מניפסט עובדות המין של הודו

בשנות התשעים הבינו בעיר קולקטה שכדי להילחם באיידס, חייבים לשתף את עובדות המין בקבלת ההחלטות. ארגונים נגד איידס עזרו לעובדות המין להקים ארגון משלהן, שנקרא DMSC וחברות בו כיום כ-65,000 עובדות מין ברחבי ווסט בנגל. 

DMSC הקים קואופרטיב למתן הלוואות, שחוסך מעובדות המין את הצורך להשתעבד לסרסורים ולריביות הנשך שלהם. הארגון הקים פורום אמנות, שנתן לנשים מרחב לבטא את עצמן דרך ריקודים, מוסיקה והופעות. הוא מספק עשרות תוכניות חינוך והשכלה לעובדות המין, ואפילו הקים ליגת כדורגל לילדיהן כדי לחזק את בטחונם העצמי.

התוצאה היא שמצבן של עובדות המין בקולקטה טוב בהרבה מזה של העובדות בשאר המדינה. לפי מחקר שנערך ב-2008 בהשתתפות כמאתיים עובדות מין בעיר, 64% מהן היו עצמאיות כלכלית, 66% חסכו כסף בשנה האחרונה, ול-70% היה דיור יציב. הן עבדו חמישה ימים בשבוע, עם ממוצע של שני לקוחות ביום. רובן אמרו שעבודת מין היא עבודה לגיטימית, ו-38% הוסיפו שהן גאות להיות עובדות מין.

שלוש אסיפות לאומיות של עובדות מין התכנסו בין 1997 ל-2001 ביוזמת הארגון. יותר מ-4000 עובדות מין השתתפו באסיפה הראשונה, תחת הסיסמה: "עבודת מין היא עבודה לגיטימית. אנחנו רוצות זכויות עובדים". בעקבות האסיפה התפרסם מניפסט עובדות המין, ואביא כאן תרגום מקוצר שלו.

"רוחות רפאים חדשות רודפות את הציבור. או שאולי יצורי הרפאים האלה, שנדחקו לצללים במשך דורות רבים, לובשים עכשיו צורה אנושית – וזאת הסיבה שכל כך פוחדים מהם. תנועת עובדות המין מכריחה את הציבור להתעמת עם שאלות בסיסיות על מבנה חברתי, מיניות, צדק ועוולות מוסריות. מרכיב מהותי בתנועה שלנו הוא הניסיון למצוא תשובות לשאלות האלה, ולהעלות שאלות חדשות.

כמו מקצועות רבים אחרים, עבודת מין גם היא מקצוע, והיא כנראה אחד המקצועות העתיקים ביותר בעולם. אבל המונח 'זונות' לא מתייחס כמעט אף פעם לקבוצה מקצועית שמתפרנסת למחייתה באמצעות סיפוק שירותי מין. משתמשים בו לסימון קבוצה הומוגנית, בדרך כלל של נשים, שמציבה איום על בריאות הציבור, המוסר המיני, היציבות והסדר החברתי. בתוך גבולות השיח הזה אנו מוצאות את עצמנו בתור המטרות של דחפים מוסרניים של הקבוצות החברתיות הדומיננטיות, שיוצאות למשימות של ניקוי וחיטוי, באופן פיסי וסמלי. אם וכאשר אנחנו מככבות בתוך אג'נדות חברתיות ופוליטיות, אנחנו לכודות בתוך פרויקטים שנועדו להציל, לשקם, לשפר, למשמע, לשלוט או למשטר אותנו.

ארגוני צדקה נוטים 'להציל' אותנו ולשכן אותנו בתוך בתים 'בטוחים'. הם אוהבים 'לשקם' אותנו באמצעות עבודות במשכורת זעומה, והמשטרה נחושה בדעתה לפשוט על הבתים שלנו בשם השליטה במסחר 'לא מוסרי'. גם אם מתייחסים אלינו באופן פחות שלילי, או אפילו בסימפטיה, עדיין נוקטים כלפינו בסטיגמות ובהדרה חברתית, כמו אל קורבנות חסרות ישע וחסרות משאבים, אובייקטים שצריך לרחם עליהן. מסרבים לתת לנו זכות בחירה כאזרחיות ועובדות לגיטימיות, ודוחקים אותנו לשולי החברה וההיסטוריה.

סוג הדיכוי שמופנה כלפי עובדות מין לעולם אינו מופנה כלפי עובדות אחרות. ההצדקה הניתנת לכך היא שעבודת מין אינה עבודה אמיתית – היא חטא מוסרי. כל עוד הזנות מוסתרת מאחורי המוסר המיני והסדר החברתי, אין מקום לדיון על הדרישות והצרכים של העובדות בתעשיית המין.

אנשים שמתעניינים ברווחה שלנו, ויש רבים שבאמת אכפת להם, מתקשים לחשוב מעבר לשיקום או למיגור הזנות. אבל אנו יודעות שבמקרים רבים השיקום אינו אפשרי, כיוון שהחברה לעולם לא תרשה למחוק את הזהות שלנו כזונות. האם שיקום אפשרי, או בכלל רצוי?

