התקופה הקומוניסטית של גרמניה המזרחית ידועה
לשמצה: הדיקטטורה, הטרור של השטאזי, הרדיפות אחרי האזרחים. ההיסטוריה של נשים
שעבדו בזנות במדינה ידועה פחות ומפתיעה יותר. עובדות המין בגרמניה נזכרות כיום
בערגה בימים הטובים של המזרח, ואוטה פאלק מספרת עליהן בספר על ההיסטוריה של הזנות במזרח גרמניה.
מתברר שהקומוניזם בעשורים האחרונים שלו היה טוב לזונות. מאחר
שהמדינה סיפקה לכל הנשים דיור ובריאות בחינם, אף אחת לא נאלצה לעבוד בזנות כדי לשרוד. מספר הנשים שעבדו בזנות בגרמניה המזרחית ירד מ-100,000 לפני הקומוניזם ל-3,000 במהלכו. מי
שקיימו מין בתשלום נהנו ממוצרי מותרות שרוב האזרחים לא יכלו להשיג, והשטאזי העלים
עין כל עוד הן הסכימו לרגל עבורו.
זה לא קרה באופן מיידי. אף אישה לא העזה לחלום על מוצרי מותרות אחרי מלחמת העולם השנייה. הנשים ששרדו את המלחמה היו
עסוקות בלהמשיך לשרוד בתנאי מחסור, ובמזרח גרמניה חסרו שני מוצרים בסיסיים: מזון
וגברים מתחת לגיל חמישים. נשים רבות פנו לזנות בחוסר ברירה, והגבולות בין זונות ללא-זונות היטשטשו כשנשים מקומיות ניסו להתחבר עם חיילים אמריקאים, שהפכו למקור הפרנסה האפשרי היחיד עבורן. על החיילים הרוסים נאסר להתרועע עם
נשים גרמניות, ובכל מקרה לא היה להם כסף להציע להן. לאור מעשי האונס ההמוניים בזמן
כיבוש גרמניה, סביר להניח שהם גם לא היו טורחים להציע כסף.
בשנים שאחרי המלחמה, הבעיה של המדינה עם
הזנות לא היתה מוסרית אלא מעשית – רצון למנוע מחלות מין. השלטונות חוקקו תקנות נגד
הדבקה במחלות מין, שבמסגרתן זונות ונשים אחרות שנתפסו חולות נאלצו לשלם קנס או
לעבוד חודש במחנה עבודה אחרי שהבריאו. לאחר ששוחררו הן היו נתונות למעקב. כשהתקנות לא הספיקו, השלטונות החמירו את
העונשים: שלוש שנות מאסר הוטלו על מי שקיימו יחסי מין בזמן מחלת מין, או התחתנו
בלי ליידע את בני זוגם על מחלת מין. המשטרה נהגה לפשוט על מקומות בילוי, בעיקר של להטב"קים וזונות, לאסוף אותם
במשאיות ולהביא אותם לבדיקות רפואיות בכפייה.
מניעים חדשים לזנות, מניעים חדשים לרגולציה
השלטונות החמירו את הרגולציה על הזנות
בשנות החמישים. הזנות עצמה היתה חוקית, אך נאסר על עובדות מין לעבוד ברחוב או
להפעיל מכוני ליווי, וסרסורים עמדו בפני מאסר של חמש שנים. הזנות עברה מהרחובות
למועדוני ריקודים ובתי קפה. כשהמצב הכלכלי במדינה השתפר, המניע לזנות כבר לא היה הישרדות, אלא פרנסה
טובה יותר עבור נשים חסרות השכלה. לרוב עובדות המין באותה תקופה היו אפשרויות קיום
אחרות, אך ההכנסה הגבוהה בזנות היתה עדיפה מבחינתן.
באותה תקופה השלטונות החלו לקדם עבודת נשים. הנשים קיבלו זכויות שוות, המדינה הכריזה שנישואים לא אמורים להפסיק את
עבודתן, הרשויות סיפקו מעונות לילדים ואפילו הדגישו שנשים שילדו מחוץ לנישואים אינן
פגומות מוסרית וראויות לזכויות הוריות מלאות. בד בבד עם קידום זכויות הנשים, הממסד
עודד את המבנה המשפחתי ההטרונורמטיבי של בעל ואישה, שהיה המבנה האידיאלי לעבודה
יצרנית. זוג ההורים היה אמור לפרנס את משפחתו ולא להתעסק בהנאות מיניות שיסיחו את
דעתו. הרשויות החלו לדון בשאלה מדוע עדיין יש זונות אף-על-פי שהנשים מקבלות זכויות
ושכר שווים.
היו שטענו שמדובר בנשים חלשות אופי,
ואחרים האשימו את מורשת הקפיטליזם, שהפנים בנשים את תרבות הצריכה ובגברים את חוסר
המוסריות. העובדה שבמדינות קומוניסטיות אחרות הזנות כבר כמעט מוגרה, שימשה הוכחה
שהסוציאליזם המזרח-גרמני עדיין לא פיתח מספיק את המוסר החדש. הרשויות הסיקו
שהחינוך הסוציאליסטי דורש זמן: שורשי הזנות אמנם מוגרו, אבל הנשים שחונכו רע בעבר
לא יכולות להיות מחונכות מחדש בן לילה. התנאים האובייקטיביים למיגור הזנות כבר
קיימים – נשאר רק החינוך המוסרי.
כדי לטפל בבעיה החינוכית, הרשויות
הקומוניסטיות הקימו "מעונות", שהיו למעשה מחנות לחינוך מחדש. נשים
שהחליפו הרבה פרטנרים מיניים, בעיקר זונות אבל לא רק הן, נכלאו במעונות הללו למשך
שנה-שנתיים. אסור היה להן לצאת או לקבל מבקרים. הנשים הכלואות אוּמנו במלאכת
בית ובחקלאות, ועברו שעות חינוך ל"חיזוק המוסר וההשתלבות החברתית".
בידוד ומניעת מזון היו עונשים קבועים לעצורות שלא התנהגו יפה מספיק (הן נודעו
ביחסים הלסביים ביניהן והיו שמועות על אורגיות המוניות), במטרה להפוך אותן לעובדות
יצרניות טובות ולמצוא להן חתן.
שבעה-עשר מעונות כאלה הוקמו ברחבי
המדינה, והם עוד היו הפיתרון הנחמד יחסית. זונות מעל גיל חמישים נחשבו חסרות תקווה,
והופנו למעונות מיוחדים לאנשים עם מוגבלות נפשית. רוב הנשים שהצליחו להיחלץ
מהמעונות, בבריחה או בשחרור רשמי, חזרו לעבוד בזנות. והגברים שהחליפו הרבה בני זוג
ובנות זוג מיניים? להם הוקצו רק ארבעה מעונות כאלה. אותם כנראה לא היה צריך לתקן.
יותר מדי פרזיטים ופרזיטיות
בינתיים, תעשיית המין במזרח גרמניה
השתנתה. הזונות הוותיקות הזדקנו. רבות מהן נמלטו למערב גרמניה עוד לפני הקמת החומה
ב-1961. הנשים הצעירות, שקיבלו חינוך סוציאליסטי ונהנו מחינוך ובריאות חינם, כבר
לא נאלצו לעבוד בזנות באופן קבוע ומקצועי. לעומת זאת "סקס מתנות", מין תמורת הכנסה נוספת כדי
לקנות מותרות נעשה רווח יותר ויותר, כמו גם קשרים בין נשים מקומיות לבין מערב
גרמנים שהגיעו לעבוד במזרח.
הקשרים והמותרות לא מצאו חן בעיני
הרשויות. ב-1968 הוחלט שהגיע הזמן לחוקק חוקים ישירים נגד "פרזיטים":
אלכוהוליסטים, אנשים שלא עובדים, זונות ו"ספקולנטים" אחרים. "החוק
הפלילי בגרמניה לא נועד להגן רק על אינטרסים חוקיים, אלא גם לחנך את האוכלוסייה
ברוח הסוציאליסטית." זנות נהפכה לפשע, כמו התנהגויות אנטי-סוציאליות אחרות.
השאיפה הסוציאליסטית היתה ברורה: אף אישה לא תמכור את גופה, אף גבר לא יקיים
יחסים מחוץ לנישואים.
השאיפה לא התגשמה. המצאת הגלולה נגד
היריון הביאה לנשים חופש מיני שלא היה להן קודם, וב-1972 גם הפלות נעשו חוקיות.
השחרור המיני הביא למצב שבו נשים קיימו יחסים מחוץ לנישואים לא פחות מגברים,
ואחוזי הילודה הצטמצמו. למעשה, מזרח גרמניה נהפכה למדינה עם אחוזי הילודה הנמוכים
ביותר בעולם. בזמן שהאזרחים המהוגנים חגגו, הזונות המשיכו להיעצר, אם כי באופן
זמני בלבד. המדינה היתה זקוקה לכסף זר ולאיסוף מידע על מדינות זרות, והזונות יכלו
להוות מקור מצוין לשניהם.
תרבות הצריכה וזנות השטאזי
כדי להשיג כסף זר, מזרח גרמניה פתחה
בשנות השבעים חנויות יוקרה, שנועדו לתיירים ואנשי עסקים זרים וקיבלו תשלום בכסף זר
בלבד. תוך זמן קצר החנויות נפתחו גם עבור פקידי ממשל שונים, וב-1974 גם עבור
האזרחים הפשוטים, שרובם לא יכלו להרשות לעצמם לקנות בהן. הקנייה בחנויות
האלה לא היתה רק סמל סטטוס, אלא גם סמל להתנגדות – התהדרות במוצרים מערביים כנגד
הכפייה הסוציאליסטית.
הזנות החדשה התפתחה סביב תרבות הצריכה
החדשה. נשים מקומיות רצו להרגיש חלק מהעולם הגדול, וההרגשה הזאת עברה דרך גברים
זרים עם כסף זר, שיכלו לקנות להן חפצי יוקרה ולקחת אותן למסעדות, מלונות, תיאטראות
וכל מה שנמנע מהאזרחים המקומיים. מאחר שהכסף הזר שהנשים קיבלו תרם למדינה, ומאחר
שהן לא היו זונות "מקצועיות", המשטרה המקומית לא הטרידה אותן, והשטאזי
שמח לשתף איתן פעולה בתנאי שירגלו בשבילו.
התופעה היתה כה נפוצה שהיא קיבלה את
הכינוי "זנות השטאזי", ותיארה נשים ששכבו עם פקידים זרים והעבירו את
המידע שקיבלו מהם לשטאזי. המדינה הסוציאליסטית, שהתנגדה לזנות, עודדה נשים לשכב עם
גברים תמורת מתנות חומריות, ובמקרים רבים סוכני השטאזי אף איימו על הנשים שישלחו
אותן למחנות חינוך מחדש אם לא ישתפו איתם פעולה. היו גם לא מעט גברים
בשירות השטאזי ששכבו עם נשים זרות שעבדו בשירות נציגויות זרות, ולפעמים אפילו
התחתנו איתן, במטרה להשיג מהן מידע על מקומות עבודתן. הם נקראו "רומיאו
למשימות מיוחדות".
שיאה של "זנות השטאזי" הגיע
בכל פעם שנערך יריד בינלאומי גדול בעיר לייפציג. השטאזי נהג לגייס נשים במטרה
לקיים יחסים עם האורחים הזרים ולהשיג מהם מידע. דרישות התפקיד היו ברורות:
"את צריכה להיות בת עשרים עד ארבעים, אינטליגנטית, מושכת ומלאת דמיון, נשית,
שמורה היטב, לא בוטה מדי, רווקה או גרושה, בלי ילדים אבל עם דירה משלך ומוכנה לקחת
סיכונים".
המגויסות עברו אימונים בפסיכולוגיה
בסיסית, הובלת שיחה, השגת מידע, לוגיסטיקה ושימוש בסמים. הן למדו להתחפש, להתאפר
ולהתלבש באופן שלא יחשוף אותן. המבצעים זכו להצלחה. כך למשל היינריך לומר (Heinrich Lummer),
פוליטיקאי מערב-גרמני, גילה ב-1981 שהאישה שהוא ניהל איתה קשר בשבע השנים הקודמות
היתה שתולה של השטאזי. פוליטיקאים אחרים צולמו ללא ידיעתם מבלים עם נשים צעירות,
ונסחטו לאחר מכן. בשטאזי נהגו להגיד: "לאיסוף מידע אין מוסר".
כאלפיים נשים נהגו לנסוע ללייפציג בכל
פעם שהתקיים בה יריד בינלאומי, במה שנודע כ"רכבת של לייפציג". 30% מהן
היו סוכנות של השטאזי.
הבורדל של אירופה
בזמן שלגברים המקומיים לא היה כסף כדי
לשלם על מין, לגברים הזרים היה כסף, והיה להם את ניחוח ההרפתקאות והעולם הגדול.
מזרח גרמניה נחשבה ל"בורדל הכי
גדול באירופה", ולא בגלל מספר הזונות בה, אלא בגלל מספר הנשים שרצו לשכב עם
גברים זרים, בין אם בשביל מתנות ובין אם בשביל ההרפתקה. זאת היתה ההזדמנות שלהן
להשתחרר מהשעמום וחוסר התכלית של החיים הסוציאליסטיים במזרח גרמניה. הגברים הזרים
ייצגו את העולם שמעבר לחומה.
מין עם גברים זרים סימל חתרנות נגד
הממסד, על-ידי קיום קשרים עם הזרים ה"קפיטליסטים" וקניית מוצרי יוקרה.
המטרה לא היתה חומרית, והכסף והמתנות היו רק תוספת נחמדה. הנשים שקיימו מין בתשלום
ידעו איך להתחמק מהשלטונות, וגם אחרי נפילת הקומוניזם נהגו לספר על החיים הטובים,
שבמסגרתם הן עשו חיים עם גברים זרים, בעיקר מלחים, בכל ערב. הן פגשו אותם במלונות,
במועדונים ואפילו ברחוב. במחקר שנערך ב-1990, בהשתתפות 3103 אזרחים בגילאי 48-16,
אחוז אחד אמרו שהם קיימו בעבר מין תמורת תשלום.
במחקרים מתקופת הקומוניזם, 42% מהצעירים
שברחו למערב גרמניה ציינו את המחסור במוצרי צריכה בתור המניע העיקרי, ו-27% ציינו
את הגבלות התנועה. המזרח-גרמניות שקיימו מין בתשלום פתרו את הבעיות האלה בלי
סיכוני העריקה, כשניצלו את הכסף שקיבלו בשביל קניות ואת הגברים הזרים שפגשו כדי
להרגיש חלק מהעולם הגדול.
ואז הגיעו הפרסטרויקה, נפילת חומת ברלין
ואיחוד גרמניה. עבור רוב הגרמנים, זה היה הזמן לחגיגות. עבור הזונות במזרח-גרמניה,
זה היה אסון. אם קודם הן קיבלו דיור ובריאות בחינם, וקיימו מין בתשלום רק עבור
מותרות, עכשיו הן נאלצו לקיים מין בתשלום כדי לשרוד. הזנות הפכה לפרנסה היחידה
שלהן והיתה צריכה לממן את כל חייהן. האבטלה במזרח גרמה ליותר ויותר נשים לפנות
לזנות, ורבות מהן נאלצו להגר למערב גרמניה בתקווה למצוא שם לקוחות עשירים יותר
מהמובטלים במזרח. במערב התחרות עם המקומיות היתה קשה אפילו יותר, בזמן שעל מזרח
גרמניה השתלטו סרסורים.
לא רק שהנשים המזרח-גרמניות נותרו ללא
כסף וללא פרנסה, הן גם גילו שבמערב גרמניה הזנות כוללת מין בתשלום ותו לא. לא היו
בה את ההרפתקה והקשרים האישיים שהתפתחו בזמנים הטובים במזרח-גרמניה. החופש האישי הדמוקרטי החדש הפך לשעבוד עבור צורך הנואש להרוויח כסף במערכת הקפיטליסטית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה