ביקורת ספר: נשים מופקרות / שולמית אלמוג

שולמית אלמוג היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת חיפה. בספרה היא עוסקת בעיקר ב"מס הקלון החברתי", הסטיגמה שפוגעת בעובדות המין. טענתה הבסיסית של אלמוג היא שבמין בתשלום כלשעצמו אין משהו רע, ואין סיבה שתהיה סטיגמה נגד זונות. אולם בחברה שלנו, שבה זונות סובלות מסטיגמה שלילית, צריך לאסור על קניית מין בתשלום, משום שהקלון החברתי שמוטל על זונות הינו כבד מדי. לכן היא תומכת בהפללת לקוחות זנות.

לטעמי, אלמוג עושה שלוש טעויות בסיסיות: ראשית, בטענתה הבסיסית שצריך לאסור על פעילות כלשהי בגלל יחסה של החברה ההגמונית כלפיה; שנית, בכך שהיא מפיצה בספר נתונים מסולפים, שרק מחזקים את הסטיגמה נגד זונות; ושלישית, בעובדה שהיא כמעט ולא מתייחסת לעובדות המין עצמן, ומסתפקת ביחס החברה אליהן. בכך היא מחזקת את הסטיגמה לפיה עובדות המין אינן מסוגלות לדבר בעד עצמן ולקבל החלטות רציונליות.

אתחיל בטענה הבסיסית והחשובה ביותר מבחינת אלמוג, לפיה צריך לאסור על זנות בגלל יחס החברה לזונות.

בתקופה שבה חייתי בפרגוואי, זכיתי להכיר עובדות מין טרנסיות. לא קל להיות עובדת מין טרנסית בפרגוואי, מדינה שוביניסטית וטרנספובית. לא משנה כמה גרוע היחס לנשים בזנות בישראל (והוא גרוע), הסטיגמה כלפי טרנסיות ועובדות מין בפרגוואי גרועה בהרבה. בניגוד לסטיגמה, הנשים האלה היו חכמות יותר ממני, אמיצות יותר ממני, התרחקו מסמים והכירו את החיים האמיתיים טוב בהרבה ממני ומפרופסור אלמוג. הן היוו מודל פמיניסטי אמיתי בשבילי: נשים אמיצות, שהיו יכולות להיכנע לתכתיבי החברה, לעבור כגברים ולעבוד בשכר מינימום כמו כל תושבי פרגוואי, אבל העדיפו ללכת עם הנשיות שלהן עד הסוף, למרות העוני ויחס החברה.

אלמוג, מתברר, לא חושבת כמוני. מבחינתה, החברה ההגמונית היא זו שצריכה לקבוע את גורלן, ואם החברה טרנסופבית וזנותופובית, הרי שהן צריכות להיכנע, לעבור כגברים ולשרת את הממסד בשכר מינימום. במקום להתנגד לחברה ההגמונית, אלמוג מעדיפה להיכנע לה. 

שיא טענתה של אלמוג מגיע בעמודים 82-81, אחרי דיון בהטרדות מיניות:

"כיצד ניתן להבין איך בעולם שבו נגיעה לא רצויה באישה או אפילו אמירה שעשויה להתפרש כבעלת אופי מיני נחשבות למעשים של השפלה, ביזוי ופגיעה בכבוד, יש נשים שמסכימות, ואפילו בוחרות, שייעשו בהן מעשים מיניים מרחיקי לכת יותר תמורת גמול שהוא לעתים נמוך מאוד?"

כלומר, אלמוג טוענת שלא יכול להיות שנשים יבחרו לעשות מעשים שהחברה רואה בהם כפוגעים בכבודן. כדי להבהיר את התנגדותי לטענתה של אלמוג, תרגמתי את דבריה להומופובית: "כיצד ניתן להבין איך בעולם שבו חדירה אנאלית נחשבת למעשה של השפלה, ביזוי ופגיעה בכבוד, יש גברים שמסכימים, ואפילו בוחרים, שייעשו בהם מעשים מיניים מרחיקי לכת יותר ועוד בחינם?"

