרת או לחיות איתם יום אחרי יום.

הסקס הכי טוב שלי תמיד היה עם הטיפוסים האלה. זה הלהיב אותי יותר. תמיד היה מענג מאוד לשכב עם גברים אנונימיים. אז כתבתי, "אלוהים, זה טוב להיות זונה".

הבעיה בשבילי לא היתה להיות זונה. הבעיה היתה ההדרה החברתית שהעבודה בזנות ייצגה. באותם זמנים לא הייתי מוכנה להתמודד עם זה.

מהרגע שבו נעשיתי חלק מהתנועה - לפני שהצטרפתי לתנועה הטרנסית, הייתי חלק מהתנועה הלהט"בית בתור ביסקסואלית, מה שתמיד הייתי. בתוך התנועה הלהט"בית, הרגשתי מועצמת מרוח הלחימה ומהניסיון להפוך את העולם למקום שגם אני אוכל להתאים אליו, כדי שהעולם יידע לכבד אותי ואת כל מי שכמוני. באותו רגע של העצמה בתוך התנועה הלהט"בית, הרגשתי שיש לי את הזכות לשינוי. שיש לי את הזכות להיקרא בשם אחר. שאנשים יכולים להבין, "אוקיי, יש לך את הזכות לשם אחר ולמגדר אחר".

זה מצחיק, כי התחלתי לחשוב, "אני בתוך התנועה שמטיפה להפסקת האפליה נגד זונות", אבל יכולתי לקלוט שגם בתוכה אני עדיין חוששת. פתאום הבנתי שהייתי לגמרי נואשת, מפני שכאשר את מתחילה את המעבר שלך, הגוף שלך הוא לא פה ולא שם. הוא קצת גברי וקצת נשי. התהייה הנוראה, אם אני אוריד את הבגדים, האם הגבר הזה או האישה הזאת יסתובבו ויגידו שאני גבר?

אני זוכרת שביקרתי חברות טרנסיות שעובדות ברחוב, וגברים הסתכלו עליי ושאלו, "כמה?" ורצו לשכב איתי ולקבל גישה לגוף שלי. ברגע ההוא התחלתי להירגע ולהגיד לעצמי, "זה יכול להיות מעניין". אבל אתן יודעות מה? ידעתי שזה לא הולך להיות רק "מעניין". ידעתי שאני ארצה לדבר על זה באופן פומבי. כי הפחד הזה שמנע ממני לעשות את תהליך המעבר קודם, יכול למנוע גם מאחרים לעשות אותו.

הפחד הזה משפיע גם על חייהן של כל חברותיי שמזנות את עצמן, פעמים רבות בתנאים קשים. אני רוצה שיהיה להן קול, שהן יוכלו לדבר על המציאות שלהן, ושיוכלו לדרוש תנאי עבודה טובים יותר.

אז התחלתי את הבלוג, והניסיון הראשון שלי עם לקוח היה קשה, כי לא היה לי סקס כבר שנה. לקוח הופיע, עם האף שלו מדמם מכל הקוק שהוא הסניף, כולו בטירוף ובהיי, והוא רצה לשלם 20 ריאל [עשרים ש"ח] בשביל "עבודה" במכונית שלו.

לא היה לי סקס כבר שנה, ואני אגבה 20 ריאל? אני הולכת להפסיד את הבתולין שלי תמורת 20 ריאל? אמרתי לו, "זה חייב להיות לפחות 30 ריאל", כאילו זה מה שיעשה את ההבדל. הוא אמר, "אני לא אשלם 30 ריאל", אז הלכתי הביתה בידיים ריקות. לקח לי חודש לחזור, ומאז והלאה הכל הלך יותר חלק. הלקוחות הגיעו אחד אחרי השני. אחד הציע 50 ריאל בלי שאפילו ביקשתי. אחר הציע 30, ועוד אחד הציע 30, ואני כבר התלהבתי, "אני הולכת להתעשר כאן!"

התחלתי לדבר על זה באופוריה בבלוג. בהתחלה כתבתי,  "אנשים, זה טוב, זה מענג, אני עושה את זה ומרגישה את העונג בתוכי". אבל לאורך כל הדרך נשאתי בתוכי גם את שאלת הפמיניזם, המאבק הפמיניסטי. ובהדרגה, חוויה שהייתה מענגת בשבילי באותו זמן - הייתי הולכת ואומרת "אלוהים, זה הולך להיות כזה סיפור מעניין בשביל הבלוג" - כשהתחלתי לכתוב עליה ונזכרתי מה קרה, התחלתי לשים לב, "חכי רגע. כמה דברים מוזרים קרו שם". אבל התחלתי להבין אותם רק דרך התהליך של הכתיבה והניסיון לעשות לזה רציונליזציה.

הבלוג עבר מהפך פתאומי מאופוריה למה שהחברים שלי קראו לו "אמארה הדכאונית". התחלתי להצביע על כל מה שנראה אלים, כי הרגשתי מחוללת. הייתי צריכה לעבור את השלב הזה של להרגיש מחוללת, כדי שהיום אני אוכל להסתכל על הסיטואציה באופן רגוע יותר.

למשל, המצב של להיות מותקפת. זה נושא שיעלה בדרכה של כל טרנסית עלי אדמות. בכל מקום שאת הולכת, מישהו יבוא וישאל אותך "כמה?" וינסה לשלוח ידיים ולהתנהג אלייך כאילו את חתיכת בשר. ואת תצטרכי להיות חזקה מאוד כדי להתמודד עם זה. לא משנה אם את זונה או לא, הולכים להתייחס אלייך כמו אל זונה.

זה הולך לעלות ביוקר לתנועה הטרנסית, אם היא תסרב להתעסק בנושא הזה.

היום הייתי על האוטובוס מסאו פאולו לקמפינאס, ואיזה בחור התיישב לידי. כשהוא ראה שאני טרנסית, הוא פשוט הוציא את הזין שלו החוצה. אולי בתקופה אחרת הייתי בוכה. היום שאלתי אותו כמה כסף אני אעשה על זה. ויצאתי משם עם שלושים ריאל על מציצה.

על זה אנחנו מדברות. את חייבת ללמוד להיות חזקה. אני חושבת שאחד הדברים שלמדתי עליו הרבה מנשים אחרות בקורס הזה ובתנועת הזונות, זה איך להיות חזקה. בואו נילחם בעוצמה. את חייבת להיות חזקה כדי להתמודד עם זה. העצמה היא הכרחית.

אז הבלוג הפך למקום שבו אני מחויבת לתאר את האלימות שאני חווה, אבל גם להצביע על אפשרויות יציאה, על הדרכים שבהן אנחנו יכולות להתמודד עם האלימות, וגם על ההנאות שאנחנו מוצאות לאורך הדרך. מותר לי גם להגיד שאני חווה הנאה, שאני מגיעה לאורגזמה.

קשה להגיד את זה, נכון? כי בו בזמן שהזנות נראית כמו האפשרות היחידה שלנו, אנחנו גם אמורות להתבייש בה.

הבאתי את החברות הטרנסיות שלי לפאנל באוניברסיטה, עצרנו לקפה והתחלתי לדבר על הלקוחות האחרונים שלי. הן אמרו לי, "אל תדברי בקול רם כזה, את באוניברסיטה!" הן קראו את כל החומרים המשוגעים אצלי בבלוג, והן מתביישות שאני מדברת על זה באוניברסיטה שלי? במילים אחרות, בשביל הנשים האלה שחיות את המציאות הזאת יום אחרי יום, יש בושה מסוימת בלהיות במקום כמו אוניברסיטה.

חשוב בשבילנו להילחם נגד הסטיגמה הזאת, כדי שנשים יפסיקו להתבייש בבחירה שלהן.

לזנות יש כזה חלק מרכזי בלהיות טרנסית, שכשמישהי באה אלינו ואומרת שהיא רוצה למגר את הזנות, היא לא יודעת על מה היא מדברת. היא מדברת על למגר את המרחב היחיד שמצאנו בו קיום לעצמנו. כשאנחנו מגורשות מהבתים שלנו ואין לנו לאן ללכת, אנחנו פונות לזנות. שם אנחנו יכולות למצוא את החופש שלנו.

זה יכול להיות מרחב אלים. זה יכול להיות מקום קשה. אבל אנחנו חייבות ללמוד להתמודד איתו. אנחנו חייבות ליצור בחברה שלנו מקום תומך ומכבד יותר עבורנו.

נקודה אחרונה בקשר לבלוג שלי. שאלות מתחילות לעלות. בשלב מסוים מישהו קרא לכתיבה שלי "שמנופובית". לקוח מגיע ונוהג בי גרוע, ואני אזלזל בו, אפילו באופן בלתי מודע. אולי אני אגיד שהוא היה שמן, או שאשתמש בכינוי מגוחך לגוף שלו - גוף שהעניק לי עונג, אם לדבר בכנות, אבל בגלל שהוא נהג בי גרוע, כשיגיע הזמן לכתוב איך הוא היה, זה יחמוק לתוך הכתיבה.

זה הרגע שבו אני מבינה שהכתיבה שלי חשובה למען האקטיביזם והמיליטנטיות, אבל אני צריכה לכתוב באופן שלא ישעתק דיכוי. אני צריכה סגנון כתיבה שמעודד חופש, ולא משעתק אפליה נגד אנשים עם מוגבלויות, ולא משעתק גזענות, שמנופוביה, מצ'ואיזם, טרנספוביה... סגנון כתיבה שמעצים את הגוף שלנו, את הקיום שלנו, את המרחבים שאנחנו תופסות, ובו בזמן מזהה ונותן שם לאלימויות שהופכות אותנו לפגיעות.

זה נעשה המוטו של הבלוג שלי. לנסות לפתח סגנון כתיבה שמתאר אלימות, אבל גם מציע אפשרויות לעתיד, אפשרויות לחשוב בתנאים שלנו עצמנו על עבודה ואקטיביזם.

