עובדות המין בדרום אפריקה עדיין מחכות לסיום האפרטהייד

בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה, המדינה אהבה להתערב בחיי המין של האזרחים. היא אסרה על יחסים הומוסקסואליים, יחסים בין-גזעיים ויחסים בתשלום. אחרי סיום האפרטהייד, השיח הפוליטי על מין השתנה והפך לשיח של זכויות אדם. נשים והומואים קיבלו לראשונה זכויות אדם. המדינה שקלה להפסיק להפליל מין בתשלום, והקימה ועדה מיוחדת לבדיקת הנושא. הוועדה המליצה על אי-הפללה במטרה להפסיק את הדיכוי הממסדי של עובדות המין. העיתונים יצאו בכותרות בנוסח: A brief joy for the ladies of the night, ומפלגת השלטון, ANC, קיבלה ב-1998 את הפיתרון של אי-הפללה. העתיד נראה ורוד עבור עובדות המין.

היתה רק בעיה אחת: התקשורת והחוקה הליברליות לא שיקפו את דעת הקהל. הציבור השחור בדרום אפריקה נשאר דתי ושמרני, והתנגד מסורתית להומוסקסואליות ולזנות. אם בתקופת האפרטהייד אף אחד לא הקשיב לשחורים, עכשיו הם יכלו להביע את דעתם בכל הקשור למין, ודעתם על עובדות מין היתה שלילית.

השחורים האשימו את הממשלה החדשה בהתנהגות "לא אפריקנית", והזהירו שמדובר במדרון חלקלק: "קודם הפסיקו להפליל הפלות, עכשיו רוצים להפסיק להפליל זנות, בסוף גם יפסיקו להפליל גילוי עריות". בסקר לאומי שנערך ב-1998, 83% מהשחורים דרשו להמשיך להפליל את עובדות המין. בסקר שנערך במחוז גאוטנג ב-1999, 51% מהשחורים טענו שלעובדות מין אין זכות להתלונן במשטרה על אונס.

למה השחורים במדינה כל כך מתנגדים לעבודת מין? אולי בגלל שמרנות, אולי בגלל התנגדות לתרבות המערבית שנכפתה עליהם, ואולי יש סיבה אחרת, שעליה כותבת החוקרת ג'נט ווג'יצקי.

בתקופת האפרטהייד התקיימו בתודעה הציבורית קשרים חזקים בין תעשיית המין, מחלות מין ושחורים. עובדות מין שחורות הואשמו בהפצת מחלות מין ובהריסת נישואיהם של זוגות לבנים. ההאשמות האלה היו חלק ממסורת ארוכה של אפיון השחורים כמפיצי מחלות וכמזהמי המוסר הציבורי (מה שלא הפריע לגברים לבנים לנצל עובדות מין שחורות במדינות שכנות). לפי ווג'יצקי, ייתכן שההתנגדות של שחורים להומואים ולעבודת מין נובעת מהתדמית הזאת. השחורים רוצים להוכיח שאינם "מופקרים", ועושים זאת דרך ההתנגדות למין לא נורמטיבי.

לא משנה מה היו הסיבות להתנגדות הציבור, ממשלת דרום-אפריקה ויתרה על הרעיון להפסיק את הפללת  הזנות. החוק הדרום-אפריקני כיום מפליל כל פעילות הקשורה למין בתשלום, וכ-150,000 עובדות המין במדינה נחשבות לפושעות. עם זאת, המשטרה נוטה להעלים עין ממה שקורה בדירות, ונטפלת בעיקר לזנות רחוב.

כדי לבדוק את מצבן של עובדות המין בדרום אפריקה, נערכו בשנים האחרונות מספר מחקרים, שמספקים תמונת מצב עגומה. אסכם כאן נתונים משלושה מתוכם: Selling Sex in Cape Town, בהשתתפות 118 עובדות מין בעיר קייפטאון; מחקר מ-2014, בהשתתפות 1653 עובדות מין ביוהנסבורג, רוסטנבורג וקייפטאון; ומחקר לאומי מקיף, שנערך בשלושת המטרופולינים הגדולים במדינה, יוהנסבורג, קייפטאון ודורבן, בהשתתפות 2180 עובדות מין. רק 11 מתוכן היו נשים לבנות, מכיוון שלנשים לבנות יש מספיק כסף כדי לא לעבוד בזנות.

