יום שבת, 28 בינואר 2017

היקף התמותה ותוחלת החיים של נשים בזנות

ממשלת קנדה ערכה לפני שלושים שנה דו"ח מקיף בנושא זנות ופורנוגרפיה. החוקרים ראיינו מאות גורמים הקשורים לזנות במדינה, וביניהם היה אחד בעיר רג'יינה, שאמר: "הערכות לאומיות מראות ששיעורי השימוש בסמים כל כך גבוהים בקרב זונות רחוב, שבין מנת יתר למוות אלים, היקף התמותה שלהן עשוי להיות פי ארבעים מהממוצע הארצי."

לא ברור על אילו הערכות לאומיות הוא התבסס, מאחר שאין הערכות כאלה, אבל הציטוט ברור: מישהו בעיר רג'יינה אמר שהיקף התמותה של נשים בזנות רחוב עשוי להיות פי ארבעים מזה של שאר הנשים.



יכול להיות שזה אכן היקף התמותה, ויכול להיות שלא. הסטטיסטיקה הזאת בהחלט נשמעת סבירה לאור מצבן הקשה של הנשים העובדות בזנות רחוב. לעומת זאת, הטענה באתר מכון תודעה נשמעת פחות סבירה: "עפ"י דוח קנדי על זנות ופורנוגרפיה עולה כי היקף התמותה בקרב נשים ונערות בזנות גדול פי 40 משאר האוכלוסייה(Farley et al.,1998).". כלומר, השערה של אדם אחד לפני שלושים שנה על זנות רחוב בקנדה, הפכה במכון תודעה למסקנה כללית של דו"ח קנדי שלם על כל סוגי הזנות. 

לא רק מכון תודעה מסלף את הנתונים. בשנים האחרונות השתמשו בנתון המזויף של המכון גורמים רבים מהלובי נגד זנות בישראל. למשל "המכללה", גוף שפועל לשיקום מקצועי של נשים בזנות, בפוסט בפייסבוק, וחברת ועדת ההיגוי של פורום הנשים של "הבית היהודי" במאמר ב-nrgגורמים אחרים הגדילו לעשות והפכו את הנתון המפוברק לנתון על כל סוגי הזנות העולמיים, ולא רק בקנדה. עידית הראל-שמש, מנהלת מכון תודעה לשעבר, כתבה במאמר ב"ישראל היום": "היקף התמותה בקרב נשים ונערות בזנות גדול פי 40 יותר מבשאר האוכלוסייה." גילי ורון, חברת הוועד המנהל של מכון תודעה ולשעבר מנהלת מטה המאבק בסחר בנשים ובזנות, הציגה נתון דומה במאמר ב-ynet, ותוכנית סלעית ציטטה את דבריה.

ובכן, איך קרה שנתון שבכלל אינו מופיע בדו"ח קנדי, הפך לנתון המצוטט מתוך אותו דו"ח לכאורה? כמו כמעט בכל נתון מפוברק על זנות, גם הפעם מליסה פארלי מעורבת בעניין. כותבת המאמר באתר מכון תודעה, אמיאלה קופמן, טוענת שמראה המקום הוא מחקר של פארלי מ-1998. בביבליוגרפיה של קופמן המחקר כלל אינו מופיע, אולי בתקווה שאנשים לא יבדקו אותו.

יש כאלה שבדקו אותו בכל זאת. המחקר המדובר הוא מחקר של מליסה פארלי בחמש מדינות שונות, שבכלל לא בדק את היקף התמותה בקנדה. פארלי רק מצטטת ומעוותת מאמר אחר: "דו"ח קנדי על זנות ופורנוגרפיה מצא שהיקף התמותה של נשים ונערות בזנות היה פי ארבעים מהממוצע הלאומי (Baldwin, 1992)."

מראה המקום של פארלי אינו המחקר הקנדי, אלא מאמר של מרגרט בולדווין, שגם היא לא חקרה את העניין, ורק כתבה מאמר שמזכיר בצורה מסולפת את הנתון המקורי: "מקור אחד, שמצוטט בדו"ח הקנדי הממשלתי מ-1985 על זנות ופורנוגרפיה, הגיע למסקנה שהיקף התמותה של נשים ונערות בזנות היה פי ארבעים מהממוצע הלאומי".   

בולדווין עצמה מפנה לפחות לדו"ח הקנדי המקורי, שממנו לכאורה נלקח הנתון. בזכותה אפשר לראות את משחק הטלפון השבור המעוות, שבמסגרתו נתון שלא קיים בדו"ח קנדי ישן הפך לקביעה חד-משמעית של מכון תודעה:

- הדו"ח הקנדי ציטט גורם כלשהו שאמר שבקרב נשים בזנות רחוב, היקף התמותה עשוי להיות פי ארבעים.

- בולדווין הפכה את ההשערה למסקנה ואת זנות הרחוב לכל סוגי הזנות.

- פארלי הפכה ציטוט של אדם כלשהו למסקנה של מחקר שלם.

- מכון תודעה העתיק מפארלי בלי לבדוק את הנתון.

אגב, באינטרנט מופיע רק סיכום המחקר, שאינו כולל את עמוד 350, שבו לכאורה מופיע הנתון על היקף התמותה. ייתכן שמפיצי הנתון המפוברק, שהפופולריות שלו באנגלית גדולה אפילו יותר מאשר בעברית, קיוו שאף אחד לא יצליח לבדוק אותו.

ומה היקף התמותה האמיתי בקרב עובדות מין? אין לנו שום דרך לדעת, מאחר שכדי לחקור את הנושא צריך לעקוב אחר חייהן של עובדות מין לאורך עשרות שנים עד מותן, גם אחרי שהפסיקו לעבוד בזנות, ואין אף מחקר שעשה זאת.