חשוב שאנחנו כאן היום, מדברות על זה באוניברסיטה. חשוב בשבילנו לתבוע בחזרה את זכותנו לחשוב ולדבר על מצבנו, ולא להשאיר את הדיבורים לאקדמאים שיגידו מי אנחנו ומה אנחנו. אנחנו, הזונות, נתחיל לכתוב את הסיפורים של עצמנו.

יום שלישי, 22 במרץ 2016

Walking While Transgender

לא קל להיות אישה טרנסית בארצות הברית, והנתונים על מצבן של עובדות המין הטרנסיות במדינה ממחישים זאת. הם מגיעים ממסמך שנכתב על-ידי Red Umbrella Project, ארגון שמטרתו להשמיע בתקשורת את קולן של עובדות המין. הנתונים מדברים בעד עצמם ולכן אפסיק לפטפט ואעבור אליהם ישירות.

[אזהרה: אין ברשומה תיאורים גראפיים, אך הנתונים עצמם קשים לקריאה]

14.9% מהנשים הטרנסיות בארה"ב עובדות או עבדו בזנות. כלומר, אחת מכל שבע טרנסיות עבדה בזנות בשלב כלשהו בחייה.

כמו בשאר האוכלוסייה, גם במקרה הזה מצבן של הלא-לבנות קשה יותר. רק 6.3% מהנשים הטרנסיות הלבנות עבדו בזנות, לעומת 39.9% מהשחורות ומהשחורות-מעורבות, ו-33.2% מההיספאניות.

הן לא עובדות בזנות בשביל הכיף, אלא מפני שהמערכת לא השאירה להן הרבה ברירות אחרות. הקיפוח התחיל כבר במערכת החינוך, ש-83% מהן סבלו מבעיות בה: 77% סבלו מהצקות, 51% סבלו מאלימות פיסית, 23% מאלימות מינית, ו-26% עזבו את בית-הספר בגלל ההצקות.

הקיפוח המשיך בניסיונות למצוא עבודה. 69% מעובדות המין הטרנסיות סבלו מאפלייה או מדחייה בעבודה בגלל סיבות מגדריות.

בלי השכלה ובלי עבודה, הן ניסו לקבל עזרה ממערכת הרווחה, רק כדי לגלות שהמצב שם אינו טוב יותר. ל-39% מהן נחסמה הגישה לבתי מחסה, ו-35% נזרקו מהם. 64% סבלו מהצקות של הצוות, 37% הותקפו פיסית ו-35% הותקפו מינית על-ידי חברי צוות.

במציאות הזו, לא פלא שהן נאלצו להמשיך לעבוד בזנות. רק שאז הן גילו שהמערכת כולה, אותה מערכת שהפלתה אותן מאז ילדותן, ממשיכה להתנכל להן. בארה"ב הזנות אינה חוקית, ו-64% מהמשתתפות במחקר סבלו מהתנהגות לא ראויה של שוטרים, 13% מאלימות פיסית ו-9% מאלימות מינית.

לא רק הטרנספוביה, גם הגזענות היא חלק בלתי נפרד מהתנהגות המשטרה. 47% מהנשים הטרנסיות השחורות שעבדו בזנות נעצרו על-ידי המשטרה "רק בגלל שהן טרנסיות", לעומת 18% מהלבנות. ומה הכוונה במעצר "רק בגלל שהן טרנסיות"? הנשים הטרנסיות נוהגות להתבדח שבארה"ב WWT אינו חוקי. כלומר, Walking While Transgender, עצם ההליכה ברחוב בתור אישה טרנסית, מספיקה למשטרה כדי לעצור אותך. וזאת לא באמת בדיחה: כשהמשטרה לא מוצאת ראיות לזנות, היא עוצרת את הטרנסיות באשמת "חוסר ציות" או "התנהגות לא ראויה". בכמה מחקרים שונים, בין 46% ל-60% מהנשים הטרנסיות הלא-לבנות נחקרו על-ידי המשטרה בלי סיבה.

אם זה לא מספיק, המשטרה מחרימה לעובדות המין קונדומים כדי להשתמש בהם בתור ראיות לקיום יחסי מין בתשלום. ל-50% מעובדות המין החרימו קונדומים בעבר, ו-67% מהן דיווחו שהמשטרה קרעה להן את הקונדומים רק כדי להציק, בלי אפילו לעצור אותן. 

במעצר עצמו, 53% הוטרדו על-ידי המפקחים. מ-29% נמנעה הגישה להורמונים או לטיפול בריאותי. 27% הותקפו פיסית על-ידי עצורים אחרים ו-13% על-ידי הסוהרים. 11% הותקפו מינית על-ידי סוהר.

הממסד האמריקאי לא מותיר לנשים הטרנסיות שום אפשרות. אחרי שקיפח אותן במערכת החינוך ובקבלה לעבודה, הוא כולא אותן כי עבדו בזנות. במדינות מסוימות בארה"ב הן אפילו נחשבות לעברייניות מין, עם כל ההגבלות, ההשפלה הציבורית והסטיגמה שיש נגד עברייני מין. במדינות ה"נחמדות" יותר, עובדות המין יכולות לבחור ב"שיקום" במקום כלא, כאילו יש בהן פגם מוסרי כלשהו שצריך לתקן.

השיקום לא באמת יעזור למי שזקוקה לכסף, בוודאי לא כשהמקומות שאמורים לעזור ממשיכים באפליה. 48% מהנשים הטרנסיות העובדות בזנות דיווחו על הצקות של הצוות הרפואי במרפאות השונות, ומ-29% נמנעה הגישה לטיפול רפואי. כל זה בזמן ש-40% מהן סובלות ממגבלה פיסית או נפשית. 15% מהן חולות באיידס, ביניהן 26% מעובדות המין הטרנסיות הלא-לבנות, ו-40.6% מהשחורות או שחורות-מעורבות. והממסד? מחרים להן את הקונדומים.

בניסיון לברוח מהמציאות, 18% מעובדות המין הטרנסיות השתמשו בסמים ו-33.2% בסיגריות.

האמת הכואבת היא שמהמציאות הזאת יש לפעמים רק דרך אחת לברוח. 60% מהנשים הטרנסיות העוסקות בזנות ניסו להתאבד. אצל הגברים הטרנסים המצב אפילו גרוע יותר, ו-75.5% מהם ניסו להתאבד. הנתונים בלתי נתפסים, אפילו על רקע המצב הקשה של כל הטרנסג'נדרים בארה"ב, ש-38% מהם ניסו להתאבד בשלב כלשהו של חייהם.

מעניין כמה אלימות והתאבדויות אפשר היה למנוע, אם ארה"ב היתה משקיעה את הכסף בסיוע לנשים טרנסיות במקום בכליאה שלהן.

יום ראשון, 20 במרץ 2016

"בברזיל מסוכן יותר להיות אישה נשואה מאשר זונה"

הרשומה היא תמלול של הרצאה מאת אינדיאנרה (Indianara), עובדת מין ברזילאית ופעילה למען זכויות עובדות מין, בקורס אקדמי באוניברסיטת ריו דה ז'ניירו. ההרצאה מתורגמת באישור האתר המצוין Red Light Rio, שמאגד מאמרים וראיונות של עובדות מין ברזילאיות. אפשר גם לקרוא אותה ישירות באנגלית. 


אני רוצה להסביר משהו שאמרתי בסאו פאולו. דיברתי על איך שאנשים אומרים שזנות היא מקצוע אלים וזונות סובלות מאלימות. ואיך בשנה שעברה, בערך 5000 נשים ברזילאיות נרצחו על-ידי הבעלים, בני הזוג והאקסים שלהן. אז אמרתי שיותר מסוכן, בברזיל, להיות אישה נשואה מאשר זונה.

לא אמרתי את זה כדי למחוק את האלימות שזונות סובלות ממנה, אלא כדי להזכיר לעצמנו שהן סובלות מהאלימות הזאת רק מפני שהן גם נשים. אלה לא הקולגות שלהן שאלימות כלפיהן. מלבד כמה מקרים יוצאי דופן, אלה לא האנשים שמספקים להם שירותים, מאבטחים למשל, שאלימים כלפיהן. הרוב המוחלט של האלימות כלפי זונות נגרם בגלל מצ'ואיזם וסקסיזם. זה נכון גם לגבי נשים "תקינות", שעושות "זנות בטוחה" עם הבעלים שלהן.

הפמיניסטיות הרדיקליות אוהבות לתייג אותי בתור "זונה כך וכך שנים, שסבלה מכך וכך אלימות". כמה נשים סבלו במסגרת הנישואים שלהן מאותם סוגים של אלימות שאני סבלתי מהם? לא מזמן נרצחה מעצבת שיער בסאו פאולו על-ידי בעלה. זה קרה מול המצלמות והלקוחות. היא לא היתה זונה. אם אנחנו עומדות לדבר על מקצועות מסוכנים, בואו נדבר על מורות. כמה פעמים חזיתי במורות מותקפות על-ידי התלמידים שלהן? גם למורות יש מקצוע מסוכן.

וגם הן מנוצלות. אם אנחנו מדברות על כמה שזונות מנוצלות, אז מה לגבי מרצות? כמה מהן צריכות לארגן את קורסי ההרחבה האלה, כמו סוראיה [סוראיה סימואס, שארגנה את הקורס שבמסגרתו אינדיאנרה דיברה]. סוראיה, לדוגמה, היא מאדאם. היא מתפרנסת מהזנות [כנושא מחקר אקדמי]. לאורה [מאריי] היא חוקרת אמריקאית שמתפרנסת מזנות [כנושא מחקר אקדמי]. תדאוס, אתה סרסור. אנה פאולה קיבלה תואר בסרסרות.

ההשקפות שיש לאנשים לגבי המקצוע שלנו והחיים שלנו, מקשות עליהם לקבל את המקצוע שלנו, ומקשות עלינו לנוע בחופשיות בחברה מחוץ למעמד שנרשם לנו בה.

אני אוהבת להתבדח שדיברתי כל כך הרבה פעמים ב-IFCS [הפקולטה לפילוסופיה ומדעי החברה באוניברסיטת ריו], ובאוניברסיטאות ברחבי ברזיל, שיכולתי להיות פרופסור. אחרי הכול, אתם אוהבים מקומות כאלה, אוניברסיטאות, שכולאים בתוכם פרטיקות, לא?

מצחיק אותי כשאני נתקלת בסטודנטים בשתיים בלילה, והם עוצרים את המכונית או המונית וצועקים לי: "אינדיאנרה, מה את עושה בשעה כזאת במקום מסוכן כזה?" מה אני עושה שם אם לא עובדת? והם אומרים לי: "תקפצי פנימה, אני אתך לך טרמפ," אני מסבירה שאני עובדת, והם מגיבים: "אה, בסדר! סליחה! אבל זה לא מקום מסוכן?"

מסוכן למי? זה המקום שבו השתלבתי. כאן נמצאות החברות שלי. כאן ההיסטוריה שלי, כאן חייתי את הסיפורים שלי, את התשוקות שלי, את האהבות שלי, וגם את הכאבים שלי. זה המרחב שלי, זה המקום שלי.

אתם יודעים מה מסוכן בשבילי? מסוכן בשבילי להסתובב בחוף קופקבנה בשלוש בצהריים, כשאני נתקלת בכולכם בזמן שאתם מסתובבים בחופשיות ובביטחון. בשבילי, זה מסוכן. המדרכות הן מקום מסוכן בשבילי במהלך היום. אור היום מסוכן בשבילי. אבל כשזה אמצע הלילה, המדרכות הן מקום בטוח בשבילי ומקום מסוכן בשבילכם.

אז צריך להסיר את הסטיגמה נגד זנות. בדיוק מפני שהמרחבים האלה, שבהם אנחנו כולאים פרקטיקות, מפשיטים את הפרקטיקות מהמשמעות שלהן והופכים אותן לתיאוריות. והפרקטיקות האלה, למרות שהפכו אותן לתיאוריות, הוכתבו מבעד לעדשה פטריארכית וסקסיסטית.

זאת הבעיה. כל הספרים שאתן קוראות נכתבו על-ידי גברים, רובם ככולם בהירים או לבנים, מהמעמד הבינוני או הגבוה. רק לעיתים נדירות הם שחורים. אז אנשים שחורים אינם קיימים. ובגלל כל זה, כל הסיפורים האלה מופשטים מהמשמעות שלהם.

היה יכול להיות טוב אם היינו מלמדות ילדות קטנות על תאודורה, קיסרית האימפריה הביזנטית וזונה, שהעניקה לנשים זכויות, כולל הזכות להפיל באופן חוקי ובטוח, וכולל זכות פרישה לזונות. היה יכול להיות טוב אם היינו מעצימים ילדות עם הסיפורים האלה.

היה יכול להיות טוב ללמד אותן את ההיסטוריה האמיתית של הכנסייה האנגליקנית. כך נולדה האמונה האנגליקנית: היא נוצרה כי אן בוליין רצתה "לתת את זה" למלך, אז היא החליטה להיות מלכת אנגליה. נקודה. בקצרה, זאת אבן הפינה של הכנסייה האנגליקנית. האפיפיור לא רצה לאשר למלך את גירושיו מקתרינה כדי שיוכל להתחתן עם אן בוליין, אז אן החליטה לתת את "הדבר הכי מקודש" שהיה לה לתת, כלומר את גופה. והיא רצתה לעשות את זה, אז היא עשתה עבודה טובה. היא זנתה את עצמה כל הדרך עד הכתר, אפילו שהיא לא זכתה לעטר בו את ראשה, כי היא איבדה את ראשה. ובכל זאת, בתה, אליזבת הראשונה, עלתה על כס המלוכה.

אם נדבר על הנשים האלה כמו שהן באמת היו, לא כמו "נשים שהקדימו את זמנן, פמיניסטיות", אלא כמו נשים שסחרו במין עבור כוח, אז אנחנו נעצים נשים אחרות ונגיד להן: "כן, חיים אחרים הם אפשריים".

כשאני תוקפת את מוסד הנישואים, זאת בדיוק הסיבה. נישואים הם לא יותר מזנות באישור נוטריון. לא יותר מזה. כשאתן הולכות להציג את בן הזוג או הארוס שלכן לפני המשפחה, הרוב המוחלט של המשפחות ישאלו: "ממה הוא מתפרנס?" ומאחורי השאלה הזאת מסתתרת שאלה נוספת: "האם הוא יהיה מסוגל לשלם עלייך?"

כשאנחנו מדברות על זונות, אנחנו צריכות לזכור שהרבה נשים בזנות, חברות שלנו, אומרות: "אני חופשייה. כאן, במקום הזה, אני חופשייה". מפני שלא היו להן אפשרויות עבודה אחרות כשהן עזבו את בני הזוג המתעללים שלהן. בזנות הן מצאו את החופש לעבוד ולהמשיך לפרנס את ילדיהן.

הן ידעו שיש סטיגמה בקשר לזנות, אבל  גילו שהמציאות שונה. הן הרגישו חופשיות מפני שהן קיבלו תשלום על מין ורק על מין. הן לא היו מחויבות לנקות את הבית, לטפל בתינוק, ואז עוד לשכב מותשות עם בן זוגן. או לפעמים להיאנס, כי מין עם בעלך הוא אף פעם לא אונס, כי את שייכת לו, כי את חייבת לקיים איתו יחסי מין, נכון? אנחנו לא קוראים לזה אונס...

אני תמיד אומרת שאני אוהבת להיות זונה, כי בתור זונה, אני מקבלת רק את החלק הטוב. הנשים שלהם מנקות אותם, מעבירות אותם אליי, ואני גובה מהם כסף עבור מין. והנשים, "הנשים הראויות", צריכות להגיד לנו תודה, מפני שהבעלים שלהן חוזרים הביתה עייפה וממציאים תירוץ כדי לא לעשות סקס, "לא היום, מתוקה". והן אומרות לעצמן: "תודה לאל שהוא לא רוצה את זה היום". וזה רק בזכות התשלום שלו לזונה. אנחנו משמשות שסתומי ביטחון, ואפילו הצלה, לנשים האלה ברגעים האלה.

טרנסיות סובלות גם הן מאלימות רק בגלל שהן חלק מהצד הזה, הצד הנשי של האנושות - הצד המופלה של האנושות. להיות מוגדרת כאישה זאת רק הפרדה כדי שיהיה אפשר להגיד עלייך: "זה לא גבר".

כשאתן חושבות על בני אדם ובעלי חיים... בתקופה שהייתי במעצר, הכלא היה בית-הספר והאוניברסיטה שלי. למדתי שאנחנו חיות. לא למדתי על עולם שונה של בני אדם, של בעלי חיים, של צמחים, וכו'. למדתי שגם אנחנו חיות. ההבדל היחיד הוא שאנחנו חיות רציונליות. אבל בשביל מה הרציונליות הזאת טובה? בשביל להרוס את כדור הארץ? להרוס את הטבע, להפריד בין הארצות, להפלות נגד אחרים, להחזיק בדעות קדומות, ליצור סטיגמות, למחוק את ההיסטוריה?

אני, למשל, הייתי שנה וחצי בכלא בעוון סרסרות. כן, נעצרתי בעוון סרסרות בצרפת. יש לי תואר שאין לאף אחת מכן: אני פרסונה נון גרטה בכל אירופה. הכניסו אותי לכלא בדיוק בגלל חוסר הרגולציה של תעשיית הזנות בצרפת. בגלל הדרך שבה אנחנו מסתכלים על זכויות אדם של קבוצות מסוימות של אנשים כ"מוטעות".

היו לי דירות שהשכרתי לזונות. רוב מי ששכרו את הדירות שלי היו זונות. הכרתי אותן, דיברתי איתן על חייהן. היו לי דירות שהשכרתי גם בחלקים אחרים של אירופה. כשהרשויות שאלו אותי: "את יודעת שהאנשים האלה שכרו את הדירות כדי לעבוד בזנות", עניתי: "כן, אני יודעת".

"ולמה לא השכרת את הדירות לקבוצות אחרות של אנשים? סטודנטים למשל?"

אני מניחה שיכולתי לנצל סטודנטים במקום, אבל "החלטתי" לנצל זונות.

ככה מוציאים אותנו מהמרחב, כאילו לא רואים אותנו. אנחנו נראות רק ברגעים מסוימים. אנחנו לא יכולות לחשוב בעצמנו, לא יכולות לקבל החלטות בעצמנו, ותמיד מגדירים אותנו כקורבנות. אז כמו שנהגה לומר גבריאלה [מייסדת תנועת זכויות הזונות הברזילאית], "אני מעדיפה להיות 'הזונה חסרת הבושה' מאשר הקורבן המסכן".

לפחות אם אני זונה חסרת בושה, במקרה שאני מחליטה להפסיק לעבוד בזנות, אני עדיין קיימת, ואני עדיין יכולה לדבר בשם עצמי. זה לא המצב אם אני קורבן מסכן. במקרה כזה ישימו אותי בהשגחה של המדינה, בהשגחה של אנשים אחרים. מישהו תמיד ידבר בשמי. מישהו תמיד יגיד שהוא יודע יותר ממני על החיים שלי.

אם כך, מסובך בשבילנו להתקיים בחברה כמו החברה שלנו כיום. אני תמיד אוהבת להגיד, "אל תחכו שהחברה תשתנה. אני רוצה להרוס אותה לגמרי. אני רוצה לשרוף את הספרים שלה, לרוקן את האוניברסיטאות, להפוך אותן לבתי זונות ולהכניס לשם את הזונות בתור פרופסוריות".

מפני שזונות תמיד היו המורות הטובות ביותר שלי. בתי זונות תמיד היו בתי הספר הטובים ביותר שלי. והרחובות והסמטאות הם המקומות שבהם קיבלו את הפרקטיקות שלי, היכן שיכולתי להתקיים כאדם. לא כאן באוניברסיטאות, שבהן אני רק מושא מחקר פתולוגי.

אם הייתי יכולה לבחור בין להיות אריה ללהיות לביאה, הייתי מסרבת לבחור. הייתי מעדיפה להיות צבוע. אני הולכת לאכול את בשרכם ולהרוס את גופכם, ואז אני הולכת לשבת ולצחוק, ולצחוק, ולצחוק, עד שאני אראה אתכם מפרקים את התפיסות והדעות הקדומות המגדריות שלכם.

אוקיי? תודה.

יום חמישי, 17 במרץ 2016

צרפת: הממסד נגד עובדות המין, מאז המהפכה ועד ימינו

האסיפה הלאומית בצרפת, שנשלטת על-ידי המפלגה הסוציאליסטית, הצביעה לפני שנתיים בעד הצעת החוק להפללת לקוחות זנות. הסנאט הצרפתי, שנשלט על-ידי המפלגה השמרנית, הצביע בתגובה נגד ההצעה וחידש חוק שמפליל דווקא את עובדות המין. כמחאה, 343 גברים צרפתים חתמו על"מניפסט החלאות" , תחת הכותרת: "תורידו את הידיים שלכם מהזונה שלי".

בזמן שגברים ונשים משחקים ביניהם משחקים פוליטיים, אף אחד לא מתחשב בדעתן של עובדות המין עצמן.98%  מתוכן מתנגדות לחוק להפללת הלקוח, אף אחת מהן לא רוצה שיכניסו אותה לכלא, ועל מניפסט הגברים כבר אמרה אחת המנהיגות של איגוד עובדות המין הצרפתי: "אנחנו לא הזונות של אף אחד, בטח לא שלכם. [...] אנחנו נלחמות נגד החוקים בעיקר כדי שיהיה לנו יותר כוח מולכם, כך שנוכל להכתיב את התנאים שלנו בעצמנו".

זאת לא הפעם הראשונה שעובדות המין הצרפתיות דורשות זכויות. כבר בעקבות המהפכה הצרפתית, הן דרשו לקבל זכויות אזרח כמו כל אזרח אחר. כמעט 250 שנה עברו מאז, והן עדיין מחכות.

הצהרת זכויות האדם והאזרח בצרפת נתקבלה ב-1789. זמן קצר לאחר מכן, זונות צרפתיות בפלה רויאל כתבו הצהרה משלהן. 15 סעיפי ההצהרה מפתיעים ברלוונטיות שלהם לימינו, כאילו דבר לא השתנה מאז:

"נשים נולדות חופשיות ושוות לגברים. אם הן נולדות חופשיות, הן חייבות להישאר חופשיות עד נשימתן האחרונה. [...]  החירות מביאה עמה בעלות על הגוף. הן יכולות אפוא לעשות בגופן מה שהן שופטות כראוי. [...] אם לגברים שמורה החירות לבחור אם ללכת לנשים, לנשים צריכה להיות שמורה החירות לבחור אם לקבלם. [...] לכל אזרחית, במסגרת מגבלות החוק, יש זכות להפיץ את חסדיה ולהפעיל את קסמיה בכל מקום שהיא מוצאת לנכון, ולהשתמש ביכולותיה ובכישרונותיה למען הנאה ורווח. [...] כך, בהיותה חופשייה, כל אישה יכולה למכור או להעניק את שירותיה עבור מי שגורם לה יותר עונג או משלם לה יותר כסף. [...] אם הנשים נולדו שוות לגברים, הן שוות בינן לבין עצמן לא כל שכן. כך הדעה הקדומה לא תתקיים עוד, ואף מקצוע מהנה או מועיל לא יביא עמו הוצאה מן הכלל".

הגברים הצרפתים היו עסוקים בעריפת ראשים והתעלמו מההצהרה. במהלך המאה ה-19 הצטרפו אליהם גם הנשים הבורגניות. הרי הזונות מסתובבות מחוץ לבית, מרוויחות כסף באופן עצמאי, לא נשואות – כל הדברים שאסורים על אישה מהוגנת. הבורגניות הקימו מוסדות כליאה כדי "לשקם" את הזונות, שנאלצו לציית למנהלות המוסדות האלה, ונאסר עליהן לעבוד, לפגוש את חברותיהן, לקלל או לעשות פרצופים כועסים. המטרה הייתה להפוך אותן למשרתות טובות או למצוא להן חתן. מחקרים חברתיים הראו שעובדות המין לא רצו עזרה ולא חשבו שהחיים שלהן בעייתיים, אבל ה"מצילות" התעלמו.

במאה העשרים השיח השתנה, והזונות הפכו מנשים סוררות שצריך לחנך לקורבנות שצריך להציל. השיטות נשארו אותן שיטות, והמצילים המשיכו להתעלם מדעתן של עובדות המין עצמן. 

מצב עובדות המין לא השתפר, וב-1972, בעיר ליון, הוא אפילו הידרדר. בעקבות שערוריית שחיתות נעצרו שוטרים שקיבלו שוחד ממלונות שהתקיימה בהם זנות. מבחינת החברה הצרפתית, המעצרים היוו ניקוי אורוות כללי. מבחינת הנשים שעבדו בזנות, המעצרים הביאו לסגירת המלונות שבהם עבדו. ללא הגנת השוטרים המושחתים הן נזרקו לרחוב, חשופות לעוינות הציבור, המשטרה והלקוחות.

בעקבות הרעת התנאים, 42 עובדות מין התכנסו ברחוב האורות האדומים כדי לחשוב על הצעד הבא, ופוזרו מיידית על-ידי המשטרה. למחרת, שלושים מתוכן צעדו בהפגנה ברחבי העיר. המשטרה, שהבטיחה להוביל אותן לפגישה עם המושל, הובילה אותן היישר למטה המשטרה, שם היא החזיקה אותן במעצר שעות ארוכות. 

בשלוש השנים הבאות, המשטרה עשתה הכול כדי להראות לציבור שהיא תיקנה את דרכיה המושחתות. משטרת ליון כולה התגייסה לרדיפת הזונות, עצרה אותן בעוון "הסתה להוללות", והתעלמה מפשעים נגד עובדות המין עצמן. מצבן של הזונות נעשה בלתי נסבל.

בבוקר השני ביוני, 1975, התנחלו מאה עובדות מין בכנסיית סן ניזייה בעיר ליון. הן תבעו את שחרורן של עשר נשים שהורשעו ב"התנהגות שמובילה להתהוללות". סיסמתן היתה: "הילדים שלנו לא רוצים שהאמהות שלהן יהיו בכלא", והן דרשו את הפסקת ההטרדות המשטרתיות, פתיחה מחודשת של המלונות שבהם עבדו, ומחיקת החוקים נגד סרסרות. אחת מדוברות המחאה הצהירה: "אנחנו רוצות לחיות עם אבותיהם של ילדינו בלי שהם יואשמו בסרסרות". הן שרו:
  
When we occupy the churches,
you are scandalised,
religious bigots!
You who threatened us with hell,
we have come to eat at your table,
at Saint Nizier.
  
נשים שעבדו בזנות בכל רחבי צרפת הצטרפו באופן ספונטני למחאה. מאות מהן התנחלו בחמש כנסיות שונות, ורבות נוספות שבתו מעבודתן. סימון דה בובואר הביעה תמיכה. פמיניסטיות אחרות היו מסויגות יותר. אחת מהן הסבירה: "מה שהנשים בסן ניזייה רצו לא היה מה שאנחנו רצינו. [...] הן רצו לעבוד במקצוען בתנאים טובים, ואנחנו, אפילו שלא אמרנו את זה, רצינו שהמקצוע שלהן ייעלם".

אף אחד מחברי הממשלה לא הסכים לנהל דיון עם עובדות המין. כעבור שמונה ימי מחאה, שר הפנים הורה למשטרה לפנות את עובדות המין מהכנסיות. בעשירי ביוני, ב-5:30 לפנות בוקר, פלשה המשטרה לכנסיות, היכתה את עובדות המין ועצרה אותן. 

המחאה הסתיימה ללא תוצאות משמעותיות. שתי מנהיגותיה הפסיקו לעבוד בזנות והעדיפו לכתוב ספרים על המחאה, והמשטרה הקלה במעט את לחצה על קהילת עובדות המין, לפחות עד שהגיעה שנת 2002 וניקולא סרקוזי התמנה לשר הפנים.

בשנות ילדותו, סרקוזי חש לטענתו רגשי נחיתות מול בני האוליגרכים והאריסטוקרטים שלמדו בכיתתו. היה אפשר להניח שהוא יזדהה עם נשים עניות. למרבה הצער, זה לא קרה. ב-2002 הוא הכריז שזנות היא פשע שצריך למגר, והחל לקדם חוקים שהורו על גירוש של כל מהגרת זרה שתיתפס בשידול לזנות, ואסרו על עובדות מין לשדל לקוחות, אפילו באופן פאסיבי. כמו ב-1975, מצבן של עובדות המין החל להידרדר.

שוב היו אלה זונות העיר ליון שפתחו במחאה. ארבעים מהן הפגינו מול בניין העירייה. בעקבותיהן, מאות עובדות ועובדי מין הפגינו בפאריס. אולם הפעם המחאה לא זכתה לתהודה שהיא זכתה לה ב-1975. ראשית, עובדות המין לא היו מאוחדות בינן לבין עצמן. השינויים הדמוגרפיים יצרו תחרות בין המקומיות למהגרות, השינויים המגדריים יצרו תחרות בין הנשים לנשים טרנסיות, ונגע הסמים יצר הפרדה בין העובדות ה"נקיות" לבין המסוממות.

שנית, האקטיביסטים לא מיהרו לתמוך בעובדות המין. השמאל הקתולי התברגן מאז 1975. הפמיניסטיות, שכבר ב-1975 היו מסויגות בתמיכתן, התנגדו הפעם למחאה. הן טענו שהדרישה להכיר בזנות כמקצוע אינה מקובלת עליהן, שהמפגינות בכלל נשלחו על-ידי סרסורים, ושזנות היא אלימות כלפי נשים, ומי שעוסקות בה הן קורבנות הפטריארכיה.

ההתנגשות בין הפמיניסטיות לעובדות המין הגיעה לשיאה בהפגנה נגד זנות שארגן האיחוד הלאומי הצרפתי לזכויות נשים, תחת הסיסמה: "לא למוסד הזנות, לא לחוקים של סרקוזי, כן לעולם ללא זנות". מאות נשים השתתפו במצעד ברובעי האורות האדומים בקריאה "נשים אינן מוצר", בעוד כשלושים זונות עם מסיכות התגנבו למצעד וחילקו עלוני מחאה נגד העוינות הפמיניסטית כלפיהן. קלודיה, מייסדת ארגון עובדות המין הצרפתי, כתבה בעיתון ליברסיון: "הפמיניסטיות שנאבקו למען שימוש חופשי בגופן רוצות לשלול את הזכות הזאת מאיתנו, בטענה שאנחנו עושות זאת למטרות מסחריות. אנחנו צריכות לשאול את עצמנו מי בנות הברית שלנו ומי האויבות שלנו".

הממסד ניצל את המאבק בין הפמיניסטיות לעובדות המין כדי להעביר את החוקים של סרקוזי. שידול פאסיבי הביא לעונש של חודשיים מאסר וקנס של 3750 אירו, ונשים זרות גורשו מהמדינה.

לא הרבה השתנה מאז 2002 ועד היום. במקום לדון בשאלה "איך לעזור לנשים כדי שלא יצטרכו לעבוד בזנות", המפלגות והארגונים השונים דנים בשאלה "איך לפגוע בנשים שעובדות בזנות, כדי שלא ירצו יותר לעבוד בזנות". עובדות המין תקועות בין הממסד שרוצה להפליל אותן, נשים שרוצות להפליל את לקוחותיהן ולדרדר את מצבן, ולקוחות שרוצים להמשיך לנצל אותן. כל מה שנותר להן הוא להקים ארגון משלהן, איגוד עובדות המין, ולקרוא לארגונים נוספים להצטרף למאבקן.

יום שישי, 11 במרץ 2016

שחקניות פורנו שחורות, מתחילת המאה העשרים ועד ימינו

המאמר יציג את סיכום הספר: A Taste for Brown Sugar, Black Women in Pornography, מאת Mireille Miller-Young. כמו שאולי ניחשתן, הספר מציג את הנשים השחורות ואת הייצוגים של נשים שחורות לאורך ההיסטוריה של הפורנו.

"בתור אישה שחורה את לא אמורה לדבר על אהבה למין, כי את נחשבת מראש לזונה". ואם את שחקנית פורנו, היחס אלייך אפילו יותר גרוע. הפורנוגרפיה נחשבת לזולה ובזויה, והנשים השחורות בה, שהחברה מתייחסת אליהן מלכתחילה כזונות וולגריות וחסרות ערך, נתפסות כמסוכנות ממש. הן מייצגות מיניות לא נורמטיבית, שמאיימת על הסטנדרטים החברתיים.

לא מעט נשים שחורות עובדות בתעשיית הפורנו ומתפרנסות באמצעותה, למרות היחס החברתי לפורנו, למרות היחס של החברה לנשים שחורות, ולמרות הגזענות החברתית בכלל והגזענות בפורנו בפרט. מילר-יאנג מסבירה בספרה את ההיסטוריה של התפיסה החברתית את המיניות השחורה, מפרטת את הסיבות שגרמו וגורמות לנשים שחורות לעבוד בפורנו, ומגלה את היחס של השחקניות השחורות לפורנו ושל הפורנו כלפיהן.

פעם לא היה כאן פורנו


המבט של גברים לבנים על נשים שחורות כאובייקטים מיניים נוצר הרבה לפני הפורנו, במשך מאות שנים של עבדוּת. שפחות שחורות הוצגו בשוק בתוך כלובים, כשהגברים הלבנים בוחנים את גופן וקונים אותן. לאחר הקנייה, בעלי העבדים לא היססו לאנוס את שפחותיהם, בתירוץ שהן חשקניות, מופקרות ונהנות מזה, ושהמין של גברים עם נשים שחורות עוזר לנשים לבנות לשמור על תומתן. בנימוקים דומים משתמשים עד היום צרכני זנות מסוימים, שמצדיקים את עצמם בטענות בנוסח "הן מופקרות" ו"אם לא תהיה זנות יהיה יותר אונס".

לאורך ההיסטוריה, זונות ונשים שחורות נחשבו למעמד "אחר", אאוטסיידריות חברתיות. הסטייה לכאורה של שחורות, זונות וקוויריות המחישה את מערכת המעמדות המינית והגזעית, ויצרה מערכות מעקב ממסדיות כדי להפריד בין הנורמלי לסוטה.

עם המצאת המצלמה, תמונות פורנוגרפיות נפוצו באירופה. נשים שחורות הוצגו בהן ברוב המקרים כמשרתות של נשים לבנות. בארה"ב כמעט ולא היו תמונות של לבנים ושחורים יחד, כנראה בגלל המתח הגזעי שם (ואולי פשוט לא נשמרו תמונות כאלה כי הצזורה השמידה אותן).

בתחילת המאה עשרים נוצרה בהלת "העבדוּת הלבנה", מלובה בהיסטריה תקשורתית שהפיצה סיפורים על נשים לבנות שנחטפו על-ידי סרסורים, כהי-עור כמובן, ונאלצות לעבוד בזנות. ההיסטריה לא היתה מגובה בעובדות, אבל עזרה לגורמים נוצרים ופמיניסטים להוציא את הזנות ואת אזורי החלונות האדומים מחוץ לחוק. התוצאה היתה דחיקת הזנות לשולי הערים, בעיקר לשכונות השחורות. בזמן שזונות לבנות יכלו להרשות לעצמן לעבוד בתוך הבית, הנשים השחורות נדחקו לעבוד ברחובות. הן נשארו חסרות הגנה ונתונות לרדיפות ולמעצרים של המשטרה. ועדיין, רבות מהן העדיפו לעבוד בזנות ולא בעבודות הבית המנצלות, שחשפו אותן לאלימות מינית ולסחיטה של המעסיקים.

בזמן השפל הכלכלי, יותר ויותר נשים שחורות עבדו בזנות, ויותר ויותר מהן הופללו ונעצרו. בעיר ניו-יורק, יותר מ- 50% מהנשים שנעצרו באשמת זנות היו שחורות, פי עשרה משיעור הלבנות שנעצרו. בהארלם, 80% מהנשים השחורות שנעצרו ב-1935 הואשמו ב"התנהגות מינית לא הולמת".

עבודת מין היתה דרכן של הנשים האלה להיות עצמאיות כלכלית, לשמור על כבודן העצמי, לקבל החלטות בעצמן לגבי עבודתן, למרוד בערכים המגדריים והמיניים של מעמד הביניים השחור, ולהיאבק נגד מנגנוני השליטה במינית השחורה. בשביל מי שהכול נלקח מהן, המיניות היתה כל מה שנשאר להן.

שנות השלושים, הנה הפורנו מגיע


בשנות השלושים הופקו סרטי פורנו מחתרתיים במסווה של "טיולי טבע חינוכיים", שהראו נשים אמריקאיות שחורות בתור פראיות אפריקאיות שמקיימות יחסי מין בטבע, לפעמים עם קופים (גברים שחורים בתחפושת), בזמן ש"חוקרים לבנים" מגיעים לחקור את הסביבה. הסרטים האלה התכתבו עם הגזענות הלבנה, הציגו את הלבנים כעליונים ובו זמנית הראו את הסכנה שביחסים בין-גזעיים, כשגרמו לתחושה שווה של תשוקה וגועל.

מעט הסרטים שהציגו מין בין שחורים, בוימו וצולמו על-ידי לבנים, נצרכו על-ידי לבנים, והציגו את המבט הלבן על המיניות השחורה. 

למרות הניצול והגזענות, השחקניות השחורות לא ויתרו על אישיותן במהלך הסרטים האלה: הן נראו נהנות מהמין ומהגברים שנדרשו לענג אותן; עשו פרצופים למצלמה, דרשו את תשומת לבה, והזכירו לצופה שאינן אובייקט מיני בלבד, אלא נשים עצמאיות שמציגות את עצמן; השתמשו בהומור ונהנו להקניט את השחקנים; סירבו לאקטים מסוימים; ולא נכנעו לנורמות הבורגניות של שמירה על טוהר.

שנות השישים והשבעים, הפורנו הופך לחוקי


בשנות השישים והשבעים, עם הפיכת הפורנו לחוקי והפסקת ההפרדה המגדרית, נוצר ז'אנר חדש של פורנו בין-גזעי: "פורנו נשמה", שהציג יחסים חושניים ואינטימיים בין שחורים ללבנים. מגזיני עירום עם נשים שחורות הפכו לפופולריים, ופלייבוי הציג דוגמניות שחורות. השינוי בפורנו היה חלק מגל שינויים בתרבות הפופולרית כולה, והגוף השחור ייצג בתרבות הכללית כוח ארוטי דינאמי ובעל הגדרה עצמית.

בזמנים שבהם הגישה למין עברה שינוי רדיקלי, גם הפורנו עסק בשבירת טאבואים, כולל יחסים בין גזעים שונים. במאי פורנו בשנות השבעים ראו בפורנו חלק מהמהפכה המינית, וניסו לבחון את גבולות החוק ואת גבולות הפתיחות המינית של אמריקה, תוך חשיפת המשטור המיני בתרבות הכללית. בזמנים שבהם מין בין-גזעי בין גבר שחור לאישה לבנה נחשב לטאבו נורא, סרטי הפורנו הציגו אותו מול אולמות קולנוע מלאים עד אפס מקום.

כמו בפורנו, גם בהוליווד החלו להציג סצנות חושניות בין גברים שחורים לנשים שחורות ולבנות. נשים שחורות בעצמן הפכו לגיבורות קשוחות, כמו פם גריר בסרט "פוקסי בראון" ובסרטים אחרים. השחרור המיני שלהן בסרטים היה חלק מהאג'נדה של שחרור נשי בכלל. גריר הסבירה: "אנחנו לא נכחיש את המיניות שלנו רק בגלל שאנחנו שחקניות קולנוע שחורות". בשנות השבעים והשמונים יצא לאור המגזין Players, חיקוי מוצלח של פלייבוי עבור שחורים, כולל כתבות עומק על תרבות, אורח חיים ואקטואליה.

הפריחה בתרבות השחורה ובמיניות השחורה הביאה לתגובת נגד של הממסד הלבן, הליברלי והשמרני כאחד. הממסד האשים את הנשים השחורות במצב הקשה בקהילות השחורות. נטען שהן עושות יותר מדי ילדים, יוצאות לעבוד כדי לפרנס אותם וכך מסרסות את הגבר השחור, או לחלופין נשארות אמהות יחידניות ומנצלות את דמי הרווחה. הממסד העדיף להאשים את הנשים השחורות ולא את הדיכוי והאפליה.

הפחד הלבן השתקף גם בסרטי פורנו. אם בסרטי פורנו ומיינסטרים שפנו לקהל השחור הוצגו נשים שחורות חזקות, סרטי פורנו שפנו לקהל הלבן הציגו נשים שחורות רק בשני אופנים: בתור משרתות כנועות, או בתור פתייניות מסוכנות שמפתות את הגבר הלבן והתמים. שתי האפשרויות משכו את הגברים הלבנים באותה מידה.

שחקניות הפורנו השחורות סבלו מהשמצות מכל הכיוונים: הלבנים ראו בהן נשים מופקרות כמו כל השחורות, השחורים ראו בהן בוגדות ששוכבות עם גברים לבנים.

שנות השמונים, הווידאו מביא את הפורנו לכל בית


שנות השמונים הביאו את הווידאו, ואיתו כמות אדירה של סרטים וצרכנים חדשים, ובעיקר צרכניות חדשות, שעד עכשיו לא ששו לבקר בקולנועי פורנו. הפריחה יצרה שווקים חדשים לנישות מכל הסוגים ולכוכבות פורנו חדשות, כאלה שיגרמו לצופים לקנות את הסרטים שלהן ולא סרטים אחרים. כל זה יצר ביקוש לשחקניות שחורות.

בסקר שנעשה באותן שנים, סרטי לסביות היו הפופולריים ביותר, וסרטים עם מין בין שחורים או מין בין-גזעי היו במקום השני. אולם הביקוש הרב וההפקות הזולות יצרו סרטים גרועים במיוחד. חלקם היו סתם גרועים, וחלקם היו גזענים ממש, ושיקפו את הנוסטלגיה של הגבר הלבן לזמנים שבהם נשים שחורות עשו כל מה שדרשו מהן לעשות. שחקניות שחורות אולי היו מבוקשות, אך בגלל ההפקות הזולות הן קיבלו שכר נמוך ותנאים גרועים.

שנות התשעים והאלפיים, היפ-הופ פורנו


בדיוק כמו שזמרי ראפ נוהגים להקיף את עצמם בנשים מרקדות בבגדים "סקסיים", גם הנשים בפורנו משמשות כגורמי משיכה מיניים. הפמיניזם הלבן מתנגד להצגתן ככאלה, ולא מתייחס להעצמה של נשים שחורות בהם. למשל, כשהראפר סר מיקס-א-לוט שר שיר שלם בשבחי הישבן השחור הגדול, זה אולי סקסיסטי – אבל זה גם נתן לגיטימציה לדור שלם של נשים שחורות לקבל באהבה את גופן, להתגאות במיניות שלהן ולהחזיר לעצמן את השליטה על גופן, שליטה שנמנעה מהן במאות השנים שבהן גברים הלבנים שלטו בגופן והתייחסו אל ישבניהן המלאים כתופעה מעוותת.

כמו בהיפ-הופ, גם בפורנו היתה נישה חדשה של סרטים שהתרכזו בישבן וטרנד של "סגידה לישבן". בנוסף, ראפרים כמו סנופ דוגי דוג ואייס טי הפיקו סרטי פורנו מצליחים בעצמם.

בהיפ-הופ ובפורנו, הכוכבים נוהגים להציג את עצמם כ"סרסורים" ואת הנשים כ"זונות", ומנסים לייצר תמונה אותנטית של הגטו. או במילים אחרות, תמונה של הפנטזיה הלבנה על הגטו השחור ה"אותנטי", מוצף במשטרה, אלימות, סרסורים וזונות. ההצגה של הגברים השחורים כסרסורים ששולטים במצב נעשתה במטרה להראות את הנוכחות והחוזק שלהם מול הגברים הלבנים. עכשיו הגברים השחורים הם אלה ששולטים על הסביבה, על הגטו, ועל הנשים השחורות שעד עכשיו נשלטו על-ידי הלבנים. מבחינתם, המערכת עצמה היא חסרת רחמים, ולכן גם הם חייבים להיות חסרי רחמים כדי לשרוד.

ההווה, העתיד והפורנו


כיום, רק 61% מהנשים השחורות מועסקות בתעסוקה רשמית בארה"ב, וגם הן עוסקות בעיקר בעבודות זמניות בשכר נמוך. למשפחות שחורות יש רק חמישית מההון והנכסים של משפחות לבנות. המשכורת הממוצעת של משק בית שחור היא 63% מזאת של משק בית לבן. בנסיבות האלה, לא פלא שנשים שחורות בוחרות לעבוד בעבודת מין. הפורנו מעניק להן הזדמנות להציג ולהתנסות בארוטיות, ואולי אפילו להפוך לכוכבות.

אפילו בפורנו, נשים שחורות מרוויחות 66%-50% ממה שמרוויחות לבנות. במאים רבים מזלזלים בהן וחושבים שאפשר לדרוש מהן כל דבר, מפני ש"עושים להן טובה" שנותנים להן כסף. בתור עובדות פרילנסריות וזמניות, אין להן את היכולת להתאגד ולדרוש תנאים טובים יותר.

הנשים השחורות נשארות כמעט חסרות כלים בפורנו. הגברים הלבנים והשחורים מתייחסים אליהן כאל נחותות; נשים שחורות "מכובדות" מהמעמד הבינוני רואות בהן בוגדות במאמצים להתקבל חברתית; ונשים לבנות רואות בהן מופקרות או קורבנות. שחקניות הפורנו השחורות רוצות, במסגרת הכלים הצנועים שנותרו להן, שיראו את הערך שבעבודתן, ושלא יזלזלו בעבודה המינית שלהן וביכולתן להרוויח כסף בתנאים קשים. הן מפתחות טקטיקות של התנגדות, שכוללות סירוב להשתתף בסרטים משפילים, הפקת סרטים עצמאיים והשתלטות מחודשת על המיניות שלהן.

בשנים האחרונות, שחקניות פורנו שחורות ניצלו את הרווחים מהפורנו כדי להקים אתרים משלהם, בניסיון להציג מיניות שחורה חיובית. שחקניות ובמאיות כמו ונסה בלו וסשה בראבאסטר מוכיחות שאפשר לעשות פורנו שחור חיובי. כיום הן עדיין במיעוט, אך אפשר לקוות שבעתיד הן יהפכו לרוב. שחקניות הפורנו הללו לא מתכוונות יותר להתבייש ברווח הכספי שהן מרוויחות בזכות המיניות שלהן. הן מתגאות בכסף שהן עושות ובמיניות שהן מציגות. הן סקסיות, הן מושכות והן מרוויחות על זה כסף, על אפם ועל חמתם של הגברים שרוצים לשלוט בהן ושל הנשים שחושבות שהן צריכות להישאר עניות וחסודות.  

יום חמישי, 3 במרץ 2016

סיכום ספר: מלינדה שאטובר / Sex Workers Unite

ד"ר להיסטוריה מלינדה שאטובר (Chateauvert) היא אקטיביסטית למען זכויות של עובדות מין ונשים אחרות, שמאחוריה פעילות ארוכה באקדמיה ומחוץ לאקדמיה. בספרה Sex Workers Unite היא מנסה לעקוב אחר ההיסטוריה של מאבקי עובדות המין בארה"ב למען זכויותיהן, או כמו שאומרת כותרת המשנה: "היסטוריה של התנועה מסטונוול ועד צעדת השרמוטות". אביא כאן את סיכום הספר, שמתמקד בתקופה שבין שנות השישים לשנות האלפיים.