הגיל הממוצע של עובדות המין היה קרוב ל-30 בכל המחקרים.

גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 24. 90% מעובדות המין בקייפטאון ו-75% בדורבן וביוהנסבורג התחילו לעבוד אחרי גיל 18.

איידס: דרום אפריקה נחשבת למדינה עם שיעורי האיידס הגבוהים בעולם, ו-23% מהנשים באוכלוסייה הכללית הן נשאיות איידס. בקרב עובדות המין המצב גרוע אף יותר: 72% מעובדות המין ביוהנסבורג הן נשאיות איידס, 40% בקייפטאון ו-53.5% בדורבן. 

16% מעובדות המין ביוהנסבורג חולות בסיפיליס, 20% בקייפטאון, ורק 3% בדורבן.

יותר מ-75% מהעובדות השתמשו בקונדום עם הלקוח האחרון שלהן, אבל עם בני הזוג שלהן אחוזי השימוש בקונדום נמוכים משמעותית. [במחקר הלאומי תוכלו למצוא נתונים נוספים על איידס, קונדומים, הפלות וגישה למרפאות.]

סחר בנשים: שמועות רבות מדברות על דרום אפריקה כיעד של סחר נרחב בנשים. המחקרים מפריכים זאת. 99% מהעובדות בקייפטאון ובדורבן, ו-67% מהעובדות ביוהנסבורג, הן מקומיות. המהגרות הרוויחו יותר מהמקומיות, עבדו במקומות בטוחים יותר והיו משכילות יותר, אם כי היתה להן פחות גישה למרפאות מין.

המחקר בקייפטאון, שנועד בתחילה לבדוק את מצבן של קורבנות סחר, מצא רק שמונה קורבנות פוטנציאליות של סחר בנשים, ולכן עבר לבדוק את מצבן של שאר עובדות המין. בכלל, עובדות המין כמעט ולא סבלו מסרסורים: רק ל-3% מהעובדות בזנות רחוב היה סרסור, ורק ל-13% היה סרסור בעבר (ברוב מהמקרים הוא היה בן הזוג שלהן). על 95% מעובדות המין מעולם לא נכפה לעבוד בזנות. 81% מהעובדות בדירות אמרו שהן בחרו לעבוד בזנות, ו-19% נאלצו לעבוד בזנות בגלל סיבות כלכליות.

על 8% מהמשתתפות במחקרים נכפה אי-פעם לקבל לקוח, באיומי פיטורים או הלשנה למשפחתן. למעשה, ל-61% מהנשים היה פעם לקוח שהן לא רצו לקבל, ו-67% מתוכן אכן לא קיבלו אותו. 

עובדות המין אולי אינן סובלות ברובן מכפייה אלימה, אך זה לא אומר שהן מאושרות. לכל עובדת מין יש בממוצע שני אנשים שתלויים בה, ילדים או הורים, וכמו שאומרת אחת מהן, "אין לי הכנסה אחרת ויש לי שלושה ילדים לטפל בהם". אין להן הרבה אפשרויות בחירה.

סיבות לעבודה בזנות: כ-70% מעובדות המין עבדו בגלל לחץ כלכלי וצרכים בסיסיים, וכ-20% נוספות עבדו בשביל להרוויח יותר כסף: עובדות מין מרוויחות בין 150% ל-540% יותר ממה שהיו מרוויחות בעבודות אחרות. "עבדתי בתעשיית הטקסטיל, אבל אז פיטרו אותי בגלל כל הקיצוצים. אני האדם היחיד שמכניס כסף עבור המשפחה שלי, והייתי צריכה להרוויח כסף."

