ג'נט מוֺק (Janet Mock) היא פעילה לזכויות נשים טרנסיות ועובדות מין, מנחת תוכנית טלוויזיה ועורכת במגזין "מארי קלייר". היא גם עבדה בצעירותה בעבודת מין. הרשומה היא סיכום ספרה, Redefining Realness.
 |
| By Source, Fair use, https://en.wikipedia.org/w/index.php?curid=46681845 |
הכול התחיל עם שמלה. ג'נט בת השש, שנקראה צ'רלס ונחשבה לבן הבכור של הוריה, התערבה עם חברתה שתצליח לרוץ כשהיא לובשת את השמלה של סבתה. היא הצליחה. היא לא ראתה שאחותה הגדולה צפתה בה. "סבתא, סבתא, תראי מה צ'רלס עושה", צעקה אחותה. ג'נט ניסתה לפשוט את השמלה לפני שסבתה תראה, אבל לא היה לה מספיק ניסיון בשמלות. סבתא הספיקה לראות. בזמן שג'נט המבוהלת ניסתה לרוץ למקום המסתור שלה, סבתה הספיקה לחבוט בישבנה.
לאחות הגדולה זה לא הספיק. "אמא,
תנחשי מי נתפס היום לובש שמלה?" היא קראה לאמן כשזו חזרה מהעבודה.
"צ'רלס דילג בחוץ כמו איזה מארי!" אמא של ג'נט לא האמינה באלימות. היא
הסבירה לג'נט בנועם: "אתה פשוט לא אמור ללבוש שמלות." וסבתא הרגיעה:
"פשוט תשמחו שאבא לא ראה את זה."
ג'נט הפנימה את המסר: היא צריכה להחביא
את עצמה. מעכשיו היא צריכה להיות צ'רלס, הבן הבכור והגברי. בדיוק כמו אבא שלה,
שהיה "גבר" אמיתי. אחרי שהכניס שלוש נשים שונות להריון בתוך שלושה
חודשים, הוא ואמה של ג'נט התגרשו. ג'נט בת השבע נלקחה
מהסביבה הבטוחה יחסית של אמה וסבתה בהונולולו, הרחק אל ביתו של אביה באוקלנד.
אלה היו אולי השנתיים הקשות ביותר בחייה
של ג'נט. בלי אמה, בלי דמות נשית בסביבה, עם אב שדורש ממנה להיות קשוחה ואח צעיר
שאוהב ספורט בדיוק כמו שאבא רוצה. לא רק שג'נט היתה נשית, היא גם ענתה על כל
הסטריאוטיפים הנשיים של רכרוכיות וחוסר אהבה לספורט. "ניסיתי לתקן אותך, זה
כל מה שידעתי," אומר היום אביה על התקופה שבה זרק אותה למים כדי שתלמד
לשחות, ודחף אותה על אופניה במורד הגבעה כדי שתלמד לדווש. ההתמכרות שלו לקראק
דרדרה עוד יותר את המצב. כשג'נט האריכה שיער, הוא לקח מספריים וקצץ את שיערה לקול
בכייה.
זה עדיין לא היה הדבר הגרוע ביותר
בתקופה ההיא. כשג'נט בת השמונה הרגישה שאף אחד לא אהב אותה, היה שם אחיה החורג בן
ה-13 שידע איך לנצל את תחושתה. במשך שנתיים הוא ביצע בה מעשים מגונים, שהיא לא הביעה להם התנגדות מפני שהיו ביטויי ה"אהבה" היחידים שקיבלה והכירה.
השנתיים הנוראות נגמרו כשג'נט עברה עם
אביה לגור אצל משפחתו. בביתה החדש היו קרובות משפחה שהיוו מודל נשי לחיקוי, נשים
שלמרות העוני וקשיי החיים ידעו לשרוד, לחיות ולחייך. דבר אחד עדיין היה חסר לג'נט:
אמא. כשבגיל 12 אמה ביקשה לקבל אותה ואת אחיה בחזרה, ג'נט לא היססה. סוף סוף היא
חוזרת הביתה.
ג'נט שמחה כל כך על החזרה לבית אמה, שהיא
עשתה הכול כדי להתנהג כמו הבן שהיא היתה אמורה להיות. "הניסיון להסתיר את
עצמי אִפשר לי להתנהל תחת מעטה של נורמליות, שעזרה לי להרגיש בטוחה באופן זמני.
עבור טרנסיות רבות, העמדת הפנים יכולה להתמשך חודשים, שנים ואפילו עשורים; כל אחת מרגישה אחרת, אבל משותף לכולנו הפחד: 'אם
אהיה מי שאני באמת, זה יוביל לדחייה'. הסתרת זהותך מעוותת את תחושת העצמי, ומגבירה
את תחושת חוסר האונים לגבי הסיכוי להיות אי-פעם מי שאת. תחושת תבוסה השתלטה עליי,
אומרת לי שאף אחד אף פעם לא יוכל להבין ולקבל אותי. התחלתי להאמין שאנשים, כולל
משפחתי וחבריי, ייגעלו ממני, והאמונה הזאת, ביחד עם הבושה שהפנמתי מהעולם הסובב
אותי, בודדה אותי עוד יותר."
למזלה של ג'נט, היתה מישהי שכן ראתה בה
אישה. ונדי, חברתה הטובה, שגם היא נולדה בגוף הלא מתאים. ונדי נהנתה משני יתרונות
שלא היו לג'נט: היא גרה אצל סבה וסבתה, שלא ממש שמו לב מה היא עושה; ולא היה אכפת לה מה חושבים עליה. בזכות ונדי, שהיתה
אשת העולם הגדול כבר בגיל צעיר והכירה טרנסיות בוגרות רבות, ג'נט בת ה-15 הבינה
שהיא לא לבד. יש עוד נשים כמוה. כשגברים הסתכלו על ג'נט במבטים שגרמו לה אי-נוחות,
ונדי אמרה לה: "ג'נט! החיים לא נוחים. את חייבת להתרגל לזה או שתצטרכי להעביר
את החיים בדאגה שאנשים ירגישו בנוח לידך. לא אכפת לי מה אנשים אומרים עליי, כי הם
לא צריכים לחיות בתור אני. את צריכה להחליט מי את ולהמשיך כמו שאת."
בזמן שג'נט ניסתה למצוא מודלים נשיים
ולהחליט מי היא, אמה היתה עסוקה בהתמכרות לקראק וביחסים עם גבר שתלטני, ולא היתה
שם כדי לתמוך בה. ג'נט מצאה מפלט ברחוב מרצ'נט, המתחם של טרנסיות רבות בהונולולו,
שבו הן מבלות, מכירות גברים וגם עובדות בזנות. "אלה היו הנשים הטרנסיות
הראשונות שפגשתי, ובמהרה קישרתי בין נשיוּת טרנסית לזנות." ג'נט כבר הכירה את
הסטיגמה המשפילה על עבודת מין, ואת הנטייה של אנשים לזלזל בהן ולהפחית בערכן.
"בגלל שלימדו אותי שעבודת מין היא מבישה, וקישרתי בין נשיוּת טרנסית לעבודת
מין, לימדו אותי למעשה שנשיוּת טרנסית היא מבישה. האמונה הזאת היתה הבסיס להבנה
שלי את עצמי כאישה טרנסית, ולא יכולתי להפריד אותה מהזהות העצמית שלי, מהבושה
הפנימית שבלהיות טרנסית, שחורה, ענייה, צעירה, אישה."
כיום ג'נט כבר לא חושבת ככה. "לא
ראיתי את המורכבות של הנשים האלה בתור שורדות מחוץ לחוק. הן הגיעו לרחוב
מרצ'נט וקיבלו פיקוד על הגוף שלהן – גוף שהיה רדיקלי בעצם קיומו בעולם מיזוגני,
טרנספובי ואליטיסטי – מפני שהגוף שלהן, התושייה שלהן, המסורת הקולקטיבית של
הישרדות, היו הכלים שלהן לדאוג לעצמן כשהמשפחות שלהן, הממשלה שלנו והממסד הרפואי
שלנו הפנו אליהן את גבם. בזכות הצפייה בקהילת הנשים הזאת מתאספת באחווה בכל שבוע, למדתי על האוטונומיה של גופי, על חוסן נפשי ויכולת פעולה עצמאית, על
לפעול למען עצמך בעולם עוין לעצם קיומך."
בתחילת דרכה ברחוב מרצ'נט, ג'נט נהנתה
מסטוצים עם בחורים. "ביחד עם העניינים שלי עם גופי וחוסר היציבות בבית,
הסטוצים היוו הקלה." בגיל 16 אחד הגברים שהסתובבו ברחוב הציע לה
כסף. ג'נט הייתה צריכה כסף בשביל ההורמונים. היא התחילה לעבוד ברחוב באופן קבוע.
