באזור נידח בנפאל מתגורר שבט ה-Badi, שבו ההורים
מייחלים לבנות ולא לבנים. הבנות הן אלה שמפרנסות את משפחתן, והגברים
נזהרים לא להרגיז אותן. יש רק בעיה אחת: הפרנסה של הבנות היא זנות, וההורים
מייחלים לבנות מפני שהן המפרנסות של המשפחה.
פעם נשות השבט היו רקדניות ושחקניות,
שגם קיימו יחסי מין עם השליטים המקומיים. השליטים סיפקו בתמורה דיור, מזון וחלקות אדמה.
מאז שנות החמישים כוחם הכלכלי של השליטים המקומיים ירד, הטלוויזיה הביאה לירידה
בביקוש להופעות, והזנות נשארה העיסוק היחידי של בנות השבט. אם פעם הן שכבו רק עם
השליטים, כיום הן נאלצות לשכב עם יותר ויותר גברים כדי להתפרנס.
בנות הבאדי נולדות לתוך הזנות. האמהות
שלהן עוסקות בזנות, האחיות שלהן עוסקות בזנות, הזנות היא הגורל שלהן. באזורים
המבודדים שבהם הן חיות, עם מעט ההשכלה שהן זוכות לרכוש, הן אפילו לא שומעות על
אפשרויות אחרות. זנות היא המוצא היחיד והאפשרות היחידה להתפרנס. בסביבות גיל 13 הן
מתחילות לקיים יחסי מין בתשלום. הפעם הראשונה נחגגת בטקס גדול, שמזכיר חתונות
מסורתיות בנפאל, רק בלי החתונה.
האמהות הן אלה שמסרסרות בבנותיהן
ומציעות אותן ללקוחות, עד שהבת נעשית עצמאית מספיק כדי לסחור בעצמה. גברים מגיעים
לבית המשפחה, משוחחים עם הילדה ועם הוריה, ואחרי זמן מה שוכבים עם הילדה בחדר
נפרד.
במשך מספר חודשים בשנה, הנערות
ומשפחותיהן עוברות לערים אחרות כדי לעבוד שם בזנות. בזמן שהבת עובדת, ההורים
מנקים, מבשלים ועושים את כל עבודות הבית, כדי שבתם תוכל להתרכז בזנות. באופן מפתיע, הנערות הן אלה ששולטות
כלכלית בכספן ובמשפחתן. ההורים נזהרים לא להרגיז אותן, מאחר שפרנסתם תלויה בנערות.
כשההורים צריכים כסף, הם מבקשים אותו מבנותיהם.
גברי הבאדי מוכרים מקטרות ותופים שהם
מייצרים, וההכנסה שלהם בטלה בשישים לעומת ההכנסה של בנותיהם מזנות. לכן ההורים
מעדיפים בנות, ואמהות אפילו בוכות לפעמים מרוב אכזבה אם נולדים להן בנים. ההורים
מנסים למנוע מבנותיהם להתחתן, כדי לא לאבד את הפרנסה.
שבט הבאדי שייך לקאסטת הטמאים בנפאל. עם
אוכלוסייה של 7,000 תושבים, חברי השבט נחשבים לטמאים ביותר מבין הקאסטות הטמאות
באזור. הם נקראים לפעמים untouchables among the
untouchables. חברי
הקאסטות הגבוהות לא אמורים להזמין אותם לבתיהם או לקבל אוכל ושתייה שהם הביאו.
נישואים בין המעמדות אסורים חברתית, ואם מישהו מהמעמד הגבוה נושא אישה טמאה,
משפחתו מתכחשת לו.
למרות זאת, ישנם לא מעט מקרים שבהם גבר
מהמעמד הגבוה ואישה משבט הבאדי מתחברים ומתחתנים. ברוב המקרים הגבר מתקשה
להתמודד עם הניכור המשפחתי של הוריו ושבטו, ונוטש את האישה לאחר מספר שנים וילדים.
כמעט לכל נשות הבאדי יש ילדים, שהן נאלצות לפרנס בכוחות עצמן. תביעות אבהות נדחות על-ידי השופטים, שטוענים שבגלל שהן זונות
אין דרך לדעת מי האבא.
ממשלת נפאל הקימה בתי-ספר באזור השבטים,
אך גם הבנות שכבר לומדות בהם נוטות לעזוב בשלב מסוים כדי לעבוד בזנות. הלימודים לא
מספקים להן פרנסה. גם הניסיון של ארגוני סיוע, למנות נשים מהשבט בתור יועצות לחינוך
מקצועי ומיני, נכשל לאור העובדה שהנשים טענו שהן מרוויחות בזנות הרבה יותר כסף.
אם הנשים מנסות לפתוח עסק, לקוחות לא
קונים אצלן בטענה שהן ממעמד נמוך מדי. "ילדים צריכים לקבל אוכל. אין לנו מקור
הכנסה אחר. זנות היא מקור ההכנסה היחיד שלנו." וזאת לא ממש הכנסה גבוהה: הן
מרוויחות בין 70 סנט לשניים וחצי דולר ללקוח.
גם אם אישה משבט הבאדי לומדת ורוצה
לעבוד בעבודה אחרת, בני המעמדות הגבוהים מונעים זאת ממנה. הם רואים במעמדות
הנמוכים אנשים נחותים שמסוגלים לעבוד רק בעבודה אחת. אחד הבראהמינים מהמעמד הגבוה
נזף באחד החוקרים שהגיעו למקום: "אם היית בא כדי לעשות סקס עם נשות הבאדי, זה היה מקובל.
זאת הסיבה היחידה שגברים אחרים מגיעים לכאן. אבל אתה בא לכאן יום אחרי יום, ולא
עושה כלום חוץ מלדבר ולרשום הערות. זה ממש נראה כאילו אתה מתחבר איתן. מה לא בסדר
אצלך? אין לך שום כבוד עצמי?"
מדי פעם המשטרה יוצאת למבצעים נגד הלקוחות. המבצעים נמשכים כחודשיים, ובמהלכם נשות הבאדי לא יכולות להתפרנס, ונאלצות לחיות על חסכונותיהן
או למכור את רכושן.
כשהמשטרה לא מציקה להן, השכנים כן. חברי
הקאסטות הגבוהות בנפאל הקימו בתחילת שנות האלפיים משמרות צניעות,
שנהגו לפרוץ לבתיהן של נשות הבאדי ולהכות ולענות אותן ואת לקוחותיהן. המטרה הסופית
היתה להעיף את הבאדי מהשכונות והערים "המכובדות". ועדות שכונתיות אחרות
נוהגות להחרים את כספי הנשים בתור "קנס מוסרי". לפעמים הוועדות המקומיות מאלצות את
הנשים להתחתן עם הלקוח שנתפס איתן, או מסגירות את האישה והלקוח למשטרה. במקרים
אחרים, תושבים מקומיים פשוט מאיימים לשרוף את בתיהם של הבאדי אם לא יעזבו.
לאור המצב הקשה, חלק מהרשויות המקומיות
החליטו לאסור על זנות. זה רק דרדר את מצבן של הנשים עוד יותר: הן צריכות לעבור
לעבוד בערים אחרות, ומתקשות יותר להרוויח כסף.
לקריאה נוספת: העיתונאית/תרמילאית המצוינת תמר ברס על מצב דומה בהודו, ועל הקושי של ארגונים מערביים שרוצים לעזור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה