עבודת מין בהודו: משטרה, "הצלה" ובריאות

החוק בהודו אמנם אינו אוסר על הזנות עצמה, אך אוסר על שידול לזנות, על ניהול מקום לשם זנות ועל "התנהגות מינית לא מוסרית", כך שלמעשה אין לעובדות המין אפשרות לעבוד בצורה חוקית. המשטרה יודעת לנצל זאת למטרותיה, והדיכוי המשטרתי מקשה על החיים הקשים ממילא של עובדות המין בהודו.

ברובע האורות האדומים של העיר הגדולה פונה (Pune), המשטרה פושטת על אזור האורות האדומים שלוש פעמים בשבוע. בכל פעם היא עוצרת מספר נשים מתוך 5000 העובדות במקום. לפעמים הסרסוריות משלמות שוחד כדי שהמשטרה תשחרר את עובדותיהן. אם הן לא משלמות, המשטרה כולאת את הנשים למשך הלילה ואז משחררת אותן תמורת קנס. הנשים מפסידות בכל מקרה: או שהן מבלות במעצר וצריכות לשלם קנס, או שהסרסוריות דורשות מהן לקבל גברים בחינם כדי להחזיר להן על תשלום השוחד.

המחוז מעניק תקציבים נרחבים ליחידת המשטרה האחראית על האזור, מאחר שהיא מכניסה לו הרבה כסף בזכות המעצרים וכספי השוחד הקבועים שהיא מקבלת. למשטרה יש סדר עדיפויות ברור:

- היא מנסה לתפוס עובדות מין יפות, מפני שיש יותר סיכוי שהסרסוריות ישלמו שוחד כדי שיוכלו להמשיך לעבוד.

- המעצרים תכופים יותר לקראת סוף החודש, כשמשכורתם של השוטרים מתחילה לאזול.

- המשטרה מעדיפה לעצור נשים נפאליות ולא מקומיות, גם מפני שהן כנועות יותר בגלל החשש מגירוש, וגם מפני שיש להן ולסרסוריות שלהן יותר כסף.

לא רק בפונה המשטרה מתעללת בעובדות המין. מחקר מקיף בכל רחבי הודו גילה ש-35% מעובדות המין הותקפו פיסית על-ידי שוטרים. במדינת טאמיל נאדו, 70% מעובדות המין הוכו על-ידי שוטרים ו-90% נעצרו בלי סיבה. ברובע האורות האדומים המפורסם של מומביי, קמאטיפורה, המשטרה נהנית לערוך פשיטות ולהזמין אליהן את התקשורת וארגונים נגד זנות, כדי ליצור רושם כאילו מדובר במבצעי הצלה.

בהודו יש לא מעט עובדות מין שזקוקות לעזרה. אולם העזרה שהן זקוקות לה אינה ההצלה שהממסד וארגוני הצדקה מציעים להן. במקרה אחד, עמותה במומביי פשטה על אלף "קורבנות זנות" והעלתה אותן בכוח על רכבות כדי להחזיר אותן לאותם כפרים שמהם ברחו. במקרה אחר "הצילו" 400 נשים שעבדו בזנות, בלי להציע להן אף אפשרות פרנסה אחרת.

עובדות המין וקורבנות הסחר "ניצָלות" ומובאות למוסדות שיקומיים שנמצאים במצב גרוע, כל כך גרוע שהן מעדיפות לברוח מהם ולחזור לבתי הבושת ולסרסורים. באחד ממוסדות השיקום, 140 עצירות ברחו בתוך שנתיים. לעצורות במוסדות שיקום אסור ללבוש בגדים מסוימים, אסור לענוד תכשיטים ולשים איפור, ובמקרים מסוימים אסור להן אפילו לדבר זו עם זו. הן נכלאות במוסדות הללו במשך מספר חודשים, כשה"משקמים" נועלים אותן בפנים כדי שלא יוכלו לברוח, מכריחים אותן להתעורר עם שחר ולנקות את המוסד, ובשאר הזמן הן בוהות בקיר בחוסר מעש. במשך שעתיים ביום מותר להן לצפות בטלוויזיה, וגם אז רק בערוץ שהמדינה אישרה להן לראות.

עובדות מין נעצרות הרבה יותר מאשר סרסורים, בגלל הקשרים בין פוליטיקאים לסרסורים והשחיתות של המשטרה. בעקבות ה"חילוץ" הנשים מאבדות את בתיהן ואת רכושן, כפי שמסבירה החוקרת ניקול רז'אני:

"אם לא נותנים לעובדות המין פרנסה בעלת משמעות, אלטרנטיבה כלכלית משמעותית, עובדת המין שתחולץ מכאן פשוט תעבור לאזורים אחרים של אורות אדומים, ותחזור אחרי תקופה מסוימת בדיוק לאותו אזור. גילינו שנשים נעשות עניות יותר בכל פעם שמצילים אותן: כשאישה נעצרת, החפצים שלה, הכסף שלה, כל הרכוש שלה נשאר מאחור. כשהיא חוזרת אל המקום, הכול כבר נעלם והיא צריכה להתחיל מחדש. ואחרי שמצילים אותה, כדי לחזור לכל מקום היא עוד צריכה לשלם שוחד".

[Babu = בן זוג רומנטי]  מי אחראי לאלימות נגד עובדות מין? ומי אחראי למחדל האסתטי של תמונה רחבה מדי?