"הניסיון שלי עם עבודת מין הוא לא זה של קורבן סחר צעירה או זה של אישה
מועצמת שבוחרת בגאווה בעבודת מין כמקצוע. הניסיון שלי משקף את זה של נערה פגיעה עם
מעט משאבים, שמאז ילדותה נאמר לה שזאת הדרך היחידה, שלא הרגישה מספיק נוח בגופה
כדי לזכות בהנאה כלשהי מעבודת מין, שהשכירה חתיכות מגופה: פה, תחת, ידיים, שדיים,
זין. ידעתי, אפילו בגיל 16, שאני עושה מה שאני חייבת לעשות, כי אף אחד לא הולך
לעשות את זה בשבילי."
כיום, כשג'נט כבר מפורסמת ואמידה, היא היתה יכולה להסתיר את
עברה. אולם היא מעדיפה לצאת למען עובדות המין: "אני מקווה שהפתיחות שלי תעורר דיון על הדרכים לעזור למי שעובדים
בזנות, ובמיוחד לקהילה שלי. הדיון צריך לעסוק בדרכים ליצור אפשרויות נוספות,
מושכות ויעילות יותר עבור עובדות מין טרנסיות, כדי שזאת לא תהיה האפשרות היחידה
שלהן. אנחנו צריכים תוכניות שיאפשרו לנשים ולנערות טרנסיות למצוא דיור וביטוח
בריאות ברי-השגה, שיאפשרו להן להשלים את השכלתן ולפתוח בפניהן אפשרויות".
עד שזה יקרה, ג'נט מסכמת את ניסיונה
המורכב בעבודת מין: "היה מעצים לא להתבייש בגוף ובמיניות שלי, אבל זה היה תחת
התנאים של עבודה מלאת סטיגמה. לא הייתי גאה בעבודה בזאת. הייתי מלאת תודה שהיא
קיימת, אבל זה לא אומר שהכרתי טובה למבט החשקני ולמגע של גברים מבוגרים. הם לא
הכירו אותי; הם רצו לכבוש אותי. ובכנות,
נגעלתי מהם".
ג'נט דאגה לעצמה בכל כלי אפשרי, כולל
הגוף שלה. בזמן שאמה התמכרה לקראק, אביה החורג השליט טרור בבית, המשפחה היתה
על-סוף הומלסיות וג'נט עבדה בלילות בעבודת מין, היא עדיין הצליחה לעבוד גם בתור
מוכרת בחנות ולהיות תלמידה מצטיינת בבית-הספר. ג'נט הייתה המצטיינת השכבתית, זכתה
לתמיכה מהתיכון שלה, וקיבלה מלגה של 16,000$ לשנה מאוניברסיטת הוואי, שבה השלימה
תואר באופנה ותקשורת.
גם עם המלגה, ג'נט המשיכה לעבוד ברחוב
מרצ'נט. היא הייתה חייבת להרוויח את 7000 הדולרים שיממנו טיסה וניתוח להתאמה
מגדרית בתאילנד, מאחר שהמחירים של ניתוחים כאלה בארה"ב היו יקרים מדי. ג'נט חסכה את
הכסף וגם השתתפה בסרט פורנו, שעליו היא מתחרטת עד היום בגלל המבט הנואש שהיא רואה
בעיניה של הבחורה הצעירה שהיא היתה. הרווחים מהסרט עזרו לה לממן את הניתוח, שאחריו
יכלה להרגיש שגופה שלם. בגיל שלושים היא גאה בסוף הטרו-נורמטיבי מהאגדות, עם בן
זוג אוהב ועבודה יוקרתית. אפילו אביה הבין בסוף את מה שהיה צריך להבין הרבה
לפני כן:
"חוסר הכבוד שלך אליי ניכר. מעולם
לא כיבדת אותי, וכשאני חושב על זה, גם מעולם לא חיבבת אותי. אבל אני ההורה ואת
הילדה וזה לא התפקיד שלך לאהוב אותי כמו שאני אוהב אותך. אהבתי אלייך היא ללא
תנאים, ולא משנה מה תחליטי לעשות בחייך, אני אוהב אותך. זה לא אומר שאני חייב
לאהוב את הבחירות שלך, אבל אני תמיד אוהב אותך."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה