מכתב פתוח למתנגדי הזנות, או: האם אינני אישה?

שרה מ. היא עובדת מין קנדית. שרה שונאת לעבוד בזנות, אבל מאמינה שגם מי שסובלות מעבודתן ראויות לזכויות אדם. ב-2011 היא כתבה מאמר חשוב על עבודת מין, וקיבלתי אישור לפרסם אותו כאן. הרשומה הזאת היא תרגום מקוצר שלו. 

מתנגדות הזנות תוהות מדוע עובדות המין אינן מוכנות להיכנס לדיון איתן. אנחנו לא יכולות להיכנס לדיון שלהן כי אנחנו לא יכולות לדבר בתוכו, בגלל ההגבלות שהן מטילות על מה שמותר וראוי להגיד. אם הדיון הוא בין פמיניסטיות לבין "הלובי של תעשיית המין", איך אני יכולה לטעון טיעון לגיטימי בשמי?

לעובדות המין אין פריבילגיה של לוביסטים; מה שיש לנו זה סט כישורים שרכשנו בעבודה קשה כדי להשתמש בו נגד הסטיגמה והאלימות המערכתית. במציאות שלי, הממשלה לא מקשיבה לעובדות המין, אפילו לא קצת.

אם מישהי אומרת לי שיש לה בעיה פמיניסטית לגבי עבודת מין, כשהיא יודעת שעבודת המין היא הפיתרון היחיד שלי לעוני, יש לי בעיה לקחת את הפמיניזם שלה ברצינות, מפני שהיא לא לוקחת את מציאות החיים שלי ברצינות. להכיר בכך ש"יש דרך טובה יותר" זה לא מספיק טוב. אני צריכה לא לחיות בעוני, ולא אחרי המהפכה, אלא עכשיו. בינתיים, עובדות המין נשארות לבד בהתמודדות עם עוני, מחסור בדיור, אלימות משטרתית, מצלמות ביטחון באזורים ציבוריים, קיצוצים בביטוח בריאות, בחינוך, ברווחה ובקצבאות נכות, וכן, גם האלימות הפיסית והמינית הרגילה.

בואו נסתכל על תנאי העבודה של עובדות מין, שרוצות כמוני לצאת מתעשיית המין. לא כל עובדות המין רוצות לעזוב – אני לא יכולה לדבר אפילו בשמן של כל אלה שרוצות (למעשה, אם יש רק דבר אחד שהקוראות ייקחו מהמאמר הזה, אני מקווה שזאת תהיה ההכרה בכך שאין עובדת מין אחת מייצגת). אבל אני יכולה להוסיף כמה מחשבות.

ראשית, שאיפת היציאה מזנות דורשת מקור הכנסה נוסף. כן, אם כל הלקוחות שלי ייזרקו לכלא, אני אפסיק להיות עובדת מין, אבל אני גם לא אוכל לשרוד. גם אם נתעלם מהעובדה שהטקטיקה הזאת היא פטרונית ולא יעילה, החוק השבדי לא מתאים לקנדה מפני שאין לנו את מערכת הרווחה הדרושה להתמודדות עם אובדן הכנסה מוחלט של כל עובדי ועובדות המין. הטיעון הזה כשלעצמו אינו נגד המודל השבדי – צריכה להיות לנו מערכת רווחה טובה יותר – הוא פשוט עובדה.

נוסף על כך, לקרוא לעבודת מין "משפילה" זה להכחיש שכל עבודה היא משפילה, כולל העבודה של מתנגדי הזנות וכולל העבודות השונות של הלקוחות שלי. כל עבודה תמורת כסף היא "משפילה". העובדה שהמקצועות של כולם משפילים אינה אומרת שעבודת מין היא מעצימה. זה רק אומר שעבודת מין אינה יוצאת דופן. בין אם חושבים שנשים צריכות לעסוק בעבודת מין ובין אם לא, נשים רבות הן עובדות מין, ורבים מתנאי העבודה שלהן הם רעים. עובדות מין לא רוצות להפוך את הזנות ל"עבודה ככל עבודה אחרת". זאת כבר עכשיו העבודה שלנו. כל עוד קצבאות ועבודה בשכר מינימום, שלא מספיקה כדי לכלכל את עצמך, הן האפשרויות האחרות היחידות שלנו, אנחנו נמשיך לעשות עבודת מין. באופן חוקי או לא חוקי, בגלוי או במחשכים, במקומות בטוחים או מסוכנים, תלוי במשתנים האחרים שיקבעו איך נעשה את עבודתנו. כי עבודה קשורה לכסף.

נתקלתי בהרבה ארגונים ששאפו לעזור לי, אבל הארגון היחיד שנתן לי סיכוי קלוש לעזוב בעתיד את עבודת המין, היה האוניברסיטה שלי. ותנחשו איך אני מממנת אותה! 

גם במקרה הזה, היה לי את המזל להיתקל באנשים שהיו מוכנים לעזור לי כלכלית כדי לשלם את שכר הלימוד, כמו גם את התמיכה הרגשית הנחוצה, בסביבה שבה הטרדות מטעם פמיניסטיות רדיקליות הן שכיחות.

עובדות מין צריכות תמיכה קבועה ומקור הכנסה בר קיימא. אנחנו גם צריכות שתבינו את האופן המעשי של חיינו: הדברים היומיומיים שאינם כרוכים בנרטיבים עקובים מדם או מרגשים של אלימות ומין. במילים אחרות, הנרטיב חסר הייחוד והרגיל לגמרי של עובדים מדוכאים תחת הקפיטליזם הניאו-ליברלי; הסיפור הרגיל של נשים וקווירים תחת הפטריארכיה; והסיפור הישן על גזענות וקולוניאליזם נגד אוכלוסיות מיעוטים.

הדרישה למיגור הזנות, במתכונתה הנוכחית, היא פשוט דרישה מהמדינה לממש שליטה ישירה וכפויה על גופן של נשים ובחירותיהן. היא בעצמה סוג של אלימות, אפילו אם היא נעשית בשם ההתנגדות לשליטה הסמלית של גברים בנשים (טענה שעובדות מין רבות לא מסכימות עם הפרשנות שלה על יחסיהן עם הלקוחות). אבל בכנות? לא אכפת לי. תעשו את הדברים הנכונים בשם הסיבות הנכונות או בשם הסיבות המוטעות. רק תתרכזו במה שבאמת צריך לעשות: דיור ציבורי, שכר הוגן, מקומות עבודה בטוחים וחינוך. תתנו את המשאבים האלה ישירות לעובדות המין, ותנו לנו להשתמש בהם בשביל עצמנו. אנחנו נוכל להתמודד עם חילוקי הדעות הפמיניסטיים בינינו, אחרי שכל הפמיניסטיות יכירו בבעיות המעשיות שעובדות מין נתקלות בהן יומיום ויעזרו להן לפתור אותן.

הגיע הזמן לדרוש מהפמיניסטיות להסביר מדוע הן כה מאוימות מקולותיהן של עובדות המין. עבור חלק מהפמיניסטיות הרדיקליות, בעיקר הלבנות, המבוססות והפריבילגיות מביניהן, הזנות היא כבר לא ניסיון חיים אמיתי של נשים מסוימות, אלא סמל לדיכוי של כל הנשים. הרטוריקה של פמיניסטיות רדיקליות לא מאפשרת לעובדות המין לתאר ולהגדיר את החוויות של עצמן. הרטוריקה גם מאפשרת לפמיניסטיות לדבר על זנות ועל חיסול הפטריארכיה, בלי לקחת בחשבון איך מילותיהן ואמונותיהן ישפיעו על המציאות של עובדות מין.

פמיניסטיות מסוימות רוצות שגברים יפסיקו לראות בכל הנשים זונות. ובכן, עובדות מין רוצות שכולם יפסיקו לראות בזונות כל דבר שהוא לא אישה, או אדם. המטרות האלה אינן אותן מטרות, ופמיניסטיות רדיקליות אינן עוזרות לנשים בזנות כל עוד הן מציגות אותנו כמשהו אחר מאדם שלם.

חוויות עבודת המין שלי כוללות חיים של עוני, אלימות גברית, והתמודדות יומיומית עם השנאה והאטימות של חברי הקהילות הרחבות שאני חיה בהן, שהם במקרים רבים אנשים שיש להם שליטה ישירה על הגישה שלי לדיור, חינוך או הכנסה. לעובדות מין רבות יש חוויות טובות והן אוהבות את עבודתן, אבל אני חד משמעית מתעבת את עבודת המין שלי, ואני בהחלט לא מאמינה שלקוחות או בוסים ראויים ל"זכויות". אני תומכת באי-הפללה מפני שאני יודעת עם איזה סיכונים אני מתמודדת ומה אני צריכה כדי להיות בטוחה.

מתנגדי זנות הופכים עובדות מין לקורבנות, כשהם קוראים לצורך שלנו בהכנסה "תגובה פתולוגית להתעללות מינית בילדות". מבחינתם, כל מי שלא מסכימה איתם צריכה לחוות עוד יותר התעללות – למעשה, לסבול יותר בזנות כדי שלא תהיה עדיפה על עבודות אחרות – ואז היא תתעשת ותפסיק לעבוד בזנות. הטענה הזאת פוגענית כלפי עובדות מין שסבלו מהתעללות מינית, כלפי עובדות מין שלא סבלו מהתעללות מינית, וכלפי כל אדם שעבר התעללות מינית. תגובה פמיניסטית לאונס לא מתארת שורדות כסחורה פגומה, ולא מגדירה בשבילן את התקיפות המיניות שעברו.

אני מסרבת להקשיב למתנגדות הזנות. לא בגלל שאני לא מסוגלת להבין מה הן אומרות, אלא דווקא בגלל שאני מבינה בדיוק מה הן אומרות.