תעשיית ההצלה: איך להציל בכפייה נשים מהגרות

ברשומה הקודמת הבאתי את דבריו של ג'ט יאנג, שניתח את התנגדותן של נשים אמידות לעבודת מין. מאמר נוסף באותוכתב עת  מציג את יחסן של אותן נשים לעובדות המין עצמן.

המאמר של לורה קונלי הבריטית מנתח את "תעשיית ההצלה", שבמסגרתה נשים מערביות מקימות ארגונים ש"מצילים" מהגרות שעובדות בזנות. אבל האם המהגרות בכלל זקוקות להצלה? לפי מחקר של ד"ר ניקי מאי על עבודת מין בלונדון, 87% מהמהגרות עובדות בזנות מרצונן. 6% הרגישו כפייה לעבוד בזנות, ועוד 7% הרגישו מנוצלות בגלל תנאי העבודה. ברוב המקרים זנות לא היתה האפשרות היחידה של עובדות המין, היא פשוט היתה עדיפה על עבודות אחרות, שבהן הרוויחו פחות ונוצלו יותר. ממצאים דומים מצא גם המחקר של ניקי מאי בצרפת. 

במחקר הלונדוני השתתפו מאה עובדות ועובדי מין מהגרים, בעיקר ממזרח אירופה ומאמריקה הלטינית, והוא המחקר המקיף ביותר שנערך במדינה. המהגרות הגיעו לבריטניה בשביל עבודה, לימודים, שיפור תנאי חייהן וחופש מדיכוי, ורובן היו מרוצות מהחלטתן להגר. היתרונות שציינו היו רווח כספי מהיר, שעות גמישות וחיים טובים יותר להן ולמשפחותיהן. הן ציינו גם את החסרונות בעבודת מין: יחסי מין עם לקוחות לא אטרקטיביים, לא נקיים או אגרסיביים; סטיגמה; הקושי לשלב עבודת מין עם חיים רומנטיים או חיים פרטיים בכלל; והפחד ממחלות מין, שוד ואונס.

בקיצור, כמו שאמרה במחקר מהגרת ברזילאית בת 38: "אני לא גאה בזה, אני לא מתביישת בזה, זאת העבודה שלי".

ארגונים נגד זנות לא רוצים שזאת תהיה העבודה שלה, ולורה קונלי מדברת במאמרה על ארגונים אלה.

בשנים האחרונות יותר ויותר ארגונים לוקחים על עצמם את משימת המלחמה בסחר בנשים. מטרתם המוצהרת היא להציל נשים מ"עבדוּת מינית". אולם כשהם עושים את זה, הם מכניסים את המהגרות לתפקיד של קורבן פאסיבי. דרך ההבניה של קורבנות פאסיביים, הם מצדיקים את ההתערבות בחייהן של נשים מהגרות, וגופן של נשים מהגרות הופך לנשלט. הגבול בין דאגה לשליטה נעשה מטושטש.

למעשה, קונלי גילתה ש"תעשיית ההצלה" מתעניינת יותר באינטרסים של עצמה מאשר באלה של המהגרות. התעשייה כופה על הנשים הלא-מערביות ערכים מערביים, על חשבון הערכים שנחשבים "לא תרבותיים". המטרה האמיתית היא לשמור על כוח חברתי-פוליטי של המערב לעומת שאר העולם. לא פלא שברוב המקומות שבהם נחקק החוק להפללת הלקוח, עובדות מין מהגרות נשארות מחוץ לחוק, ואם הן נתפסות הן מגורשות מיידית מהמדינה.

נקודת ההנחה של המצילים היא שזנות אינה מוסרית, ושהנשים המעורבות בתעשיית המין הן קורבנות של "עבדוּת מינית". ההנחה הזאת מתבססת על נתונים מוטעים וסיפורי זוועה, אבל מספיקה למצילים כדי לקבוע שהמהגרות צריכות ורוצות "הצלה". אין אפילו צורך לשאול אותן. ואיך מצילים אותן? מצטרפים למשטרה בפשיטות על דירות הזנות, ובכך משתפים פעולה עם המשטרה, שהפשיטות שלה הן אחד הגורמים המפחידים ביותר מבחינת עובדות המין עצמן. התוצאה של הפשיטות האלה היא במקרים רבים גירוש המהגרות בחזרה לארצן. תעשיית ההצלה לא שוקלת את האפשרות שהמהגרות לא רוצות בזה ולא זקוקות להצלה.

"קורבנוּת" אינו מונח אובייקטיבי. הוא מונח שנקבע על-ידי גורמים מערביים כלפי נשים מהגרות שאף אחד לא התייעץ איתן. התחושה שנוצרת היא שבשביל לבחור לעבוד בזנות, צריך שיהיה לך כסף. אם את עושה זאת בגלל עוני, זאת לא בחירה אמיתית. כך הכוח ניתן שוב למי שיש להן כסף, על חשבון נשים עניות שהסוכנוּת שלהן נלקחת מהן. הנשים המערביות הן "משוחררות"; הנשים הלא-מערביות "מדוכאות".

באופן הזה, תעשיית ההצלה משעתקת ערכים פטרנליסטיים. ה"אחר" הלא-מערבי זקוק למשחרר המערבי שיגן עליו. מדובר בתופעה שמזכירה את המיסיונרים הנוצרים הקולוניאליסטים. 

הנשים הלא-מערביות, שגופן מהווה איום מיני וכלכלי על המערב, מגורשות בחזרה למדינותיהן. הסכנה חלפה, השלטון הלבן יכול להמשיך לשלוט – לכאורה לטובתן של הנשים הלא-לבנות. קונלי מסכמת: "אפשר לתהות אם הפעולות של ארגוני ההצלה מזיקות פחות, ביסודו של דבר, מהפעולות של אלה שמהם הם מבקשים 'להציל' נשים".