אלמוג מרחיבה בעמוד 65: "גם רובן של אותן נשים המדווחות על רצון אמיתי לעסוק בזנות אינן יכולות למלט את עצמן מהקלון החברתי המכתים כל אישה העוסקת בזנות בין שהיא מצהירה על עצמה כבוחרת ומועצמת, ובין שהיא טוענת שלא היתה לה ברירה ושהיא חווה השפלה." כלומר, מבחינת אלמוג, גם אם יש נשים אמיצות שלא מוכנות להיכנע לקלון החברתי, צריך לאסור עליהן לעסוק בזנות בגלל... הקלון החברתי.

אבל רגע, מי הם אלה שמטילים על הזונות את הקלון החברתי? ובכן, כאן באה לידי ביטוי הערצתה של פרופסור אלמוג לממסד ההגמוני. את היחס ההיסטורי של החברה לזנות מביאה אלמוג דרך מחזה של ג'ורג' ברנרד שו וספרים של אנטון צ'כוב, רולן בארת, לאה גולדברג ויעקב שבתאי. במילים אחרות, ה"חברה" של אלמוג היא חברה של אליטות לבנות, וגבריות ברובן. היא מתעלמת מהיחס האוהד יחסית של המעמדות הנמוכים לעובדות המין במאה ה-19, ולוקחת בחשבון רק את האליטה החברתית שהיא עצמה שייכת אליה.

לדוגמא, אלמוג מתעלמת מהמחזות של מאי ווסט, למרות הצלחתם הגדולה בתחילת המאה העשרים בארה"ב. לפי ד"ר קריסטן פולן בספרה ,Actresses and Whores הגיבורות ששיחקה ווסט עבדו בזנות, קבעו את החוקים שלהן, היו אלה שהכתיבו ללקוחות מה הן רוצות לעשות, ונשארו עצמאיות מינית וכלכלית. בזמן שהעם העריץ את ווסט, הממסד הבורגני התנגד להצגותיה של ווסט ואף דאג לכליאתה בעוון הצגת תועבה.

האנתרופולוגית ד"ר לאורה אגוסטין כתבה בספרה Sex at the Margins על היחס של הבורגנות כלפי עובדות המין באותה תקופה: "נשות מעמד הפועלים, שמתוכו הגיעו הזונות, תמכו באחיותיהן הזונות והבינו את מניעיהן. רבות מהזונות קיימו בינן לבין עצמן יחסים לסביים, אחרי שלמדו להכיר את הצביעות הגברית הבורגנית. כמובן שאותם בורגנים שנאו את הזונות, שיצרו מעמד של נשים עצמאיות חברתית וכלכלית." אותה בורגנות היא המיליה החברתי שממנו הגיעו שולמית אלמוג והסופרים שהיא מצטטת. מבחינתה, זהו המיליה שמייצג את החברה כולה.

הדוגמאות הבאות שאלמוג משתמשת בהן כדי להוכיח את הקלון: מערכת המשפט (כלומר, שוב הממסד), וסרטים. ובאיזה שני סרטים היא בחרה? "לחיות את חייה" של ז'אן לוק גודאר, ו"אישה יפה" מאת גארי מרשאל. שוב, מדובר בשני גברים לבנים ועשירים. עובדת המין מליסה גרנט כתבה על השימוש של מתנגדי הזנות בסרט "אישה יפה": "הדגש שלהם על מיתוג הזנות בתרבות הפופ מאפשר למתנגדי הזנות להשאיר את הקרב שלהם במסגרת של הייצוג." ואכן, זה בדיוק מה שעושה אלמוג במהלך הספר. היא מתמקדת בייצוג של הזנות בתרבות, ועוד בתרבות הגברית ההגמונית, ושוכחת לבדוק מהי מציאות החיים האמיתית של עובדות המין. 

אלמוג לא רק מתעלמת מהמציאות, היא גם יוצרת מציאות משל עצמה בעזרת נתונים מסולפים על עובדות המין. סילוף הנתונים מגיע לשיא בפרק על החוק להפללת הלקוח בשבדיה. בעמוד 110 אלמוג טוענת: "על פי הנתונים הקיימים, מספר הנשים העוסקות בזנות בשבדיה ירד בשני שלישים." ומה מראי המקום שלה? הראשון הוא דבריו של השגריר השבדי בישראל ב-2003, שאותם היא מצטטת:

"Experience from the first years of this law has in the evaluation of the police and social agencies been positive. There is a general assessment that the number of prostitutes in Sweden as a result of this legislation has diminished. It is difficult to say of course and give a precise figure but it is clear that it has reduced the number of prostitutes."

גם אם נתעלם מכך ששגריר שבדיה אינו בהכרח מקור אמין, הרי שהוא עצמו אומר שאי אפשר לדעת בכמה ירד מספר הנשים בזנות. המקור השני של אלמוג מוכיח שהיא פשוט מטעה בכוונה. המקור הוא מאמרה של גונילה אקברג, The Swedish Law that Prohibits the Purchase of Sexual Service, עמודים 1194-1193. במאמר זה, בדיוק באותם עמודים שמציינת אלמוג, נכתב: "מעריכים שמספר הנשים בזנות ירד מ-2500 ב-1999, לפני כניסת החוק לתוקף, ללא יותר מ-1500 נשים בשבדיה ב-2002."

כלומר, לפי אקברג, מספר עובדות המין ירד ב-40%, לא ב-66% כפי שטוענת אלמוג.

יש לציין שאקברג העדיפה לכתוב נתונים על-סמך "שיחות אישיות" עם כמה פקידים, והתעלמה ממחקרים שהראו דווקא שמספרן של עובדות המין בשבדיה לא ירד.

ובכן, הטענה של אלמוג, לפיה מספר הנשים בזנות ירד ב-66%, מתבססת על אדם אחד שאומר שאי אפשר לדעת בכמה ירד מספר הנשים בזנות, ושלושה אנשים שאומרים שמספר הנשים ירד ב-40%.

סילופי הנתונים של אלמוג מופיעים גם בהקשרים אחרים. בעמוד 63 היא טוענת: "מחקרים על נשים העוסקות בזנות מעלים, כי את החוויה המינית הראשונה שלהן הן חוו בגיל צעיר מאוד, וברוב המקרים היא היתה חוויה של אונס. רבות מהן היו מכורות לסמים לפני שהתחילו לעסוק בזנות, ורבות אחרות התמכרו להם בעקבות העיסוק." מראה המקום שלה:

Vendita Carter and Evelina Giobbe,"Prostitution, Racismand Feminist Discourse", Prostitution and Pornography (Jessica Spector[ed.], Stanford University Press, 2006). 17, 24

אולם המאמר  של קרטר וג'יובה הוא בכלל תמלול של הרצאה שנכתב כבר ב-1999, ואפילו בו הנתונים הם בכלל ממחקר אחר, שנערך על זנות קטינים ("Kerry Weisberg, "Children of the Night, a study of Adolescent Prostitution) ב-1985.

לא רק שאלמוג לא ציינה נכון את מראה המקום שלה, היא גם "שכחה" להזכיר שהנתונים בו מתייחסים לזנות קטינים בלבד. כך אלמוג שוב מחזקת את הסטיגמה על נשים בזנות.

במקרים הנ"ל אלמוג לפחות סיפקה מראי מקום. ברוב המקרים היא לא טרחה לעשות זאת. כך היא קובעת בעמוד 62: "שורה של בעיות גופניות המאפיינות את העיסוק הזה, וביניהן, בין השאר, מחלות מין, בעיות גינקולוגיות ובעיות בבריאות הפה; ושאצל נשים רבות העוסקות בזנות אובחנה גם אבחנת לחץ פוסט-טראומתי, ורבות מהן מדווחות על כאב נפשי."

לא במקרה אין מראי מקום לטענות האלה. כל אותן בעיות נמצאו בעיקר במחקרים על זנות רחוב וזנות לא חוקית. לעומת זאת, בזנות חוקית עובדות מין לא בהכרח סובלות מהפרעות נפשיות יותר מנשים אחרות, וסובלות ממחלות מין פחות מנשים אחרות. במילים אחרות, שולמית אלמוג קובעת סטיגמה מוטעית על נשים בזנות, ואז משתמשת באותה סטיגמה כדי לטעון שצריך לאסור על זנות.

לאחר שסילפה נתונים על עובדות מין ועל הפיתרון הרצוי (החוק להפללת הלקוח), אלמוג יכולה להשתיק את עובדות המין עצמן. בעמוד 14 למשל, היא כותבת: "מאז שנות השמונים של המאה העשרים חדרו גם לשפה העברית, בעקבות חידושים בשפה האנגלית, ביטויים כמו 'תעשיית מין' (sex industry) או 'עובדת מין' (sex worker), שבאמצעותם מבקשים להקנות לעיסוק בזנות מעמד לגיטימי." אלמוג כל כך מזלזלת בעובדות המין, שהיא לא מוכנה אפילו לתת להן את הקרדיט על המונח "עובדת מין", אף-על-פי שמדובר במונח שטבעה עובדת מין, קרול ליי, כבר ב-1978. ליי היא פעילה ידועה לזכויות עובדות מין, ואף כתבה ספר חשוב על הנושא ועל חייה. ספק אם אלמוג לא מכירה אותה. סביר יותר שאלמוג פשוט לא מכירה בה.

אלמוג לא מכירה בעובדות המין, ולכן גם לא מקשיבה לרצונותיהן ולצרכיהן. היא עושה זאת כבר בהקדמה, שבה היא מצטטת את סימון דה בובואר: "הזנות השכיחה היא מקצוע עגום, שבו האישה, המנוצלת מינית וכלכלית, חשופה לעריצות המשטרה, לפיקוח רפואי משפיל ולגחמותיהם של הלקוחות, מוּעדת לזיהום, למחלות ולעוני, ואכן מושפלת לדרגת חפץ", וטוענת: "מאז לא נגרע הרבה מהרלוונטיות של התיאור."

אכן, לא נגרע הרבה מהרלוונטיות של התיאור, אך לא בגלל הזנות כשלעצמה, אלא בגלל החוקים נגד זנות שאלמוג תומכת בהם: היא מודה שהן חשופות לעריצות המשטרה, אך מתעלמת מהעובדה שהחוקים נגד זנות הם אלה שחושפים אותן לעריצות המשטרה; היא מודה שהן חשופות לגחמותיהם של הלקוחות, אך מתעלמת מהעובדה שדווקא החוק להפללת הלקוח גורם להן להיות נואשות מספיק כדי לקבל לקוחות מסוכנים; היא טוענת שעובדת המין השכיחה מוּעדת לזיהום ולמחלות, ומתעלמת מהעובדה שהחוק להפללת הלקוח מונע מהן להשתמש בקונדומים (מפני שהמשטרה מחרימה אותם בתור ראיות לקיום יחסי מין); וכמובן, אלמוג טוענת שעובדת המין הממוצעת מוּעדת לעוני, ושוכחת שהעוני הוא הסיבה לזנות, לא להיפך, ושמטרת החוק להפללת הלקוח היא להפחית את מספר לקוחותיהן כדי להפוך אותן לעוד יותר עניות.

לסיכום, פרופסור שולמית אלמוג, בספר שיצא בהוצאת משרד הביטחון, משקפת את עמדת הממסד הבורגני, הלבן וההגמוני. אלמוג לא חושבת שצריך לשנות את הממסד, אלא את קבוצת המיעוט שהוא מקפח; היא לא מעריכה את מי שנלחמים בממסד, ודורשת להפוך אותם למשרתיו; היא מדברת נגד הסטיגמה על עובדות מין, אך למעשה עסוקה בחיזוקה.