וירז'יני דפנט

האנרכיסטית-פמיניסטית הצרפתייה וירז'יני דפנט עוררה לא מעט סערות בעשורים האחרונים, בזכות סגנון כתיבה בוטה ויחס אוהד לעובדות מין. הסקנדל הגדול ביותר שלה היה בימוי הסרט "זיין אותי", Biase Moi, שמבוסס על ספר שכתבה ותורגם גם לעברית, ונפסל להקרנות בבתי הקולנוע בגלל קטעי המין שבו. 

התפיסה של דפנט ביחס לתעשיית המין מתבססת על ניסיונה האישי בזנות, שבה עבדה שנתיים בצעירותה. בספרה תאוריית קינג קונג היא כתבה בין השאר על חוויותיה בזנות, ויש לה לא מעט ביקורת על יחסן של נשים מסוימות לזונות. 

"הזונות הן הפרולטריון היחיד שמעניין נשים בורגניות עד כדי כך, שהן משוכנעות שאסור להפוך את הזנות לחוקית. הבורגניות, נשים שאף פעם לא היה חסר להן כלום, לא מתעניינות בעבודות הגרועות שנשים עניות נאלצות לעבוד בהן, או במשכורות העלובות שנשים נאלצות למכור את הזמן שלהן בשבילן. אין להן בעיה עם הגורל של נשים שנולדו עניות. הן סובלות בהכנעה את העובדה שאנשים הופכים לחסרי בית. אבל מכירת מין, זה כבר נושא שנוגע לכולן, ולנשים ה'מהוגנות' יש פתאום מה להגיד עליו. הן 'יודעות' שהזנות היא בהכרח משפילה עבור נשים. הן 'יודעות' אינטואיטיבית שהעבודה הזאת יותר משפילה מעבודה אחרת. משפילה באופן מהותי, לא בנסיבות מסוימות אלא בכל מקרה ומקרה, בלי ניואנסים כמו 'אם היא לא הסכימה', או 'אם הן לא מקבלות כסף על העבודה שלהן'. כאילו אין הבדל בין זונות צמרת, זונות רחוב, זונות במשרה חלקית, זקנות, צעירות, דוֺמיות, מסוממות ואימהות.

מבחינת הנשים ה'מהוגנות', להחליף שירות מיני בכסף, כולל בתנאים טובים, כולל בהסכמה, זאת התקפה על כבוד הנשים. הן מצהירות: אם הזונות היו יכולות לבחור, הן היו מפסיקות לעשות את זה. איזו רטוריקה עלובה... הרי רוב האנשים העובדים היו מפסיקים לעבוד אם היו יכולים.

הזונות עושות את מה שאסור לעשות: הן מבקשות כסף על מה שנשים אמורות לעשות בחינם. ההחלטה כבר לא שייכת לאישה הבוגרת, הקולקטיב הוא זה שכופה את החוקים. הנשים 'המהוגנות' לא רוצות לשפר את מצב הזונות אלא למגר את הזנות. קשה שלא לחשוב מה הנשים המהוגנות האלה לא אומרות בזמן שהן מודאגות כל כך בקשר לגורלן של הזונות. בתוך-תוכן הן פוחדות מהתחרות מצד נשים לא נאמנות, נשים ישירוֺת שמנצלות הזדמנויות. אם הזונה תוכל לעבוד באופן חוקי בתנאים סבירים, כמו קוסמטיקאיות ופסיכיאטריות, פתאום מעמדה של האישה הנשואה יהיה פחות אטרקטיבי. אם חוזה הזנות יהיה לגיטימי, יהיה ברור לכולם מה אומר חוזה הנישואים: סחר-מכר שבמסגרתו האישה מתחייבת לבצע משימות בחינם, בעיקר משימות מיניות, כדי להבטיח את נוחיותו של הגבר במחיר ללא תחרות".

רגע, דפנט עוד לא סיימה: "נוהגים להגיד שגברים שהולכים לזונות באים מכל גווני החברה ויש להם מניעים מגוונים. לעומת זאת, על כל הנשים שעובדות בזנות יש סטיגמה אחת, כולן שייכות לאותה קטגוריה: קורבנות. הן אמורות לשתוק מרוב בושה. ואם הן לא אומרות את מה שהן אמורות להגיד, אם הן לא מתלוננות על הנזק שנעשה להן בגלל הזנות, הן משלמות מחיר יקר. לא אכפת לנו שהן לא ישרדו, להיפך, מה שמפחיד אותנו זה לשמוע שהעבודה הזאת לא נוראית כמו שהיא אמורה להיות".

וירז'יני עבדה בפיתוח תמונות בסופרמרקט לפני שהחלה לעבוד בזנות: "שנאתי לעבוד. הייתי מדוכאת בגלל כמות הזמן שבזבזתי בעבודה, המעט שהרווחתי והמהירות שבה בזבזתי את המשכורת. צפיתי בנשים המבוגרות יותר ממני, עובדות ככה כל החיים שלהן כדי להרוויח קצת יותר משכר המינימום וכדי שהבוס יפטר אותן בגיל חמישים כי הן הלכו יותר מדי פעמים להשתין. חודש אחרי חודש הבנתי לפרטי-פרטים איך זה לחיות חיים של עובדת מהוגנת, ולא ראיתי אפשרות לברוח. בתקופה ההיא היית צריכה לשמוח שבכלל יש לך עבודה, אבל אני אף פעם לא הייתי הגיונית במיוחד והיה לי קשה להתאים את עצמי".