החוקר היחיד שניסה לעשות משהו דומה הוא John Potterat, שבדק רישומים ממשלתיים של עובדות מין בקולורדו בין 1967 ל-1999. הוא מצא, כצפוי, שהיקף התמותה שלהן גבוה בהרבה מזה של שאר האוכלוסייה. אולם המחקר בדק כמעט רק נשים שעבדו בזנות רחוב, במדינה שבה הזנות אינה חוקית והעובדות בה נעצרות ונכלאות. כלומר, המחקר מראה שכשהזנות אינה חוקית, הנשים העובדות בזנות רחוב נמצאות במצב קשה במיוחד, נתון שבהחלט נשמע הגיוני.

מחקר אחר שמצטט מכון תודעה הוא של רות פריוט, שאומרת בצורה כללית שתוחלת החיים של הנשים במחקרה היתה קצרה, אולם גם המחקר של פריוט התבסס על זנות רחוב לא חוקית בארה"ב.

גורמים אחרים בלובי נגד זנות מדברים על תוחלת חיים שנעה בין ארבעים לחמישים. עו"ד מיכל לייבל, ראשת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות לשעבר, טוענת: "תוחלת החיים של נשים בזנות עומדת על כ-50 שנים בלבד". טלי קורל, מנהלת דף הפייסבוק When He Pays, טוענת שתוחלת החיים היא ארבעים, וכמוה גם נטע לאור-יאנג, אחת ממנהלות הדף "הדיסקרטים", וארגונים אחרים, שאף אחד מהם אינו מספר על מה הוא מסתמך.

ככל הנראה, הם מסתמכים על כך שבין שלושים עובדות המין שנפטרו בתוך שבע שנים והיו מוכרות לתוכנית סלעית, הגיל הממוצע היה 40. אולם כדי לבדוק תוחלת חיים צריך לכלול בממוצע את גיל פטירתן של כל הנשים שעבדו בזנות, או לפחות מדגם מייצג שלהן, ולא רק של שלושים נשים שמתו בגיל צעיר. אחרת, אפשר לטעון באותה מידה שתוחלת החיים של חיילים בשירות חובה היא 20, כשמחשיבים רק את החיילים שמתו בעת שירותם ולא את אלה שלא מתו. או לטעון שתוחלת החיים של ספורטאים מקצוענים היא 25, אם לא מחשיבים את כל הספורטאים שלא מתו. לא צריך להיות סטטיסטיקאית כדי להבין שתוחלת חיים אינה נמדדת כך.

אבל רגע, האם יכול להיות שרק שלושים עובדות מין נפטרו בשבע שנים (או 36 עובדות מין בשמונה שנים, אם מחשיבים גם את השנה האחרונה)? כלומר, מתוך 10,000 נשים שעובדות בזנות בישראל, נפטרות בכל שנה 4.5 נשים בממוצע? אם זה נכון, הרי שהיקף התמותה של נשים בזנות כמעט זהה להיקף התמותה של נשים בגילאי 44-25 בישראל, שהוא 4.2 על כל 10,000 נשים. הוא בוודאי נמוך בהרבה מהיקף התמותה של כלל האוכלוסייה, 51.3 על כל 10,000 בני אדם. האם מצבן של הנשים העובדות בזנות כה נפלא? ובכן, לי אין כוונה לשחק ככה בסטטיסטיקה. תוכנית סלעית לא מכירה את כל עובדות המין שנפטרו, אלא רק את אלה שהיו במצב קשה מספיק כדי להגיע אליה. הנתונים כוללים אותן בלבד, ואין שום אפשרות לדעת כמה עובדות מין נפטרות בישראל בכל שנה. כל נתון שתשמעו על היקף התמותה או תוחלת החיים של נשים בזנות הוא בהכרח חסר בסיס.

האמת היא שסביר להניח שתוחלת החיים של עובדות המין נמוכה יותר מזו של שאר האוכלוסייה. לא רק שרובן מגיעות מרקע כלכלי וחברתי קשה, כשהזנות אינה חוקית הן גם אינן יכולות להגן על עצמן מפני אלימות, מחלות מין ושוטרים מושחתים. אבל שימוש בנתונים מפוברקים לא יעזור להן. אפילו במחקר של Potterat על זנות רחוב לא חוקית, 93% מעובדות המין המשיכו לחיות במשך 33 השנים שהמחקר בדק. הבעיה שלהן אינה המוות. הבעיה שלהן היא תנאי החיים, ואולי כדאי לחשוב איך לשפר אותם במקום איך לנצל את מותן למטרות פוליטיות.

דרך אגב, הדו"ח הקנדי שלא בדק את היקף התמותה? הוא המליץ על אי-הפללה של זנות.

יום שבת, 21 בינואר 2017

מצעד הנשים

דונאלד טראמפ הושבע אתמול לנשיאות ארה"ב. כמחאה, מאות אלפי נשים יצעדו היום ב"מצעד הנשים" בוושינגטון ובערים אחרות בארה"ב וברחבי העולם. אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, הנשיא יהיה אדם שמתגאה בכך שהוא תוקף מינית נשים, וחושב שלעובדות מין אין זכות להתלונן על תקיפה מינית. אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, תנועת נשים המונית תומכת בפומבי בעובדות המין.

לא בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, עובדות המין היו צריכות להילחם כדי שמצעד הנשים יכלול גם אותן. ההתחלה היתה אופטימית, כשעובדות המין גילו לשמחתן שהצהרת העקרונות של מצעד הנשים מכריזה: "אנחנו מזדהות עם התנועות לזכויות עובדות מין". עובדת המין לשעבר והעיתונאית מליסה גרנט היתה הראשונה לזהות:


עובדות מין בכל רחבי העולם דיווחו ברשתות החברתיות על התרגשותן. חברת ארגון עובדות המין האירי, קייט מקגרו, הצהירה: "בכיתי מרוב התרגשות עבור כל חברותיי עובדות המין. סוף סוף התנועה הפמיניסטית מכירה במי שאנחנו: נשים עובדות, עם הנסיבות האישיות שלנו, במקרים רבים עם מעט מאוד אפשרויות אחרות". ההכרה הזאת לגמרי לא מובנת מאליה בארה"ב, מדינה שבה 50% מהנשים דורשות לכלוא את עובדות המין, ונשים לבנות כמו קתרין מקינון ואנדראה דבורקין סירבו אפילו להשתתף בכנסים שעובדות מין השתתפו בהם. הצהרת התמיכה של מצעד הנשים נשמעה כמעט טובה מדי בשביל להיות אמיתית.

ביום שלישי התברר שההצהרה באמת היתה טובה מדי בשביל נשים מסוימות. עקב לחצים שהופעלו על מארגנות המצעד, הן הורידו מהצהרת העקרונות את המשפט "אנחנו מזדהות עם התנועות לזכויות עובדות מין", והחליפו אותו במשפט: "אנחנו מזדהות עם כל מי שמנוצלות עבור מין ועבודה". כלומר, ההצהרה מחקה את האייג'נסי של עובדות מין, והחליפה אותה ברטוריקה הידועה של פמיניסטיות לבנות על נשים חסרות ישע.


עובדות המין הבינו שכרגיל, מצפה להן מאבק כדי להיות חלק מתנועת הנשים האמריקאית. אבל מאבק נגד מי? מארגנות המצעד לא ענו לשאלות על שינוי ההצהרה, ועד היום לא ברור מי הביאו לשינויה. מה שברור זה שעובדות המין ובנות בריתן לא התכוונו לוותר. חלקן הגיבו בציניות:


חלקן הביעו את אכזבתן:



וחלקן נהנו מתמיכת התנועה הפמיניסטית במדינות אחרות, למשל ממצעדי הנשים של אנגליה, אירלנד וקנדה.


בסופו של דבר, ג'נט מוֺק לקחה את העניינים לידיים. מוק, שבמקרה כתבתי בעבר על הביוגרפיה שלה, היא אישה טרנסית, שחורה, עובדת מין לשעבר ואחת הפמיניסטיות הבולטות בארה"ב כיום. בתור מי שסבלה מהתעללות מינית בילדותה ועבדה בזנות מגיל 16 כדי לממן טיפולים, היא יודעת הכול על ניצול ודיכוי. היא גם יודעת שעובדות מין ראויות לזכויות, בדיוק בגלל הניצול והדיכוי שהן סובלות מהם. מוק היא אחת ממארגנות המצעד האמריקאי ומי שכתבה את השורה המקורית על הזדהות עם עובדות מין. כשגילתה את השינוי שנערך מאחורי גבה, היא הכריזה:


וכדי שלא יהיו אי-הבנות, מוק גם כתבה את המניפסט המרשים הזה:

I am proud of the work I’ve done as part of the Women’s March policy table – a collection of women and folk engaged in crucial feminist, racial and social justice work across various intersections in our country. I helped draft the vision and I wrote the line “…and we stand in solidarity with sex workers’ rights movements.” It is not a statement that is controversial to me because as a trans woman of color who grew up in low-income communities and who advocates, resists, dreams and writes alongside these communities, I know that underground economies are essential parts of the lived realities of women and folk. I know sex work to be work. It’s not something I need to tiptoe around. It’s not a radical statement. It’s a fact. My work and my feminism rejects respectability politics, whorephobia, slut-shaming and the misconception that sex workers, or folks engaged in the sex trades by choice or circumstance, need to be saved, that they are colluding with the patriarchy by “selling their bodies.” I reject the continual erasure of sex workers from our feminisms because we continue to conflate sex work with the brutal reality of coercion and trafficking. I reject the policing within and outside women’s movements that shames, scapegoats, rejects, erases and shuns sex workers. I cannot speak to the internal conflicts at the Women’s March that have led to the erasure of the line I wrote for our collective vision but I have been assured that the line will remain in OUR document. The conflicts that may have led to its temporary editing will not leave until we, as feminists, respect THE rights of every woman and person to do what they want with their body and their lives. We will not be free until those most marginalized, most policed, most ridiculed, pushed out and judged are centered. There are no throwaway people, and I hope every sex worker who has felt shamed by this momentarily erasure shows up to their local March and holds the collective accountable to our vast, diverse, complicated realities

אף אחת לא יכולה להתווכח עם ג'נט מוק. השורה על הזדהות עם תנועת זכויות עובדות המין הוחזרה להצהרת העקרונות, לצד ההכרה בעובדה שניצול למטרות מין ועבודה הוא הפרה של זכויות אדם, כדי שהפמיניסטיות הלבנות יוכלו בכל זאת להרגיש שיש נשים הזקוקות להצלתן. אחרי הכול, נשים לבנות מסוימות כבר הודיעו שלא ישתתפו במצעד כי הנשים השחורות לא מכבדות אותן מספיק. בכל מקרה, עובדות המין יכלו לנשום לרווחה:


ההזדהות עם צ'לסי מנינג אינה מפתיעה. רק מצעד שכולל נשים מכל הגוונים יכול לכלול גם עובדות מין. נשים שחורות, מוסלמיות וטרנסיות יודעות בדיוק מה קורה כשנותנים יותר מדי כוח לממסד ולמשטרה. רשימת מנהלות המצעד מרשימה במגוון הרחב שלה, וכך גם הצהרת העקרונות של המצעד. בעצם, קריאה בהצהרת העקרונות המקוצרת מראה שאי-אפשר לתמוך בזכויות מיעוטים בלי לתמוך בזכויות עובדות מין:

התנגדות לאלימות משטרתית ופרופיילינג גזעי. עובדות המין מכירות את האלימות והפרופיילינג מקרוב: בניו-יורק, למשל, 61% מהנשים שנעצרו באשמת "כוונה לעסוק בזנות" היו שחורות, לעומת 12% לבנות. 30% מהעובדות בזנות רחוב סבלו מאלימות משטרתית.

הזכות להפלות ואמצעי מניעה. כידוע, נשים רבות עובדות בזנות כדי לפרנס את ילדיהן. אם לנשים עניות היתה גישה קלה וזולה להפלות ואמצעי מניעה, חלקן היו יכולות לתכנן בקלות רבה יותר את עתידן.