במדינה שבה שיעורי האבטלה כה גבוהים, מהיכן מגיע הרצון לשנות נשים וגברים שכבר עוסקים במקצוע מכניס, שמפרנס אותם ואת המשפחות התלויות בהם? אם עובדים מנוצלים אחרים יכולים להילחם על שיפור תנאי עבודתם, מדוע עובדות מין אינן יכולות להמשיך לעבוד בעבודת מין תוך כדי דרישה לשיפור תנאי עבודתן וחייהן?"

המניפסט מתלונן על המיצוב של מין בהודו כפעילות שמותר לעשות רק במסגרת המשפחתית של נישואים בין גבר לאישה, במטרה לשמר את השליטה על הרבייה הנשית. השליטה נועדה לייצר ילדים כדי להעביר את הרכוש ליורשים הזכרים. עובדות מין נתפסות במצב הזה כמי שהורסות משפחות, ומונעות מגברים להישאר נאמנים לנשותיהם.

"עובדות המין אינן מתנגדות לאימהוּת. חלקן הגדול אימהות בעצמן, וילדיהן יקרים להן. הילדים שלהן אולי נחשבים ממזרים בעיני החברה, אבל הם לפחות שלהן ולא סתם כלים לשימור הרכוש והשושלת הגברית. האם אין נשים רבות שנכנסות לחיי הנישואין החוקיים כמו שפחות מין, בתמורה למזון ומחסה?

רק הצרכים המיניים של גברים נחשבים ללגיטימיים בעיני החברה. להם מותר לקיים יחסים עם כמה נשים, בעוד נשים אמורות לשמור על נאמנות לגבר אחד. הביטויים המיניים הנשיים מוגבלים ומדוכאים, נשים אמורות לשמור על טוהרן, להתלבש בצורה צנועה ועדיין להיראות טוב בתור אובייקטים מיניים בעיני הגברים.

עובדות המין מתנגדות לפטריארכיה, לא לגברים, גם אם גברים הם רוב אלה שמרוויחים מהמסחר במין. הבעיה המרכזית היא הגישה הפטריארכלית לזנות, שגורמת גם לגברים וגם לנשים לתמוך בשליטה על הסחר במין ובדיכוי של עובדות המין, בתור דרך לשמר את הסדר החברתי. הכוח של השיח המוסרי הזה גורם אפילו לעובדות המין עצמן לחשוב על עצמן כחסרות בושה ומושחתות מוסרית. המיניות, שיכולה להיות בסיס ליחסים שוויוניים ובריאים בין גברים לנשים, הופכת למקור של עוד יותר אי-שוויון ודיכוי.

זנות היא מקצוע קשה. העבודה הפיסית בסיפוק שירותים מיניים למספר רב של לקוחות קשה לא פחות ממקצועות פיסיים אחרים. זה בוודאי לא כיף ושעשועים. יש סיכונים מקצועיים כמו הריונות, הפלות, מחלות מין. התשתיות גרועות, הדירות צפופות, רוב עובדות המין חיות בעוני, ומעל הכול נמצאת האלימות של המשטרה והבריונים המקומיים, ביחד עם הסטיגמה וההדרה. לעבוד בזנות זאת בחירה קשה – בדיוק כמו רוב הבחירות שנשים נאלצות לקחת במסגרת העבודה או הנישואין. רק במקרים נדירים יש לנשים בחירה, במיוחד לנשים עניות.

אנחנו מקוות לעולם עתידי שבו לגברים ולנשים תהיה גישה שווה למין, שבו לכל אחד יש את הזכות לומר 'כן' או 'לא', שלא יהיה בו מקום לדיכוי ותחושות אשמה. אנחנו לא חיות בעולם כזה כיום, ולא יודעות אם הוא יתקיים בעתיד. בעולם הלא-אידיאלי שלנו, אם אנחנו יכולות לקבל את חוסר המוסריות של מסחר במזון ובבריאות, מדוע מין תמורת כסף נחשב לא מוסרי ולא מקובל? אולי בעולם אידיאלי לא יהיה צורך בעסקאות כאלה. בינתיים, אנחנו יכולות רק לחקור את אי השוויון ואי הצדק הנוכחיים, להטיל ספק בבסיס שלהם, לאתגר ולשנות אותם."

מטרות תנועת עובדות המין, לפי המניפסט: ראשית, כאמור, לאתגר, לדון ולהגדיר מחדש את הנורמות החברתיות הקיימות. שנית, להתנגד לדיכוי שעובדות המין חיות תחתיו, להיאבק על שיפור תנאי העבודה שלהן, ולדרוש שליטה על תעשיית המין. עובדות המין מתארגנות במתחמי אורות אדומים ברחבי המדינה, במטרה ליצור לעצמן קהילה וזהות חיובית, ולמצוא מרחב שבו הן יוכלו לפעול למען עצמן.

"זאת ההזדמנות שלנו לנענע באמצעות תנועתנו את השורשים של כל העוולות. אנחנו חייבות לנצח את הקרב וגם את המלחמה, למען צדק מגדרי, חברה הוגנת, הגשמה רגשית, גירוי אינטלקטואלי ועתיד מלהיב עבור גברים, נשים וילדים."