ביקורת ספר: מופקרות / ענת גור

בפרקים הראשונים של ספרה, ענת גור מסבירה את בחירתה לדבר רק עם נשים שכבר אינן עובדות בזנות: "הבחירה לראיין דווקא אותן נבעה מההבנה, שנשים הלכודות עדיין בזנות אינן חופשיות לדבר בגילוי לב. הן נמצאות תחת שלטון הסרסורים, תחת השפעת סמים קשים, ותחת השפעת הניתוקים (הדיסוציאציות) המאפשרים להן לעסוק בזנות" (עמוד 22).

ענת גור כתבה ספר על זנות, אבל בחרה לא לראיין נשים בזנות. לטענתה, אי אפשר להאמין להן מפני שהן מסוממות וסובלות מבעיות נפשיות. כך היא מחקה את עובדות המין פעמיים: פעם אחת כשלא ראיינה אותן למחקרה, ופעם שנייה כשהתעלמה מרובן המכריע בכל הנתונים שהיא מציגה בספרה. הנתונים שהיא מביאה מגיעים ממחקרים על עובדות בזנות רחוב לא חוקית ומתעלמים מכל שאר עובדות המין.

אפילו נעמי לבנקרון, כותבת הצעת החוק הראשונה להפללת הלקוח, כותבת במחקרה על זנות: "ספרה של ענת גור חושף אמנם עולם מצמרר, אך הוא מבוסס במידה רבה על ניסיונה הטיפולי של הכותבת בין כתלי הכלא עם נשים בזנות, ועל זנות רחוב, שתי קבוצות בעלות מאפיינים מובחנים ללא ספק, אשר ביניהן קיימות נקודות ממשק וחפיפה, אך הן אינן מייצגות את כל תעשיית המין" (עמוד 55).

למעשה, ענת גור מסלפת בשיטתיות את הנתונים בספרה, ויוצרת מצג שווא על זנות. אביא כאן מספר דוגמאות, שמייצגות את רוח הספר.

עמוד 30: "מחקרים שבדקו את שיעורי ההתעללות המינית בילדוּת בקרב נשים שעוסקות בזנות מצאו שיעורים גבוהים, שנעים בין 60% ל-85%." גור מפנה רק למחקר אחד, של Silbert& Pines. היא אינה מציינת שמדובר במחקר שנערך בסן-פרנסיסקו, במקום בו הזנות אינה חוקית, על נשים וגברים בזנות רחוב, וש-60% מהמשתתפים בו היו מתחת לגיל 16. כלומר, מדובר על עובדות מין במצב גרוע במיוחד, שלא מייצגות את כלל הנשים העוסקות בזנות, בניגוד לטענתה המכלילה של גור. למעשה, כל המחקרים המקיפים מראים שהנתון שהביאה גור אינו נכון.

עמוד 28: "ניסיון קליני מראה שכל הנשים העוסקות בזנות עברו פגיעות מיניות." מראה המקום הוא מחקר של גור עצמה, שנערך על זנות רחוב בלבד.

עמודים 33-32, "גיל הכניסה לזנות". גור פותחת את תת-הפרק בטענה: "רוב הנשים נכנסות לזנות בגיל צעיר מאוד, שהוא מתחת לגיל ההסכמה לקיום יחסי מין על פי החוק." כלומר, לטענתה, רוב עובדות המין נכנסו לזנות לפני גיל 14. כדי להוכיח טענה זו, היא מציינת שבעה מחקרים. ארבעה מתוכם מראים דווקא שגיל הכניסה לזנות הוא בין 18 ל-21. שניים אחרים נערכו בכלל על זנות קטינים. באחרון, של Silbert & Pines, היו כאמור 60% מהמשתתפים מתחת לגיל 16, ולמרות זאת גיל הכניסה בו היה 16, לא 14 כפי שטוענת גור.

במילים אחרות, המחקרים שמציינת גור סותרים את טענתה, ומוכיחים שגיל הכניסה הממוצע לזנות גבוה יותר מ-18, ובוודאי אינו 14. רק קטינים התחילו מן הסתם לעבוד כשעוד היו קטינים. זה לא מפריע לגור לטעון בסוף תת-הפרק: "ניתן אפוא לראות, כי למרות השוני במחקרים, הגיל הממוצע של כניסת נשים לזנות הוא בגבולות גיל ההתבגרות".   

אגב, גור מתעלמת בתת-הפרק מהמחקר של מליסה פארלי, שבו נקבע בבירור שגיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 19. מוזר, כי גור קובעת לפני כן ש"מליסה פארלי היא אחת מחוקרות הזנות המרכזיות כיום בעולם", והמחקר של פארלי אף מופיע בביליוגרפיה ובהפניות ברחבי העבודה. גור בחרה להתעלם מהנתונים במחקרים של פארלי ושל חוקרים אחרים, ולהסתפק בנתונים הקיצוניים ביותר (שאפילו הם סותרים את טענתה).

עמוד 154: "שכיחות גבוהה של הפרעות דיסוציאציה נמצאה בשנים האחרונות בקרב נשים שעוסקות בזנות." מראה המקום כולל שני מאמרים. אחד של ענת גור עצמה, שנערך על זנות רחוב בלבד (ואפילו נקרא "חוויתן של נשים שעסקו בזנות רחוב בישראל"). המאמר השני הוא של מליסה פארלי, אבל פארלי בכלל לא חקרה את הנושא בעצמה, אלא מצטטת שלושה מחקרים אחרים. המחקר הראשון, של Belton, אינו מחקר אלא נייר עמדה שהוצג בכנס של פסיכולוגים. המחקר השני נערך על 20 נשים בזנות בלבד, שלא מהוות מדגם מייצג כלשהו. המחקר השלישי הוא של החוקרת  ההולנדית ואנווסנביק, שמציינת במפורש בעמוד 270: "יש לציין שהתגלו הבדלים משמעותיים בין עובדי מין שונים בהיבט הזה. [...] ניתוק אינו קשור לעבודת מין כשלעצמה, אלא לעבודת מין בתנאים מסוימים. קבוצות מסוימות של עובדי מין עשויות לא לגלות רמות גבוהות של לחץ נפשי. עדות לכך, בקרב עובדות מין שאינן פגיעות כמו עובדות רחוב, מתאפשרת לאחרונה." 

במילים אחרות, גור טוענת טענה כללית על נשים בזנות, ומקווה שאף אחת לא תבדוק את מראי המקום שלה. אחרת עוד יגלו שהטענה נכונה לזנות רחוב בלבד, שמראי המקום אינם מחקרים ראשוניים, ושהמחקרים המקוריים טוענים טענות שונות לחלוטין.

זאת השיטה של ענת גור לאורך כל הספר: לסלף את הנתונים שהיא בעצמה מביאה, ולקוות שאף אחת לא תבדוק את מראי המקום. סילופים נוספים בספרה של גור אפשר למצוא במאמר אחר כאן בבלוג. עצוב לראות שמי שנחשבת לאחת מחוקרות הזנות הבכירות בישראל מכריזה שאי אפשר להאמין לעובדות מין, ואז מסלפת בעצמה נתונים כדי שגם הקוראים לא יאמינו להן.