זכויות להטב"ק. אחת מכל שבע נשים טרנסיות בארה"ב עבדה בזנות. 40% מהנשים הטרנסיות השחורות עבדו בזנות.

זכויות עובדים. אם נשים לא יצטרכו לעבוד בשכר רעב בתנאים קשים, הן לא יצטרכו לעבוד בזנות.

זכויות אדם. נו, הזכויות האלה שהלובי נגד זנות לא חושב שעובדות מין ראויות להן.

זכויות מהגרים. זה לא סוד שחלק גדול מעובדות המין בעולם הן מהגרות, וחלק גדול מהמהגרות נאלצות לעבוד בזנות מפני שנאסר עליהן לעבוד בעבודות חוקיות. בשבדיה ובנורבגיה, שם מגרשים את המהגרות הלא-חוקיות מהמדינה, עובדות המין פוחדות מהמשטרה יותר מאשר מהסרסורים. מצעד הנשים מזכיר שאין אישה שאינה חוקית. הגיע הזמן שמדינות יפסיקו לתייג מהגרות כנשים לא חוקיות.

אפשר להמשיך, אבל המסר ברור. זכויות עובדות מין הן זכויות נשים. זכויות נשים הן זכויות אדם. עובדות מין ראויות לזכויות אדם. במצעד הנשים יצעדו בגאווה עובדות מין לצד נשים אחרות, בדרישה לזכויות אדם לכל הנשים באשר הן.

יום שבת, 14 בינואר 2017

להאשים את הנשים: זנות בצ'כוסלובקיה בתקופת הקומוניזם ואחריה


לפי מילון צ'כוסלובקי מ-1966, "זנות היא תופעה חברתית נפוצה בחברה הקפיטליסטית, שבה האומללות והניצול של הפרולטריון, ובמיוחד של נשים, כל כך גדולים, שחלק מהנשים נאלצות להתפרנס באמצעות מין בתשלום כדי לשרוד. סוציאליזם מבטל את הזנות ביחד עם הגורמים החברתיים לה". במציאות הצ'כוסלובקית שמחוץ למילון, הזנות המשיכה להתקיים גם תחת המשטר הסוציאליסטי. תופעת הזנות יצרה בעיה לקומוניזם הצ'כוסלובקי: איך להגיב לתופעה שלפי האידיאולוגיה של המשטר בכלל לא היתה אמורה להתקיים.

המשטר הסוציאליסטי כבר לא היה יכול להאשים את הקפיטליזם בתופעת הזנות, אז הוא האשים את הנשים עצמן. החוק הצ'כוסלובקי ראה בזונות פרזיטיות שמשתמטות מעבודה, והעניש אותן על הפרת החובה המוסרית הסוציאליסטית לעסוק בעבודה מכובדת. האידיאולוגיה המרקסיסטית הניחה שנשים מקיימות מין בתשלום בגלל סיבות כלכליות, ומכיוון שהמשטר הקומוניסטי לא הודה שיש סיבות כלכליות לזנות גם תחת הסוציאליזם, הוא בחר להאשים את הנשים האינדיבידואליות באופי רע. 

המדינה לא חוקקה חוקים ישירים נגד זנות, כדי לא להודות שהזנות בכלל קיימת. החוקים נחקקו נגד "פרזיטיוּת", "הימנעות שיטתית מעבודה", "פרנסה לא ראויה" ו"התנהגות פרועה". במסגרת הניסיון לדמיין שאין במדינה זנות, המדינה כמעט ולא תבעה נשים שעסקו בה. הנשים שכן נעצרו היו צועניות, נערות שברחו מבתיהן ונשים אחרות מהמעמד הנמוך. הנשים שעסקו בזנות במלונות עם תיירים זרים נהנו מיוקרה יחסית ולא נעצרו. במקום לעצור את הנשים, המשטרה העדיפה להשתמש בהן בתור מודיעות ומלשינות. למעשה, בדו"ח הממשלתי הרשמי ב-1969 הזהירו מפני אי-הפללה של זנות, שעלולה לאפשר לנשים לסרב להיות מודיעות משטרתיות.

מחפשים את מי להאשים


אחרי דיכוי האביב של פראג ב-1968, המדינה הידקה את אחיזתה באזרחים. היא לא ניסתה יותר לשכנע אותם בצדקת דרכה, אלא אילצה אותם לשתף פעולה באמצעות איומים והפעלת כוח. החוקים נגד זנות הוחמרו אף הם, ועכשיו גם "פרנסה חלקית בזנות" הפכה לפשע. זאת היתה עוד דרך של המדינה לשלוט באזרחים חופשיים מדי. לפי ההצהרות הרשמיות, נשים עסקו בזנות בגלל "השתוקקות לבידור, בגדים יפים ושפע" ו"תשוקה ליוקרה". "המנטליות הצרכנית" הזאת היתה "סימפטום ברור למשבר המוסרי של החברה". הלקוחות לעומתן פשוט "סיפקו את הצרכים הטבעיים שלהם". 

ועדיין, החברה הסוציאליסטית הרי היתה אמורה למנוע את היווצרותן של נשים כאלה. המשטר המשיך לחפש את מי להאשים, ומצא את הנשים כולן. המדינה טענה שהנשים הן אלה שאמורות לחנך את בנותיהן ולספק את בעליהן. אם הבנות שלהן עובדות בזנות, כנראה שהן לא חינכו אותן כמו שצריך. אם הבעלים שלהן הולכים לזונות, כנראה שהן לא מספקות בבית את הצרכים המיניים שלהם. בקיצור, הכול באשמת הנשים שלא ממלאות את תפקידן. והכי גרוע, השוויון הכלכלי היחסי בין גברים לנשים הביא לעלייה חדה במספר הגירושים, מכיוון שנשים היו מספיק עצמאיות כלכלית כדי להתגרש. מומחי המשטר טענו שגירושים גורמים למשפחות הרוסות שבנותיהן עובדות בזנות, ולגברים פרודים שנאלצים ללכת לזונות כדי לספק את יצריהם הטבעיים. הנשים אשמות, כבר אמרנו?