מישהו שרמנטי הציע לדפנט כסף תמורת מין והיא הסכימה, אבל לא הגיעה לפגישה. "פחדתי מדי, זה היה רחוק מדי ממני. החיים שלי לא כאלה! הבנות ש'עושות את זה' בטח מקבלות סימן משמיים או משהו." הפגישה הבאה שלה כבר היתה עם מישהו ממש לא סקסי, "לקוח אמיתי". דפנט, שעד אז תמיד הסתובבה בתספורת נערית ובגדים פשוטים, מספרת:

"זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שיצאתי עם חצאית מיני ונעלי עקב. אי-אפשר להשוות את ההרגשה לשום דבר אחר, אולי רק להופעה הראשונה שלי בטלוויזיה. את לא משתנה בכלום, אבל משהו חיצוני התהפך ושום דבר כבר לא מה שהיה. לא הנשים, לא הגברים. בלי שאת בטוחה עדיין אם המהפך הזה מוצא חן בעינייך, בלי שאת מבינה את כל ההשלכות. כשהצפון-אמריקניות מדברות על הניסיון שלהן ב'עבודת מין', הן אוהבות לדבר על 'העצמה'. ובאמת, ההשפעה שלי על האוכלוסייה הגברית מצאה חן בעיניי מיד. השינוי במעמד, האופי המוחצן. אני, שעד אז הייתי מין דודה כמעט שקופה, עם שיער קצר ונעליים מלוכלכות, הפכתי בפתאומיות ליצור מעורר חשקים. הרגשתי כמו וונדר וומן שנכנסת לתא טלפון כדי לצאת ממנו עם תלבושת גיבורת העל שלה.

כל זה היה מהנה. אבל בתוך רגע הרגשתי גם פחד בדיוק בגלל הרגשת החשיבות הזאת, שהייתה מעבר להבנה ולשליטה שלי. ההשפעה שהייתה לכל זה על גברים הייתה כמעט היפנוטית. להיכנס לחנות, למטרו, לחצות את הרחוב, לשבת בבר. משכתי מבטים של גברים מכל הכיוונים, הייתי נוכחת להפליא. פתאום המפשעות והציצים שלי קיבלו חשיבות קיצונית.

זה לא השפיע רק על גברים אובססיביים. אישה עם סטייל של זונה מעוררת עניין כמעט בכל מקום. נהפכתי לצעצוע ענק. [...] גיליתי עולם חדש לגמרי שבו הכסף משנה את ערכו. העולם של הנשים שמשחקות את המשחק. עולם שבו את מרוויחה בשעתיים את מה שקודם הרווחת בארבעים שעות עבודה כפוית טובה. כמובן, צריך לקחת בחשבון גם את ההכנות, האיפור, הסרת השיער, המניקור, הביגוד וכל זה. אבל עדיין, תנאי העבודה הם מותרות".

אחרי שנה נמאס לה: "בהתחלה היה לי קל לשמור על התדמית החדשה הזאת, נהניתי ממנה. אחר כך זה נעשה קשה יותר". היא גם עברה לפריז, שבה היתה יותר תחרות, תנאים פחות טובים ולקוחות יותר מסוכנים. אבל היא התקשתה למצוא עבודה משתלמת אחרת: "אפשר להשוות את הזנות לסמים. ההתחלה בזנות טובה: תחושת הכוח, הכסף, הגברים, רגשות חזקים, גילויים מעניינים על עצמך, חוסר הספקות. אבל זאת תחושה בוגדנית וההשפעות המשניות הן קשות. את ממשיכה לחפש את ההתרגשות הראשונית, בדיוק כמו בסמים. כשאת מנסה לעזוב מתגלים הקשיים: את חוזרת עוד פעם אחת, רק עוד פעם אחת, ואז אחרי שבוע את שוב חוזרת ברגע שצצה הבעיה הכי קטנה. את מתחילה להבין שיש לזה יותר חסרונות מאשר יתרונות, אבל את עדיין חוזרת. מה שהיה קודם כוח פנטסטי שאת שולטת בו נעשה מאיים ומציף אותך בתחושות מוגזמות. כל מה שקודם משך אותך הופך לבעיה".

בסופו של דבר דפנט עברה לעבוד בתקשורת. "ההבדל הוא שבתור זונה כולם רצו להציל אותי, ובתור אשת תקשורת כולם מקנאים בי. כל השאר דומה: התחושה שאת לא לגמרי עצמך, שאת מוכרת את האינטימיות שלך, שאת מציגה את הפרטיוּת שלך.

[...]

אני עדיין לא רואה את ההבדל בין הזנות לבין עבודה חוקית בשכר, בין זנות לבין פיתוי נשי, בין מין בתשלום למין מתוך עניין, בין מה שהכרתי בשנים ההן לבין מה שראיתי בשנים הבאות. מה שנשים עושות עם הגוף שלהן, בעולם שבו לגברים יש את הכסף והכוח, נראה לי ממש דומה בסופו של דבר. אני מתקשה לראות את ההבדל בין הנשיוּת שהמגזינים מוכרים לנו לבין הנשיוּת של הזונה".

ולסיום, רק כי וירז'יני אוהבת לעורר מחלוקות: "יש לי את הרושם שהכרתי הרבה זונות, אפילו שהן לא הציגו את עצמן ככה. הרבה נשים שהסקס לא מעניין אותן אבל הן מרוויחות ממנו. נשים ששוכבות עם גברים זקנים, מכוערים, אידיוטים עד אימה אבל בעלי כוח חברתי. נשים שמתחתנות עם הגברים האלה ונלחמות לקבל כמה שיותר כסף ברגע שהן מתגרשות. נשים שנראה להן נורמלי שהגבר יפרנס את האישה, ייקח אותה לטיולים, ישמור עליה. הן אפילו חושבות שזאת הצלחה. עצוב לשמוע אותן מדברות על אהבה כמו על הסכם כלכלי ומוותרות על עצמאותן. לפחות הזונה, ברגע שהלקוח בא על סיפוקו, יכולה לעזוב".