אלימות לקוחות:  לפי המחקר הלאומי, שיעור עובדות המין שהותקפו פיסית בשנה האחרונה היה 51% ביוהנסבורג, 47% בקייפטאון ו-16% בדורבן. כמו כן, ביוהנסבורג הותקפו מינית 22% מעובדות המין, ובקייפטאון ובדורבן 16%.

המחקר שנערך בקייפטאון בלבד מצא שיעורי אלימות גבוהים פחות: 80% מהעובדות בדירות אמרו שלא סבלו מעולם מאלימות של לקוחות. לעומת זאת, 37% מהעובדות בזנות רחוב סבלו אי-פעם מאלימות של לקוחות, ל-72% היו לקוחות שסירבו לשלם, ו-34% נאנסו. אין לי הסבר להבדלים המשמעותיים בין המחקר הזה לבין המחקר הלאומי, אם כי לאור העובדה שבמחקר הלאומי השתתפו הרבה יותר נשים, כולל בקייפטאון, הנתונים בו כנראה מדויקים יותר.    

כרזה של SWEAT, ארגון עובדות המין הלאומי

אלימות משטרתית: המחקר הלאומי לא שאל על האלימות המשטרתית, ולממשלה היתה סיבה טובה להתחמק מהנושא. בקרב העובדות בזנות רחוב בקייפטאון, 47% סבלו מאיומים באלימות של המשטרה, 12% נאנסו על-ידי שוטרים, ו-28% נדרשו לשכב עם שוטרים בתמורה לשחרורן ממעצר. 63% סבלו מקללות של שוטרים. המשטרה נוטה להעלים עין מהזנות בדירות, אבל 51% מהעובדות בהן אמרו שהן לא סומכות על המשטרה, ו-19% נוספות אמרו שהן לא יודעות אם הן יכולות לסמוך עליה.

המחקר על שלוש הערים הגדולות מאשר את דבריהן: 44% מ-1653 המשתתפות בו סבלו מהתערבות כלשהי של המשטרה בשנה האחרונה, וכמעט כולן הגדירו את הניסיון כשלילי. 4.5% סבלו מאלימות פיסית או מינית של המשטרה בשנה האחרונה. 3.5% שילמו שוחד למשטרה, ו-18% נעצרו.

תנאי עבודה: העובדות בזירה הביתית אולי סובלות פחות מהלקוחות, אך סובלות יותר מתנאי העבודה. הן מחויבות לעבוד במשמרות קבועות של 9-7 שעות, שישה ימים בשבוע. 12.5% חיו במכוני הליווי עצמם ונאלצו לעבוד ולהיות זמינות אפילו יותר. הן משלמות עמלה של בין 36% ל-60% לבעלי הדירות. 75% מהן נקנסו על-ידי המכונים בגלל כל מיני סיבות: איחור למשמרת, אי-ניקיון של החדר, מריבות עם עובדות אחרות, ועוד.

העובדות בזנות רחוב בקייפטאון מקבלות בין אפס לחמישה לקוחות ביום. העובדות בדירות מקבלות בממוצע שלושה לקוחות ביום. העובדות בערים גדולות אחרות מקבלות כ-15 לקוחות בשבוע. הקושי העיקרי שהעובדות בדירות מציינות הוא דווקא המחסור בלקוחות, ביחד עם הסטיגמה ועם אדישות המשטרה למקרי אלימות נגדן.

לאור הממצאים, המחקרים קוראים לאי-הפללה של זנות, שתפחית את הדיכוי המשטרתי ותעזור לטפל בתנאי העבודה, באלימות ובאיידס. זאת גם הדרישה של SWEAT, ארגון עובדות המין הלאומי. ואכן, בשנים האחרונות חוזרת בדרום אפריקה הדרישה לאי-הפללה, שמושמעת לא רק על-ידי עובדות המין עצמן, אלא גם על-ידי ארגוני סיוע, פעילות זכויות אדם ומומחי בריאות. בימים אלה ממש מחכות עובדות המין לפרסום ההמלצות של ועדה ממשלתית שדנה בנושא.

לקריאה נוספת: פרויקט Working the City, סיפורים וצילומים של מהגרים ומהגרות ביוהנסבורג.