החוקרים הסוציאליסטיים הקפידו להדגיש גם שנשים גרושות נוטות לעבוד בזנות בעצמן: "לא רק שהרבה נישואים מסתיימים מפני שלאישה יש נטיות מופקרות והיא בוגדת בבעלה, אלא שנשים גרושות רבות נמצאות במצב כלכלי לא מספק, במיוחד אלה שהיו מובטלות בזמן הנישואים". נשים עם נטיות מופקרות שצריכות כסף? לא פלא שהגרושות האלה הן זונות.

הקפיטליזם מגיע


אם כך, השוויון המגדרי שהמהפכה הסוציאליסטית הבטיחה הפך להאשמת הנשים בתופעת הזנות. במפתיע או לא במפתיע, המהפכה הדמוקרטית ב-1989 שכפלה את אותן האשמות של המשטר הסוציאליסטי. לטענת ה"מומחים" הצ'כים של שנות התשעים, המוטיבציה העיקרית של הנשים בזנות היתה "רווח קל ומהיר ללא עבודה", ביחד עם נטייה מוגזמת לעקרונות השוק, חוסר יכולת להגשמה עצמית, מערכת ערכים סוטה ותפיסה לקויה של סיכונים בריאותיים. הן נתפסו בתקשורת כמי שמנצלות לרעה את המדינה והעם, מפני שלא שילמו מיסים והשתמשו במערכת הבריאות והרווחה.

נוסף על היחס העוין של האקדמיה והתקשורת, הנשים שעסקו בזנות סבלו מעוינות הציבור, שהתעלם ממצוקותיהן והתייחס אליהן כמי שמפרות את הסדר הציבורי. המשטרה המקומית התרכזה בפעילות שתקשה על חייהן: איתור מקום מגוריהן, מעצרים וקנסות. הנשים בעסקי המין נתפסו כמי שאינן אזרחיות, וזכויותיהן וצרכיהן מעולם לא הוזכרו. להיפך, הן נתפסו כמי שמפריעות לזכויותיהם של "אנשים ישרים".

בשנות האלפיים המצב השתנה במידה מסוימת, הרבה בזכות עבודתם של שני ארגונים פמיניסטיים, LaStrada ו-Bliss without Risk, שאתגרו את התפיסה הדומיננטית. ראשית, הם טענו שזנות היא "עבודת מין", ודרשו שנשים בזנות יקבלו זכויות עובדים כמו נשים עובדות אחרות. שנית, הם העבירו את תשומת הלב לסיכונים הכרוכים בעבודת הזנות, במיוחד סיכונים בריאותיים הנובעים ממחלות מין וסיכונים פיזיים הנובעים מהאלימות שנשים בזנות צריכות להתמודד איתה. לסיום, הם הדגישו את ההפרדה בין עבודת מין לבין סחר בנשים, כלומר בין זנות בהסכמה לבין זנות בכפייה.

ההסברה של ארגונים אלה הביאה לשינוי מסוים בגישת המומחים והממשלה, שהחלה לפתח תוכניות להגנה על קורבנות סחר, בד בבד עם ניסיון לשפר את תנאי עבודתן של עובדות המין. הגישה החדשה הכירה בעובדה שגם עובדות המין ראויות לזכויות אזרח.

אשמים חדשים


זכויות אזרח, כמובן, היו שמורות לאזרחיות בלבד, ולא לעובדות המין המהגרות הרבות שהגיעו לצ'כיה בשני העשורים האחרונים. עכשיו נוצרה הפרדה חדשה, הפרדה אתנית בין מקומיות לזרות. המומחים והפוליטיקאים, שכרגיל חיפשו את מי להאשים, מצאו את הזרים. הם הציגו את הזנות כבעיה חברתית שנוצרת כתוצאה של "זרים" – הזונות, הסרסורים והלקוחות – כל אלה שבאים מחו"ל או מרקע גזעי אחר (צועניות וצוענים, למשל). ההבניה הזאת הובילה שוב לקיטוב של הנושא:  "אנחנו", האזרחים הישרים, אלה שמשלמים מיסים וביטוח ומגדלים את הילדים שלנו, מול "הם". ראש עיירת הגבול הצ'כית דובי הסביר: "מאשימים את המדינה שלנו בפריחת הזנות, אבל תעשיית המין נתמכת באופן בלעדי על-ידי הלקוחות שבאים מגרמניה. אנחנו רוצים שהמדינות השכנות יהיו מודעות לזה".

למען האמת, היה משהו בדבריו של ראש העירייה. ברוב עיירות הגבול בין צ'כיה לאוסטריה ולגרמניה, אכן היו ועדיין ישנם מועדוני לילה רבים שפונים ללקוחות זרים ומעסיקים מהגרות. הגברים הגרמנים והאוסטרים מגיעים לצ'כיה בשביל מחירי המוצרים הזולים – הבנזין, הסיגריות, וכן, גם הנשים. השלטים על מועדוני הלילה מצהירים על "סקס היום בזול" ו-"בחורות טריות". רוב עובדות המין מגיעות ממדינות רחוקות יותר במזרח אירופה. בניגוד לתדמית של קורבנות הסחר חסרות הישע, רובן המכריע יודעות שהן מגיעות כדי לעבוד בזנות, אם כי לא תמיד מה יהיו תנאי העבודה. הן לא רואות בתנאי העבודה עבדוּת, אלא חלק מהתנאים הדרושים כדי להרוויח כסף ולפרנס את משפחתן. כשתוקף הוויזה שלהן פג אחרי שלושה חודשים, הן נוהגות לחזור לארצן ואז להגיע בחזרה לצ'כיה.

הנשים גרות באותם חדרים שבהם הן עובדות. הן מתחלקות עם בעלי המועדון שווה בשווה על כל לקוח, או משלמות לבעלים על ה"שכירות" והמזון, ומקבלות את כל הכסף מהלקוחות לעצמן. נשים אוקראיניות צריכות לשלם גם חובות לסרסור שדאג להן לוויזה והביא אותן למועדון, וכך נשארות רק עם 25% מכספי הלקוחות.

הלקוחות נחשבים על-ידי כולם, כולל עובדות המין, ללוזרים, מובטלים מערב אירופאים שמנצלים את כספי הרווחה שלהם כדי לשלם על מה שאחרים מקבלים בחינם. עובדות המין נהנות ללגלג בינן לבין עצמן על הלקוחות, ביצועיהם המיניים והתמימות שגורמת להם להאמין שההצגות שלהן אמיתיות. הן לא מחויבות לקבל לקוחות, והן דוחות בעיקר את הלקוחות הוויטנאמים, שנחשבים לא אטרקטיביים וגרועים במיטה (בצ'כיה יש קהילת מהגרים וייטנאמית שהגיעה עוד בתקופת הקומוניזם).

הלקוחות כל כך מתביישים בעצמם שהם בדרך כלל מכחישים שהם בכלל צרכני זנות, אפילו כששואלים אותם על זה מיד אחרי שיצאו מהמועדון. "טעיתי בדרך לקזינו", "אני רק מחכה לחבר", ו"סתם ביקרתי מתוך סקרנות" הם חלק מהתירוצים שלהם. כשהם מוכנים לדבר על תופעת הזנות, הם מדגישים שהם רק שמעו שמועות או משהו שחבר סיפר להם. המעטים שמוכנים לדבר מספרים שהם בוחרים רק זונות שנמצאות שם מרצונן החופשי ומספרים כמה שהן נהנות איתם, או טוענים שהן פשוט רוצות כסף והם עוזרים להן.

כמו התירוצים של הלקוחות, גם התירוצים של צ'כוסלובקיה הקומוניסטית וצ'כיה הדמוקרטית לתופעת הזנות מעולם לא נשמעו משכנעים במיוחד. 


* הרשומה מבוססת על שלושה מאמרים/מחקרים:


לקריאה נוספת:  Marxism versus moralism: a Marxist analysis of prostitution, מאמר יבש אך מקיף על תפיסת הזנות באידיאולוגיה המרקסיסטית. 

יום שישי, 6 בינואר 2017

הזמנים הטובים בגרמניה המזרחית

התקופה הקומוניסטית של גרמניה המזרחית ידועה לשמצה: הדיקטטורה, הטרור של השטאזי, הרדיפות אחרי האזרחים. ההיסטוריה של נשים שעבדו בזנות במדינה ידועה פחות ומפתיעה יותר. עובדות המין בגרמניה נזכרות כיום בערגה בימים הטובים של המזרח, ואוטה פאלק מספרת עליהן בספר על ההיסטוריה של הזנות במזרח גרמניה. 


מתברר שהקומוניזם בעשורים האחרונים שלו היה טוב לזונות. מאחר שהמדינה סיפקה לכל הנשים דיור ובריאות בחינם, אף אחת לא נאלצה לעבוד בזנות כדי לשרוד. מספר הנשים שעבדו בזנות בגרמניה המזרחית ירד מ-100,000 לפני הקומוניזם ל-3,000 במהלכו. מי שקיימו מין בתשלום נהנו ממוצרי מותרות שרוב האזרחים לא יכלו להשיג, והשטאזי העלים עין כל עוד הן הסכימו לרגל עבורו. 

זה לא קרה באופן מיידי. אף אישה לא העזה לחלום על מוצרי מותרות אחרי מלחמת העולם השנייה. הנשים ששרדו את המלחמה היו עסוקות בלהמשיך לשרוד בתנאי מחסור, ובמזרח גרמניה חסרו שני מוצרים בסיסיים: מזון וגברים מתחת לגיל חמישים. נשים רבות פנו לזנות בחוסר ברירה, והגבולות בין זונות ללא-זונות היטשטשו כשנשים מקומיות ניסו להתחבר עם חיילים אמריקאים, שהפכו למקור הפרנסה האפשרי היחיד עבורן. על החיילים הרוסים נאסר להתרועע עם נשים גרמניות, ובכל מקרה לא היה להם כסף להציע להן. לאור מעשי האונס ההמוניים בזמן כיבוש גרמניה, סביר להניח שהם גם לא היו טורחים להציע כסף.

בשנים שאחרי המלחמה, הבעיה של המדינה עם הזנות לא היתה מוסרית אלא מעשית – רצון למנוע מחלות מין. השלטונות חוקקו תקנות נגד הדבקה במחלות מין, שבמסגרתן זונות ונשים אחרות שנתפסו חולות נאלצו לשלם קנס או לעבוד חודש במחנה עבודה אחרי שהבריאו. לאחר ששוחררו הן היו נתונות למעקב. כשהתקנות לא הספיקו, השלטונות החמירו את העונשים: שלוש שנות מאסר הוטלו על מי שקיימו יחסי מין בזמן מחלת מין, או התחתנו בלי ליידע את בני זוגם על מחלת מין. המשטרה נהגה לפשוט על מקומות בילוי, בעיקר של להטב"קים וזונות, לאסוף אותם במשאיות ולהביא אותם לבדיקות רפואיות בכפייה. 

מניעים חדשים לזנות, מניעים חדשים לרגולציה


השלטונות החמירו את הרגולציה על הזנות בשנות החמישים. הזנות עצמה היתה חוקית, אך נאסר על עובדות מין לעבוד ברחוב או להפעיל מכוני ליווי, וסרסורים עמדו בפני מאסר של חמש שנים. הזנות עברה מהרחובות למועדוני ריקודים ובתי קפה. כשהמצב הכלכלי במדינה השתפר, המניע לזנות כבר לא היה הישרדות, אלא פרנסה טובה יותר עבור נשים חסרות השכלה. לרוב עובדות המין באותה תקופה היו אפשרויות קיום אחרות, אך ההכנסה הגבוהה בזנות היתה עדיפה מבחינתן.

באותה תקופה השלטונות החלו לקדם עבודת נשים. הנשים קיבלו זכויות שוות, המדינה הכריזה שנישואים לא אמורים להפסיק את עבודתן, הרשויות סיפקו מעונות לילדים ואפילו הדגישו שנשים שילדו מחוץ לנישואים אינן פגומות מוסרית וראויות לזכויות הוריות מלאות. בד בבד עם קידום זכויות הנשים, הממסד עודד את המבנה המשפחתי ההטרונורמטיבי של בעל ואישה, שהיה המבנה האידיאלי לעבודה יצרנית. זוג ההורים היה אמור לפרנס את משפחתו ולא להתעסק בהנאות מיניות שיסיחו את דעתו. הרשויות החלו לדון בשאלה מדוע עדיין יש זונות אף-על-פי שהנשים מקבלות זכויות ושכר שווים.

היו שטענו שמדובר בנשים חלשות אופי, ואחרים האשימו את מורשת הקפיטליזם, שהפנים בנשים את תרבות הצריכה ובגברים את חוסר המוסריות. העובדה שבמדינות קומוניסטיות אחרות הזנות כבר כמעט מוגרה, שימשה הוכחה שהסוציאליזם המזרח-גרמני עדיין לא פיתח מספיק את המוסר החדש. הרשויות הסיקו שהחינוך הסוציאליסטי דורש זמן: שורשי הזנות אמנם מוגרו, אבל הנשים שחונכו רע בעבר לא יכולות להיות מחונכות מחדש בן לילה. התנאים האובייקטיביים למיגור הזנות כבר קיימים – נשאר רק החינוך המוסרי.

כדי לטפל בבעיה החינוכית, הרשויות הקומוניסטיות הקימו "מעונות", שהיו למעשה מחנות לחינוך מחדש. נשים שהחליפו הרבה פרטנרים מיניים, בעיקר זונות אבל לא רק הן, נכלאו במעונות הללו למשך שנה-שנתיים. אסור היה להן לצאת או לקבל מבקרים. הנשים הכלואות אוּמנו במלאכת בית ובחקלאות, ועברו שעות חינוך ל"חיזוק המוסר וההשתלבות החברתית". בידוד ומניעת מזון היו עונשים קבועים לעצורות שלא התנהגו יפה מספיק (הן נודעו ביחסים הלסביים ביניהן והיו שמועות על אורגיות המוניות), במטרה להפוך אותן לעובדות יצרניות טובות ולמצוא להן חתן.

שבעה-עשר מעונות כאלה הוקמו ברחבי המדינה, והם עוד היו הפיתרון הנחמד יחסית. זונות מעל גיל חמישים נחשבו חסרות תקווה, והופנו למעונות מיוחדים לאנשים עם מוגבלות נפשית. רוב הנשים שהצליחו להיחלץ מהמעונות, בבריחה או בשחרור רשמי, חזרו לעבוד בזנות. והגברים שהחליפו הרבה בני זוג ובנות זוג מיניים? להם הוקצו רק ארבעה מעונות כאלה. אותם כנראה לא היה צריך לתקן.

יותר מדי פרזיטים ופרזיטיות


בינתיים, תעשיית המין במזרח גרמניה השתנתה. הזונות הוותיקות הזדקנו. רבות מהן נמלטו למערב גרמניה עוד לפני הקמת החומה ב-1961. הנשים הצעירות, שקיבלו חינוך סוציאליסטי ונהנו מחינוך ובריאות חינם, כבר לא נאלצו לעבוד בזנות באופן קבוע ומקצועי. לעומת זאת "סקס מתנות", מין תמורת הכנסה נוספת כדי לקנות מותרות נעשה רווח יותר ויותר, כמו גם קשרים בין נשים מקומיות לבין מערב גרמנים שהגיעו לעבוד במזרח.

הקשרים והמותרות לא מצאו חן בעיני הרשויות. ב-1968 הוחלט שהגיע הזמן לחוקק חוקים ישירים נגד "פרזיטים": אלכוהוליסטים, אנשים שלא עובדים, זונות ו"ספקולנטים" אחרים. "החוק הפלילי בגרמניה לא נועד להגן רק על אינטרסים חוקיים, אלא גם לחנך את האוכלוסייה ברוח הסוציאליסטית." זנות נהפכה לפשע, כמו התנהגויות אנטי-סוציאליות אחרות. השאיפה הסוציאליסטית היתה ברורה: אף אישה לא תמכור את גופה, אף גבר לא יקיים יחסים מחוץ לנישואים.

השאיפה לא התגשמה. המצאת הגלולה נגד היריון הביאה לנשים חופש מיני שלא היה להן קודם, וב-1972 גם הפלות נעשו חוקיות. השחרור המיני הביא למצב שבו נשים קיימו יחסים מחוץ לנישואים לא פחות מגברים, ואחוזי הילודה הצטמצמו. למעשה, מזרח גרמניה נהפכה למדינה עם אחוזי הילודה הנמוכים ביותר בעולם. בזמן שהאזרחים המהוגנים חגגו, הזונות המשיכו להיעצר, אם כי באופן זמני בלבד. המדינה היתה זקוקה לכסף זר ולאיסוף מידע על מדינות זרות, והזונות יכלו להוות מקור מצוין לשניהם.

תרבות הצריכה וזנות השטאזי


כדי להשיג כסף זר, מזרח גרמניה פתחה בשנות השבעים חנויות יוקרה, שנועדו לתיירים ואנשי עסקים זרים וקיבלו תשלום בכסף זר בלבד. תוך זמן קצר החנויות נפתחו גם עבור פקידי ממשל שונים, וב-1974 גם עבור האזרחים הפשוטים, שרובם לא יכלו להרשות לעצמם לקנות בהן. הקנייה בחנויות האלה לא היתה רק סמל סטטוס, אלא גם סמל להתנגדות – התהדרות במוצרים מערביים כנגד הכפייה הסוציאליסטית.

הזנות החדשה התפתחה סביב תרבות הצריכה החדשה. נשים מקומיות רצו להרגיש חלק מהעולם הגדול, וההרגשה הזאת עברה דרך גברים זרים עם כסף זר, שיכלו לקנות להן חפצי יוקרה ולקחת אותן למסעדות, מלונות, תיאטראות וכל מה שנמנע מהאזרחים המקומיים. מאחר שהכסף הזר שהנשים קיבלו תרם למדינה, ומאחר שהן לא היו זונות "מקצועיות", המשטרה המקומית לא הטרידה אותן, והשטאזי שמח לשתף איתן פעולה בתנאי שירגלו בשבילו.

התופעה היתה כה נפוצה שהיא קיבלה את הכינוי "זנות השטאזי", ותיארה נשים ששכבו עם פקידים זרים והעבירו את המידע שקיבלו מהם לשטאזי. המדינה הסוציאליסטית, שהתנגדה לזנות, עודדה נשים לשכב עם גברים תמורת מתנות חומריות, ובמקרים רבים סוכני השטאזי אף איימו על הנשים שישלחו אותן למחנות חינוך מחדש אם לא ישתפו איתם פעולה. היו גם לא מעט גברים בשירות השטאזי ששכבו עם נשים זרות שעבדו בשירות נציגויות זרות, ולפעמים אפילו התחתנו איתן, במטרה להשיג מהן מידע על מקומות עבודתן. הם נקראו "רומיאו למשימות מיוחדות".

שיאה של "זנות השטאזי" הגיע בכל פעם שנערך יריד בינלאומי גדול בעיר לייפציג. השטאזי נהג לגייס נשים במטרה לקיים יחסים עם האורחים הזרים ולהשיג מהם מידע. דרישות התפקיד היו ברורות: "את צריכה להיות בת עשרים עד ארבעים, אינטליגנטית, מושכת ומלאת דמיון, נשית, שמורה היטב, לא בוטה מדי, רווקה או גרושה, בלי ילדים אבל עם דירה משלך ומוכנה לקחת סיכונים".

המגויסות עברו אימונים בפסיכולוגיה בסיסית, הובלת שיחה, השגת מידע, לוגיסטיקה ושימוש בסמים. הן למדו להתחפש, להתאפר ולהתלבש באופן שלא יחשוף אותן. המבצעים זכו להצלחה. כך למשל היינריך לומר (Heinrich Lummer), פוליטיקאי מערב-גרמני, גילה ב-1981 שהאישה שהוא ניהל איתה קשר בשבע השנים הקודמות היתה שתולה של השטאזי. פוליטיקאים אחרים צולמו ללא ידיעתם מבלים עם נשים צעירות, ונסחטו לאחר מכן. בשטאזי נהגו להגיד: "לאיסוף מידע אין מוסר".

כאלפיים נשים נהגו לנסוע ללייפציג בכל פעם שהתקיים בה יריד בינלאומי, במה שנודע כ"רכבת של לייפציג". 30% מהן היו סוכנות של השטאזי.

הבורדל של אירופה


בזמן שלגברים המקומיים לא היה כסף כדי לשלם על מין, לגברים הזרים היה כסף, והיה להם את ניחוח ההרפתקאות והעולם הגדול.

מזרח גרמניה נחשבה ל"בורדל הכי גדול באירופה", ולא בגלל מספר הזונות בה, אלא בגלל מספר הנשים שרצו לשכב עם גברים זרים, בין אם בשביל מתנות ובין אם בשביל ההרפתקה. זאת היתה ההזדמנות שלהן להשתחרר מהשעמום וחוסר התכלית של החיים הסוציאליסטיים במזרח גרמניה. הגברים הזרים ייצגו את העולם שמעבר לחומה. 

מין עם גברים זרים סימל חתרנות נגד הממסד, על-ידי קיום קשרים עם הזרים ה"קפיטליסטים" וקניית מוצרי יוקרה. המטרה לא היתה חומרית, והכסף והמתנות היו רק תוספת נחמדה. הנשים שקיימו מין בתשלום ידעו איך להתחמק מהשלטונות, וגם אחרי נפילת הקומוניזם נהגו לספר על החיים הטובים, שבמסגרתם הן עשו חיים עם גברים זרים, בעיקר מלחים, בכל ערב. הן פגשו אותם במלונות, במועדונים ואפילו ברחוב. במחקר שנערך ב-1990, בהשתתפות 3103 אזרחים בגילאי 48-16, אחוז אחד אמרו שהם קיימו בעבר מין תמורת תשלום.

במחקרים מתקופת הקומוניזם, 42% מהצעירים שברחו למערב גרמניה ציינו את המחסור במוצרי צריכה בתור המניע העיקרי, ו-27% ציינו את הגבלות התנועה. המזרח-גרמניות שקיימו מין בתשלום פתרו את הבעיות האלה בלי סיכוני העריקה, כשניצלו את הכסף שקיבלו בשביל קניות ואת הגברים הזרים שפגשו כדי להרגיש חלק מהעולם הגדול.

ואז הגיעו הפרסטרויקה, נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה. עבור רוב הגרמנים, זה היה הזמן לחגיגות. עבור הזונות במזרח-גרמניה, זה היה אסון. אם קודם הן קיבלו דיור ובריאות בחינם, וקיימו מין בתשלום רק עבור מותרות, עכשיו הן נאלצו לקיים מין בתשלום כדי לשרוד. הזנות הפכה לפרנסה היחידה שלהן והיתה צריכה לממן את כל חייהן. האבטלה במזרח גרמה ליותר ויותר נשים לפנות לזנות, ורבות מהן נאלצו להגר למערב גרמניה בתקווה למצוא שם לקוחות עשירים יותר מהמובטלים במזרח. במערב התחרות עם המקומיות היתה קשה אפילו יותר, בזמן שעל מזרח גרמניה השתלטו סרסורים.

לא רק שהנשים המזרח-גרמניות נותרו ללא כסף וללא פרנסה, הן גם גילו שבמערב גרמניה הזנות כוללת מין בתשלום ותו לא. לא היו בה את ההרפתקה והקשרים האישיים שהתפתחו בזמנים הטובים במזרח-גרמניה. החופש האישי הדמוקרטי החדש הפך לשעבוד עבור צורך הנואש להרוויח כסף במערכת הקפיטליסטית.