No Sex for Fish

כפר דייגים לחופי אגם ויקטוריה, קניה, נשמע כמו מקום קסום לטיול רומנטי. למרבה הצער, הנשים המקומיות לא יכולות להתמקד ברומנטיקה. באזור שבו חצי מהאוכלוסייה מרוויחה פחות מדולר ליום, הנשים צריכות להתמקד בפרנסה. ואם רוב הפרנסה בכפרים מגיעה מדייג, והדייגים הם גברים, לנשים אין לפעמים ברירה אלא לשכב עם הדייגים כדי לקבל את הדגים.

התופעה נפוצה בכל כפרי הדייגים במדינות האזור, וקיבלה את הכינוי Sex for Fish. יש הקוראים לה גם fishtitution. נשים, רובן גרושות או אלמנות, יודעות שמסחר בדגים הוא הסיכוי היחיד שלהן לשרוד. הן קונות את הדגים מהדייגים, מנקות אותם, מייבשות אותם ומוכרות אותם הלאה ברווח קטן. בתקופות שבהן שלל הדגים דל, הדייגים דורשים מהנשים לשכב איתם בתמורה לדגים. שיעור נשאי ה-HIV בכפרי הדייגים בקניה עומד על כ-26%.

ב-2012, לאחת המתנדבות של "חיל השלום" (Peace Corps) נמאס מהמצב והיא החליטה לעשות מעשה. בעזרת תמיכה של ארגונים בינלאומיים ושיתוף פעולה של המקומיים, היא יצרה פרויקט שנועד לחזק את כוחן של הנשים בתעשיית הדייג. הפרויקט נקרא No Sex for Fish.

3,400 דולר הושקעו בפרויקט החדש על-ידי העמותה האמריקאית World Connect. קואופרטיב נשים מקומי הוקם כדי לארגן את הפרויקט, ובעזרת התרומות הוא קנה שלוש סירות דייגים והעביר אותן לרשות נשים מקומיות. זאת לא הייתה נדבה :הנשים שתפעלו את הסירות העבירו את הרווחים לקואופרטיב עד שסכום הקנייה שולם במלואו, ורק לאחר מכן הן קיבלו את הסירות לבעלותן. רווחי הקואופרטיב שימשו לבניית סירות נוספות. הפרויקט, שהתחיל ב-2012 עם שלוש סירות, מחזיק היום כבר שלוש-עשרה כאלה.

הפרויקט שינה את חייהן של מנהלות הסירות. הן הרוויחו מהדייג פי חמישה משכר המינימום בקניה, וההכנסה הנוספת הבטיחה שהן יוכלו לשפץ את בתיהן הרעועים, להאכיל את ילדיהן כראוי ולשלם את שכר הלימוד שלהם. במקום שהנשים ייאלצו לקיים יחסי מין עם הדייגים כדי לקבל דגים, עכשיו הנשים העסיקו גברים בסירותיהן. הגברים למדו להקשיב למנהלות ולכבד אותן, ודייגים אחרים ראו שהנשים יודעות לנהל סירות לא פחות טוב מהם, והחלו לשתף איתן פעולה במקום לראות בהן אובייקטים מיניים.

הנשים המשתתפות בפרויקט קיבלו הכשרה בניהול עסקים והקימו קואופרטיב בנקאות לחיסכון והלוואות, שחסך לאוכלוסייה כספים רבים באזור שבו נסיעה לבנק הקרוב עולה כמו משכורת שבועית.

הפרויקט השפיע ישירות על 75 הנשים החברות בקואופרטיב ועל ארבעים גברים שעבדו בשבילן או קיבלו הכשרה מקצועית ביחד איתן. מרוויחים אחרים היו 65 הילדים של חברות הקואופרטיב. אחת הנשים, דוריס בת ה-49, מספרת: "עכשיו הילדים שלי הולכים לבית-הספר ומצליחים שם יפה. עכשיו אנחנו יכולים ללכת לבית-החולים אם אנחנו צריכים. זה הבדל גדול מאוד. לפני הפרויקט הייתי צריכה ללכת לגבר כדי לקבל את האפשרויות האלה. אני מרגישה כל כך מועצמת – אף פעם לא עבדתי כל כך קשה, אבל עכשיו אני יכולה להתרכז בעבודה שלי. השותפוּת שלי עם גברים היא עכשיו עבודה, לא סוגים אחרים של שותפות".

הגברים מודים: "היום כבר אין מין עבור דגים. הנשים לא מרשות את זה יותר. הן קראו עלינו תיגר [...] פעם שכבתי עם המון נשים ועכשיו כבר לא, כי הן השותפות שלנו. הן המנהלות עכשיו. אם דוריס אומרת משהו, אני עושה אותו."

וסמנתה, מתנדבת חיל השלום בת ה-24 שיזמה את הפרויקט, מתגאה: "השינוי הכי גדול מבחינתי הוא ההתנהגות של הנשים בחוף. לפני הפרויקט הן היו באות, סוחרות ונשארות בינן לבין עצמן. עכשיו הן צועדות כאילו המקום הזה שייך להן. הן נעשו יותר אסרטיביות בעסקים שלהן. הן מרגישות שיש להן קול והן משתמשות בו. ככל שהפרויקט מתקדם ועוד נשים רואות את השינויים, הן נעשות מעורבות גם כן ולא מתביישות לדבר בעצמן".