מהומות קפיטריית קומפטון


כמו כל מהפכה טובה, מהפכת עובדות המין התחילה בקפיטריה. שלוש שנים לפני מהומות סטונוול המפורסמות, פרצו מהומות איכותיות לא פחות בקפיטריית קומפטון שבסן פרנסיסקו. כמו בכל ערב, ישבו בה קווירים וטרנסיות אקטיביסטיות, ביניהן לא מעט עובדות מין. כמו בכל ערב, בעל המקום ניסה לגרש אותן. באותו ערב של אוגוסט 1966, בעל המקום גם קרא למשטרה.

המשטרה הגיעה. הטרנסיות וחבריהן לא הסכימו להתפנות, ואחת מהן שפכה קפה רותח על שוטר שניסה לעצור אותה. במשך יומיים התחוללו מהומות במקום, שכללו השלכת חפצים, ניפוץ חלונות, צלחות מעופפות וכמה קטטות הגונות. המהומות המופלאות נשכחו בהיסטוריית המאבק הלהטב"קי, אולי מפני שלא כללו גברים לבנים כמו בסטונוול.

שנות השבעים ומלחמות המין (The Sex Wars)


בשנות השבעים היתה פריחה של ארגונים פמיניסטיים מכל הסוגים והמינים, וביניהם גם ארגונים של עובדות מין. הרעיונות של הפמיניסטיות ועובדות המין היו מנוגדים. הפמיניסטיות טענו שצריך להציל זונות מהתודעה הכוזבת שלהן, ושברגע שהזונות יבינו את הדיכוי שלהן, הן יעזבו את הזנות כדי להצטרף למהפכה הפמיניסטית נגד הפטריארכיה.

עובדות מין רצו זכויות לפני המהפכה, והן החזיקו בתיאוריה פמיניסטית משלהן. מבחינתן, חופש מיני ושליטה של נשים על גופן היו עניינים בסיסיים, והן דחו את הטענה שזונות הן קורבנות מדוכאות. גברים הם אלה שהיו נחותים, כי הם היו צריכים לשלם לנשים עבור מין. בתור זונות, הן בחרו את הפרטנרים המיניים שלהן וניהלו מו"מ על המחיר ועל האקטים שיבצעו. הן טענו שאם כל אישה היתה דורשת מגברים לשלם על מין, נשים היו שולטות בעולם.

כנסים פמיניסטיים דיברו הרבה על זנות, אבל לא אפשרו לעובדות מין לדבר בהם. כמו שאמרה פעילה פמיניסטית לקראת כנס גדול: "היו לנו 12 נשים שידברו על להיאנס. היה קל למצוא מי שידברו – באונס את קורבן טהור. בזנות יש שותפות לדבר עבירה". הפמיניסטיות אולי דחו את המיתוס שנשים "מבקשות" להיאנס, אך לא ידעו מה לעשות בקשר לנשים שהציעו עונג מיני בהסכמה תמורת כסף.

באחד הכנסים הפמיניסטיים הגדולים, פמיניסטית רדיקלית נאמה בגאווה: "אנחנו הנשים לקחנו סיכון כשהקמנו את הוועדה, ולקחנו סיכון כשהקמנו את התנועה לפני שלוש שנים..." ואז התפרצה אחת הזונות: "הן אומרות לנו שהן לקחו סיכון?! הן?!"

הזונות באותו כנס ניסו להסביר: "דווקא הנשים הסטרייטיות הן הקורבנות, קשורות לדיקטטורה של המונוגמיה ההטרוסקסואלית. לטעון שנישואים הם כמו זנות זה מגוחך. נישואים הם תבנית אכזרית של עבדות מינית, שקובעת שהאישה היא רכושו הבלעדי של גבר אחד".

מבחינת עובדות המין, פמיניסטיות היו צבועות: פמיניסטיות סטרייטיות רצו למגר את הזנות במטרה לשלוט בגברים; הן פחדו מהחופש המיני של גברים, בזמן שהן התלוננו שנשים היו רק אובייקטים מיניים.

המאבק של פמיניסטיות נגד עובדות מין נמשך עד היום. בשנות השמונים, עובדות מין התחילו "לצאת מהארון", כתבו ספרים, יצאו להפגנות וארגנו כנסים. כקונטרה לכתב העת הפמיניסטי השמרני Off Our Backs, עובדות מין הוציאו לאור את המגזין On Our Backs, מגזין פורנו שנוצר על-ידי לסביות עבור לסביות.

התגובה של הלובי נגד פורנו לא איחרה לבוא. קתרין מקינון וקתלין בארי קראו לזנות "עבדות מינית" ו"אונס ממסדי", התעלמו מהאייג'נסי של עובדות המין, וטענו שעובדות המין שהתפרסמו אינן עובדות מין אמיתיות. עובדות המין הורחקו מכנסים פמיניסטיים, וקתרין מקינון ואנדראה דבורקין החרימו כל כנס שהשתתפו בו זונות ושחקניות פורנו. בזמן שעובדות מין קראו לעצמן "עובדות מין", מונח שנטבע על-ידי עובדת המין קרול ליי, הפמיניסטיות התעקשו לקרוא להן "נשים בזנות", וטענו שהן מוכרות את גופן. עובדת המין מגי מקניל לא מסכימה עם הטענה שהיא מוכרת את גופה:

"לא רק שהטענה הזאת אבסורדית מבחינה לוגית (הייתי זונה במשך שנים, אבל הגוף שלי עדיין ממש כאן איתי), היא גם לגמרי סקסיסטית. היא מתבססת על ההנחה שהמיניות של אישה היא כל הערך שלה. האמונה מאחורי הביטוי הזה היא שבגלל שלאישה אין דבר בעל ערך להציע מלבד המיניות שלה, אם היא 'מכרה' את המיניות שלה אז היא מכרה את עצמה, וכלום לא נשאר."


מרגו סט. ג'יימס וארגון Coyote


עובדות המין, שמעולם לא מצאו את מקומן בתוך הארגונים הפמיניסטיים הממסדיים, פתחו ארגונים משלהן. הראשונה שעשתה זאת היתה מרגו סט. ג'יימס. מרגו הואשמה בזנות עוד לפני שעבדה בזנות. שוטרים עצרו אותה רק מפני שראו הרבה אנשים באים ויוצאים מביתה (היא היתה אשת חברה פופולרית). במשפט היא הורשעה ללא ראיות, אחרי שאמרה: I've never turned a trick in my life, ביטוי שהתייחס למין בתשלום. השופט קבע שרק זונה יכולה להכיר את הביטוי הזה, והרשיע אותה.

עם הרשעה בזנות, סט. ג'יימס פוטרה מעבודתה בבר ולא הצליחה למצוא עבודה אחרת. היא נאלצה לבצע עבודות זמניות בשביל עורך הדין שלה. בסופו של דבר, אחרי שקיבלה הצעות מגונות מכל גבר שעבר לידה בבית-המשפט, היא החליטה להסכים לחלקן כדי להרוויח כסף.

כל זה לא הפריע למרגו להיות האישה הכי Hip בסן-פרנסיסקו, בזמנים שהמילה "היפ" עוד היתה היפ. עד כמה מרגו היתה היפ? בשנות השישים היה איסור רשמי על נשים להשתתף במירוץ 12 הק"מ המפורסם בסן-פרנסיסקו. מרגו רצה בו בכל זאת. בעירום.

ב-1973 סט. ג'יימס הקימה את ארגון COYOTE, שמשמעו: Call Off Your Old Tired Ethics. מרגו סיפקה את הכריזמה והקשרים, שותפתה דוקטור ג'ניפר ג'יימס סיפקה את המידע האמפירי. התוכניות של קויוטה היו הפוכות מהגישה הנהוגה עד אז בקשר לעובדות מין, שהתבססה על ארגונים נוצריים. הארגונים האלה ראו בזונות נשים שצריך להציל ולשקם, נשים נפולות שצריך לאמן לעבודה במשכורת מינימום וחיים של אדיקות דתית. קויוטה שינו את הגישה. הן רצו שנשים יהיו מוּדעוֺת. שיכעסו וירצו לעשות משהו בקשר לדרך שבה החברה והחוק נהגו כלפי נשים חופשיות. קויוטה הציעה ביקורת רדיקלית שאישרה את הכעס של נשים, ויידעה אותן שהן לא לבד בחוויית הדיכוי הזנותופובי והשרמוטופובי.

בעזרת נתונים סטטיסטיים, סט. ג'יימס הציגה לציבור את האפליה הנהוגה כלפי נשים בזנות. למרות שהחוק אסר על קנייה ומכירה של שירותי מין, 90% מהעצורים באשמת מין בתשלום היו נשים. כשלקוחות כבר נעצרו, הם שוחררו בתמורה לעדות נגד הנשים. מחצית מהאסירות בבתי הכלא הורשעו בגלל התנהגות מינית, רובן היו שחורות. לא בגלל ששחורות עבדו בזנות יותר מאחרות, אלא מפני ששחורות לא יכלו לעבוד במכוני הליווי ובמלונות ה"מכובדים", ונאלצו לעבוד ברחוב, שבו למשטרה היה קל לעצור אותן. נשים שחורות נעצרו באשמת זנות פי 7 יותר מנשים אחרות.

נשים שעבדו בזנות נעצרו והושמו בהסגר ל-5-3 ימים, שבמהלכם הן עברו בדיקות כפויות למחלות מין, וחויבו לקבל טיפול אנטיביוטי עוד לפני שהתוצאות התקבלו. מערכת הצדק התעלמה מהעובדה ש-90% מהן היו בריאות.

בעקבות הנתונים, שופטת אחת שחררה נשים שהואשמו בזנות, בטענה שהחוק לא מופעל באופן שוויוני. התגובה של הממסד המשפטי הגברי היתה ניסיון לפטר אותה, וכשזה לא הצליח, הם פשוט לקחו ממנה את התיקים שעירבו זנות. עוזר התובע המחוזי הסביר למה אין סיבה לעצור גברים: "הלקוח לא מעורב בניצול המסחרי של מין, לפחות לא באופן מתמשך."    

סט. ג'יימס הצהירה: "בתור אישה/זונה, אני מרגישה ששוויון לעולם לא יושג עד שהמיניות הנשית תפסיק להיות מקור הבושה שלנו – עד שהגברים ייאלצו לנטוש את ה-Pussy Patrols שלהם." הטענה הבסיסית של קויוטה היתה: "נשים מעורבות בזנות מפני שהן צריכות כסף; עוני – לא טראומה מינית מהילדות או פסיכוזה – היא הסיבה שהן עוברות על החוק."

קויוטה ארגנה כנסים למען עובדות מין, בהשתתפות נשים מכל גווני החברה. התקשורת והפמיניסטיות שהגיעו לכנסים נשארו מתוסכלות בניסיונן לזהות עובדות מין "אמיתיות" – הן פשוט לא האמינו שיכול להיות שעובדות מין נראות כמו כל אישה אחרת, ואי אפשר לזהות אותן בין כולן.

הכומר ססיל וויליאמס, שפעל למען זכויות מיעוטים ועובדות מין, הסביר בכינוס הראשון ש-40% מהנשים שנעצרות באשמת זנות הן שחורות, אבל 62% מהנשים שמואשמות בסופו של דבר הן שחורות. "הסכנה האמיתית לנשים לא-לבנות היא המשטרה. לא הסרסורים, לא הלקוחות, אפילו לא פושעי הרחוב."

שנות השמונים והמאבק באיידס  


המשטרה נשארה מסוכנת לעובדות המין עד היום, אבל בשנות השמונים נכנס גורם סיכון חדש לתמונה: האיידס.

בשנות השמונים החלה מגפת האיידס. בהתחלה היא נחשבה למחלה של הומואים, והחוקרים התעלמו מאיידס בקרב נשים. מבחינת החוקרים והפוליטיקאים, איידס היתה מחלה של כמה קבוצות סיכון בלבד: הומואים, משתמשים בהרואין, נשים מהאיטי (כי חייל אחד שנדבק באיידס שכב פעם עם אישה מהאיטי), חולי המופיליה וזונות. או בקיצור, מועדון ארבעת ה-H: Homosexuals, heroin users, Haitians, hemophiliacs and hookers. אם אתן שואלות למה הם נקראו "מועדון ארבעת ה-H" אם יש כאן חמישה H, הסיבה היא שהיתה התלבטות אם לכלול בהם את חולי ההמופיליה או את הזונות. החוקרים העדיפו את חולי ההמופיליה, ואילו התקשורת העדיפה להאשים את עובדות המין.

ארגון קויוטה נטש את המערכה הפוליטית למען דה-קרימינליזציה של זנות, ובחר להתרכז במניעת איידס בקרב עובדות המין. גם כשהחוקרים לא קישרו בין איידס לבין יחסי מין הטרוסקסואלים, עובדות המין הבחינו שמסתובבת אצלן מחלה מסתורית. כמו שאמרה דולורס פרנץ' (Dolores French), מייסדת עמותת-בת של קויוטה באטלנטה: "הבנו שבתור זונות פעילות, עמדנו לפני אתגר כמעט בלתי אפשרי [...] ב-1984, הטרוסקסואלים עדיין המשיכו בדרכם העליזה, בלי להתעניין או אפילו לדעת על מין בטוח, חושבים שאיידס זה משהו שקורה לאנשים ההם. אבל אנחנו הזונות ידענו שבמוקדם או במאוחר, איידס יתפשט לאוכלוסייה ההטרוסקסואלית, וכשזה יקרה, לא רק שאנחנו נואשם בזה, אלא שאנחנו גם ניעצר, יכניסו אותנו להסגר, ויותר גרוע."



המשימה של קויוטה היתה כמעט בלתי אפשרית. רוב ארגוני העזרה לזונות היו בירוקרטים שקיבלו כסף ציבורי והטיפו להתנזרות ושיקום, ולא ממש עזרו למי שנאלצו לעבוד בזנות כדי להתפרנס. האקטיביסטיות של קויוטה, לעומת זאת, בחרו לעבור על החוק כדי למנוע נזק. הן חילקו מזרקים נקיים, כשהן עוברות על החוק נגד אביזרי סמים; הן דיברו עם בני נוער בתעשיית המין כדי לעזור להם למצוא מחסה ומצרכים, כשהן עוברות על החוקים נגד סחר בבני אדם; הן חילקו ללא מרשם תרופות כמו גלולות נגד היריון ומניעה-אחרי-חשיפה; הן עברו על החוק כשהזהירו עובדות רחוב שהמשטרה נמצאת כמה בלוקים לידן; והן התעלמו מצווים ממשלתיים שאסרו על עמותות לתמוך בעובדות מין. האקטיביזם שלהן אולי לא שינה את המדיניות הרשמית, אבל הוא הציל חיים.  


שנות התשעים והמלחמה במשטרה


בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים, כשהשימוש בקונדומים הפחית את בהלת האיידס, עובדות המין חזרו לנסות להתאגד. זה לא היה קל. מאחר שהעבודה בזנות אינה חוקית, עובדות מין לא יכולות להתאגד, נשים בזנות רחוב סובלות מהמשטרה, ועובדות מין עצמאיות נאלצות לעבוד במחשכים. ניסיון להתאגד נחשב שידול לזנות. דיון באפשרות לעבוד ביחד נחשב סרסרות. זונות שמשתפות את הרווחים שלהן למען מטרה קולקטיבית נחשבות לסרסוריות.

המשטרה עלולה לעצור את עובדות המין על כל הפעולות האלה, וזה אכן מה שהיא עושה. בשנות התשעים היה ניסיון של עובדות מין ליצור גילדה. המשטרה עצרה את מקימת הגילדה, החרימה את המחשב שלה, ופתחה בציד מכשפות כדי להפליל ולעצור את שאר חברות הגילדה.

סוכנויות ליווי גדולות שפעלו באותו זמן ובאותה עיר לא נעצרו ולא נחקרו. המשטרה העלימה עין מהזנות, כל עוד עובדות המין לא ניסו להתאגד ולפעול למען עצמן. ובזמן שמועצת העיר הורתה להפסיק לעצור נשים באשמת זנות, המשטרה צייתה – והתחילה לעצור עובדות מין באשמת "התנהגות בלתי הולמת" ו"הפרת סדר".



עד היום, למשטרה לא אכפת מפשעים נגד עובדות מין. מבחינתה הן הביאו את זה על עצמן. הסלנג המשטרתי לרצח זונה הוא No Humans Involved. השוטרים מנצלים את החוק כדי לאנוס עובדות מין, שלא יכולות להתלונן כי הן ייעצרו (וגם כי אף אחד לא יאמין להן). שוטרים מחרימים לעובדות מין קונדומים כדי להוכיח שהן זונות. במדינות מסוימות בארה"ב, מספיק שאישה תלך עם חבילה של קונדומים עליה כדי שתיעצר באשמת זנות. בספר יש פרק שלם על היחס של שוטרים לעובדות מין, שלא אפרט עליו כאן כי הוא מחריד מדי.

אינטרנט, פורנו, והמאבק על זכויות


האינטרנט הביא איתו פריחה של אתרי פורנו עצמאיים של נשים, שהצליחו לצבור קהל לקוחות ולהרוויח כסף. בתגובה, ממשלת ארה"ב חוקקה חוקים רגולטוריים דרקוניים, שאילצו את אתרי הפורנו לקיים דרישות כמעט בלתי אפשריות. אתרי הפורנו העצמאיים לא היו מסוגלים להתמודד עם הדרישות. רק תאגידי פורנו גדולים, בבעלות גברים כמובן, שרדו. בינתיים, הפורנו הביא להפחתה בביקוש לעובדות המין, שנאלצו לעבוד בתנאים קשים יותר.

האינטרנט הביא גם לפריחה של קבוצות דיון ופעילות ברשתות חברתיות. בשנים האחרונות יותר ויותר עובדות מין יוצאות למאבק למען זכויותיהן, בפעילות בטוויטר, בפייסבוק, במאמרים באתרי אינטרנט ובפורומים משותפים. על הפעילות של חלקן אפשר לקרוא גם בבלוג זה, לכן לא ארחיב כאן בנושא.

גם אחרי כמעט חמישים שנות מאבק, עובדות המין עדיין סובלות מההתעללות של המשטרה, של הממסד, של גברים שמתחזים ללקוחות ושל נשים שמתחזות לפמיניסטיות. אבל עובדות המין הן לוחמות, שנלחמות על פרנסתן בכל יום ויום, ולא יפסיקו להילחם על זכויות האדם שלהן עד שיקבלו אותן. הדיכוי של עובדות המין הוא חלק מהדיכוי של נשים בכלל. 
כמו שאומרת שחקנית הפורנו סטויה:

"אני זוכרת כל פעם שגבר כלשהו התנהג באופן לא הולם בכינוס של פורנו, ולא היו הרבה פעמים כאלה. אבל זה לגמרי כלום, כלום, לעומת ההרגשה של ללכת ברחוב באור היום. עם שיער מלוכלך או עם צמות או עם קוקו, בלי איפור ובבגדים שתלויים עלייך כמו שק. גברים יחפנו, ינעצו אצבעות, ידחקו אותך לפינה, יעקבו, יחסמו, יעצרו את המכוניות שלהם, ישדלו, ינזפו, ובתכיפות רבה למדי הם יהיו מרושעים, יחליקו לתוך קריאה קצובה של כלבה-זונה-שרמוטה.

"תרשו לי להזכיר לכם שבחדר מלא בחובבי פורנוגרפיה, שממש ראו אותי עם זין בפה ויכולים לקנות העתק של הכוס שלי בפחית או בקופסה, מתייחסים אליי בהרבה יותר כבוד מאשר כשאני הולכת ברחוב."