הודו לא מסוגלת להציע לעובדות המין אפשרויות טובות יותר, והן ממשיכות לסבול, ולא רק בגלל המשטרה. שתי רופאות במרפאה חינמית למען עובדות מין בעיר פונה (Pune) מספרות על קשיי הבריאות של עובדות המין, שלא נוגעים רק לאיידס ולמחלות מין. רבות מהן סובלות מכאבי ברכיים, גב וצלעות, לאור העובדה שהן מעבירות את רוב הזמן בעמידה או בישיבה כשהן מחכות ללקוחות בחוסר מעש. תנאי התברואה ירודים, התזונה שלהן אינה בריאה, הלקוחות הלא-מתחשבים גורמים לכאבים באזור הבטן התחתונה, והחיכוך המתמיד של הקונדום פוגע בחיידקים הטובים שאמורים למנוע בקטריה באזור איבר המין. עובדות המין מגיעות למרפאות רק אם הן סובלות מכאבים, אחרת הן לא רוצות להפסיד עבודה. 

"לפעמים אישה שואלת אותי כמה זמן היא תחיה אם היא תידבק באיידס. כשאני אומרת לה 10-8 שנים, היא עונה: 'זה לא כל כך נורא. אני מתה כאן כל יום'."

שיעור האיידס בקרב עובדות מין בהודו נע בין 10% ל-60%. גם היוקרתיות מביניהן לא משתמשות תמיד בקונדומים, ואיגוד עובדות המין של הודו מסביר למה תוכניות לחינוך מיני לא תמיד עובדות:

"לא מספיק לחלק לעובדות מין קונדומים בחינם, להסביר להן על חשיבותם ולהניח שהן ישתמשו בהם. כל עוד הדימוי העצמי שלהן נמוך, כאילו החיים והבריאות שלהן לא שווים כלום, הן לא ישתמשו בקונדומים; אם עובדות מין אחרות לא משתמשות בקונדומים, גם הן לא ישתמשו בקונדומים, בגלל הפחד להפסיד לקוחות; חלקן נשלטות על-ידי סרסורים וסרסוריות, ולא יכולות לקבל החלטות בעצמן; אם הן רעבות ללחם, מפני שאין להן מספיק לקוחות, או מפני שהן צריכות לשלם שכר דירה, או בגלל סחיטה של פושעים ושוטרים, הן לא נמצאות בעמדה של סירוב ללקוח.

ומה עם הלקוחות? האם לקוח בכלל יקשיב לאישה שנחשבת לנפולת מוסרית? האם עצם ההליכה הלא חוקית לזונה אינה כוללת לקיחת סיכון והתנהגות חסרת אחריות, שמתבטאת גם בוויתור על קונדום? ואם הוא בעצמו עני וחסר בית, האם אכפת לו מספיק מהחיים ומהבריאות שלו? 

אפילו אם עובדת מין משתמשת בקונדום עם לקוחותיה, מה הסיכוי שהיא תשתמש בו עם בן הזוג שלה? ועם בעלי המכונים והשוטרים שסוחטים אותה לשכב איתם?

אם כך, המחשבה על שאלה לא מסובכת – האם עובדת מין יכולה להתעקש על קיום מין בטוח – מבהירה שהנושא כלל אינו פשוט. מיניות, ביחד עם שאר חייהן של עובדות המין, משולבת באופן מהותי במבנה החברתי שאנו חיות בו, בתוך האידיאולוגיה הדומיננטית שמעצבת את הערכים שלנו."

רחוב ברובע האורות האדומים של מומביי

האידיאולוגיה הבעייתית שייכת גם לארגוני הסיוע. תוכנית הסיוע האמריקאית, USAID, השקיעה 67 מיליון דולר בתוכניות נגד איידס בהודו בין 1995 ל-2004. אולם בזמן שהאמריקאים תורמים למען תוכניות עידוד לשימוש בקונדומים, הם מסרבים לשתף פעולה עם עמותות שמחלקות קונדומים, בטענה שהן מעודדות זנות. עובדות המין שהשתתפו בתוכנית תהו: "למה אתן מדברות איתנו על שימוש בקונדומים, במקום פשוט לתת לנו קונדומים שנשתמש בהם?"

בגלל הדיכוי הממסדי והתוכניות הלא מתאימות, 90% מעובדות המין אמנם שמעו על איידס ומכירות את הדרכים למניעתו, אך רובן אינן יכולות ליישם אותן: הגישה לקונדומים הולכת ופוחתת, ורק ל-50% יש גישה לקונדומים בחינם.

_______________________________________________________________________

נוסף על המאמרים והמחקרים בקישורים, הרשומה התבססה על מאמרים מתוך הספר Prostitution and Beyond, An Analysis of Sex Work in India:

Markets, histories and grass-roots evidences: Economics of sex work in India / Rohini Sahni and V. Kalyan Shankar

Ground realities of the legal framework / Puja Yadav

Contesting legal positions on prostitution from a human rights perspective / Asim Sarode

Female sex workers and the HIV/AIDS epidemic in India / Vikrant Saharsbauddhe and Sanjay Mehendale

In the interest of business and health: Women sex workers’ efforts to protect themselves from HIV / Meena Shivdas

There is more to health than AIDS / Nitin Bora in an Interview with Rohini Sadni and V. Kalyan Shankar