לא רק הישרדות: על מקומם של סיפורים עצובים במאבק לזכויות עובדות מין

שרה מאן היא אחת מאותן נשים ששונאות את עבודת המין והיו שמחות לוותר עליה אם היו להן אפשרויות טובות יותר. היא כתבה את המאמר הטוב ביותר שקראתי על זנות. בינתיים, שרה הספיקה להשלים את לימודיה באוניברסיטה, וכתבה במהלך התואר השני שלה עבודה מרתקת בשם: More-Than-Survival Strategies: Sex Workers' Unhappy Stories. בחיבור היא מנסה להראות איך גם "זונות אומללות" יכולות להשמיע את קולן ולהשתתף במאבק למען זכויות לעובדות מין.

שרה מבדילה בין Happy Whores, עובדות מין שאוהבות את עבודתן, לבין Unhappy Whores, מי ששונאות את עבודתן. לא מצאתי תרגום טוב למונחים האלה, אז השתמשתי כאן ב"זונות שמחות" ו"זונות אומללות". 

לא רק הישרדות: הסיפורים העצובים של עובדות מין

מתנגדות לזנות משתמשות בסיפוריהן של "זונות אומללות" כדי לחזק את הלובי נגד זנות. כל סיפור טראגי של זונה משמש כהוכחה שצריך להוציא את הזנות מחוץ לחוק. לעומת זאת, אם עובדת מין אומרת שהיא לא סובלת בזנות, מתנגדות הזנות טוענות שהיא לא דוגמא מייצגת, שהיא לא אותנטית. כתוצאה מכך, "הזונות השמחות" מנסות להוכיח שהסיפורים שלהן יותר אותנטיים מהסיפורים העצובים, שנדחקים לשוליים.

עובדות מין ששונאות את עבודתן לא מוצאות את מקומן באף אחת מהתנועות. הלובי נגד זנות דורש לחוקק חוקים שרק יפגעו בהן עוד יותר. התנועה למען זכויות לעובדות מין מתקשה להכיל בתוכה את סיפוריהן, כי הם פוגעים במאמצים לצאת נגד הסטיגמות על זנות. "הזונות האומללות" מוצאות את עצמן בין תנועה שמתכחשת לחוויותיהן לבין תנועה שמתכחשת לזכויותיהן.

ג'ודית באטלר תיארה  את ההבדל בין Bad Life, חיים שלא שווה לחיותם, לבין Good Life, חיים ראויים. האבחנה אינה רק נקודת מבט כללית על חיים גרועים, אלא גם תחושה פנימית – מי שסובלות מחייהן עד כדי כך, שהן מאבדות את תחושת הערך העצמי. נשים אלה מוּדרות מהדיון הפוליטי, מפני שהחיים שלהן כבר אינם נחשבים.

החוקרת שרה אחמד הסבירה, שהיכולת לשמוח ולגרום לאחרים שמחה מעניקה ערך פוליטי לגופים מסוימים, ומורידה אחרים לדרגת "חיים רעים". היא טוענת שהדרישה הזאת לשמחה מעלימה חוסר צדק היסטורי ומחביאה חוסר שוויון, בכך שהיא הופכת חוסר שמחה לחיים רעים.

לא רק שזונות אומללות נחסמות מזכויות אזרח בתור זונות, הן גם נחסמות מהזכות לעבוד בעבודות אחרות. אם מקומות העבודה שלהן מגלים שהן עבדו בעבר בזנות, הן מפוטרות או סובלות מהצקות (לדוגמא, מורות שמפוטרות אחרי שהתגלה שעבדו בזנות, או שחקנית הפורנו בל נוקס, סטודנטית למגדר באוניברסיטת דיוק, שסבלה מבריונות של סטודנטים אחרי שזהותה נחשפה).

עבור עובדות מין שעובדות בתנאים גרועים או סתם שונאות את תעשיית המין, החיים הרעים אינם רק עבודה שנואה וחיים קשים. אלה חיים שגם משאירים אותן חסרות כוח פוליטי או ערך חברתי. כדי להראות שחייהן בעלי ערך הן צריכות לאתגר את התפיסה לפיה השמחה עצמה היא ערך.

פעילוֺת התנועה לזכויות עובדות מין מנסות להראות שהן "זונות שמחות", כדי לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עבודת מין, וכך ליצור ערך לעבודתן ולחייהן. לעומת זאת, אם עובדות מין מרגישות כמו קורבנות של החברה, החברה עצמה רואה בהן קורבנות חסרות ערך, ולכן לא מתחשבת בדרישתן לשפר את תנאי החיים שלהן. כלומר, "זונות שמחות" מנסות להיאבק בהורדתן לדרגת חיים שלא ראוי לחיות, מה שמשאיר את "הזונות האומללות" בתחושה שחייהן שלהן באמת לא ראויים.

לדוגמא, "זונות שמחות" מדגישות שהן לא עברו התעללות מינית בילדותן, כדי לדחות את הסטיגמה על זונות. אבל מה אם עובדת מין כלשהי כן עברה התעללות כזאת? איפה זה משאיר אותה, אם היא רוצה לדבר על התקיפה שעברה ולהכיר בהשפעה שלה על חייה, ועדיין לטעון שזה לא הדבר שמגדיר את חייה ואת עבודתה בזנות?

זאת הטענה של שרה מאן – הבעיה היא לא בזנות עצמה, אלא בחברה שבה נשים נאלצות לעבוד בזנות, וביחס החברתי אל אותן נשים. כדי לתקן זאת, צריך קודם לתת לעובדות המין זכויות אזרח ולא להוציא את עבודתן מחוץ לחוק. כך חייהן יהיו בעלי ערך מספיק כדי שיוכלו להשמיע את קולן ואת דרישותיהן. ואז, הדרישות האלה צריכות להיות שינוי פני החברה, כך שלעובדות מין שלא רוצות לעבוד בזנות יהיו מספיק אפשרויות אחרות, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית.

לסיכום, הטענה של שרה מאן היא שגם "זונות אומללות" יכולות וראויות לדבר על חייהן, ושהדרך שלהן לכך עוברת בשני מישורים:

- מציאת חֶברה שתעניק משמעות חיובית לחייהן. מאן מנתחת כמה בלוגים באינטרנט, שבהן עובדות מין מספרות את סיפוריהן הקשים וזוכות לתמיכה מחברותיהן, שרבות מהן עברו את אותן חוויות.  

- השמעת קול משותף וביקורתי כלפי הסדר החברתי, תוך הפיכת הסבל וההתנגדות שלהן לפוליטיים, במקום להתעלם מהסיפורים הקשים.

כדאי להקשיב לעובדות המין, בין אם הן שמחות ובין אם הן עצובות.